חמש הערות על יום הנכבה

1.
הגיבור האמיתי, הנושא האמיתי, המרכז של האיליאדה הוא הכוח. הכוח שהאדם מפעיל, הכוח שמשעבד את האדם, הכוח שמפניו בשרו של האדם סומר. בכל רגע של היצירה הזאת, נפש האדם מוצגת כמשתנה על ידי יחסה אל הכוח, נרמסת ומוכת סנוורים בידי הכוח שהיה נדמה לה שהיא יכולה להפעיל, מתעוותת תחת משקלו של הכוח שמופעל עליה. […]
כוח הוא מה שהופך את מי שכפוף לו לחפץ. הכוח הקיצוני ביותר הופך אדם לחפץ במובן המילולי ביותר: הוא הופך אותו לגופה. מישהו ×”×™×” כאן, וברגע הבא אין כאן אף אחד […] הכוח המצוי בידיו של אחר מפעיל על הנפש אותה עריצות שמפעיל רעב קיצוני, כיוון שהוא מעלה, בכל רגע, את שאלת החיים והמוות. שלטונו קר וקשה כשלטונו של החומר. אדם שיודע שהוא חלש יותר מאדם אחר הוא בודד יותר בליבה של עיר מאשר אדם שאבד במדבר. אך הכוח חסר-רחמים כלפי מי שמחזיק בו, או חושב שהוא מחזיק בו, ממש כמו כלפי קורבנותיו; אותם הוא דורס, ואילו את הראשון הוא משכר. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. המין האנושי לא מחולק באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולכובשים ומנצחים מצד שני. ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע ×–×” או אחר, לכוף את ראשו בפני הכוח.

2.
אולי כל בני האדם, מכורח עצם לידתם, נידונו לסבול אלימות, אבל הנסיבות אוטמות את עינינו לאמת הזאת. למעשה החזקים לעולם אינם חזקים לחלוטין, והחלשים לעולם אינם חלשים לחלוטין, אבל לא אלה ולא אלה מודעים לכך. משותף להם הסירוב להאמין שהם שייכים למין אחד; החלשים לא מסוגלים להבחין בשום יחס בינם לבין החזקים, ולהפך. לאדם שמחזיק בכוח נדמה שהוא × ×¢ בתוך תווך נטול-התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר של הרפלקסיה. וכשאין מקום לרפלקסיה, אין גם מקום לצדק או למתינות. לכן אנחנו רואים אנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. אנחנו רואים אותם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא-חמוש בשעה שהוא מתחנן לפניהם על ברכיו. אנחנו רואים אותם חוגגים את נצחונם על איש גוסס כשהם מתארים לו את הזוועות שיעברו על גופתו. אנחנו רואים את אכילס חותך את הגרון של שנים עשר נערים טרויאנים על קברו של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים על קבר. האנשים האלה, האוחזים בכוח, לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם עתידות לחזור אליהם – שגם הם עתידים לכוף את ראשם בפני הכוח בבוא תורם. אם אתה יכול לגרום לאיש זקן להשתתק, לרעוד, לציית, באמצעות מילה אחת שלך, למה שיעלה על דעתך שקללותיו של האיש ×”×–×” תהיה להן חשיבות בעיני האלים? […] כך קורה שאלו שקיבלו כוח בהשאלה מידי הגורל סומכים עליו יותר מדי ונהרסים. אבל בשעת מעשה נדמה להם ההרס ×”×–×” כבלתי אפשרי. ×›×™ הם לא רואים שהכוח שברשותם הוא רק בכמות מוגבלת; הם לא רואים את יחסיהם עם בני אדם אחרים כמעין שיווי משקל בין כמויות לא שוות של כוח. כיוון שאחרים לא כופים על תנועותיהם את ההשהייה, את מרווח ההיסוס, שבתוכו גלומה כל ההתחשבות כלפי אחינו בני האדם, הם מסיקים שהגורל נתן להם הכל, ולפחותים מהם לא-כלום. וברגע ×”×–×” הם חורגים מהכוח שיש בידיהם באמת. הם תמיד חורגים ממנו מתישהו, ×›×™ הם לא יודעים שהוא מוגבל. וכעת הם נתונים לחלוטין בידי המזל; פתאום דברים מפסיקים לציית להם. לפעמים המזל נדיב אליהם, לפעמים אכזר, אבל בכל מקרה, ×”× ×” הם, חשופים, פתוחים לאסון; נעלם שריון הכוח שהגן לפני כן על נשמותיהם העירומות; שום דבר, שום מגן, לא עומד בינם לבין הדמעות […] כך האלימות מחסלת את כל מי שחש במגעה. בסופו של דבר רואים שהיא חיצונית למי שגורם לה ממש כמו למי שסובל ממנה. ומכאן עולה הרעיון של גורל שבפניו התליין והקורבן ניצבים חפים במידה שווה, שבפניו הנכבש והכובש הם אחים לסבל, ומביאים אסון ×–×” על ×–×”.

3.
מרגע שחוויית המלחמה חושפת את אפשרות המוות שאורבת בכל רגע שלה, מחשבותינו לא יכולות לנוע מיום אחד למשנהו בלי לפגוש את פני המוות. ואז התודעה נזרקת אל מדרון שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל בוקר של יום חדש מציג מחדש את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל אחד ואחד מהימים האלו הנפש סובלת אלימות. באופן קבוע, מדי יום, הנפש מסרסת את עצמה משאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לפגוש בדרכה במוות. כך המלחמה מוחקת את כל המושגים של כוונה או מטרה, כולל אפילו את 'מטרות הלחימה' שלה-עצמה. היא מוחקת את עצם האפשרות לסיים את המלחמה. עבור מי שנמצא בחוץ, החיים בתוך מצב אלים כל-כך הם משהו שאי אפשר לתפוס; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. כתוצאה מכך, אף אחד לא עושה שום דבר כדי להביא את הסוף הזה. מול צבא חמוש, איזו יד תרפה מנשקה? התודעה צריכה למצוא דרך החוצה, אבל התודעה איבדה אפילו את היכולת להביט החוצה. התודעה שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה.

4.
האיליאדה היא חד-פעמית במרירות שלה, שנובעת מתוך רוך ומופנית כלפי כל המין האנושי, חסרת-פניות כמו אור השמש. […] שום דבר יקר לא הופך מושא ללעג, בין אם הוא עתיד למות ובין אם לא; האומללות של כולם נחשפת בלי הסתרה ובלי פטרונות; אף אדם לא ניצב מעל או מתחת למצב האנושי המשותף לכל בני האדם; על כל מה שנהרס מתאבלים. היא מקרבת אלינו את המנצחים והמנוצחים במידה שווה; אלו ואלו נתפסים כעמיתיו של המשורר וגם של השומע. אם בכלל, האסונות של האויב מורגשים אולי אף ביתר חדות.[…] היצירה הזאת היא נס. המרירות שלה היא המרירות המוצדקת היחידה, ×›×™ היא מרירות על השיעבוד של נפש האדם לכוח, כלומר, בחשבון אחרון, לחומר. השיעבוד ×”×–×” הוא מנת חלקם של הכל, למרות שכל נפש נושאת בו אחרת, על פי המידה הטובה שלה. הוא לא נחסך מאף אחד באיליאדה, כפי שאינו נחסך מאף אחד על פני האדמה. ×–×” אשר × ×›× ×¢ לו, לא הופך משום כך מושא לבוז. ×–×” אשר, בתוך נפשו או ביחסיו עם אחרים, מצליח לחמוק מתחומו של הכוח – נאהב משום כך, אבל נאהב בעצב, בגלל איום ההרס שמרחף מעליו תמיד […]
הכרת האומללות האנושית היא תנאי מקדים לאהבה או לצדק. מי שלא מבין עד כמה כל נפש אנושית משועבדת למזל ולהכרח לא יכול לראות כאחים-לאנושיות, ולא יכול לאהוב כפי שהוא אוהב את עצמו, את מי שהמקרה פער תהום בינו לבינם. מגוון המגבלות הלוחצות על המין האנושי מייצר אשלייה של כמה מינים נפרדים שאינם יכולים לתקשר זה עם זה. רק מי שמדד את תחומו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה.
היחסים בין הגורל ונפש האדם, המידה שבה כל נפש יוצרת את גורלה, השאלה אלו מרכיבים של הנפש משתנים לגמרי על ידי ההכרח חסר-הרחמים כשהוא גוזר ותופר אותה בהתאם לדרישות הגורל המשתנה, ואלו מרכיבים, מצד שני, יכולים לשרוד בזכות תרגול של מידה טובה וחסד – השאלה הזאת טעונה כולה בפיתויים לכזב, פיתויים שמוגברים על ידי הגאווה, הבושה, השנאה, האדישות, הרצון לשכוח או לא לדעת. יתר על כן, נדיר מאוד להיתקל בתיאור הוגן של אסון; הנטייה היא או לתפוס את האדם שהאסון ארע לו כמי שהקטקסרופה היא ייעודו הטבעי, או להתעלם מההשפעות של האסון על הנפש, כלומר, להניח שהנפש יכולה לסבול אסון מבלי שתצולק על-ידו, מבלי שתעוצב מחדש בדמות האסון. […] האדם שלא לובש שריון של אשליה לא יכול לחוות כוח בלי שזה ×™×™×’×¢ בו עד עומק נפשו. החסד יכול למנוע את המגע מלהשחית את הנפש, אבל לא יכול להציל מפני הפצע.

5.
אולי האירופאים יגלו מחדש את הגאונות האפית, כשילמדו שאין מפלט מהגורל, כשילמדו לא להעריץ את הכוח, לא לשנוא את אויביהם, לא ללעוג לחסרי-המזל. מתי זה יקרה, זו כבר שאלה אחרת.




(ההערות לקוחות מתוך "האיליאדה, או שירת הכוח", מאמר שכתבה סימון וייל ב-1940, תרגום שלי מהתרגום האנגלי)

רקוויאם לאנונימיות

 

Sometimes I wonder

If you're mythologizing me like I do you

It's better when we do

I don't want to know the real you

קווין בארנס

 

פעם, לא כל כך מזמן, האנונימיות לא היתה רק בשוליים של הרשת, בטוקבקים ובפורומים נידחים. פעם היא היתה הבון-טון. זה היה לפני שעיון בארכיוני השטאזי שנקרא גוגל נהיה הדבר הראשון שעושים אחרי שמישהו מציג את עצמו בפניך. לפני שנוסד משרד הפנים הבינלאומי שנקרא פייסבוק וכולם נדרשו להתפקד בו כדי להתקיים בוירטואליה.

מדברים הרבה על הסכנות של האנונימיות, איך אפשר להשתמש בה לרעה, כמה קל להשתלח בחסות הניק, להתחזות, להוליך שולל. בסדר. מה שמדברים עליו הרבה פחות זה האפשרויות שהיא פתחה. למשל היכולת לבחור צד מסוים של האישיות שלך, אולי אפילו צד שאף אחד לא ראה אף פעם עד עכשיו, ולפתח אותו עד הקצה. להחצין רק אותו, לבנות סביבו פרסונה שלמה.

כי בסופו של דבר, זה מה שהיתה הרשת האנונימית, לפחות בחלקים מסוימים שלה. מופע של ישויות מוקצנות, טוטליות, משוחררות מכל המורכבות הדיפלומטית האפרורית של "החיים האמיתיים". מקום של ארכיטיפים. ארץ יצורי הפרא, והפלא.

בספר בשם The Magicians, לב גרוסמן מתאר (ספוילר) את החוויה של קוונטין, בחור צעיר שמגיע לארץ הפלאות שמתוארת בסדרת ספרי פנטזיה לילדים שהוא סוגד לה: "כל פרט קטן נראה בהיר להפליא ורווי משמעות, כאילו העולם סביבם היה מורכב, פשוטו כמשמעו, ממילים ואותיות, חקוק באיזה כתב גיאוגרפי מאגי". (/ספוילר)

מעבר לכך שברמה הכי פרוזאית "עולם שמורכב ממילים ואותיות" זה תיאור די מדויק של האינטרנט, לפחות בתקופות צרות-הפס שקדמו לפליקר וליוטיוב, יש במשפט הזה גם אמת פחות פרוזאית על האינטרנט האנונימי. למשך זמן קצר – קצוב מראש, כנראה – היו לאינטרנט איכויות של עולם פנטזיה: מקום שבו, כמו בספרות פנטזיה במובן המקורי שלה, כל דמות, מקום או פעולה הם התגלמות של רעיון או של אידיאה. מקום שבו הכל דחוף וקיומי ומיתי מכדי לבזבז מילים על האיכויות הדהויות שמרכיבות את האדם הממשי שברא את הניק. גיל, כתובת, מקצוע, מצב משפחתי – כל זה טפל בעולם שבו, כמו בפנטזיה או בלא-מודע, לכל פרט צריכה להיות משמעות. למשך זמן קצר האינטרנט היה מקום כזה – העולם שמעבר לארון הבגדים.

לא היה סיכוי שזה יחזיק, והסיבה היא כלכלית: כמעט תמיד מגיע הרגע שהאדם הממשי מתקנא בניק שלו ורוצה נתח מהרווחים. לאו דווקא רווחים כספיים (אם כי בסוף גם זה הגיע), אלא קודם כל רווחים חברתיים, תדמיתיים. לניק יש חברים ואוהדים, והאדם מאחורי הניק רוצה לעצמו את החברות ואת האהדה. וכך פרטים ביוגרפיים מטפטפים פנימה, ומה שהיה פעם בריכה צלולה נעכר בבוץ של המציאות. היום האינטרנט הוא כבר לא אלטרנטיבה לעולם אלא המשך של העולם.

 

הפוסט הזה נולד משיחה עם מיטל בחוף גאולה. סיפרתי לה שאני פותחת בלוג, והיא אמרה שזה נורא 2010 מצידי (שלא לומר 2003) כי היום כולם עושים פייסבוק וטוויטר. יש לי פייסבוק די רדום ולרגע או שניים היה לי גם טוויטר, אבל ככלל אני מסרבת להיסחף בגל הזה. המציאות השתנתה וניקים אנונימיים זה פאסה, אבל אני מסרבת להיכנע לקוטב ההפוך, שבו המפגש בין ניקים אנונימיים התחלף במפגש בין כרטיסי ביקור. כי במובן פרדוקסלי מסוים, איכשהו דווקא האנונימיות, המידע המסונן והחלקי, העניקו לרשת את הרב ממדיות של המפגש פנים-אל-פנים. במציאות פוגשים אדם והוא חידה. לוקח זמן עד שמקלפים את השכבות וחושפים מיהו (או שלא). ברשת, האנונימיות היתה מה שאיפשר חשיפה איטית, הדרגתית כזאת. יותר מאשר בחיים, היא אפשרה לפגוש תעלומה ולא כרטיס ביקור. המסתורין הזה אבד לעד, אבל אני רוצה להשאיר לפחות אותה מידה של אניגמטיות שישנה במציאות.

 

הפוסט עלה גם בבלוג מתי נגיע?