אדום חזה

יש אלבומים שאת שומעת והם כל כך יפים שמתחשק לעשות משהו קיצוני. לקעקע אותם על המצח. לכתוב על הסדין הכי גדול בבית ולתלות על מגדל הקריה. להסתובב בעיר עם מגפון ולצעוק: אזרחים, שימו לב, יש אלבום חדש של אפרת בן-צור!

לכתוב פוסט בבלוג שאף אחד כמעט כבר לא קורא בו.

פינת הוידוי: היו המון שנים בחיים שלי שלא הקשבתי בכלל למוזיקה. רשמית זה היה בגלל הפער בין מחירי הדיסקים לגובה ההכנסה שלי, אבל זאת לא הסיבה האמיתית. אני לא אכתוב כאן את הסיבה האמיתית.

כשחזרתי לשמוע מוזיקה, האלבום הראשון שקניתי היה "צוללת". הקשבתי לו בריפיט, בווליום מטורף, במשך חודשיים בערך. הוא זרם לי בורידים. ואז עזבתי אותו והמשכתי הלאה, ובכל פעם שנזכרתי בו מאז הנחתי שהתגובה החזקה שלי לא היתה קשורה לאיכות ה"אמיתית" שלו אלא להרעבה המוזיקלית שממנה הגעתי אליו.

טעיתי.

לפני חודש היתה הופעת השקה לאלבום החדש של אפרת בן-צור באוזן בר. הלכתי, בעיקר בשביל הנוסטלגיה וגם קצת בשביל אמילי דיקינסון. זאת היתה אחת ההופעות ×”×›×™ טובות שראיתי בחיי. זאת היתה חוויה טוטאלית, מטלטלת ומרוממת-נפש. לעתים נדירות מאוד זוכים לראות אמן שנוכח כל-כולו על הבמה. אפרת היתה שם לגמרי – במלוא הרצינות והשטותיות, הפאתוס וההומור, האומץ לנסוק וגם להודות בחן בטעויות. כל החדר התמגנט אליה, ואני לא הבנתי איך יכולתי לשכוח את ההשפעה העצומה של השירה והלחנים שלה עלי. אבל יותר מזה, הרגשתי שעומדת על הבמה מישהי שנותנת לי משהו שקשה מאוד למצוא – מודל של נשיות כמו שאני עצמי תופסת אותה. נשיות זורמת, צומחת, משתנה מרגע לרגע, לא מחויבת אף פעם למה שהיא היתה לפני דקה. נשיות שיש לה נוכחות אבל לא תופסת פוזה. שום אלבום לא יכול לשחזר את הטוטאליות של הנוכחות הנשית הבימתית הזאת, וכמובן לא את העוצמה של הביצוע ×”×—×™ לעיבודים המעולים של השירים, אבל ROBIN מתקרב לזה ככל שאלבום יכול בכלל להתקרב.

לשירים של אמילי דיקינסון יש איכות של אטומים. המילים הן כמו פרוטונים ונויטרונים ואלקטרונים, שמוחזקים ביחד במתח עצום למרות הריק העצום שמתוח ביניהם. דבר זעיר, מיקרוסקופי, שאוצר בתוכו עוצמה אדירה. הקול והלחנים של אפרת בן-צור מלבישים את העוצמה הזאת במוזיקה. צריך המון יומרה והעזה, ובאופן פרדוקסלי גם המון ענווה, כדי להלחין משוררת ענקית כמו דיקינסון. צריך בשלות עצומה כדי להגיע לאיזון הנכון של יומרה וענווה שיאפשר הלחנה וביצוע שלא יביישו את הטקסט וגם לא יסתירו אותו. אפרת בן-צור נתנה מתנה לעולם, ובשם העולם, אם יורשה לי, אני מודה לה.

כאן אפשר להאזין לאלבום. מומלץ להגביר את הווליום ככל שירשו השכנים ועור התוף.

אלבומים קרובים ברוחם, למי שצריך: Misery is a Butterfly של בלונד רדהד, The Milk-eyed Mender ו-Ys של ג'ואנה ניוסם.

חרז'אנובסקי ומאבקו בגבולות המופלא

מצבת זיכרון לקורבנות הקומוניזם. צילום: abir82, Flickr. CC by 2.0

איליה חרז'אנובסקי, במאי קולנוע, הקים עיר סובייטית באוקראינה. סט צילומים ענק מדמה את החיים בעיר קומוניסטית עד רמת הגימור של צינורות השירותים. בתוך העיר המוקפאת הזו, כחלק מצילומים שהחלו ב-2006, אסור לחרוג מהחוקים שקבע חרז'אנובסקי. החוקים הם השתקפות סטניסלבסקית של החיים בעיר קומוניסטית אמיתית, בין אם המצלמות פועלות ובין אם לא. והן לא, כבר זמן מה.

כפי שהסט אינו שחזור של החיים בברית המועצות, החיים בו אינם כאלה. בתוך העולם הקטן הזה יכולת הפיקוח של חרז'אנובסקי גדולה לאין ערוך מזו של מדינת המשטרה הסובייטית. מצלמות ומיקרופונים שתולים בכל מקום, משגיחים, בין השאר, שהשחקנים לא יחרגו מעולם המונחים הנכון, מהתלבושות, האביזרים, התפקיד. ולאלו מתווסף החשש ממלשינים. אבל מדינת המשטרה הגמדית של חרז'אנובסקי נטולת כוח של ממש. יש קנסות, במקרה שחרגתם מהתפקיד, אבל זו סנקציה עלובה ביחס למקור. האיום האמיתי שיש לחרז'אנובסקי הוא האיום בגלות. הכעיסו אותו, ואתם יוצאים מהעיר, העיר אליה נכנסתם מרצון.

יש כמה דרכים להכעיס את חרז'אנובסקי, ורק אחת מהן היא חריגה מהדמות. דרך אחרת היא לא לשכב איתו, אם אתרע מזלך להיות אישה. מן הסתם חרז'אנובסקי הוא לא הבמאי היחיד שמלהק על פי העיקרון הזה, אבל אני רוצה לחשוב שהמשחק הזה בעריצות לא החל כך, הוא התפתח; ומה שחרז'אנובסקי יצר בצלמו ובצלם ברית המועצות, יצר גם חרז'אנובסקי חדש. הבמאי יצר עריצות, העריצות יצרה עריץ.

זו כתבה מופלאה, גרסה מודרנית למרקו פולו. קשה לדמיין סיפורים דומים אחרים שייתכנו במאה הזו. ז'אנר סיפורי המסעות איבד הרבה מחינו לאורך השנים. בדומה ללא-כלום מ"הסיפור שלא נגמר", הלא-מוכר הלך והצטמצם על המפה, והותיר אחריו איים מרחפים של כתות חמושות, מרתפים ניאו-נאצים ורבע שבט מוגן בפפואה גיניאה החדשה. את מקום המפלצות המיתולוגיות תפסו מפלצות חברתיות, השאר הוגלה למדע בדיוני ופנטזיה (ובחלק מהמקרים – לנפש).

הקושי של ספרי מסע נעוץ בידע העולם שלנו, ביכולת שלנו להאמין בקיומו של מופלא או בסוגי המופלא שאנחנו מוכנים כיום להאמין בהם. סופרים שלא רוצים לחרוג אל הפנטזיה או המדע הבדיוני נאלצים לחפש את המופלא הזה במקומות אחרים. אני לא ז'אנרולוג ולא באמת מכיר את הסיבות להתפתחותם של חלק מהז'אנרים המודרניים, אבל נדמה לי שלמיפוי העולם יש יותר מקשר סתמי לצמיחתם של סיפורים על השוליים החברתיים שלנו, מסרטי מאפיה ועד ל-Winter’s Bone.

כך שלמעשה, הכתבה הזו מעניינת אותי יותר כספרות מאשר כדיווח על העולם. מפני שחרז'אנובסקי הוא יותר מבמאי שהתפרע, הוא במאי שהתפרע ברשות. ניתנו לו הכסף והאמון ליצור דבר מה מופלא וחולה. משום שהוא אמן, משום שלאמנים מותר. העיר שלו היא רק חיקוי מופרז של ערי סרטים אחרות, שינוי של סדרי גודל ודבקות. מישהו אמר "אני עושה סרט", וכל המרחב החברתי נפתח מחדש. קח כסף, קח שחקנים, קח מקום. נעשה ונשמע.

בעולם מרוקן ממיתולוגיות, מי שרוצה לכתוב צריך לסמן את הקטגוריות החברתיות שיש להן פוטנציאל לגעת במופלא. כמעט תמיד הקטגוריות הללו באות עם סוג מסוים של כוח חברתי, כסף, למשל (דמות המיליארדר שדון דלילו כותב עליה); עריצות, על כל גווניה, היא אפשרות אחרת (לב המאפליה, נניח). חרז'אנובסקי מסמל אופציה נוספת – אמנות, כוח שהוענק לאדם מרצון, לאורך זמן, מתוך איזו סימפטיה לדמות "הגאון", מתוך איזו שמחה במציאות האלטרנטיבית שהוא יכול להקים. גם אם היא עריצות, פשוט כי עוד אפשר.

אחים שהופרדו בבגרותם

לפני שנה ומשהו היה לי רעיון, כשהלכתי מהבית שלי לבית של אסף דבורי, כדי לפגוש אותו ואת איתמר, בשביל לכתוב, עאלק. הלכתי על חוף הים ואמרתי לעצמי: נכון TED זה מגניב? נכון אם היו מכרז על פתיחת סניף TED הישראלי אז הסיפור האמיתי והמזעזע של היו לגמרי ניגשים? היי, למה שהסיפור האמיתי לא יעשה TED! רק קצר! TED זה קצת ארוך! כן, הסיפור האמיתי יעשו TED קצר! ובאתי כולי נרגשת, עם ראש רוחש רעיונות, לאיתמר ואסף, שאמרו: היי, למה שהסיפור האמיתי לא יעשה TED! וככה נולד 12 דקות.

מאז אנחנו עובדים קשה על הרעיון הזה. בהתחלה אני ואסף ואיתמר, ואז איתמר פרש ולירון מילשטיין הצטרפה. חמישה ערבים כבר עשינו. שזה שלושים מרצים שעלו על הבמה ודיברו על דברים שמעניינים אותם, וכמה מאות אנשים שבאו להקשיב להם מדברים על הדברים שמעניינים אותם. חמישה ערבים זה גם שעות של זריקת שמות של מרצים לאוויר, של פגישות עם מרצים, של שיחות עם מרצים, של חיפוש מקומות לעשות בהם את הערב הבא, של תיאום עניינים לוגיסטיים, של פוסט מורטם ושל רעיונות לשיפור. זה קסם אמיתי, לפחות בשבילי (ההשפעה של 12 דקות על החיים שלי היא פוסט שלם ונפרד, שכנראה לא ייכתב לעולם, רק ייאמר בלחש בחדרי חדרים פנימה).

אבל חמישה ערבים זה גם עשרות פוסטים בסיפור האמיתי. בהתחלה זה היה נראה הגיוני. אם 12 דקות נולד מהסיפור האמיתי, למה שלא ימשיך בו. אחר כך זה כבר נראה פחות הגיוני, כי 12 דקות החליף את הסיפור האמיתי בבית של הסיפור האמיתי וזה לא יפה. ובסוף זה כבר היה ברור שהכי השתלטנו השתלטות עוינת וזה לא מתאים, לא לסיפור ולא לנו. אז עשינו מעשה: אתר חדש של 12 דקות!

אז קודם כל, לכו תראו אותו. רוני שני עשתה שם עבודת עיצוב וכתיבת קוד רבה ומייגעת, בתבנית וורדפרס שמבוססת על עיצוב של פזית בנימין. אז לגמרי לגמרי תודה לרוני ולפזית. כל ההרצאות שהיו פה, עברו לשם. ושם גם יש כל מיני דברים שלא העזנו לשים פה, כמו תמונות מהרצאות, תגיות מופרכות, וכל מיני לינקים לדברים שהיינו מארחים ב-12 דקות לו היינו TED האמיתי. ל-12 דקות יש עכשיו בית באינטרנט. ואני יודעת שייקח קצת זמן עד שאנשים יגלו אותו, אבל אני רגועה. אני יודעת שהם יגלו אותו. כי סיפרנו לגוגל. וכי יש לנו סטיקרים!

אבל מה יקרה עם הסיפור האמיתי עכשיו? בלוג מזדקן זה קטע. מצד אחד, בלוג הוא לא המטרה, אלא האמצעי. הוא נועד כדי שאנשים יוכלו לכתוב על דברי תרבות מבלי שיטרידו אותם בעניינים של אופנה ושל אורך הטקסט. הוא נועד כדי שאנשים יוכלו לדבר על תרבות במקום שמכבד תרבות, אבל מכבד גם בני אדם, טכנולוגיה, הומור וכתיבה טובה. והוא מילא את המטרה ועשה את שלו (אני חושבת), ואני לא יכולתי לפרסם ספר ולעשות את 12 דקות בלי הסיפור, ואיתמר לא יכול היה להיהפך לאקטיביסט הפוליטי שהוא בלי הסיפור. ואלו הדברים שמעניינים אותנו עכשיו, ואנחנו עושים אותם לאו דווקא באמצעות בלוגים. אז אולי צריך פשוט להשאיר את הסיפור כמו שהוא וללכת למקומות אחרים, כי נוסטלגיה זה הכי פריוולגיה לגברים לבנים.

ומצד שני, בלוג הוא בית, הוא המקום הזה שאתה מרגיש בו נכון. ויש פה חתיכת הסטוריה וז'רגון וז'אנר כתיבת פוסטים, שמתאים רק לפה. והכי הייתי רוצה לחזור לכתוב פוסטים לסיפור האמיתי. הם ממשיכים להתנסח לי בראש כל פעם שאני קוראת ספר טוב במיוחד או רע במיוחד, או רואה דברים חדשים באינטרנט או בטלוויזיה או בקולנוע או במחול. ואני מתגעגעת גם לגאווה הזאת של: כתבתי פוסט! סוג של מעשה שיש לו התחלה אמצע וסוף, ויש לו תגובות ויש לו אמירה. אז האם הסיפור האמיתי יחזור להיות מה שהוא היה, לפני שחנקנו אותו עם 12 דקות, ולפני שהזמן הפנוי שלנו הוקדש גם לדברים אחרים?

אני לא יודעת, וזה לא תלוי רק בי, אבל אני הכי סקרנית לגלות!