צורה ותוכן

יום שישי בבוקר
הפגישה הראשונה של צוות העריכה של עמותת נשים לגופן בה השתתפתי התרחשה בבית של מיכל לסטר, ביום שישי בבוקר, מתישהו ב-2006. הגענו לירושלים, בנפרד אם אני זוכרת נכון, והתכנסנו בבית, אליו הביאה כל אחת כמה ממצרכי ארוחת בוקר. היו שם מיכל לסטר, יו"רית משותפת, דנה וינברג, מנכ"לית ומייסדת, טל תמיר, העורכת הראשית של הספר, וטל ויינטראוב, עוד חברה בצוות העריכה. התחלנו למרוח גבינות על לחם וירקות על גבינות ולדבר. כדי להסביר מה הלך שם, צריך לדבר קצת על העמותה.

על העמותה
נשים לגופן היא עמותה ישראלית-פלסטינית שמטרתה להוביל שינוי בתפיסת בריאות, גוף ומיניות של כלל הנשים בישראל. איך העמותה מנסה לעשות את זה? באמצעות סדנאות עם נשים ברחבי הארץ ובאמצעות כתיבת ספר עב עב כרס אודות בריאות האישה, שמקיף תחומים שונים כמו: דימוי גוף, התמכרויות, אלימות, זהות מגדרית, מין בטוח, אימהות, גיל המעבר, אבדן יילוד ועוד ועוד. שמונה מאות עמודים (שקוצצו מאלף).
הספר מבוסס על הספר האמריקאי המצליח our bodies our selves, שיצא לראשונה בשנות ×”-70, על ידי קומונה של נשים מבוסטון, שניסו לפנות לגיניקולוגים כדי לדבר קצת על בריאות האישה, אבל נתקלו בחומת שתיקה, שאותה החליטו מייד לנפץ, כיאה לזמן ולמקום. מאז יצא הספר במספר מהדורות מתוקנות, וכן יצאו כמה וכמה התאמות תרבותיות שלו למקומות שונים כמו מזרח אסיה, ארצות ערב, אמריקה הלטינית וארצות ערב.    
העמותה הוציאה לאור שני ספרים – בעברית, ביחד עם מודן, ובערבית, בהוצאה עצמית. בתחילת העבודה על הספר העברי חשבנו שאפשר ×™×”×™×” להסתמך באופן ניכר על הספר האמריקאי, לתרגם אותו, ורק להוסיף קולות מהשטח הישראלי. אחרי עבודה על כמה פרקים התברר ×›×™ הספר האמריקאי לא מתאים ברוחו ולא בשפתו למציאות שלנו, והוא שימש רק כמתווה כללי ביותר.

יום שישי בבוקר
חזרה לשולחן ארוחת הבוקר בביתה של מיכל. מדברות. מדברות. שתיים ביחד. שלוש ביחד. היא מפה. ההיא משם. גבינה. לחם. קפה. הרבה קפה. קפה קר. קפה חם. הולכת. חוזרת. באה. מטבח. סלון. מרפסת. הבת שלי חוזרת מבית ספר. מספרי פרקים עפים באוויר. שמות של נשים אחרות נזרקים לאוויר. אתן לא מאמינות מה קרה לי אתמול בעבודה. צריך לדבר איתה. צריך להחזיר תשובה להיא. פה צריך לקצץ. פה העבודה עוד לא התחילה. היא אומרת שהן מתקדמות. הבעל שלי אומר. צריך לגייס כסף לפרק ההוא. אתן לא מאמינות מה קרה לי באוטובוס.
יצאתי אחרי שעתיים וחצי מהבית של מיכל לשקט היחסי של הרחוב הירושלמי וחשבתי לי: יאללה, מה קרה כאן? לא ידעתי לענות על זה. האם התקדמנו? האם יש רשימת משימות? האם יודעים להגיד כמה אחוזים מהספר הושלמו? לא, חשבתי לי, נדמה לי שלא התקדמנו. אבל היה נחמד להכיר אותן, ונחמד לשמוע קצת רכילות. בסך הכל, לא בזבזתי יותר מדי זמן. באותו ערב נשלח מייל עם רשימת משימות ברורה וסופית, שהדהימה אותי עד בלי די. בתוך הרעש הקקפוני שהיה שם נעשתה עבודה, ואני לא הבחנתי בהתרחשותה.

יום ראשון בבוקר
לא זוכרת איפה עבדתי אז, ובטח לא מה עשיתי באותו יום ראשון בבוקר, אבל אני יכולה לנחש שהלכתי לעבודה. וישבתי מול המחשב. והיה לי גאנט עם משימות, כי ככה זה בהייטק, אפילו בתפקידים שהם רק תומכי לחימה כמו אלו שאני עובדת בהם. ובטח הייתה ישיבה.
והישיבה בטח התנהלה לפי החוקים הבאים:
1.    יש אדם אחד שאחראי על ניהול הישיבה. הוא הדובר המרכזי, אלא אם כן ×”×¢× ×™×§ את רשות הדיבור למישהו אחר, או כאשר מתלהט ויכוח
2.    בישיבה יש מצגת. המצגת מחולקת לסעיפים
3.    רק בישיבות מיוחדות יש אוכל. את האוכל מביאים אנשים שאינם חלק מהישיבה
4.    הישיבה תחומה בזמן
5.    הישיבה אינה כוללת שיחה על חיים פרטיים

ערבים וסופי שבוע מאלפיים ושש ועד לפני חצי שנה
איך הלכה העבודה על הספר? קבוצת נשים בעלות ידע ותשוקה לנושא אחד מתכנסת. זוהי הקבוצה שעובדת על הפרק. הן מחליטות על ראשי הפרקים בפרק וכל אחת כותבת את חלקה. העורכת מקבלת את החומר, מחליטה מה חסר לה, ומבקשת תוספות. אחרי שהיא מרוצה, היא מעבירה את הפרק לעורכת הראשית ולצוות העריכה. הן עוברות על הפרק ומבקשות תוספות. התוספות מגיעות וקוראות אותן שוב. אחרי שהחומר קיים, קוראות שוב את הפרק ועורכות אותו. ומכווצות אותו לדיוק המקסימלי שלו ולאורך המינימלי האפשרי. אחר כך קוראות שוב. מישהי מתמרמרת על משהו שירד. מישהי עונה. מישהי מוצאת עוד דבר שחשוב להוסיף. קוראות את הפרק שוב. מחליטות. קוראות את הפרק שוב.
בקיצור, אחת משיטות העבודה הכי לא יעילות שהכרתי בחיי. במקום הפירמידה המוכרת של הררכיה, שמתחילה בבסיס רחב שנאסף ממספר כותבות, וממשיכה לעבר עורכות משנה ועורכת ראשית, שלכל אחת מהן יש זכות וטו קטנה או גדולה, יש כאן חצים שמובילים לכל הכיוונים, הרבה מאד שלבים, הרבה מאד שעות אישה, ומספר שמתרחב ומתכווץ חליפות של נשים שעוסקות במלאכה.

פמיניזם!
וככה פעלתי בתוך שני מישורים שהתנהלו באופן אחר לגמרי. מצד אחד הייתה העבודה, מאורגנת לכאורה, עם חוקים נוקשים שמפרידים בין פרטי לציבורי, עם רשימת משימות ברורה ועם הררכיה בלתי מתפשרת, שהסתיימה מתישהו בין 6 ל-8 בערב בימי חול. ובצד השני, בערבים ובסופי שבוע, הייתה העמותה, שתמיד התנהלה בשיחות אינסופיות שכללו את כל הדרגים (אם אפשר בכלל לקרוא להם ככה) את כל הנושאים (אבל את כולם), בתשוקה, במשימות שלעולם לא נגמרו, בעוד ועוד נשים שמותר היה להן להביע דעה ולדרוש ולהתווכח לכעוס ולהיעלב, ומעל טקסטים שהלכו וקיבלו צורה מגובשת ומנומקת.
זה לקח לי כמה שנים לנסח את זה לעצמי, אבל בסוף הבנתי: יש כאן התאמה בין צורה ותוכן. התוכן הוא הספר: אנציקלופדיה מקיפה על בריאות נשים. פרוייקט פמיניסטי. הצורה היא צורת העבודה: מבולגן, בלי התחלה אמצע וסוף, בלי הררכיה, עם התייחסות רצינית לכל הערה, שולית ככל שתהיה. ספר תיאוריה פמיניסטי. והתאמה בין צורה ותוכן תמיד הייתה בשבילי הצורה הנעלה ביותר של הוכחה, כזו שלא מדברת רק על הכוונה, אלא גם על התוצאה.
זאת הסיבה שהמשכתי לקרוא שוב ושוב ושוב ושוב (ותאמינו לי, אני יודעת לצטט בעל פה את הפרק על מין בטוח) את אותם פרקים. כי הרגשתי, וזאת הרגשה שפועמת בידיים, שאני לומדת פמיניזם, שאני לומדת פמיניזם מתוך השחלות של לוס איריגאריי או משהו. באמת שאהבתי אותן על הלימוד הזה.
ועל כן, כשהספר יצא לחנויות, התרגשתי. תראו, כמה מתאים הוא:

המפלצת שבו

דיסקליימר: אני מכירה את יונתן לוי קצת ואת סער סקלי הרבה ואוהבת את שניהם, אבל לא זו הסיבה הלא-עניינית שבגללה אני מתחילה עכשיו לכתוב שיר הלל מוסווה קלות ליצירת המופת שלהם ושל אמיר פרג'ון וניר שאולוף, "סדאם חוסיין, מחזה מסתורין", שראיתי אתמול ושאתם יכולים לראות ממחר (ראשון) ועד יום רביעי בפסטיבל עכו. הסיבה הלא עניינית שבגללה אני כותבת היא שגם אני רוצה לטבול בבריכה האפלה והמבריקה של העולם של "סדאם". לכתוב על משהו במקום לכתוב את המשהו זה מהלך שנידון לכשלון מתוק לכל המוטב, אבל זה מה יש, אז אני אשב על הגדה ואחכה שיעלה מהמעמקים איזה טיעון. אני עוד לא יודעת מה יהיה הטיעון הזה, אבל משהו כבר מתחיל לזוז שם בעומק, צללית עמומה של טיט מתנער. נדמה לי שיהיה שם משהו על פלטונוב ומשהו על יודהיסטירה.

*


סדאם: ומה איתך, בן יקיר, כפיל אשר מרוב דמיון שפמי שלי מבקש להצמד לשפתיו שלו ולהיענד? ומה סדאם הוא בשבילך?
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: לא כלום הוא לא כלום! בכל זאת ביקשתי משהו. דבר!
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: שמא נעשה ממך לא כלום! דבר, כפיל!
כפיל: וכי מה הוא בשבילי סדאם? וכי ניתן להשוותו?
עם שמש, ים, הרים, עולם?
הוא נוכח בכל דבר
אך לא מתחת ולא מעל לאלו השמיים
יימצא זה המזכירו.
ואני, בזכות הנוראה להיות לך כפיל-שרֶת
ראוי להיות זה שלא ראוי לך,
מתייסר ושטוף-תודה על כך
שבכל חייו נידון לכשלון מתוק
לדמות לזה שאין דומה לו.
סדאם איננו "מה".
סדאם איננו "כמו".
אין משל לסדאם.
אין כפיל לסדאם.

*

איתמר אמר פעם על "הבית הלבן" שהגיבורים שם מדברים גרסה מזוקקת של מה שאנשים כמוהם היו צריכים לדבר, אילו הם היו בכל רגע הגילום המוצלח ביותר האפשרי של עצמם. במידה מסויימת, זה קורה בכל יצירה נרטיבית שמנסה להיות ריאליסטית, כלומר לטבול כפית בים ולשכנע מישהו שהכפית מכילה את הים כולו: הדיבור של הדמויות, למשל, בכל יצירה שהיא, גם ובמיוחד כאלו שמנסות להציג דיבור 'כמו בחיים', הוא תמיד תמציתי ומעובד לעומת דיבור של אנשים אמיתיים עם כל ה"אה" והחזרות האינסופיות והקפיצות באמצע משפט לעניין אחר. – המהלך הזה בדרך כלל מסתיר את עצמו, מתנהג כאילו הוא רק שיקוף של המציאות ולא טיהור שלה. אבל אפשר גם לעשות אותו בגלוי: לקחת את הפוטנציאל של הדיבור, או של כל חוקיות-עולם אחרת, ולסלק את כל המיותר והמגביל והמפריע, ואז להפעיל אותה חזק ונקי כמו שהיא לעולם לא היתה יכולה להיות בעולם האמיתי המבולגן הזה שבו צריך להסוות את הצמא לנפט בנאומים אינסופיים על דמוקרטיה. המבנה החדש והמטוהר הזה עדיין משקף את הישן, כי הוא מצד אחד מיצוי שלו ומצד שני תשליל שלו – כי המשמעות עבור הצופה של ג'ורג' בוש הבן החדש שנכנס לבית הלבן במילים "עיראק הישרפי, אני צמא", מתבססת על המשמעות עבור הקורא של ג'ורג' בוש הבן הישן שנאומיו ארוכים וצדקניים. זו דרך אחרת לדלות את הכפית מהים.

ובעצם יש מלא דרכים (איש הטיט יצא מהנהר והוא מתהלך בעיר הבוערת ומנפץ לרסיסים מנצנצים את חלונות החנויות) –

האפוסים הגדולים, המהבהרטה והאודיסיאה והסאגות האיסלנדיות והתנ"ך והברית החדשה ואלף לילה ולילה וכולי, וגם כל הצאצאים המודרניים שלהם, גיבורי העל וכולי – בוחרים מבין האנשים ומבין האירועים את האנשים והאירועים שהם השיא והתמצית של מה שהחיים יכולים להיות, וזו הכפית שלהם; אבל אז יש את התשעים ותשעה אחוז של האנשים ושל חוויות-החיים שעקרונית אין להם סיכוי להיכנס אל הכפית, וכך נולד הריאליזם הקלאסי שנוקט בגישה אחרת, ובוחר קמצוץ מכל דבר מתוך טווח גדול ככל האפשר של דברים. כמובן, זה לא מדגם אקראי אף פעם, זה תמיד בחירה מכוונת של מה שנראה לך מייצג, וצריך להיות טוב באופן יוצא לחלוטין מן הכלל, וגם בעל תפיסת עולם מוסרית מגובשת ונכונות להציג אותה בקדמת היצירה שלך, בשביל להצליח לבוא ולחלק באופן הישיר הזה, זה חשוב, זה לא חשוב. אז הרבה ריאליזם של המאה העשרים מנסה לבטח את עצמו והולך עם איזשהו מודל מוכן מראש של מה חשוב ומה לא חשוב, ודרך זה בוחר איך למלא את הכפית. בדרך כלל זה מודל של עומק ופני השטח (היה שלב שכולם היו פרוידיאניים, זה קצת עבר אבל עדיין נמצא בוריאציות). בתגובה אליו, ריאליזם אחר זורק לעזאזל את המודלים ונצמד אל הפנומנולוגיה וממלא ממנה את הכפית. איך אנשים מעשנים סיגריות, איך הם מדברים, איך אסוציאציות משתרשרות להם, אלף המישורים המצטלבים של חיי היום יום.

אבל מחוץ לקו הדורי הזה חי גם סוג אחר של ריאליזם, שגם הוא ילד של האפוס אבל מנישואין שניים, חשאיים כנראה, ושמרכיב באופן מוזר את הפנומנולוגי והעומק, בכך שהוא מחפש את החוקיות הגרעינית של עולם מסוים ואז ממלא בה את הכפית ועובד איתה. צורה אחת לעשות את זה היא לשחק עם החוקים, לפרק ולהרכיב מחדש בדרך חדשה, כמו שמדע בדיוני טוב עושה למשל. צורה אחרת לעשות את זה היא ללכת עם החוקיות אל הקצה שלה, לטהר אותה מכל מה שמפריע לה, מסבך אותה, מלכלך אותה, מונע ממנה להיות הדבר היחיד שקיים בעולם.

*


ג'ורג' בוש האב: בני, האות האמצעית שבשמך הזריעה את הקלפי,
ואתה, חלמון עטרן מופרה בחדר הסגלגל, כבר מצמיח עניבה.
על דגירתך, נשיא-נולד, ישבתי משך רב. איפה שבועתך אשר תוקיר זאת?
ג'ורג' בוש הבן: אני נשבע!

*

כמעט כל רגע ב"סדאם" הוא גם נורא מצחיק וגם נורא יפה. מוזר להיות בשני מצבי התודעה האלו בו זמנית ביחס לאותו אובייקט, לראות אותו בכל גובהו ובכל נמיכותו. ×–×” קצת דומה למה שסימון וייל וכל מיני הודים אומרים שאלוהים יכול לעשות, – לחוות את החיים האנושיים בה-בעת לגמרי מבפנים ומתוך אכפתיות מלאה, ולגמרי מבחוץ מתוך ריחוק מושלם, – והשפיות הלא-אנושית הזאת היא מה שגורם לו להתנהג באופן המופרע שבו הוא מתנהג. בני אדם בדרך כלל לא יכולים ×›×›×” – תודה לאל על החסד הגדול של קנאותו – אבל האנטיפודים של האסתטי מציעים לפעמים חווייה מקבילה, ומה שהולך ב"סדאם" זו הכפילות הזאת, גם פרודיה מוקצנת ומופרעת על הדבר וגם האידיאה המזוקקת והיפיפה של הדבר. וכמו שאמר המרצה בקורס שבו קראתי לראשונה את פלטונוב (או אמר שמישהו אחר אמר, או חלמתי שהיה יכול לומר, קשה לזכור), הקצוות ההפוכים האלו נפגשים והופכים לאחד, ×›×™ לזקק מהדבר את התמצית שלו, את הפוטנציאל שלו, ולממש את ×–×” בצורה יותר טהורה ושלמה מכפי שזה ממומש בדבר עצמו ×–×” גם מה שעושה אידיאליזציה וגם מה שעושה קריקטורה.

גם פלטונוב וגם יונתן לוי כותבים אוטופיות – פלטונוב כותב על האוטופיה הנראית של ברית-המועצות של שנות העשרים והשלושים, ויונתן לוי על אוטופיות שבמחשבה, שהוא מחלץ מהפוליטיקה העולמית אפורת הפנים של סוף המאה העשרים בתנועה הוירטואוזית החלקה שבה סוניק מחלץ ציפורים צבעוניות מתוך המפלצות שהוא קופץ עליהן. אבל ללכת עם האוטופיה עד הסוף זה גם לחרוג ממנה, להניח מאחורייך את הסכמה האידיאולוגית שבתוכה תפיסת העולם של האוטופיה היא הגיונית (הכרחית, מובנת מאליה), וללכת הלאה אל מטא-אוטופיה שחוגגת את הקיצוניות של עצמה, את המופרך והמגוחך והנשגב שבה, את זה שהיא בדיה.

מה שיוצא מזה, במרתפי האסירים בעכו, הוא אירוע הזוי לחלוטין ובה בעת בעל הגיון פנימי מוחלט, עולם בדוי שהוא ריאליסטי לא במורפולוגיה שלו אלא באנטומיה שלו. אי אפשר לחיות בעולם הזה אבל אפשר לשהות בו חמישים דקות. וזה אפילו חוקי. נראה לי כדאי לכם.

*


כפיל ג': הגבר שבי חוגג את המפלצת שבו.
הוא חוגג כיוון שהוא מנצח אותה כל פעם
והוא חוגג כיוון שהיא בלתי מנוצחת.

הגולם מעמאן

(פורסם במקור באנגלית במגזין 972)

בפוסט היפהפה שלה אני ערבייה יהודיה, ליהי יונה כתבה – בהיסוס מסוים, קצת בפחד להידחף – על איך הנסיעה להופעה של משרוע לילה בעמאן העירה אצלה שאלות ותקוות לגבי האפשרות שלה, כיהודיה ערביה, להרגיש חלק מהמרחב המזרח-תיכוני הערבי, לפתח "זהות יהודית-ערבית, שבישראל של היום היא בלתי אפשרית בדיוק כפי שהיא הכרחית עבורי." אני יהודיה אשכנזית לגמרי, עם סבים ילידי פולין בכל ארבעת הצדדים, אבל החווייה שלי מאותה הופעה בעמאן היתה די דומה בהיבט ×”×–×” למה שמתארת ליהי.

אני לא בטוחה אם זה דמיון שמצדיק ניסיון לכתוב את "המקבילה האשכנזית" לפוסט של ליהי. אבל אולי אפשר לכתוב על הדמיון בלי לטשטש את השוני, או לכתוב כדי לברר איפה בעצם נגמרים ומתחילים הדמיון והשוני, אולי הם לא בדיוק איפה שאמרו לנו. (במובן מסוים אני כותבת את הפוסט הזה כדי לברר אם זה בלתי אפשרי או דווקא הכרחי לכתוב את הפוסט הזה.).

*

אחת החוויות החזקות שלי מהנסיעה לעמאן היתה תחושה של שייכות ביתית ומובנת מאליה אל המרחב הזר הזה. זו היתה תחושת שייכות חלקית ופרובלמטית, והיו לצידה חוויות חזקות לא פחות של חוסר-שייכות. אבל להן ציפיתי, ואילו השייכות הפתיעה אותי. בדיעבד, מה שמפתיע זה בעיקר זה שהופתעתי, כי כל המרכיבים של תחושת השייכות היו ידועים מראש: הנוף ומזג האויר מן הסתם לא התחלפו באופן דרסטי לאורך נסיעת האוטובוס הלא-נורא-ארוכה מיפו אל עמאן, לא כמו שהם היו מתחלפים בטיסה לאירופה; הארכיטקטורה של עמאן, שמתמודדת עם אותם נוף ומזג אויר, די דומה לארכיטקטורה של הערים שבהן גדלתי וחייתי; האוכל הערבי הוא כמובן בדיוק האוכל ה"ישראלי" שאני מתגעגעת אליו כשאני בחוץ לארץ; השפה הערבית היא לא השפה שלי, וגם לא שפה שאני מכירה מהבית, אבל כל כך קרובה לשפה שלי שהרגשתי כל הזמן (בטעות בלי ספק) שאני רק צעד אחד מלהבין אותה, ושזה מוזר נורא להאלץ להשתמש עם האנשים מסביבי באנגלית הרחוקה והזרה הזאת ששייכת לעולם אחר לגמרי. וגם המוזיקה של משרוע לילה וזייד חמדאן, שמשחקת עם יסודות אירופיים וערביים כדי ליצור מהם משהו חדש, היא הרבה יותר שלי ממוזיקה אירופית "טהורה" (מה זה בכלל). מה שהיא עושה זה בדיוק סוג הדבר שמוזיקה ישראלית שמעניינת אותי עושה.

[בסוגריים: בעיקר במוזיקה, אבל גם באוכל ובארכיטקטורה ובעצם גם בשפה, בכל האלמנטים התרבותיים, הדבר שהרגשתי איתו "בבית" בביקור שלי בעמאן לא היה איזה משהו ערבי "אותנטי" אלא משהו שיש לו יסודות ערביים ומערביים; הניסיון, המודע או ה-מעצמו-אי, לעשות משהו מקומי שיונק גם מיסודות אירופיים אבל גם לא מתבטל מולם, לא מציב את עצמו כשוליים שלהם. (זה משהו שקירב אותי גם מחוץ למזרח התיכון אל אנשים לא-אירופיים אבל שחיים בתוך תרבות שהיא אירופית בחלקה הגדול; היתה איזו קירבה ביני ובין חברים ממומבאי למשל שלא היתה לי אל חברים אירופיים שפגשתי באותם מקומות בהודו.) הרי גם אני לא אירופית, ואני גם לא מקומית אותנטית; אם אני משהו בכלל אז גם אני מקומית עם יסודות אירופיים. (שתיים מהמרואיינות בכתבה המרתקת של חגי מטר במעריב אמרו דברים יפים על הנושא הזה)]

זה מפתיע שהופתעתי להרגיש קצת בבית בעמאן, כי רבאק, נולדתי וגדלתי פה, במזרח התיכון, ופה אני חיה; מן הסתם הנוף של ירדן ירגיש לי יותר ביתי מיערות פולין. אבל זה גם לא מפתיע, כי הרי לא יצא לי הרבה לחשוב על עצמי בתור מישהי שמולדתה במזרח התיכון. גדלתי במחשבה שהמולדת שלי זה ישראל. זה המקום שלי, המקום היחיד שיש לי, והוא צף לבד בים של הלבן-במפות, שאין בו שום דבר שיכול להיות רלוונטי אלי חוץ מאיום מופשט וגדול על קיומנו.

*

החווייה החזקה השניה שהיתה לי בנסיעה לירדן, ובדיעבד נראה לי שהן שני צדדים של אותו דבר, היתה חווייה של להיות במיעוט. מיעוט יהודי בתוך סביבה פלסטינית, תלויה בחברות פלסטיניות כמתווכות, כמתרגמות, כמליצות יושר, כמארחות. זו היתה חוויה מוזרה כי אני כל כך רגילה שיחסי המיעוט-רוב הם הפוכים (עם אותן חברות פלסטיניות בתל אביב היהודית). וזו היתה גם חוויה מלחיצה וקשה ומעייפת כי מה אתם יודעים, זה לא קל להיות במיעוט, אפילו בתנאים האולטרא-נוחים-ומאוד-זמניים האלו. אבל היא גם היתה מרגיעה קצת. הנה שלושה ימים הייתי במיעוט בין פלסטינים ולא קמו עלי לכלותי. מתברר שאפשר לחשוב על להיות מיעוט בתור משהו שהוא לא בהכרח מעורר אימה מוחלטת שהיא סוף המחשבה הרציונלית.

בעמאן קלטתי עד כמה ישראלים, כולל אני, מפחדים שהפלסטינים יעשו לנו את מה שאנחנו עושים לפלסטינים אם יחסי הכוחות יתהפכו. קל לצחוק על הנאום של ביבי באו"ם, להיגעל ממנו ולכעוס עליו – יש הרבה סיבות טובות לכל אחד משלושת הרגשות האלו – אבל בין הקרוקודילים לנפנופים במפת אושוויץ הוא תיאר שם פחד לא מופרך בכלל של הרוב המוחלט של הישראלים מלהיות במיעוט. הפחד ×”×–×” לא מצדיק את הדברים הנוראים שנעשים בשמו, אבל הוא עצמו מוצדק לגמרי. שמאל שירצה לדבר אל הציבור היהודי-ישראלי הרחב – כפי שהשמאל הרדיקלי הערבי-יהודי מנסה תמיד לעשות – יצטרך להתמודד עם הפחד ×”×–×”.

בהקשר הממוקש ×”×–×” אני רוצה לנסות לומר שלצד החלק הרציונלי מאוד, והפסימי מאוד, של הפחד הישראלי להפוך כאן למיעוט – זיהיתי אצל עצמי, לפחות, גם צד לא רציונלי במוחלטותו של אותו פחד, ובין השאר, איך הפחד המוחלט 'להיות במיעוט', הוא הצד השני של הלהיות 'לגמרי לא שייכת', ואיך השניים האלו מזינים ×–×” את ×–×”. הרי בישראל אנחנו הרוב, לפחות בינתיים, לפחות במחשבה שלנו על עצמנו (יותר מכל דבר אחר אנחנו מפחדים להפסיק להיות הרוב), אבל במזרח התיכון אנחנו בהכרח ותמיד × ×”×™×” מיעוט. אם להיות מיעוט ×–×” לחלוטין בלתי נסבל עבורנו, הפיתרון האפשרי היחידי,הוא לא לחשוב על עצמנו בשום אופן כעל חלק מהמזרח התיכון, לא לאפשר שנהיה חלק מהמזרח התיכון בשום אופן ובשום היבט. ×–×” אומר לעקור מהיהודים-הערבים את הערביות שלהם, ואת הערביות של התרבות שלהם, אבל גם לעקור מיהודים-אשכנזים את ×”, נו, ערביות של התרבות שלהם. סבי האשכנזים ובני דורם רצו כל כך שילדיהם יהיו שייכים לכאן, אבל היהודי החדש (והאנטי-גלותי, כלומר אנטי-אירופי) שאותו הם דמיינו ×”×™×” אדם חדש מלאכותי ואוטופי מן היסוד, גולם מפראג עם כובע קסקט, ×›×™ הם לא יכלו להרשות לעצמם לדמיין שהילדים שלהם יהיו פשוט שייכים למקום שבו הם נולדו.

לא שאני חושבת שאני יכולה, או שאוכל אי פעם, או אפילו שהבת שלי תוכל להיות פשוט שייכת לפה. מצד שני, אף אחד לא "פשוט" שייך לפה; גם משרוע לילה בטח לא "פשוט" שייכים לפה. מצד שלישי, הם יותר שייכים ממני. מצד רביעי, אולי ההבדל הזה הוא לא מוחלט.+

בבית המלון בעמאן שבו התאכסן הטיול השנתי שלנו היו ג'קוזי וסאונה, שהיו פתוחים לסירוגין, יום לנשים, יום לגברים. ביום הנשים אני וכמה חברות ירדנו לשבת בסאונה, אבל לאחת מאיתנו היה חם והיא נשארה בחוץ וישבה בג'קוזי עם אישה ירדנית זקנה, פליטה פלסטינית מ-48', כמו רוב הירדנים. כשחזרנו, חברתנו סיפרה לנו שהזקנה אמרה לה ('לא בכעס או משהו, מאוד באדיבות'), שאנחנו היהודים באנו מאירופה ונחזור לאירופה, אנחנו נטע זר וזמני במרחב הזה, וניפלט מכאן כלעומת שבאנו. ככה היא מאמינה וככה היא מחנכת את הילדים שלה.

נראה לי שרוב הישראלים יחשבו שזו בעיה שהיא מחנכת ככה את הילדים שלה. הקטע המוזר זה, שבמובן מסוים גם אנחנו מחנכים ככה את הילדים שלנו. הנסיעה לעמאן חינכה אותי קצת בדבר ההפוך. אני שמחה שנסעתי.