המון נכתב ונאמר על ההשפעה של השיח הטיפולי, ובפרט של פסיכואנליזה ופסיכולוגיה על חיינו. אין ספק שפסיכואנליזה היא אחת ההמצאות החשובות של המאה ×”-20. בעקבותה, בני אדם, במספרים עצומים, התחילו לחשוב על עצמם כסובייקטים שמחולקים לשניים – חלק מודע ושאינו מודע, שהחלק השני מסוגל להפעיל את הראשון בצורה שהראשון לא מבין (תוך שימוש יומיומי במושגים שמתאימים לכך – השלכות הדחקות וכו'), ושחלומות הם מסר מוצפן שהלא-מודע שולח למודע. מובן שלא כל בני האדם חושבים ×›×›×”, ושהאופן בו ההגיונות האלה מופעלים על ידם אם בכלל משתנה בהתאם למשתנים חברתיים רבים, כאשר מעמד והתכוונות תרבותית אירופו-אמריקאית נראים לי המשמעותיים ביותר. ובכל זאת, קשה להבין איך תיאוריה מורכבת וכל כך לא אינטואיטיבית הצליחה הצלחה כזאת מסחרחרת. וויליאם ×’'ימס אמר בתחילת המאה שלמרות שלפסיכולוגיה אין שום בסיס תיאורטי, היא תצליח כיוון שהיא מאפשרת לאנשים to make sense of their lives (הציטוט ×”×–×” גנוב מנסים מזרחי). ×–×” הסבר מבריק בעיני, ואופיו הנבואי בהחלט מוסיף לו. בהמשך לו או כפירוט שלו, אני רוצה לחשוב קצת על המקום המרכזי של חלומות בתיאוריה (כפי שהיא פועלת בעולם, כלומר מפורשת על ידי רבים מאלה שמשתמשים בה טו מייק סנס. אני לא נכנס כאן למי כתב מה ולמה).

לפני שאני מתחיל לכתוב על חלומות ופרשנות של חלומות, הנחות בסיס: תהליכי פרשנות והענקת משמעות הם חלק מרכזי מהאנושיות, בני אדם מפרשים את העולם, בין אם את ההתנהגות של אחרים, את עולם לא אנושי, או רגשות ותחושות שלהם, ותהליכי הפרשנות האלה הם תנאי הכרחי ליצירה של העצמי, לעולם בעל משמעות ושל שינויים בהם. כלומר, אנחנו חיים בהליך מתמיד של פרשנות שמייצר במידה רבה את האופן בו אנחנו חווים ופועלים. זה אמרו מספיק ובאופן מאוד משכנע רבים וטובים.

אז הסכמנו שאנחנו יצורים פרשניים שמייצרים ומשנים מציאות באמצעות פרשנות לחוויות ורשמים. חלומות הם חלק מחוויות ורשמים אך בעלי מאפיינים ייחודיים, עליהם ארחיב מיד.

בהיותי חלק מסביבה מאוד פסיכולוגיסטית, יצא לי פעמים רבות לשבת עם אנשים כאשר מישהו מספר חלום והשאר מפרשים אותו וביחד מנסים להבין מה המשמעות שלו (כלומר, מה המסר שנשלח מהלא מודע). לאחרונה שמתי לב שכמעט כל חלום יכול ×”×™×” להיות מפורש באופן מבריק ומלא תובנות בנוגע לכל אחד. כלומר (כלומר שהוא קפיצה עצומה, אבל ×–×” לא אקדמיה פה), נראה שאחת הסיבות לכך שמיתולוגית החלומות כקשר בין שני חצאים של העצמי מצליחה כל כך, היא אופיים האסתטי של חלומות המאפשר טווח פרשנויות עצום (לצד אופיינו הפרשני הקיצוני). לאלה מתווסף מאפיין חשוב, התיאוריה מעניקה ערך מוחלט לפרשנות שנעניק לחלום שלנו, לפיה, רק החולם מסוגל לפרשנות הנכונה כיוון ששני החלקים מהם הוא מורכב לא נפרדים לחלוטין– הלא מודע שהוא היוצר האסתטי (בורחס קורה לחלומות היצירה האסתטית הראשונה, ×–×” יפה) והמודע שהוא הפרשן – והעדר ההפרדה הזו היא תנאי לפרשנות, היכולת של המודע לפרש תלויה בקרבה שלו ללא מודע.

בנוגע ליצירה אסתטית שניתנת לפרשנות בדרכים רבות ושונת, הקוראים בקפה, קלפים, ×›×£ היד וכדומה גם הם ביקשו לפרש מבנים אסתטים מופשטים שניתנים לטווח רחב מאוד של פרשניות, לקשר אותם לתכונות או לעתיד של בני אדם, ובעזרת המבנים המוחשיים להעניק לפרשנויות ממשות פיסית שמגבה אותם (לא מזמן, באמצע שיחה בנושא, לקחתי לאח שלי את המזלג והתחלתי לקרוא בכתמים שבו, אח שלי לא ×›"×› זרם עם ×–×”, בעיקר ×›×™ הוא ×”×™×” רעב, אבל בראשי הצלחתי תוך שניה לייצר סיפור, שבאמת תואם לכתמים שעל המזלג, ובאמת יכול לספר עליו משהו). אך יש הבדל אחד בולט בפעולה, במקרים הראשונים הפרשנות היא של אדם חיצוני ולא של האדם עליו מדובר (הערת שוליים: עוד שני הבדלים ששווה להתייחס אליהם: ייתכן וקיים הבדל במה שהפעולה אמורה לעשות, בשביל לחשוב על מה קריאות בקפה\קלפים\×›×£ יד אני צריך להכיר תרבויות בהן הם היו דומיננטיות ולראות מה קורה שם, ייתכן שגם במקרים אלה, הפעולה משנה את האופן בו המפורש חווה את העולם, אבל גם יכול מאוד להיות שלא, כרגע אין לי מושג, מעניין. הבדל בולט נוסף הוא המעמד האונטולוגי של חלום בהשוואה לזה של כוס קפה או קלפים. ×–×” מאוד בולט אז אי אפשר להתעלם מזה, אבל אין לי מחשבות שמעניינות אותי בנושא. תתכבדו). לפרשנות העצמית יש שני מאפיינים שנראים לי חשובים. ראשית, העובדה שאנחנו מפרשים ומעניקים משמעות לחלום קריטית לאפשרות של הפעולה לשנות את המשמעות שאנחנו מעניקים לפעולות ולחוויות שלנו, על האופן בו אנחנו חווים את העולם. יש מרצה באונ' שנוהג לבקש מסטודנטים שיענו לשאלות של עצמם ומנחה אותם כך שהם יעלו טיעון שהוא כיוון אליו מראש, אני משוכנע שאת הטענות האלה הם לא שוכחים. שנית, כשאנחנו מובילים את הקו הפרשני, סביר הרבה פחות שהפרשנות תתנגש או תתנגד לאופנים מרכזיים בהם אנחנו מציגים בפני עצמנו ואחרים את העצמי שלנו, וכך ניתן לקחת סיכונים גדולים הרבה יותר בפרשניות האפשריות – בכל רגע וביחס לכל פרשנות, לחולם יש את האפשרות לומר – ×–×” לא פוגש אותי בשום מקום וכך לבטל את הרלבנטיות של הפרשנות.

עד עכשיו היה: 1. אנחנו יצורים פרשניים שמעניקים משמעות ויוצרים מציאות בעזרת פרשנות 2. פרשנות של חלומות היא פרקטיקה שמאפשרת לנו לשחק עם המשמעות של העצמי שלנו ושל היחס בינו לבין העולם, ולעצב אותה בהתאם לתנאים המשתנים של חיינו 3. האסתטיקה של חלומות מאפשרת להציע להם טווח רחב מאוד של פרשנויות 4. הפרשנות היא פעולה שאנחנו מבצעים בעצמנו, זה חשוב לאפשרות שלה לשנות את האופן בו אנחנו תופשים את עצמנו ואת העולם וכן, מאפשר להגן על עצמנו מפני פרשנויות מסוכנות. בנוסף לאלה, נראה לי שגם מדובר בארגון טקסי שמצדיק הקדשת זמן לעניין (אני זוכר חלום, זה סימן שאני צריך לנתח אותו), ואם אני הולך לטיפול אז בכלל. לכן, למרות שהסיפור על מסר מחלק אחד של הסובייקט לאחר הוא מהמופרכים שבסיפורים אם לא ה, מדובר בהמצאה מבריקה ושימושית ביותר. והיא באמת עובדת, אני יכול לספר חלום, לנתח אותו, ולשנות את האופן בו אני מבין את היחס עצמי-עולם, ובמקרים הטובים ביותר, להיות גם יותר שמח בגלל זה.

בהתחשב בזה שמבחינתי ביססתי שהקסם במיתולוגיה של הפסיכואנליזה לגבי חלומות הוא באופן בו הוא מאפשר לנו להעניק משמעות ולשנות משמעות לעצמנו ולעולם, אולי שווה לשאול האם מדובר בפרקטיקה הפרשנית הטובה ביותר שהיינו יכולים להציע, ולנסות לחשוב על אופנים אחרים בהם אפשר יהיה לעשות את זה. שאלה קריטית לשם כך היא כמה קל\קשה לייצר אמונה. אבל אם לדבר הזה הצליחו ליצור אמונה רווחת, אז להכל אפשר :).

ואם כבר חלומות, אז גם משהו אחר לגמרי. כשאני חולם אני הרבה פעמים מרגיש משהו בין תחושת המשכיות לבין דה ז'ה וו. אני נמצא בסיטואציה שמתקשרת לסיטואציה קודמת בה הייתי אבל הזיכרון שלה מעורפל. מה שמדהים הוא שכשאני קם אין לי שום יכולת להכריע האם החלום הוא אכן המשך של חלום אחר שנחלם בעבר (ככה זה מרגיש בזמן החלום), או שחלמתי רק חלום אחד, ולא היה חלום קודם, אבל בחלום האחד הזה חלמתי גם זיכרון, כלומר חלמתי עבר והווה באותו זמן מציאות. יש בזה משהו מאוד מטריד, כיצד יכול להיות שאין לי יכולת להכריע בשאלה האם חוויה התקיימה או שלא ? אני הרבה פעמים לא זוכר דברים, ממש הרבה, אבל כשאני זוכר, אני תמיד יודע איזה אופן קיום היה לדבר (אם אני לא בטוח אם משהו היה חלום או לא לוקח שלוש שניות עד שאני משתכנע לכאן או לכאן), במקרה הזה, אין לי דרך להקריס את חוסר הודאות. קשה לי לחשוב על עוד מקרה בו אני לא מבין מה חוויתי לפני דקה, ולא יודע להבדיל האם זה היה המצאה שלי או באמת התרחש (נראה לי שאפילו על סמים יש את היכולת להבחנה הזאת). או יותר מדויק, לא מצליח להבין איזה סוג של המצאה הוא היה (כי הרי בכל מקרה, מדובר בחלום).

זה מעניין שהחלום הוא דבר שמתקיים בזמן אבל בעולם מקביל. בעוד שהמרחב הוא רק המרחב המדומיין (נכון, אני נמצא בעולם ישן, אבל זה בקושי רלבנטי), הזמן באמת חולף. קשה לי מאוד לנסות להשוות האם תחושת הזמן בחלום תואמת לזמן שעובר או שהזמן שם יכול לעבור מהר מאוד או לאט מאוד. מעניין נורא, אם יש לכם משהו להגיד על זה, תגידו.

ואם כבר זמן משמעות ובורחס, אחד הסיפורים היפים של בורחס מספר על סופר שמסיבה שאני לא זוכר מוצא להורג וממש לקראת ביצוע גזר הדין מתפלל ומבקש מאלוהים שיאפשר לו להשלים את הספר עליו הוא עובד לפני שימות. אלוהים נעתר ומשהה את הזמן כאשר תודעתו של הסופר ממשיכה להתקיים כך שהוא יוכל להשלים את הספר בשלמותו בראשו. הסופר עובד על הספר במשך שנה כאשר כל תודעתו מוקדשת אך ורק לזה, בסוף השנה הוא יודע מה נכתב בכל עמוד ועמוד ומצליח להגיע ליצירה השלמה אליה כיוון, ברגע זה הזמן ממשיך והוא נורה. אפרופו משמעות, זה מעמיד בסימן שאלה עמוק מאוד ובאופן מבריק שאלות שלרוב אנחנו לא יכולים לשמוע אלא כקלישאות. הנס התרחש, ההתערבות האלוהית התרחשה, היא גררה עבודה סיזיפית של שנה, השלמת היצירה (שמהווה את הגשמת כל הרצונות של הסופר), שניה של כאב ומוות. אולי זאת החיבה שלי למשאים ומתנים אבל לא נשמע כמו עסקה מי יודע מה.