מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

מאז שהחלטתי לכתוב ספר מתח, והתחלתי לקרוא ספרי מתח, אני מגלה כל מיני דברים מרגשים. הראשון בהם היה דשייל האמט, שכתב ספרים פמיניסטיים למדי, ונתן לגיבורים שלו להיעזר בנשים בלי שום חשש, והיה בלי כל ספק ג'נטלמן למופת והייתי בהחלט רוצה לשתות איתו ויסקי בניו-יורק. השני היה שפמיניסטיות רבות בחרו את ז'אנר ספרי המתח כדי לגאול בעזרתו את הנשים שלהן מהשיממון התרבותי שאליו יועדו, שזה מפתיע, תודו. והשלישי הוא שכן ולמרות הכל, ספרי המתח רצופים סטריאוטיפים ודמויות קריקטוריות ביותר של נשים. כריסטופר רייס, שהוא סופר ספרי מתח נחשב ומאד הומו, אפילו ניסה למפות כמה מהתפקידים הרווחים עבור נשים בספרי מתח מודרניים עבור ה-daily beast. הוא עשה עבודה לא רעה. הנה, בעברית.

 

מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

דברים רעים עלולים להתרחש כאשר סופרי מתח קשוחים כותבים נשים. קשה לקרוא לי בחור קשוח, אבל כן הצלחתי לכתוב חמישה ספרי מתח שהתקבלו היטב. עם זאת, הפרספקטיבה שלי על המין השני מוגבלת בשל המגדר שלי ומעוקמת בשל לגיונות של דמויות נשיות שחוברו ברישול, וזיהמו את הז'אנר שאני אוהב כל כך.
כאשר התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, The Moonlit Earth, שבו גיבורה נשית, הבנתי שגם אם אארח את החברות שלי לכמה ארוחות צהריים ואחקור אותן, עדיין לא יהיו לי מספיק חומרים כדי להפוך את הגיבורה שלי למשכנעת. נאלצתי לשבת ולמפות את המלכודות שלכדו את חבריי לז'אנר בבואם לנסות ולעצב סיפור שבו דמויות נשיות עושות יותר מאשר להכין קפה לבוס הבלש שלהן. סלחו לי אם כמה מהקריקטורות האלו נשמעות יותר כמו רכיבים טלוויזיונים, אבל הגבול בין עלילות מתח בפריים טיים הטלוויזיוני ובין ספרי מתח דק יותר מתמיד.
אז בבקשה. זו רשימה של הנשים שהייתי שמח לראות אותן נעלמות מדפי ספרי המתח כולם. כמה מהן ראוי להותיר לשיחות בין היוצר לאימא שלו (או הפסיכולוג שלו), וכמה מהן ראוי לזרוק מייד לפח. אני חייב אמנם להודות כי כמה מהן אפשר למצוא בעבודות קודמות שלי, אבל הריני מבטיח כי אני עושה כמיטב יכולתי להרחיק אותן מכאן.

 

דוגמה אידיוטית.

אשת השוטר שפשוט לא מצליחה להבין. מספיק עם האישה הזאת. באמת. מספיק. היא לא מבינה את דרישות התפקיד. היא רוצה שהבעל שלה יפסיק לפענח פשעים כדי שהוא יוכל להגיע בזמן לארוחת ערב, חיפוש ביצי פסחא וכמה שעות של הדבקת בולים באלבום. היא כנראה האישה היחידה על פני כדור הארץ שמעולם לא ראתה סרט או סדרת טלוויזיה אודות חייה הקשים של מי שנשואה לשוטר. גרוע מכך, ההישנות של הקריקטורה הבכיינית והלא סימפתית הזו בכתביו של אדם מצהירה הצהרה לא נעימה אודות היוצר עצמו. אם אין כל אזכור לעבודת בילוש אמיתית בביוגרפיה של היוצר, הקוראים יניחו כי הוא אחד מהבחורים שלא מוכנים להניח את העיתון שלהם אפילו כדי להוריד את הזבל, וכך הוא ייהפך בראשם לעצלן מוחלט, ולא לאותו גיבור בלתי מובן שמרגיש בנוח יותר ברחובות המרושעים של העיר העירומה.
המתנקשת הכוסית. היא חטובה וחתולית. היא נראית כמו דוגמנית-על, אבל היא יכולה לשבור לאדם את המפרקת בין הירכיים שלה. היא פאם-פאטאל על סטרואידים, ועל פני השטח נדמה שהיא מרמזת לאמונתו של הסופר בשוויון בין המינים (אתם רואים? אישה יכולה לדחוף יד של מלשין לגורס האשפה בדיוק כמו כל גבר!). כאשר כותבים אותה כשורה היא הופכת הרבה יותר מהנה לקריאה. אבל רק לעתים רחוקות עושים זאת כשורה. לעתים קרובות יותר, את הנינג'ה הנשית הזו מביא אלינו סופר שזלל רומנים גרפיים רוב חייו. הבעיטות הגבוהות ולפיתות החנק שלה הופכים לצורה חוזרת ונשנית של מיניות שמרגשת בעיקר קוראים סטרייטים, לכמה פרקים לפחות, אבל משעממת את היתר הרבה לפני שהיא מספיקה לקפוץ מהקורה הבאה (ספוילר: יש סיפור של טראומה מינית בעברה).
הבירוקרטית קרת הלב. ייתכן שהיא שוטרת שמקפידה על החוקים משום שהיא מנסה להרשים את הגברים מלמעלה. או שהיא יועצת שמבלה את כל זמנה במרכזי מחשוב של ה-CIA. בשני המקרים, האישיות שלה דוחה והידע שלה בהליכים, בפרוטוקול ובסיפור הרקע שלה רחב מכדי שעמיתה למקצוע יחוש חיבה כלשהי כלפיה. אחרי כמה פרקים אנחנו מבינים כי התפקיד המרכזי שלה הוא להגיש קטעים גדולים של אקספוזיציה בזמן שהדמויות הגבריות מצחקקות עליה באותו אופן שבו הסופר בטח צחקק על המורה שלו למתמטיקה בכיתה ו'. היא בת-דודתה הספרותית של מפיקת הטלוויזיה שאותה מגלמת קתרין הייגל ב"אמת המכוערת" מלבד נקודת שוני אחת גדולה: הבחורים לא יכולים לעשות לה את סצינת פיזור השיער שהסופר מאמין שהיא כל כך זקוקה לה, משום שהאישיות הדוחה שלה מהווה מפתח לחקירה הנמצאת במרכז הסיפור. בשלב כלשהו היא מביעה רכות כלפי החתול שלה.
השוטרת הלסבית הייצוגית. הדרך לכתיבה גרועה רצופה לעתים קרובות בכוונות טובות. אבל מייד אחרי שהשוטרת השרירית הזאת מגלה את הנטייה המינית שלה, בערך באמצע הספר (ובכן, אם כבר שאלת, לבעלי קוראים תמי!), היא הופכת מניסיון לכתיבה פוליטיקלי קורקטית לגבר עם ציצים. היא לא נעלבת ולא רוגזת כאשר הגיבור עושה איזו דחקה על תחת של בחורה. איזו מגניבה היא, אה? אולי היא מגניבה. אבל האם היא מחוברת למציאות? לא ממש. לסבית שאין לה דעות מוצקות בנוגע לחפצון נשים היא נדירה לפחות כמו ספר של סטיבן קינג שאין בו ציטוט של שיר רוק ידוע.

אנחנו זקוקים לסופרים הקשוחים שלנו באותה מידה שאנחנו זקוקים לכל אדם שצולח את השדות הרחבים של בדיון פופולרי ובלתי מתיימר. אבל כאשר סופר רוצה לכתוב ספר מתח מנקודת מבטה של אישה, הוא צריך לעשות יותר מאשר למקם אותה בתפקיד הראשי. ולפעמים פירושו של דבר שבחורים קשוחים צריכים לחפור מעט עמוק יותר ולקבל כמה אמיתות בנוגע למין השני שיהיה להם קשה לבלוע. לצורך העניין: לרוב הנשים יש עמידות גבוהה יותר לכאב פיזי מלגברים. רוב הגברים שונאים להודות בכך, אבל ×–×” נכון. דמויות שלהן היכולת לעמוד בקשיים פיזיים משמעותיים יכולות להעמיס על גבן ספרי מתח מרגשים לפחות כמו בלשים פרטיים שפותחים כל חקירה באגרופים. 
אני בטוח כי אמיתות כאלו ימשיכו לצוף על פני השטח אם ננתץ את הסטריאוטיפים ואת המבנים הפרוידיאנים ששולטים בתאור דמיות נשיות ברומנים שנכתבו בידי גברים. וכן, אני מתכוון לתרום את חלקי בעניין.

קפסולה מדוייקת של רעיון בזמן

מחשבה א'
"הסיפור האמיתי והמזעזע של" הוא אחד הבלוגים האהובים עליי בעולם כולו.
אני יכולה לכתוב בו הכל. לא תמיד זה היה כך. פעם הוא היה יותר נוקשה, אבל במשך השנים הוא התגמש באופן פלאי.
אני יכולה לקרוא בו על הכל. זה לא מפסיק להפתיע אותי עד כמה מגוונים הנושאים שאנשים כותבים עליהם.
תמיד יש פה אנשים אחרים. בחורה כותבת רעיון שהיה לה. אנשים אחרים מקשיבים לה. משיבים לה. מעלים רעיונות משלהם. שיחה. כמעט מציאותית.
רק מה? צריכים לכתוב את הפוסטים. ולא כולם אוהבים את זה. ולא סתם שלא כולם אוהבים את זה. דיבור/הקשבה הוא צורה לגמרי אחרת של צבירת אינפורמציה וצורה לגמרי אחרת לפעמים יוצרת דיבור/הקשבה לגמרי אחרים.

מחשבה ב
'
TED, הארגון שמכנס מומחים לתחומי ה-Technology, Entertainment and Design, הוא אחד האתרים האהובים עליי בעולם כולו.
בכל פעם שאתה נכנס ל-TED, אתה יכול למצוא הרצאה מהוקצעת ומרתקת, שגורמת לך להגיד "וואלה!" על נושא שמעולם לא חשבת שאפילו תגיד לעברו "אה".

מחשבת סיכום

אז למה שלא נעשה הרצאות גם אנחנו? לא נעתיק מ-TED  וגם לא × ×™×§×— פורמט מוכר ואהוב כמו פצ'×” קוצ'×”. נעשה משהו שלנו, דומה אבל שונה, משהו שיהיה "הסיפור האמיתי והמזעזע בעל פה".
נזמין שישה דוברים מתחומים שונים בערב, ניתן לכל אחד מהם שתים עשרה דקות כדי לדבר על מה שבא להם. ממש כמו פוסט – טיעון, מחשבה, הפניית זרקור לדבר שהיה חשוך עד ×›×”, קשר סמוי בין דברים – רק בעל פה. במלים אחרות, אנחנו נארגן מחדש את התשוקות של הדוברים לכדי קפסולות מדוייקות של זמן. ×–×” יכול לפוצץ לנו ולכם את המוח.
בניגוד לבלוג, אנחנו נארגן את הדברים מראש. נבחר את הדוברים, נדע על מה הולכים לדבר, ונעשה עבודת עריכה, כדי שנוכל לדעת מראש שהולך להיות מעניין. חוץ מזה, נדאג למקום ולהגברה ולצילום.
אז נכון שתמיד רציתם לכתוב פוסט לסיפור האמיתי, אבל לא הצלחתם לארגן אותו כמו שצריך? זה הזמן שלכם! תשלחו לנו מייל ל-meitalsha בג'ימייל ותעזרו גם אתם לייצר את הקפסולות המדוייקות של רעיון בזמן.

כפתור אדום/ מכסה שקוף

הכפתור
הדיון בסטאלג של אבישג חייק נוגע בנקודה מעניינת, מערך הדימויים שמשרת את הצירוף "האיום האיראני", ובפרט הסרכזת כפיגורה.
במסגרת ההפחדה העונתית מפי דוברי צה"ל (במדים ושלא במדים), סמוך לדיונים על תקציב הביטחון, השימוש במלה צנטריפוגה מייצר אפקט של דינמיות. ובמלים אחרות, אם באיראן יש צנטריפוגה, ואם צנטריפוגה היא במהותה דבר מסתובב/מסובב, הרי ש-the wheels are in motion. משהו קורה שם (באיראן), ועל כך יש להגיב תגובה מונעת. וליתר דיוק, על כך יש להגדיל את תקציב הביטחון על מנת לאפשר תגובה מונעת. השימוש ב"צנטריפוגה" בסמיכות ל"הגרעין האיראני" הוא, אם כן, קריאה לפעולה.
גם הפנטזיה של ×—×™×™×§ היא קריאה לפעולה. ולחלופין, הפנטזיה של ×—×™×™×§ מגדירה את תנאי האפשרות לפעולה, כפי שעולה מסיום הסטאלג. הפנטזיה של ×—×™×™×§ יכולה להתממש, ואף מצהירה על זמניוּתה כפנטזיה, בהציבה את התנאי "עד שתפקח את ×¢×™× ×™×”" – תנאי האפשרות האהוד מנורי, הקונצנזואלי, המעניק לגיטימציה, שבכוחו להפוך את הפנטזיה למציאות מלכדת שורות.
בחזרה לצנטריפוגה. הצנטריפוגה של חייק היא בעיקר מצלולית. "צנטריפוגה" קרובה סמנטית ל"פצצה גרעינית" מעצם היותה מרכיב בפרויקט הגרעין; הצנטריפוגה של חייק, לעומת זאת, כוחה יפה מעצם היותה מלה מצחיקה, פואטית.
האזכור התקשורתי של הסרכזת מייצר אפקט של דינמיות ושל איום אקטואלי מובלע. אבל אופן הייצוג אצל חייק מעיד על כך שהסרכזת לבדה אינה יוצרת רושם. אמת, פעולת הסרכזת הממשית אינה אינטואיטיבית מספיק במסגרת תהליך הייצור של פצצה גרעינית. היא מוצגת לרוב כסרכזת-סינקדוכה (יעילה אך מעורפלת) של השלם המפורש (שואה גרעינית). מכל מקום, חייק מתעלמת מהוראת המלה ומגייסת תחתיה את המצלול המצחיק, שאולי מעלה על הדעת את fungus, כמקבילה מצלולית וכפיתוח סמנטי חדש. התוצאה הסינסתטית: צנטריפוגה היא דבר ירקרק.
אלא שחייק בכל זאת רותמת את תכונות הצנטריפוגה. אך לא "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט" הוא שיוצר את אפקט הדינמיות (למרות הדימוי האינפלציוני, הסרכזת נשארת די פסיבית), אלא העקרון הצנטריפוגלי המובלע, שאותו יש לחלץ ושעליו מושתת הפנטזיה.
הקריאה לפעולה אצל חייק נובעת מן ההכרה (הפרובינציאלית כשלעצמה) כי ישראל היא מין מרכז בלתי תלוי (מעצמה אזורית), וכי ממנה תצא הפעולה המונעת, בתנועה מעגלית (על מעגל הביניים, לצורך העניין, מתדלקים את מטוסי הקרב), מן המרכז ולחוץ, על פי עקרון אגו-צנטרלי שכזה.
הפנטזיה של חייק מאזכרת צנטריפוגות (פסיביות) ומנסחת את תנאי האפשרות הפוטנציאליים לפעולה צנטריפוגלית (אקטיבית), מן הכוח אל הפועל.

המכסה
גם לי יש פנטזיה. ובדומה לטקסט של חייק, גם הטקסט שלי רותם את תכונות הצנטריפוגה, וגם בו יש קריאה לפעולה, אם כי באופן שנועד לשמר את מאזן האימה, מן הפועל אל הכוח דווקא. על כל פנים, נראה לי שהרווח יהיה גדול יותר, ולו כסאטירה.

מאזן האימה האמיתי (הצעה לא צנועה)
הצנטריפוגות בנתאנז, כבודן במקומו מונח. ואולי איננו × ×—, אלא, בתנועה צנטריפוגלית, נדד לו הכבוד האבוד ממחוז איספהן, בואכה מעגלים חיצוניים יותר, עד למשרד הביטחון בתל אביב, ושם התקבע מכוח… אגו-צנטרלי, אלא מה. מכונה חכמה היא ×”-salad spinner האיראני. אלא שפעולתה מותירה את ישראל מבוססת במי חסה.
מה צורך בפיגורטיביות? הפשט מובן גם בלעדיה: האיום האיראני, כוחו יפה לעונת הדיונים על תקציב הביטחון ולפופוליזם חמקני, ככל שמדובר בסוגיה הפלסטינית.
אך לא מדובר במטאפורה (להוציא ה-(salad spinner. כוחות טמירים פועלים כאן בזירה.
וידוי: הכוח שפועל עלי להעלות את הדברים על הכתב, כתושב השפלה בעבר, הוא כוח צנטריפטלי-פרובינציאלי. ובמלים אחרות, אני כותב, איך לא, על תל אביב. ככה. להשיב מלחמה קרה שערה.
קרתנות או לא קרתנות, מאזן האימה האמיתי נמצא בלב לבה של תל אביב. ואולם, הכוונה איננה למשרד הביטחון האמור, אלא לגינה ציבורית קטנה בפינת הרחובות דוד ודוד, רמז וילין. הפאראטקסיס תכף יובהר.
בתקופת שלטון השאה רכשה ממשלת איראן מגרש אטרקטיבי במרכז תל אביב כדי להקים בו בניין שגרירות. ברם, בשנת 79' התחוללה מהפכה במדינה, ובעקבותיה נותקו היחסים עם ישראל. המגרש נותר אפוא בלתי ממומש. ואולם, החוק הבינלאומי קובע כי השטח עדיין בחזקת איראן. בסופו של דבר, פשרה מוניציפלית הביאה להקמה של גינה ציבורית בשטח, עד להפשרת היחסים בין המדינות.
בידיעה שפורסמה לפני כמה שנים ב"מוסף הארץ" מפרט על כך רוני הדר: "שטח הגינה הציבורית מתפרש על 755 מ"ר באחד המגרשים היקרים בצפון תל אביב. הוא רשום בארכיון הטאבו על שם שירות התעסוקה של משרד העבודה. החלקה נמכרה על ידי מנהל מקרקעי ישראל לממשלת איראן עוד בתקופת השאה הפרסי, אולם הבעלות בטאבו לא הועברה". פרטים נוספים מובאים בתגובתה של עיריית תל אביב: "על פי הנחיות משרד החוץ לא בוטלה העסקה ואין צופים את ביטולה, שכן אמנת וינה ליחסים דיפלומטיים משנת 1961 מטילה על המדינה המארחת את החובה 'לכבד ולהגן' על השטחים השייכים לנציגות זרה שעמה נותקו היחסים. משרד החוץ הסכים לבקשת העירייה להפוך את המגרש לפינת משחקים וגינה ציבורית זמנית".
חידה: גורדי שחקים גורדים שחקים; פטרייה אטומית גורדת שחקים; מה לא גורד את השחקים? גן. איזה גן? גן חיות. איזה חיות? כרישי נדל"ן.
ולחלופין: ילד קטן הוטל בגן. איזה גן? גן איראן.
הפצצה כבר נפלה. והגראונד זירו שנפער בין שני הדוידים (כאמור, רמז וילין) מקרין את קרינתו על רון חולדאי, מרחיק אותו מן המגרש ומונע ממנו גישה לשמים, לפי שעה.
מכאן מתבקשת המסקנה הפשוטה: כיוון שנטעה רוח ההיסטוריה גינה ציבורית תחת פאלוסי YOO או צמרת, הרי שבמעט התמצאות ביחסים בינלאומיים אפשר לשכפל את המהלך, ובאופן כזה לגונן על שטחים נוספים. כל שנחוץ הוא טוויית קשרים אמיצים עם מדינה מוסלמית מתונה, כזו שטרם כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל; או-אז, ומיד לאחר שתרכוש אותה מדינה כברת אדמה במרכז תל אביב (על ירושלים אין על מה לדבר) כדי להקים בה שגרירות, על ישראל לעודד גורמים פונדמנטליסטים (אין כמוה מאמנת שכירי חרב בנכר), שבתורם יבצעו בשעת כושר הפיכה דתית במדינתם; ההפיכה תגרור בהכרח ניתוק יחסים עם ישראל, דבר שיביא להקפאה, זמנית והפיכה, של המגרש התל אביבי ולגינה בת קיימא, לפי שעה.
ובלי שום קשר, על ישראל להכיר לאלתר ברפובליקה העצמאית של קוסובו.