מאז שהחלטתי לכתוב ספר מתח, והתחלתי לקרוא ספרי מתח, אני מגלה כל מיני דברים מרגשים. הראשון בהם היה דשייל האמט, שכתב ספרים פמיניסטיים למדי, ונתן לגיבורים שלו להיעזר בנשים בלי שום חשש, והיה בלי כל ספק ג'נטלמן למופת והייתי בהחלט רוצה לשתות איתו ויסקי בניו-יורק. השני היה שפמיניסטיות רבות בחרו את ז'אנר ספרי המתח כדי לגאול בעזרתו את הנשים שלהן מהשיממון התרבותי שאליו יועדו, שזה מפתיע, תודו. והשלישי הוא שכן ולמרות הכל, ספרי המתח רצופים סטריאוטיפים ודמויות קריקטוריות ביותר של נשים. כריסטופר רייס, שהוא סופר ספרי מתח נחשב ומאד הומו, אפילו ניסה למפות כמה מהתפקידים הרווחים עבור נשים בספרי מתח מודרניים עבור ה-daily beast. הוא עשה עבודה לא רעה. הנה, בעברית.

מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

דברים רעים עלולים להתרחש כאשר סופרי מתח קשוחים כותבים נשים. קשה לקרוא לי בחור קשוח, אבל כן הצלחתי לכתוב חמישה ספרי מתח שהתקבלו היטב. עם זאת, הפרספקטיבה שלי על המין השני מוגבלת בשל המגדר שלי ומעוקמת בשל לגיונות של דמויות נשיות שחוברו ברישול, וזיהמו את הז'אנר שאני אוהב כל כך.
כאשר התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, The Moonlit Earth, שבו גיבורה נשית, הבנתי שגם אם אארח את החברות שלי לכמה ארוחות צהריים ואחקור אותן, עדיין לא יהיו לי מספיק חומרים כדי להפוך את הגיבורה שלי למשכנעת. נאלצתי לשבת ולמפות את המלכודות שלכדו את חבריי לז'אנר בבואם לנסות ולעצב סיפור שבו דמויות נשיות עושות יותר מאשר להכין קפה לבוס הבלש שלהן. סלחו לי אם כמה מהקריקטורות האלו נשמעות יותר כמו רכיבים טלוויזיונים, אבל הגבול בין עלילות מתח בפריים טיים הטלוויזיוני ובין ספרי מתח דק יותר מתמיד.
אז בבקשה. זו רשימה של הנשים שהייתי שמח לראות אותן נעלמות מדפי ספרי המתח כולם. כמה מהן ראוי להותיר לשיחות בין היוצר לאימא שלו (או הפסיכולוג שלו), וכמה מהן ראוי לזרוק מייד לפח. אני חייב אמנם להודות כי כמה מהן אפשר למצוא בעבודות קודמות שלי, אבל הריני מבטיח כי אני עושה כמיטב יכולתי להרחיק אותן מכאן.

דוגמה אידיוטית.

אשת השוטר שפשוט לא מצליחה להבין. מספיק עם האישה הזאת. באמת. מספיק. היא לא מבינה את דרישות התפקיד. היא רוצה שהבעל שלה יפסיק לפענח פשעים כדי שהוא יוכל להגיע בזמן לארוחת ערב, חיפוש ביצי פסחא וכמה שעות של הדבקת בולים באלבום. היא כנראה האישה היחידה על פני כדור הארץ שמעולם לא ראתה סרט או סדרת טלוויזיה אודות חייה הקשים של מי שנשואה לשוטר. גרוע מכך, ההישנות של הקריקטורה הבכיינית והלא סימפתית הזו בכתביו של אדם מצהירה הצהרה לא נעימה אודות היוצר עצמו. אם אין כל אזכור לעבודת בילוש אמיתית בביוגרפיה של היוצר, הקוראים יניחו כי הוא אחד מהבחורים שלא מוכנים להניח את העיתון שלהם אפילו כדי להוריד את הזבל, וכך הוא ייהפך בראשם לעצלן מוחלט, ולא לאותו גיבור בלתי מובן שמרגיש בנוח יותר ברחובות המרושעים של העיר העירומה.
המתנקשת הכוסית. היא חטובה וחתולית. היא נראית כמו דוגמנית-על, אבל היא יכולה לשבור לאדם את המפרקת בין הירכיים שלה. היא פאם-פאטאל על סטרואידים, ועל פני השטח נדמה שהיא מרמזת לאמונתו של הסופר בשוויון בין המינים (אתם רואים? אישה יכולה לדחוף יד של מלשין לגורס האשפה בדיוק כמו כל גבר!). כאשר כותבים אותה כשורה היא הופכת הרבה יותר מהנה לקריאה. אבל רק לעתים רחוקות עושים זאת כשורה. לעתים קרובות יותר, את הנינג'ה הנשית הזו מביא אלינו סופר שזלל רומנים גרפיים רוב חייו. הבעיטות הגבוהות ולפיתות החנק שלה הופכים לצורה חוזרת ונשנית של מיניות שמרגשת בעיקר קוראים סטרייטים, לכמה פרקים לפחות, אבל משעממת את היתר הרבה לפני שהיא מספיקה לקפוץ מהקורה הבאה (ספוילר: יש סיפור של טראומה מינית בעברה).
הבירוקרטית קרת הלב. ייתכן שהיא שוטרת שמקפידה על החוקים משום שהיא מנסה להרשים את הגברים מלמעלה. או שהיא יועצת שמבלה את כל זמנה במרכזי מחשוב של ה-CIA. בשני המקרים, האישיות שלה דוחה והידע שלה בהליכים, בפרוטוקול ובסיפור הרקע שלה רחב מכדי שעמיתה למקצוע יחוש חיבה כלשהי כלפיה. אחרי כמה פרקים אנחנו מבינים כי התפקיד המרכזי שלה הוא להגיש קטעים גדולים של אקספוזיציה בזמן שהדמויות הגבריות מצחקקות עליה באותו אופן שבו הסופר בטח צחקק על המורה שלו למתמטיקה בכיתה ו'. היא בת-דודתה הספרותית של מפיקת הטלוויזיה שאותה מגלמת קתרין הייגל ב"אמת המכוערת" מלבד נקודת שוני אחת גדולה: הבחורים לא יכולים לעשות לה את סצינת פיזור השיער שהסופר מאמין שהיא כל כך זקוקה לה, משום שהאישיות הדוחה שלה מהווה מפתח לחקירה הנמצאת במרכז הסיפור. בשלב כלשהו היא מביעה רכות כלפי החתול שלה.
השוטרת הלסבית הייצוגית. הדרך לכתיבה גרועה רצופה לעתים קרובות בכוונות טובות. אבל מייד אחרי שהשוטרת השרירית הזאת מגלה את הנטייה המינית שלה, בערך באמצע הספר (ובכן, אם כבר שאלת, לבעלי קוראים תמי!), היא הופכת מניסיון לכתיבה פוליטיקלי קורקטית לגבר עם ציצים. היא לא נעלבת ולא רוגזת כאשר הגיבור עושה איזו דחקה על תחת של בחורה. איזו מגניבה היא, אה? אולי היא מגניבה. אבל האם היא מחוברת למציאות? לא ממש. לסבית שאין לה דעות מוצקות בנוגע לחפצון נשים היא נדירה לפחות כמו ספר של סטיבן קינג שאין בו ציטוט של שיר רוק ידוע.

אנחנו זקוקים לסופרים הקשוחים שלנו באותה מידה שאנחנו זקוקים לכל אדם שצולח את השדות הרחבים של בדיון פופולרי ובלתי מתיימר. אבל כאשר סופר רוצה לכתוב ספר מתח מנקודת מבטה של אישה, הוא צריך לעשות יותר מאשר למקם אותה בתפקיד הראשי. ולפעמים פירושו של דבר שבחורים קשוחים צריכים לחפור מעט עמוק יותר ולקבל כמה אמיתות בנוגע למין השני שיהיה להם קשה לבלוע. לצורך העניין: לרוב הנשים יש עמידות גבוהה יותר לכאב פיזי מלגברים. רוב הגברים שונאים להודות בכך, אבל ×–×” נכון. דמויות שלהן היכולת לעמוד בקשיים פיזיים משמעותיים יכולות להעמיס על גבן ספרי מתח מרגשים לפחות כמו בלשים פרטיים שפותחים כל חקירה באגרופים. 
אני בטוח כי אמיתות כאלו ימשיכו לצוף על פני השטח אם ננתץ את הסטריאוטיפים ואת המבנים הפרוידיאנים ששולטים בתאור דמיות נשיות ברומנים שנכתבו בידי גברים. וכן, אני מתכוון לתרום את חלקי בעניין.