ארכיון חודשי: דצמבר 2010

×–'× ×™×”

זה עוד יותר גדול אפילו

23 תגובות

או: למה כדאי לראות את עונה 5 של דוקטור הו גם אם לא ראיתם את עונות 1-4

(לחובבי הז'אנר. ספוילרים גאלור)

 

1. שמי איימי פונד. כשהייתי בת 7 היה לי חבר דמיוני. אתמול בלילה היה הלילה שלפני החתונה שלי, והחבר הדמיוני שלי חזר.

(התמונה מכאן)

 12 שנה וארבעה פסיכיאטרים (היא נשכה אותם כשאמרו לה שהוא לא אמיתי) חלפו לפני שאיימי פונד ויתרה על החבר הדמיוני שלה. ואז, כשכבר ×”×™×” לה חבר אמיתי, החבר הדמיוני חזר. ושוב נעלם, הפעם לשנתיים, ושוב חזר בלילה שלפני החתונה שלה, הפעם כדי לקחת אותה לכוכבים. היא קראה לו "הדוקטור המרופט", אבל אנחנו מכירים אותו בתור הדוקטור.

 [דיגרסיה קלה] Fables היא סדרת קומיקס של ביל וילינגהאם, שבה בעקבות תהפוכות הגורל דמויות מעולם האגדות מגיעות לחיות במנהטן. אחת ההברקות של הסדרה (ספוילר קל) היא הדמות של פרינס צ'רמינג – מתברר שזה תמיד אותו פרינס צ'רמינג, דון ×–'ואן סדרתי ובוגדני שהיה נשוי לשלגיה, לסינדרלה וליפהפיה הנרדמת בזו אחר זו. ×–×” מפתיע ומצחיק ומאיר עיניים, ×›×™ התרגלנו לחשוב על הנסיך מקסים כעל סטטיסט תורן בעלילה, אחד שבא, נותן את השורה שלו ואחר כך סתם ×—×™ באושר ועושר עם X, Y, או Z, אבל וילינגהאם הראה לנו פתאום שבעצם מדובר בדמות די עקבית, ושאם חופרים קצת יותר עמוק מגלים שאולי הוא פחות מקסים ממה שנדמה לפני שפורטים לפרוטות את ×”"הפילי אבר אפטר".

 [חוזרים לדוקטור] וזה מה שגם סטיבן מופאט (המפיק) עושה, בעצם, בעונה החמישית של דוקטור הו, רק שהוא נכנס לזה מהצד השני. אחרי שהכרנו את הדוקטור ונקשרנו אליו לאורך ארבע העונות שהפיק ראסל ט. ×’'ונס, מופאט מנחית עלינו פטיש 5 קילו ומודיע לנו שבעצם הדוקטור הוא החבר הדמיוני של… כל אחת מבנות הלוויה שלו, למעשה. רק שאנחנו כבר כל כך מכירים ואוהבים את הדוקטור שזה לא ממש נקלט, גם לא כשאומרים לנו את ×–×” ב-HD. יורקים עלינו ואנחנו צוחקים וחושבים שזאת בדיחה. דוקטור הו, החבר הדמיוני של איימי פונד. ×—×”.

 

2. איך את יודעת שזה אגם ברווזים אם אין בו שום ברווזים?

 ××‘ל באמת, כשרק חושבים על ×–×”, הכל משתבץ במקום. איימי פונד, "הנערה שלא ×”×™×” בה שום היגיון". זאת שמגיל 7 עד גיל 19 התגוררה בבית גדול ומלא חדרים ריקים, שלא היו לה אבא ואמא אבל היא לא זוכרת איך איבדה אותם, שהעולם שלה מאוכלס בדברים שאין שום קשר בינם לבין השם שלהם. הילדה שמגיל 7 משחזרת שוב ושוב את המפגש עם החבר הדמיוני שלה בכל מדיה אפשרית – בציור, בפיסול, במשחקי "נגיד-ש" – בזמן שהיקום כולו הולך ומתמוסס סביבה אל תוך האין. ואז, כשנדמה שמשהו קושר אותה בחזרה לעולם, כשיש לה חבר ממשי והיא עומדת להתחתן איתו, החבר הדמיוני חוזר ולוקח אותה איתו לכוכבים.

 

3. זה הכל עלייך

 ×›×©×ž×¡×¤×¨×™× את ×–×” ×›×›×”, ×–×” נשמע אחרת לגמרי ממה שחשבנו, לא? למרות שאמרו לנו את ×–×” שוב ושוב לאורך העונה. איימי בת השבע ואיימי בת ×”-21 שעומדת להתחתן – "שני חלקים של החלל והזמן שלא היו אמורים להיפגש לעולם". הפנדוריקה היא סיפור-אגדה, אבל "האם לא כולנו כאלה, דוקטור?" אומרת ריבר. וכמובן, הדוקטור שמסביר לאיימי שהוא לא יכול לשכב איתה ×›×™ היא בת 21 והוא בן 907, ×›×™ היא תזדקן ותמות והוא תמיד נשאר צעיר, ובמילים אחרות – ×›×™ היא ממשית והוא פנטזיה.

 ×›×™ כמו שהדוקטור אומר לאיימי: "×–×” הכל עלייך". היקום שנסדק ונשאב לתוך האין הוא היקום של איימי פונד, והוא נסדק ומתחיל להתאיין ביום חתונתה, 26.6.2010, ברגע שנוצר מגע ישיר בין הילדה שהיתה לבין הכלה שתהיה – שני חלקים של החלל והזמן שלא היו אמורים להיפגש לעולם. בלילה שלפני חתונתה, לילה לפני שהיא מחברת את עצמה רשמית למציאות, איימי מחזירה את החבר הדמיוני שהיה לה בגיל 7, וכל הדברים ששכחה, שהשכיחה מעצמה, מתחילים להישפך מבעד לסדקים ומאיימים לפוצץ את היקום ולשאוב את איימי עצמה לתוך האין, למקום שאם תישאב אליו היא לא סתם תמות אלא תהיה בעצמה לאין, למי שלא התקיימה מעולם.

 

4. שלום לכולם! אני החבר הדמיוני של איימי! אבל באתי בכל זאת.

 ×”סיבה שאני אוהבת כל כך את עונה 5 של דוקטור הו היא שהעונה הזאת היא יצור כלאיים מבריק. בחלוקה גסה אפשר לומר שיש שני סוגים של יצירות פנטסיה: פנטסיה אסקפיסטית, שמזמינה את אלה שצורכים אותה לשקוע בה כמפלט מן העולם הממשי; ופנטסיה מפוכחת, מרירה, שמתיימרת לגמול את קוראיה או צופיה מן הפיתוי להישאב אל הפנטזיה. פנטסיה מהסוג הראשון מרמה את אלה שצורכים אותה; פנטסיה מהסוג השני בוגדת בהם. עונות 1-4 של דוקטור הו הן פנטסיה מהסוג הראשון, אבל עונה 5 היא משהו אחר – פנטסיה מזן שלישי, נדיר.* זאת פנטסיה שמודעת לעצמה אבל לא שונאת את עצמה (טוב, לא רק; תמיד נזכור את פרק 7, "הבחירה של איימי", כנראה הפרק הטוב ביותר בכל חמש העונות). זאת פנטסיה שלא מרמה את הצופים וגם לא בוגדת בהם. זאת פנטסיה שלוקחת לצופה את היד ואומרת לה – אני אעזור לך. תבטחי בי. ("את חייבת להתחיל לבטוח בי", אומר הדוקטור לאיימי. "×–×” מעולם לא ×”×™×” חשוב יותר"). אני אעזור לך להבדיל בין המציאות לבין הדמיון. אני אעודד אותך לשקם את הקשר שלך לעולם הממשי. אבל אני לא אנטוש אותך, אני לא אשאיר אותך בעולם חסר דמיון ואברח בחזרה אל הרקיע המכוכב שלי. אחרי שתבראי מחדש את העולם שלך, ויהיו לך שוב אבא ואמא שאוהבים אותך ואהוב שחיכה 2000 שנה כדי להתחתן איתך, את תיזכרי בי שוב ביום החתונה שלך (ולא בלילה שלפני!) ואני אגיע, וארקוד, ואחר כך אקח אותך ואת האהוב שלך איתי לכוכבים. ואז ×–×” ×™×”×™×” שונה לגמרי, ×›×™ את תיזכרי בי לא כדי שאשאב אותך לתוך האין, אלא כדי להמריא איתי אל תוך היש.

 ××—רי ארבע עונות מבורברות קצת, סטיבן מופאט בא והראה לדוקטור הו מה היא באמת. לא סדרה על חייזר כריזמטי שלוקח בחורות עם דמות-אב בעייתית למסע הרפתקאות שאחריו החיים הממשיים שלהן נראים כצל חיוור, אלא סיפור על ילדוּת והתבגרות, ואיך עוברים מהאחת לשניה בלי לאבד את עצמך. אני מניחה שמופאט לא קורא עברית ומן הסתם הוא לעולם לא ידע על קיומו של הפוסט ×”×–×”, אבל אני רוצה להגיד לו תודה.

 

 * עוד יצירת פנטסיה מהזן ×”×–×” היא הסרט Drop Dead Fred, שיש לי הרגשה שמופאט ראה יותר מפעם אחת.

שחר אבן-דר מאנדל

עשור ל”בורגנות הקצף ובורגנות הדל”–מבט לאחור

11 תגובות

קונטקסט, למקרה שפספסתם.

את ההבחנה המשועשעת והקלילה בין בורגני קצף לבין בורגני דל ניסח חוקר התרבות הבריטי ריימונד שפילד בימים הארוכים בהם שקד על כתיבת התזה המהפכנית שלו (שפילד 2001) במספר לא מבוטל של בתי קפה, בין אם מוסדות שכונתיים בעלי אופי ייחודי ובין אם סניפים משוכפלים של רשתות ענק. לאחר התלבטות קצרה פרסם שפילד רשומה בנושא ההבחנה הזו באתר ביקורת התרבות הקבוצתי, והחלוצי לתקופתו, TheThem.

האנשים שיכולים להרשות לעצמם לשבת שעות ארוכות בבתי קפה, הבורגנים אם לקרוא להם בשם מפורש, נחלקים, כך שמתי לב לשתי קבוצות קוטביות. אלה שיכולים להרשות לעצמם להזמין הפוך גדול שכתר קצף יציב, פעמים רבות עם ציור מצועצע בראשו, מעטר אותם, ואלה שילגמו באיטיות מתונה כוס של אספרסו, אמריקנו או קפה פילטר שרק מעט חלב דל שומן חם מתלווה אליו בצידו. בחרתי לפיכך לכנות אותם בורגני קצף ובורגני דל.

בהמשך הרשומה הצליח שפילד לצאת מאותה הבחנה לדיון אקרובטי ומרתק בפערי תרבויות, במצבה המתערער של הבורגנות הבריטית ושל מעמד הביניים בחברה הפוסט-תעשייתית בכלל, לקונן על אובדן המקום התרבותי של בתי קפה והמרתו בפונקציונליות עירומה כמעט של "תחנות דלק לקפאין".
באופן מפתיע, אך מתבקש בדיעבד, הצליחה אותה רשומה לעורר הדים שחרגו הרבה לדיונים האופייניים שהתפתחו באתר עד אז.

image

הראשונים להגיב הסתפקו במחמאות לסגנון הכתיבה המבריק של שפילד וליכולתו להבחין במשמעות של הבדלים טריוויאליים לכאורה. מעטים מתחו ביקורת על ההתעלמות מעבודות של חוקרים קודמים בתחום, אך בהדרגה החל הדיון מתפצל למספר תת-דיונים גועשים ועמוסי אמוציות.
הראשונים לבקר מחו על המלאכותיות של ההפרדה ומיהרו לתאר אנקדוטות אישיות על נזילותם של הגבולות ששפילד תיאר. "אני למשל" אמר אחד המגיבים "קונה לעצמי אספרסו קצר ביום שני בבוקר, כשהבטן עוד מלאה מארוחות סוף השבוע והעייפות של תחילתו צריכה טיפול אינטנסיבי. בימים שלישי עד חמישי אני קונה הפוך גדול (עם הרבה קצף) ובשישי אני מסתפק דווקא בפילטר חלש, בלי סיבה של ממש, סתם מסורת אישית שפיתחתי לעצמי". תגובות כאלה עוררו תת-דיון מרתק בדבר המתודולוגיה של שפילד אבל גם בדבר השאלה עד כמה ניתן לראות בעדויות אנקדוטליות כאלה תיאור של מצב אמיתי.
קצת אחר כך החלה גם הביקורת המרקסיסטית על העיוורון הבורגני שדווקא שפילד, איש שמאל למופת, לוקה בו מבלי משים כשהוא שוקד לפתח את התזה שלו על חשבון עובדי בתי הקפה המתקיימים על שכר זעום ועל טיפים, נתונים לחסדיהם של בעלי העסק הקפריזיים. תת-דיון זה התמקד, בסופו של דבר, בשאלה ותיקה ומוכרת לכל חוקר תרבות באשר הוא, על עצם הלגיטימיות של עיסוק פנימי בתת-תרבות של בעלי פריבילגיות אל מול מצוקתו של ציבור מנוחשל. רבים טענו כי עיוורון זה מתבטא דווקא בהיאחזות המלאכותית של שפילד בקפה כמסמל בורגנות נינוחה בעוד שבפועל גם עבור אנשי הקצף וגם עבור אנשי הדל משמש הקפה בעיקר ככלי להתמודדות עם ימי עבודה ארוכים ומתישים.

הדיון הסוער ביותר התעורר בעקבות האבחנה של אחד המגיבים כי שפילד התעלם, כמעט לחלוטין, מהמרכיב המגדרי הדומיננטי של ההבחנה המקורית שלו והעדיף לראות בבחירה בין קצף לבין דל בעיקר ביטוי למאפיינים אישיים ולהעדפות תרבותיות של הבוחר. מרגע שהונחה על השולחן הטענה המתבקשת כי בורגני הדל הזהירים הם בעצם בורגניות דל בעוד בורגני הקצף המשוחררים והנועזים יותר הם כמעט תמיד גברים התגלגל הדיון במהרה למאבק מגדרי. פוסטים של תגובות התפרסמו במספר אתרים פמיניסטיים מרכזיים. עיתונאים שמרנים שהתעוררו באיחור אופייני של שבועות אחדים פרסמו טורי דעה המקוננים על המחזור של טענות פמיניסטיות נושנות שכבר אבד עליהן הכלח.
קשה לדמיין את השיח התרבותי, ובייחוד את זה הפמיניסטי של השנים האחרונות בלי להתייחס למונחים שמקורם בהבחנה המקורית של שפילד. מעטים, כך נראה, מודעים למקור שכבר טבע מאחורי תלים של פרשנויות ושל דיוני המשך. מן הראוי לחזור ולהזכיר אותו, ולו רק למען הצדק ההיסטורי. מעל הכל מדהים לבחון איך עשור לאחר חיבורו ממשיכים הויכוחים שעורר שפילד להדהד בבתי קפה בכל העולם, גם אם יושביהם כולם כבר התחלפו מאז.

כללי

כאן, מהשחפת, בעליית הגג

38 תגובות

אני לא בטוח שהיום הייתי מצליח לקרוא את יוליסס. קראתי אותו פעם, בצבא. ישבתי עם שני הכרכים, ההוצאה הישנה, במשך שלושה חודשים, עובר מכרך א' להערות השוליים שנמצאו בכרך ב'. זו היתה קריאה איטית, מתסכלת, אבל יכולתי לה. יכולתי גם ל"אינאיך הלאה" של בקט, שקראתי בסופ"ש שמירות אחד ברמת-דוד. כיום אין לי שמירות ארוכות בצבא או לילות בהירים שלפניהם אין דבר מלבד ימי תיכון, אבל הזמן הוא לא באמת מה שהשתנה. הוא חסר, כדרכו, ונמצא, בדרכו, כל הזמן. הפנאי, הפנאי הנפשי, חסר ממנו.

עוד אחזור לזה.

[]

אפשר לדמיין ציר פשטני שעליו ניתן למקם כל יצירת אמנות על פי קריטריון אחד – המידה שבה המוען שאף להתאים את היצירה לקהל הנמענים. זו פשטנות איומה, ואני יכול להעלות לפחות שלוש הסתייגויות חריפות, אבל היא גם יעילה, לפחות לצרכי הפוסט הזה. כי, לפחות בחלקה, מידת התובענות של כל יצירה נובעת מהציר המדומיין והבעייתי הזה, וכי נראה לי שרגילים להתייחס אליו במובלע גם כקריטריון שיפוטי-אסתטי כמידת ה"מסחור" של היצירה.

הציר הזה נוח, ואפשר למקם עליו בקלות יחסית יצירות שונות, אבל הוא כמובן בדוי לחלוטין. ראשית, "קהל הנמענים" הוא מונח יפה, אבל הוא מסתיר את השאלה באלו נמענים מדובר. יצירה תמיד מותאמת לנמענים מסוימים, במידת מה, ולא תמיד אתה, הקורא, הוא הנמען שלה. מה גם שיצירות רבות, אולי רובן, לא מותאמות במכוון לקהל מסוים, והן פשוט נוצרו מתוך תפיסה אמורפית, כללית, של מה "נכון" ו"יפה". גם המונח "ממוסחר" לא מתייחס באמת ליצירה שמותאמת לקהל נמענים, אלא ליצירה שמיועדת לקהל גדול ובעל תביעות נמוכות. וכמובן, יצירה יכולה להיות תובענית עבורך גם אם אתה הנמען האידיאלי שלה.

אבל אם נניח לזה רגע, ההפשטה הזו גסה מספיק בשביל להיות מעניינת. בקצה אחד של הציר אפשר למקם בנוחות את יצירות הנוסחה, היומית, רומן הטיסה, ובקצה האחר אפשר למקם את היצירות האוטיסטיות הגדולות של תקופתנו, את פיניגנס ווייק, את בקט המאוחר, את מרינה אברמוביץ. ואחרי שממקמים את כל אלו, אפשר לזרוק לרגע את הציר, ולתהות כמה מרומני הטיסה, נניח, ואלו חלקים מהם, נוצרו כנוסחה מחושבת, ואילו חלקים מהם נוצרו פשוט מכיוון שהאדם שיצר אותם היה, ובכן, טיפוס לא מעניין כל כך. כלומר, כמה המחבר היה מותאם לנמען, שופר אלמוני של התרבות שיצרה אותו ואת הספר שלו. ואפשר גם לתהות לאלו נמענים התכוון ג'ויס, ולאיזה סוג קריאה חתר בקט, ואיך כל אלה היו חלק מהפריחה האזוטרית של המודרניזם. וכל זה מגניב מאוד.

ההפשטה הזו מתפרקת בעיקר משום שהיא מתוארת מהכיוון הלא נכון – מהאופן שבו היצירה חוברה. מהכיוון של הקורא, של הנמען, ההפשטה עדיין רלוונטית. מבחינתו, יש ערך לשאלה עד כמה היצירה מותאמת לו. כמה מעצמו הוא ימצא בה, ומתי הוא ימצא בה כל כך הרבה מעצמו, עד שהיצירה תפסיק להיות מעניינת.

[]

יש בזה משהו, לא? אני לוקח ספר חדש ליד, וחלק מההתרגשות היא מכך שאני לא יודע מה אני אמצא בו. לא יודע במובן העמוק. זה לא קורה עם כל ספר. זה לא קורה לי עם ספרי עיון, זה לא קורה לי עם מותחני ריגול, אבל עם "ספרות" כן. אני יודע שעד שאעבור מספר עמודים, לא אוכל לדעת אם הספר הוא חבר שלי (כהגדרתה המצוינת של עדיה), ואם הוא חבר, אם הוא מסוג החברים שאני רוצה ויכול לשמוע כרגע. וקל לי, יחסית, לסווג כך ספרים. יש את הספרים שאני יודע מה הם יתנו לי, ויש ספרים שאיני יודע, ושלעתים, בגלל זה, אני חושש לפתוח. יש ספרים שיתנו לי עוד מאותו הדבר, וזה בדיוק מה שאני מבקש מהם, ויש ספרים שישברו אותי לגמרי. יש לה-קארה ויש פינטר.

אז אני לא יודע אם הקריאה לאיטיות היא פשוט התנגדות לשם התנגדות, אבל אני יודע שיש הרבה דברים שניתן להתקומם נגדם בתרבות שלנו, והעובדה שנבחרה דווקא המהירות אומרת משהו. ואני יודע גם שהמניפסט לכתיבה משתהה נראה לי יותר כמניפסט בשבח התובענות מאשר כמניפסט בשבח האיטיות, ותובענות, במקרים רבים, היא רק נגזרת של אחרות.

זה מוזר לכתוב את זה. אין לי שחפת או עליית גג, ורוב המשוררים שפגשתי היו רחוקים מאוד ממה שהייתי מכנה גאונות. רחוקים מאוד. אבל אני מזדהה עם הקריאה ליצירה תובענית, ואני מזדהה אפילו עם עבודות ה-Long Duration של אברמוביץ. לא בגלל שכל יצירה תובענית היא גם יצירה מתגמלת, כמו בגלל החשד שיצירות מתגמלות הן גם יצירות תובעניות, לפחות במובנים מסוימים. ואני מרוצה מזה שישנה אברמוביץ ששמה שערי ענק לפני היצירה שלה, שערי הסיפור-שלא-נגמר כאלה. זה עושה אותי אופטימי.

בציר המדומיין ההוא, של התאמה לנמען, נראה לי שאברמוביץ עובדת בעיקר עם עצמה ולמען עצמה. ואתה יכול לקחת בזה חלק, אם תרצה, אבל אתה לא חייב. כנ"ל ג'ויס, כנ"ל בקט. אני מרוצה מהם, גם אם אני לא בטוח שאוכל לחלוק עמם שוב חדר. וזו, בעצם, הנקודה שפתחתי בה. אני לא יודע אם העולם באמת נעשה מהיר יותר, אבל שינוי כלשהו התרחש, לפחות עבורי, והוא קשור למהירות פחות מכפי שהוא קשור לפנאי נפשי. בגיל מסוים, עם לחצים מסוימים, קל יותר לחפש יומית. אפשר לשקוע לתוך "יוליסס", מנסיון, אבל פשוט יותר לראות את "מצ'טה". ואיכשהו, לוקח לי יותר ויותר זמן להתחיל לקרוא את הפוסטים בבלוגים האהובים עלי, ואני עובר יותר ספרים לפני שאני מעז לפתוח ספר כבד, שאולי יהיה מתגמל ואולי לא.

ובעצם, כל זה הוא סוג של הערה בשולי הפוסט של קרן.