החיים כמשל

נחשו מי. ויקיפדיה תמיד קראתי ברצינות. פעם יותר. אולי אין אף אחד שיכול לקרוא ביתר רצינות מילד בן חמש. אבל הקריאה הרצינית שלי החלה רק בתיכון, עם "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה. התרגום היה ישן וקשה, והייתי צריך לעבור כמה עמודים עד שהעברית נראתה הגיונית פתאום. אני זוכר שחשבתי כך גם אז. כלומר, שהופתעתי מההתרגלות, מהדרך שבה השפה הפכה לטבעית. זה נראה כמו כרטיס כניסה זול – קרא מעט, והספר כבר יבוא אליך.

וזה גם היה מתגמל. מתגמל באמת, במובן הישן שבו מדברים על ספרות מתגמלת. אני זוכר עד היום חלקים מהתיאור של המגיפה השחורה בספר, ואני זוכר כמה הם הפעימו אותי, כתיאורים, לא כעלילה.

מחירים ומתנות

הקריאה בבורדייה גורמת לי להרגיש אבוד. קשה לי ליישב בין ההסכמה, המוחלטת כמעט, לניתוח שלו לשדה הספרות, לבין כמה מהחוויות שעצבו אותי וגרמו לי מלכתחילה להיכנס לשדה הזה, גם אם רק לעמדת השוליים הקטנה והמפוארת הזו. בתיכון ישנם מעט מאוד כוחות חברתיים, אם בכלל, שמעודדים אותך לקרוא. כלומר, הקריאה אצלי היתה למרות, ולא בגלל, מכניקות הדחייה והמשיכה של חברת בני האדם.

ובעצם, גם זה לא לגמרי נכון. קבוצת ההתייחסות שלי קראה. הם קראו הרבה. ובעצם, גם זה לא מדויק. כי עם הרמן הסה התחלתי בהתנתקות איטית גם מהאנשים שהקיפו אותי, ושקראו בעיקר מד"ב. במשך זמן רב אחר כך, מד"ב היה מה שרובם המשיכו לקרוא. כך שבתיכון קראתי, ובתיכון קראתי את מה שמבחינה חברתית כנראה שלא היה טעם לקרוא. הקריאה היתה מתגמלת, והמחיר היחיד שיכולתי לראות היה כרטיס הכניסה ההוא, הקושי שבלהתחיל. מחיר נוסף, פעוט: האפשרות להתאכזב מספר.

דיגרסיות תאורטיות קלות

אחד מהרגעים החזקים של תפיסת השדות של בורדייה הוא הדרך שבה בכל שדה מתקיים הון משלו, שכל שדה מגדיר, ושהופך, מרגע שאתה בתוך השדה, להגיוני, למעין אקסיומה שבדיעבד. כלומר, ההון ספציפי לשדה. כלומר, ההון אינו בר המרה להון בשדות אחרים. כלומר, ההון של שדה מסוים נראה הגיוני, טבעי, מרגע שאתה בתוך השדה. ומרגע שההון הגיוני, פועלת עליך גם הדינמיקה הרגילה של השדה – המרוץ אחר ההון – וגורמת לך לקבל את חוקי המשחק הייחודיים של אותו שדה היפותטי.

הבעיה היא, אם כן, כיצד אדם נכנס לשדה. או, בניסוח אחר, מה גורם לאדם לרצות להתחרות בשדה מסוים, לשלם את מחיר הכניסה לשדה, ולהתחיל בו מאפס? ולמרות שאני משוכנע שאי אפשר למצוא לכך תשובה שלא יהיה לה גם פן חברתי, נדמה לי שהפן החברתי אינו היחיד.

המאחורה

בגיל 17, אני חושב, קראתי את "מלים" של יותם ראובני, והחלטתי שאני רוצה לכתוב. כתבתי גם בעבר, אבל לא מתוך אותה רצינות. יותר כשעשוע. לקחתי את "מלים" מהספרייה של ההורים שלי, בגלל הכריכה האחורית. זה היה ספר לבן, צנום יחסית, שאת מקום הטקסט של "המאחורה" תפסה סדרת מספרים. התחלתי לקרוא. אני זוכר את ההפתעה. אני זוכר שחשבתי – במלים הללו – "מותר לכתוב ככה?".

אלו מלים מוזרות, ויכול להיות שלא בהן חשבתי. אבל אלו המלים שבהן סיפרתי את האנקדוטה הזו מאז. אי אפשר להבין אותן בלי ציטוט מהספר. הפרק, שנקרא "למה אמרתי מה שאמרתי על זכריה סטנקו", מתחיל במלים הללו:

"נולדתי לתוך עולם מהיר מדי, מלוכלך ובלי מוצא. עולם מחפיר כדי כך, שאף לרחם עליו אין טעם. במשך שנים, אולי חמש או שבע, ישבתי בכל מיני מקומות (בעצם, רק במקום אחד שהשתנה בלי הרף), וכתבתי כמו משוגע, מסוגר כמו מצורע, כאילו יש בכך תשועה".

הוא נגמר, אגב, עמוד אחר כך, במלים הללו:

"החשיבה הלילית דומה לינשוף. אין לה עיניים. אני תוהה לפעמים אם הייתי מוכרח לבוא לארץ הזאת. אני שואל מה היה מתרחש אלמלא באתי. מוות מרחף כאן בעננים. אני רואה שלא אמרתי שום דבר על זכריה סטנקו, ורציתי, באמת, לומר עלו כמה מלים".

מותר

"מותר לכתוב ככה" היא שאלה מוזרה, ולא בגלל שברור שמותר, אלא בגלל שהיא מניחה אפשרות של איסור. לא הנחתי, אני חושב, איסור מפורש, אלא יותר אפשרות מובלעת, טמונה בתוך סדר הדברים הטבעי של מי יוציא את הספר ומי יקרא אותו. אחר כך גיליתי שמדובר בהוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים, מה שמסביר את עצם קיומו. אבל ה"ככה" בשאלה ההיא מעניין לא פחות. כי הכתיבה הזו, הכתיבה עצמה, עשתה עלי אפקט. שפטתי אותה ביחס לכל דבר אחר שקראתי – זה ברור – אבל לא היה שיפוט ללא ה"ככה", ללא הטקסט עצמו. ובעצם, זה די מובן מאליו.

וחזרה לתיאוריה

גם אם אנו מפשיטים מהעולם הכל, ומותירים בו רק את המשחק החברתי, לא יתכן שלהון בשדה אחד אין ערך בשדה אחר. לא יתכן. אחרת, איש לא היה מוצא טעם להיכנס לשדה, ולשלם את מחירו. אני מניח שגם בורדייה היה מסכים עם זה; למרות שלא ראיתי עדיין אמירה מפורשת שלו בעניין יש מספיק רמזים לכך. אבל אין צורך בבורדייה, צריך רק לראות את גרוסמן מדבר על אולמרט, את א.ב. יהושע מדבר על הזהות היהודית, את עוז כותב על ילדותו בישראל. ודאי שיש להון שלהם ערך. יותר מכך, יש ערך לנקודה המסוימת שלהם בתוך השדה הספרותי. כלומר, לא רק לכמות ההון בשדה, אלא לכך שהטריומוורט הנ"ל מיצב את עצמו (בניגוד נניח לאתגר קרת, ליותם ראובני, להופמן) כסופרים של הישראליות, תהא זו אשר תהא.

ואני מניח, כאמור, שגם בורדייה היה מסכים עם זה, ואולי פשוט לא הספקתי לקרוא משהו שלו שמדבר על האופן שבו שדות מתממשקים זה עם זה, הופכים, זה לצד ובתוך זה, לדבר מה בסדר גודל של מדינה, עם, זהות לאומית.

אפשר גם לפרוט זאת לפרוטות. ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על התפקיד של מערכת החינוך בהענקת לגיטימציה ליצירות וסופרים בתוך השדה הספרותי. אבל אותה לגיטימציה היא חזקה כל כך, בדיוק משום שהיא אינה מכוונת לשחקנים בשדה עצמם; העיתונות משחקת תפקיד דומה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה ערכו הכללי, הלאומי, של הון בשדה מסוים על פי מספר וגודל הראיונות עם שחקנים באותו שדה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה שער ההמרה של אותו הון משדה אחד לשדה אחר, על פי סוג הדברים שמותר לשחקן בשדה מסוים לומר על שדה אחר. בגדול, לסופרים יש הון פוליטי רב יותר מלמשוררים, וההון הפוליטי של שניהם גדול מזה שיש לציירים, למשל. אפשר להמשיך, שכן לאמנים, נראה לי, יש הון פוליטי גדול יותר מלזה של מרפאים בדיקור סיני. ואפשר גם להראות שהון פוליטי מסוים יש לכולם, כנראה, להבדיל מהון בשדות אחרים. עמוס עוז לא יחלק עצות על נגרות (ומאידך, אולי תשמעו אותו מקונן על מצב הפסיכולוגיה).

ובאשר להסה

ועדיין, יש את העניין הזה עם הרמן הסה. ואני לא חושב שהוא פתיר בשפה בורדזיאנית. נרקיס וגולדמונד היה הספר המושלם לקרוא בגיל 16. וכן, בגלל היחס בין מה שכתוב בו לבין סוג העמדה החברתית שיש לבני 16 בעולם (בידוד יחסי משדות אחרים, תקופה של השהיה לימינלית וכו' וכו' וכו'). אבל אלף ספרים אחרים, מושלמים לא פחות מבחינה זו, לא היו עושים עלי את אותו אפקט.

וגם זה מובן מאליו, בעצם.

ועוד דיגרסיה תאורטית, לקראת סיום

ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על שני סוגי כותבים – אלו שכותבים ל"שדה הייצור המצומצם" ואלו שכותבים ל"שדה הייצור הרחב". הכותבים בשדה הייצור המצומצם כותבים, למעשה, לאנשים אחרים בשדה הייצור המצומצם. קהל היעד שלהם הוא סופרים אחרים, מבקרים, אנשי אקדמיה. הם במשחק של בידול מתמיד, בניסיון למצוא מקום משלהם באותו שדה, ויצירותיהם הן הדרך שבה הם מבדלים את עצמם. כותבים בשדה הייצור הרחב מכוונים לקהל גדול יותר, לקהל שאינו מורכב רק משחקנים באותו שדה. יצירתם, כמו גם האופן שבו הם תופסים את תהליך הכתיבה, מושפעים מכך.

וזה נראה לי נכון, בגדול. אבל לא רק. עצת הכתיבה הטובה ביותר ששמעתי מעודי היתה של סימור גלאס, ב"הרימו את קורת הגג, נגרים". כתוב את מה שהיית רוצה לקרוא, הוא אמר. והעצה הזו, שנשמעה לי מדויקת בפעם הראשונה, נעשתה ברורה יותר ויותר עם הזמן. כי אחד ממכשולי הכתיבה העיקריים, בעיני, הוא הניסיון לכתוב אל כל הקולות המדומיינים ההם, של המבקרים והכותבים והחברים ומחברי הביוגרפיה העתידית שלך. זה קיים. אנשים כותבים כך. נוצרים כך אלף ספרים שעוסקים ב"בני מיעוטים" וב"תל אביב הנהנתנית" ובעוד ז'אנרים שהמרכאות יפות להם. אבל זו לא הכתיבה היחידה, ולעתים נדירות היא שווה משהו.

וזה מוזר לי, כי אני הולך ונוטש את כל תיאוריות התקשורת שהחזקתי בהן בעבר, וכתיבה כבר לא נראית לי כמו אקט תקשורתי במיוחד. אני חושב שכתיבה היא שילוב מוזר בין תקשורת עם נמענים מדומיינים לבין פעולה הרגלית, מודעת למחצה, מתוך ההביטוס הכותב שלך, כאשר היחס ביניהם משתנה מאוד מכותב לכותב ומרגע כתיבה אחד למשנהו. המונח הזה, הביטוס כותב, נראה לי הולם. כלומר, כתיבה מתוך העמדה שלך בשדה, אבל לא כתיבה שמכוונת לשפר את מעמדך בשדה. וכנראה שגם עם זה בורדייה היה מסכים, אם זה לא חצוף מדי לטעון, גם אם זה פחות משתמע מ"שוק הנכסים הסמליים". ואולי לא. אבל זה מה שאני צריך, כרגע, כדי להיות מסוגל לחיות עם התיאוריה שלו, ולהבין למה אני מסכים עמה כל כך, ולמה, לפעמים, כל כך לא.

קצר על עיתונות

א.
רוני שני, האישה שאני מוכנה לשלם כסף כדי לקרוא את הלינקבלוג שלה, הפנתה ב"סיכום השבוע" לכתבה מעניינת ב"ניו יורק טיימס". הכתבה עסקה במיזמים עיתונאיים שמנסים למצוא מודל הכנסות אחר מהמקובל בעיתונות המיינסטרים, כדי שזה יאפשר להם לעשות עיתונות כפי שהם רוצים לעשות אותה. בכתבה מוזכרים כמה מיזמים ובהם: the Awl (אני איתך, טל, אין לי מושג מי הם הקוראים של זה), true/slant (שבינתיים נקנו בשלמותם על ידי פורבס, מעדכנת אותי רוני ), ו-The faster times, שנראה שהכתב הכי בעדם. טוב, הם הכי מברוקלין.
המשותף לכל המיזמים האלו הוא שהם מנסים לשים תג מחיר על מלים. מלים של עיתונאים איבדו את ערך השוק שלהן, ביחד עם הטלטלה שעוברת על כל העיתונות, והמיזמים האלו מנסים למצוא אותו. כדי לעשות זאת הם יוצרים קשר ישיר בין המלים שכותב העיתונאי ובין ההכנסות מפרסומות. מודלים שונים שמגיעים לאותה נקודה: כתבה עם ציצים מכניסה 1.3 דולר בשעה. כתבה על התקדמות החפירות הארכיאולוגיות בעין גדי מכניסה 0.1 דולר ביום. לכאורה, אין סיבה שבימינו, ימי הסטטיסטיקה והקליקים, העיתון ישלם לכותביו אותו דבר על שני הדברים.

ב.
השבוע הלכתי לי להנאתי בתל אביב האהובה. היה זה בוקר של רחובות קטנים ואני צעדתי בחובבי ציון ובישראליס והסתכלתי מסביבי, וחשבתי לעצמי על הציר הזה שבין רחובות מסחריים לרחובות של מגורים. הציר הזה שבקצהו האחד נמצאים דיזינגוף וקינג ג'ורג', אלו שהם בעצם קניונים פתוחים, במרכזו נמצאים רחובות כמו אחד העם ובן גוריון, שיש בהם אפשרויות לקנות אבל גם אזורים שקטים יותר, ובקצהו השני נמצאים ישראליס וחובבי ציון, שהם רחובות למגורים ולשיחות בטלות. חשבתי עד כמה הציר הזה נכון בשבילי, וכמה אני צריכה גם כאלו, גם כאלו, וגם כאלו, כדי שאוכל ליהנות מהמולת העיר, כדי שאוכל לקנות בגדים, כדי שאוכל ללכת ולהאזין לשכנים שמדברים על המתרחש במכולת, כדי שאוכל לא לקנות, שאוכל להפסיק להיות אדם צרכן לרגע ולהתבונן במרפסות. חשבתי על האדם האורבני ועל כמה הוא זקוק גם לזה וגם לזה ועל כמה נחמד מהצד של העיר שלו לספק לו את כל האפשרויות.

×’.
האינטרנט, כבר אמרו את זה לפני, לא שונה בהרבה מהעיר. ליתר דיוק, אפשר לקחת את מטאפורת העיר ולהלביש אותה על האינטרנט וזה יבוא עליו בול. ואם מתייחסים ספציפית לאותו ציר של מסחריות, הרי שווינט הוא לגמרי דיזינגוף והסיפור האמיתי הוא לגמרי ישראליס.
מה שהמיזמים העיתונאיים האלו מנסים לעשות הוא להרוס את דיזינגוף סנטר ולהפוך כל חנות בו לקניון בפני עצמה. לכאורה, כל עיתונאי יכול לכתוב על מה שהוא רוצה, ולקבל על כך כסף, וכך לפתור את עצמו מהניסיון למצוא חן בעיני עורכי ווינט שבראש מעיניהם עומדת המחלקה המסחרית. אבל למעשה, כל עיתונאי הופך להיות עורך ווינט בריבוע, כי לא מדובר באיזה גרף הכנסות מעורפל בחדר המנהל אלא בחשבון הבנק האישי שלו, והוא יודע, כמו שיודע כל עיתונאי ששינה פעם כותרת או תמונה של כתבה באתר אינטרנט כלשהו, שציצים מכניסים יותר קליקים מדיון מעמיק ושפוליטיקה מלהימה יותר מדיון בתרבות האוכל.
המצב הזה, וכך מעידים גם אנשי המיזמים שמרואיינים בכתבה, הופך את העיתונאי למשווק. וזה נורא. ההפרדה בין מי שעושה עיתונות לבין מי שעושה פרסומות חשובה לעיתונאי בדיוק כדי שהוא יוכל לעשות אי פעם משהו שאינו קשור בציצים. ברגע שהוא הופך להיות מנהל הקניון של עצמו, לעולם לא יהיה לו זמן ללכת בישראליס להנאתו ולחשוב על מטאפורות על עיתונות.

 


עיתונאים. כאלה קטנים (צילום: נטלי ברינג)

ד.
אבל למרות זאת, אני דווקא בעד מיזמים עיתונאיים. הרי חייבת להיות דרך לנצל לטובת הטובים את מה שמאפשרת הטכנולוגיה. אולי הפתרון נעוץ דווקא ברחובות כמו אחד העם, כאלו שאפשר לגור בהם בשלווה וגם לשתות בהם קפה ובירה בכל שעות היום. אולי מהרחובות האלו נוכל ללמוד איך לשבור את הבינאריות שבין מסחרי ומגורים, או בין תוכן שיווקי לתוכן עיתונאי איכותי.
אולי צריך לעשות אתר שמרוויח ממשהו, נגיד הימורים, ומשקיע את הרווחים מהימורים בתשלום לעיתונאים שיעשו תוכן איכותי, שאינו תלוי פרסומת. או נגיד לעשות תורנות: כל עיתונאי עושה יום אחד עבודות שירות ומעלה חמישים אייטמים על ציצים ובשאר השבוע עושה את מה שהוא אוהב, בזמן שחבריו נאנקים תחת עול הסיליקון. או לעשות אתר נישה, נגיד ספורט, שמדבר על הליגה וזה, אבל גם על הסטוריה ואמנות וככה.
אני לא יודעת. אם הייתי יודעת, הייתי עושה את זה. אני כן יודעת שאם העיר הצליחה לעשות הפרדת רשויות כזו שמאפשרת גם למתגוררים במטרופולין עמוס הפרסומות ביותר בישראל להלך בשלווה ללא הארנק שלו, הרי שגם העיתונות חייבת לאפשר את אותה פריוולגיה לעיתונאים שלה. אחרת היא לא עיתונות, היא סתם הכריכה של מגזין בננה.

מחשבות על ביקוריי בעולם

מאז שנגמר סמסטר א', והפסקתי להיות מחויבת ללו"ז באוניברסיטה (נותרה רק הכותרת החמקמקה שעדיין מוקפת בהילה מיסטית מבחינתי, של "מחקר"), התאפשר לי להתמסר באופן מלא יותר לנטייה אובססיבית-אסתטית ישנה שלי "לבקר בעולמות". היומיום התנקה ממחויבויות חיצוניות, ואני נהפכתי להיות האחראית הבלעדית לצבוע את הלוח הריק של השבוע הקרוב (כל שבוע מחדש) ב"התרחשויות", שרצוי שכמה שיותר מהן יהיו בצבעים חדשים (לא לחינם עולם הדימויים שלי שאול מ'גוגל קלנדר').

כאן צריכה לבוא רשימה של דוגמאות, ובהחלט יש כזאת – אבל הפנקסנות הפומבית הזאת מרגישה לי מדי כמו שיווק עצמי כדי לערוך אותה באופן עד כדי כך מפורש. אז נראה לי שדוגמאות יינתנו בגוף הטקסט אם ×™×”×™×” צורך. רק כדי שבכל זאת ×™×”×™×” משהו להחזיק בראש – אספר שבפסח ביליתי שבוע במדבר עם ×›-200 בני 30+ שרובם משתייכים לענף ×–×” או אחר של קהילת הניו אייג' של ישראל (תחת הכותרת המסתורית 'המחנה').

החוויות הללו עבורי, כפי שכבר כתבתי, הן בראש ובראשונה אסתטיות. כלומר, אני שואבת איזושהי הנאה בלתי ניתנת להמללה ולמעשה לא כל כך אישית, מהתחושה של "להיות בתוך צבע חדש". ניתן לקרוא לזה "ללמוד על העולם", אבל נראה לי שכותרת מהסוג ×”×–×” יוצרת דגש מוטעה על מימד אינפורמטיבי, בעוד שמה שמעניין אותי הוא המימד החווייתי. לכן גם אשתעמם מלשמוע אנתרופולוגים מספרים על התצפית שלהם, אבל הייתי שמחה לנכוח בתצפית במקומם (חוץ מזה, כמובן, אני גם שואבת הנאה אסתטית מלהתבונן באנתרופולוגים מדברים כיוון שזה כשלעצמו ×—×™ בתוך 'עולם האנתרופולוגיה'). לחילופין, אני מאבדת עניין כאשר אני "מבקרת" באותה חוויה יותר מפעם אחת–פעמיים, או כשמדובר על חוויה מתמשכת – שאז אני בד"×› מפתחת את הדחף לברוח אחרי כמה ימים.

במקביל, ובשונה מההבנה המקובלת של מהי 'חוויה', התפיסה העצמית שלי את עצמי בתוך הסיטואציה היא של 'מתבוננת', ולא של 'משתתפת'. כלומר, אני מתבוננת חיצונית, אבל מבלי ניסיון לפרק את המציאות, או להמליל אותה – אלא רק 'לקבל את הדברים כפי שהם'.

רוב הזמן נוח לי עם זה.

ועדיין, כמובן, החוויה הטהורה הזאת של 'מתבוננת-בלבד' לעיתים קרובות לא באמת מתאפשרת. אמנם יש אירועים בהם ניתן לשמר אותה פחות-או-יותר (כמו לבקר בכנס של האגודה האנתרופולוגית או במפגש ראווה של קבוצת הדיבייט של הר הצופים), אבל הרבה מהאירועים הם ממושכים או תובעים מעורבות (כמו אותו מחנה במדבר, או קטיף תפוחים בקיבוץ בצפון, או קורס של חודש באוניברסיטה בגרנדה, או גם בקנה מידה קטן יותר – ארוחת ערב של הקהילה הטבעונית עם עוד שלושה משתתפים). או אז, אי אפשר שלא להתעמת עם המתח הבסיסי שמתרחש כשאני מכניסה את עצמי שוב ושוב לעולמות 'זרים' – המתח שנוצר בפער שבין ×”"עצמיות" שלי (כמובן במרכאות), איך שאני רגילה לתפוס אותה ולהתנהל במסגרתה, לבין החוקים שמכתיבה הסיטואציה (ובעצם, גם ×–×” במרכאות).

עוד לפני הנסיון להתמודד עם המתח – משהו על המרכאות: כרגע אני לא רוצה להתחייב על אפיונים חמורים של "עצמיות", או של "חוקי הסיטואציה". נראה לי שהאפשרויות השונות ל"פתרון" של המתח מבליעות הנחות שונות לגבי הקיום המובחן של הישים הללו, והמידה בה ניתן לתחום אותם בפשטות. לצורך העניין נקודת המוצא היא אינטואיטיבית – אני, כשאני עומדת בליל שישי במעגל ×¢× ×§ של צעירים עם מבט מזוגג ולבוש וודסטוקי, חציים מקפצים בפראות מסוכנת סביב מדורה ענקית ושרים "אייה-אייה-אייה", בפירוש מרגישה פער (בין אם אדיש, משועשע או מדוכדך) בין "עצמי" לבין ×”"סיטואציה". יהיו אותו "עצמי" ואותה "סיטואציה" מה שיהיו.

אז ראשית, מעצם קיומו של מתח בכלל, כבר בשלב ×–×” ראוי לשכוח מהאפשרות של הלימה "טבעית", בין עצמי, לבין הסיטואציה. יותר מזה – לא רק שברור שהיא מופרכת כשמדובר בעולמות שמראש מוגדרים ×›-'זרים', אז הרי גם כשמדובר בזירות הרבה יותר "פשוטות" – כמו מעגל החברים הקרובים, או אפילו בן זוג, נאיבי לדבר על "הלימה טבעית", וברור שמדובר על איזשהו תהליך דינאמי ומאד לא אחיד, של "איחוד" ו"פירוד" בין הפנים לחוץ.

לאור זאת – כביכול – ניתן לנקוט בגישה ×”"אופטימית" או בזו ×”"פסימית".

לפי זו האופטימית, איזשהו שילוב בין אינסטינקט לכוונה, יגרמו לסיטואציה לעצב אותי (או אולי "לשאוב" אותי), באופן שירחיב את גבולות העצמיות שלי, עד שאחווה את עצמי באופן אותנטי בסיטואציה החדשה (אך מבלי לאבד את היכולת לחוות את עצמי באופן אותנטי גם בסיטואציות ישנות או אחרות).

(והנה – עמדה זו כבר לא מדברת על "עצמיות" אחת קבועה כזאת, אלא על משהו הרבה יותר דינאמי).

אז באיזשהו מישור אידיאולוגי – נורא הייתי רוצה שזה מה שיקרה. אכן בסיטואציות עדינות יותר, כמו חברים קרובים או בן זוג (אנשים שעוברים איזשהו "סף-התאמה" בסיסי), אני אכן מאמינה שזה מה שקורה. למרבה הצער, כשנמצאים מתחת לאותו סף-התאמה מסתורי, ×–×” לא קורה לי. לפחות לא בניסוח הגרנדיוזי ×”× "ל. כמובן, שאני משתנה ומתגמשת, אבל מכאן ללהיות מסוגלת לשיר בהתלהבות מסביב למדורה הדרך רחוקה ביותר. לכן, נראה לי שכבר זנחתי את האידיאל ×”×–×”, ואולי מעולם לא החזקתי בו בכנות (ולכן גם ניתן לטעון כנגדי שאני מאד חלשה לא רק באינסטינקט, אלא גם בכוונה).

לפי זו הפסימית, אז לעולם ייוותר פער, שאני זה אני זה אני. שהעמדה של הצופה החיצונית, מעבר לקיר הזכוכית, היא פשוט 'העמדה שלי בעולם', וזהו. אז זה קצת מדכדך, בעיקר לבד באוהל בלילה.

לכן, הייתי רוצה לנסות להציע אפשרות שלישית, שהיא איפשהו בין חמקמקה לטריוויאלית, אבל שלאחרונה נראה לי שאני מתחילה להרגיש בנוח בתוכה ושתוכל להוות לי איזושהי פשרה בין דחף ה"נאמנות העצמית" לתחושת החובה להיות קצת יותר "מעורבת-באמת".

שתי אנקדוטות לצורך העניין (והנה אני דווקא נוקטת באפשרות לעצב את עצמי בהתאם לסיטואציה, וכותבת אנקדוטות כנגד "טבעי", בגלל שאלו החוקים של "ההקשר") –

א. לפני כמה שבועות "ישבתי" עם קרן בפרוזדור – מקום שהוא, מבחינתי, שווה ערך לחלוטין במידת זרותו למחנה ניו אייג'×™ בנגב. ודיברנו בערך על תחושת הזרות (הזו. שלי). אז קרן אמרה, שכל מה שמפריד ביני לבין להיות "חלק מהמקום" ×–×” להגיע אליו ברצף כמה ימים, לנופף לשלום לברמנית ולשאר ×”"קבועים" עד שכולם ינופפו לי לשלום בחזרה.

ב. במחנה (×–×” שבמדבר) ×”×™×” בחור משונה למראה, שהגיע לבדו, וכל החיצוניות שלו הייתה לחלוטין לא קשורה לסיטואציה – הוא כן ×”×™×” חברותי ומתקשר (שלא כמוני), אבל שפת הגוף שלו הייתה נוקשה (שלא כמו אוסף מורי היוגה והמטפלים באבני חן שפרצו במחול ספונטני ברגע שהופיעה דרבוקה בסביבה), הדיבור שלו ×”×™×” נוקשה, הוא ×”×™×” משקפופר (נו, ומכוער), וכיוצא בזה ניתן להשלים לבד. לפני שבועיים ראיתי אותו שוב כשביקרתי את קבוצת ווק אבווט לאב (הצעירים זגוגי העיניים שמקפצים מסביב למדורה), ובסופ"ש האחרון ראיתי אותו שוב בפסטיבל אקטיביזם – בכל המקרים לבדו.

הדמות של האנקדוטה השנייה משמשת כאן, למקרה שזה לא נורא ברור, כמראה לעצמי (הרי ברור שכל פעם שאני ראיתי אותו, גם הוא ראה אותי, ונורא נהניתי מהעובדה ששנינו מייצרים אחד בשביל השני מציאות 'מובנת מאליה' שאולי נחווית אחרת לגמרי מבפנים).

כלומר, ברור למה מכוונות האנקדוטות – למעשה, הדמות שהיא אני עוברת סוג של החצנה (כלומר, הופכת להיות 'דמות', כבר לא רק חוויה סובייקטיבית של עצמיות חסרת צורה), ונהיית חלק מ"הסיפור" שהוא הסיפור של הסיטואציה. ככזאת, היא כבר לא משהו שנפרד מה"מצב", אלא היא מעצבת את גבולותיו. נכון, אני לא מי ש"מגדירה" את הסיטואציה – הפרוטוטיפ שלה (היא אותה בחורה מחוללת לצלילי הדרבוקה במדבר). אבל אני כן מרחיבה את גבולותיה, תופסת איזשהי משבצת שברגע שאני כבר שם נהיית "ברורה-מאליה". (ודימוי בהקשר ×”×–×”: כמו שתמיד בחבורת הילדים של סרטים אמריקניים יש את המעצבן/השמן/הפחדן, שלמרות שאולי צוחקים עליו או שהוא לא באמת "מבין עניין", עדיין יש את הבטחון והוודאות שהוא "חבר", שהוא חלק בלתי נפרד מהקבוצה).

ואיך זה פותר את בעיית הפער? בעיקר באמצעות כך שזה מאפשר להרפות ממנה.

אני מבינה שה'דמות' שלי בתוך הסיטואציה, היא בעצם יצור חיצוני לי, וחיצוני גם ל"סיטואציה". כלומר, משהו שכבר מתקבל כ"טבעי" ו"מובן מאליו" רק מתוקף היותו. הוא לא נחשב לא דרך המונחים בהם אני חושבת על עצמי, ולא דרך ה"חוקים של הסיטואציה" (שהם נגזרת של איזה גרעין קטן של פרוטוטיפים חצי-מדומיינים). הוא מתקבל כפי שהוא רק מתוקף כך שאני שם, מגיעה כבר ברצף לשלושה פסטיבלים (או לפרוזדור כל יום במשך שבועיים [את זה דווקא לא עשיתי. אפילו לא גרה בתל אביב]).

השחרור פה, הוא לא שחרור (×–×” של הפתרון "האופטימי") מהסוג של לאמץ לעצמי התנהגות מסוג שונה או להידמות "באמת" למי שסביבי, אלא – ×–×” שחרור של לקבל את יצור הכלאיים שנוצר כשאני מתנהגת באופן "טבעי" מבחינתי, אבל בעצם ברור לחלוטין שהאנשים שמחוץ לי תופסים אותי אחרת מאיך שאני תופסת את עצמי. כך שיוצא שאני נוצרת כדמות מסוג אחר בסיפור שלהם, שאותה אני יכולה לקבל באופן בלתי שיפוטי אלא "כמות שהיא", וליהנות מהפער אשר בין אותה דמות לבין איך שאני תופסת את עצמי. אז ×–×” לא בדיוק "ירחיב את גבולות העצמי" שלי, אם אנחנו מתייחסים ל'עצמי' כקול הפנימי, כדיבור שלי עם עצמי על עצמי. מה שכן, ×–×” יכול קצת להשכיח ממני שבכלל קיים "עצמי" ×›×–×”, יאפשר לי להרפות ממנו ולהתאחד קצת (או לחוות בו זמנית) עם נקודת מבט חיצונית, של הוריאציה "שלי" אחרי שהיא הפכה להיות כבר חלק מהסיפור שאני לא שולטת בו, שאנשים אחרים מספרים עליי.

כל העניין מספק סוג של הנאה די דומה להנאה שאני מקבלת מאפייה – כפי שבאפייה יש מין פער פלאי בין התהליך הטכני של ערבוב המרכיבים, לתוצר הסופי כפי שהוא נחווה ×¢"×™ הצופה החיצונית (יותר נכון, האוכלת החיצונית). כך גם פה יש הנאה מלהיות בעמדה הבו-זמנית של להיות אני-עצמי החווה את הדברים דרך מערכת ההצדקות והסיפורים הפרטיים שלי לגבי עצמי, ושל להיות דמות בסיפור חיצוני אבסורדי ×›×–×” (על חבורת המוזרים הפוקדת פסטיבלים), שבו גם כבר אין לי שליטה והוא מבחינתי תוצר פלאי של שלב ערבוב המרכיבים. (הנאה פטרונית, יש לציין. אם ×›×™ לא ×›×™ יש לי תרשים של המכניזם מאחורי הקפיצה הפלאית הזו, אלא רק את עצם ההכרה בבו-זמניות של הדברים)

ודימוי אחרון לסיכום: היום 15 סטודנטיות צעירות (הפעם לשון הנקבה לא רק מטעמים פמיניסטיים, אם ×›×™ ×”×™×” גם סטודנט אחד בקהל) רשמו בפחם בגודל טבעי את פלג גופי העליון החשוף. אז בסוף השיעור ניתנה לי ההזדמנות הנדירה לראות 15 וריאציות של הגופניות שלי שאותה אני כבר רואה במראה לפחות פעם פעמיים ביום כבר 26 שנים. ואכן – לא הייתה שום משמעות להיכרות שלי עם הדמות במראה כשראיתי את מה שהן ציירו: מדובר ×”×™×” במישהי אחרת לגמרי מאשר זו שבמראה, ויותר מכך, מדובר ×”×™×” ב-15 בחורות מאד שונות אחת מהשנייה. ואכן, ההבנה הזו הייתה משחררת – ×›×™ ×”×™×” ברור שהגופניות שלי היא באמת – לא דווקא זאת שבמראה או דווקא זו שבציורים.

הערה: כמובן שכל הכתוב מעלה חל גם על כל הכתוב מעלה – כלומר, על הפער שבין חוויית הכתיבה שלי וה"נאמנות העצמית" בתוכה לפרוטוטיפ הכתיבה בתוך ×”"סיטואציה" (בלוג. הבלוג הספציפי ×”×–×”).