לחיי החדווה – לקראת מניפסט ספרות חדשה

השבוע היינו (איתמר ועדיה וגם אני) ביום עיון עם צאת הספר "עם הרגליים עמוק בעננים", שנערך בבית אריאלה. לא שרדנו עד הסוף (סליחה, מרית), כי שני הדוברים הראשונים, ד״ר דניאלה גורביץ׳ וד"ר איתן בר יוסף, עייפו אותנו בדיבורים ארוכים על כמה ההסטוריה היהודית רצופה בפולקלור, באגדות, במעשי ניסים ובדמויות פלאיות, ואיך הציונות, על השרוליק ששתי רגליו נטועות עמוק בקרקע שלה, הרחיקה את התרבות העברית באופן מכוון מאותו הלך רוח כדי ליצור כאן מדינה בת-קיימא.
אני נוטה להסכים. הספרות העברית הייתה יכולה רק להרוויח אם מישהו היה מנקה אותה מדי פעם מבוץ המדבר, מחליף לה את המדים, ונותן לכמה אנשים עם טייץ ונצנצים לטייל בתוכה. בעיקר, אם תותר לי בקשה אישית, לא יצורים עם טייץ שלקוחים מעולמות רחוקים שדורשים הסברים מעייפים על איך בנויה המכניקה שלהם וכמה גדולה החללית שלוקחת לשם, אלא כאלו, מעולמנו, שמטיילים ללא הרף ברחובות של הבירה תל אביב. אבל אחר כך, כשחשבתי על זה, הבנתי שבעצם הספרות העברית זקוקה לכל החטאים שאינם מאפיינים את הציונות, שחזקה בעיקר בקנאה, בזעם, בגאווה ובחמדנות.

גרגרנות
להיטות לאוכל, מגדיר זאת מילון ההווה. ונדמה לי שאפשר להוסיף לספציפיות של האוכל גם גרגרנות רחבה יותר, שכוללת גם את כל הנאות האסתטיקה האחרות: להיטות לבגדים, להיטות לרהיטים מעוצבים, להיטות לבתים. חשבתי מתי בפעם האחרונה קראתי ספר שמפאר איזו ארוחה, ומלבד מאיר שלו, על הלחם החם היוצא מן התנור וארוחות הנסיכים הספק מדויינות שלו, לא הצלחתי להיזכר בשום דבר עברי.
לא חייבים להמציא, כמובן. דברים דומים נעשים בספרות העולם כבר שנים ארוכות. ואם לתת דוגמה אחת: "'שמעתי על מטבח פוסט קליפורני,' אני אומר, מודע היטב לעיצוב המסעדה: הצנרת החשופה, העמודים, מטבח הפיצה הפתוח וגם… כסאות הנוח. ' למעשה אפילו אכלתי אותו. בלי ירקות צעירים? בוריטו סקאלופ? קרקרי ווסאבי? אני בכיוון הנכון? ודרך אגב, אמרו לך פעם שאת נראית בדיוק כמו גארפילד אבל אחרי שדרסו אותו, הפשיטו לו את העור, וזרקו עליו סוודר פרגאמו מכוער לפני שלקחו אותו לווטרינר? פוסילי? שמן זית על ברי?'" (פסיכופת אמריקאי, ברט איסטון אליס, עמ' 105).

עצלות
הנטייה להתבטל היא נטייה חשובה, שכמובן אינה יכולה לעמוד בקנה אחד עם עידודם של אנשים לייבש ביצות. אבל אנשים שמתעצלים הם אנשים שיש להם זמן. אולי שותים איזה כוסית. או מעשנים איזה דבר. הם מסתכלים על סביבותיהם. הם מקשיבים לאנשים אחרים. אולי אפילו נותנים לאנשים אחרים לחצות את הכביש בעודם נוהגים. עצלות זה דבר חשוב.
לא חייבים להמציא, כמובן. דברים דומים נעשים בספרות העולם כבר שנים ארוכות. ואם לתת דוגמה אחת, מופתית במיוחד: "אתה יושב ואתה לא רוצה דבר אלא להמתין, להמתין רק עד שלא ×™×”×™×” עוד למה להמתין: שיבוא הלילה, שיצלצלו השעות, שהימים ינקפו, שהזיכרונות יתערפלו… אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת  לחיות, לפעול, ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה" (×–'ורז' פרק, איש ישן, עמ' 20).

תאוות בשרים
מן המפורסמות הוא שהעמוס עוז/דודגרוסמן/אביהושע/מאירשלו כל כך גרועים בתיאורי סקס, שכמעט בכל שנה מישהו מרשימת המכובדים שלנו מככב במועמדות לפרס תיאור הסקס הגרוע של ליטררי ריוויו. השנה היה זה עמוס עוז, אחרי שתרגמו את "חרוזי החיים והמוות" לאנגלית. זה לא מפתיע, כמובן. ריקודי עם לא מובילים לחיכוך ידיים ותחת, מקלחת משותפת הופכת את כולם לאחים, ובגדי חאקי אמנם סקסיים על בנות אם את חובבת את הלוק הלסבי, אבל אני חוששת שלא כולן לסביות. וההיעדר הזה בולט במיוחד, לאור הפער הגדול בין כמה שאין תיאורי סקס נורמליים ובין כמה שסקס זה כיף.
למרבה הצער, אין דוגמאות. הנצרות הרסה הכל. נצטרך להמציא.

הישרדות

לפני כמה ימים כתב נועם יורן על רייטינג. הוא כתב קצר וחד, כך שכדאי לקרוא את הדברים:

הסימפטום המדאיג ביותר: המהירות שבה עיתונאים שולפים את התשובה "נו טוב, זה רייטינג" בכל פעם שעולה נושא מהותי. מה הם אומרים כשהם אומרים את זה? הם אומרים: "אם זה בעיתון או בטלוויזיה סימן שכולם רוצים לראות ולקרוא את זה, סימן שאין ברירה אלא לשים את זה בעיתון או בטלוויזיה". כלומר: אם זה בעיתון או בטלוויזיה סימן שזה צריך להיות בעיתון או בטלוויזיה. ככה זה ואין ברירה אחרת.

זה כמובן שטויות מכל בחינה שהיא. הפירוש של רייטינג הוא לא "אנחנו נותנים לצופים את מה שהם רוצים" אלא פשוט "אנחנו רוצים הרבה צופים". וזה כמובן בכלל לא אותו דבר. ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין עיתונאי או יוצר תרבות לבין סוחר. איש התקשורת שאומר "נו טוב, זה רייטינג" אומר "אני לא עיתונאי/יוצר תרבות אלא סוחר חמוצים".

התגובה הראשונה שלי היתה הנהון נמרץ. הכרתי כמה סוחרי חמוצים, וכנראה שלא אוכל להתחמק מהיכרויות נוספות מהזן הזה. אבל יורן, שלא כהרגלו, מפשט יתר על המידה. בעיתונות, לעתים קרובות, "אנחנו רוצים הרבה צופים" הוא משפט אקוויוולנטי ל"אנחנו נותנים לצופים את מה שהם רוצים". זו לא בדיוק חמדנות, לא במובן הרגיל של המילה.

במלים אחרות, לפעמים אתה צריך לתת לצופה את מה שהוא רוצה כדי שתוכל לתת לו גם דברים אחרים. אתה בוחר את המאבקים שבהם אתה מוכן להשתתף, ואתה חייב להתפשר. נוח יהיה לתלות את האשמה בקרב המאסף שמנהלת תקשורת ההמונים עם האינטרנט, אבל האמת היא שהקרב היחיד שמתנהל הוא בין התקשורת לבין עצמה. כלי התקשורת בישראל היו מחורבנים גם לפני האינטרנט, תודה לאל, ולא ברור כלל אם הפיחות האחרון באיכותם נובע מעליית הרשת דווקא, ולא, לעומת זאת, מסתם האצה טבעית בתחרות ביניהם.

בורדייה כתב פעם כיצד התחרות מייצרת אחידות תכנים בתקשורת. בישיבות מערכת עוברים על כל מה שהמתחרים פרסמו, ובוחרים לפרסם את אותם הנושאים בדיוק. שהרי אם יש דיווח על רעידת אדמה ב"מעריב", מן הראוי שדיווח כזה יהיה גם ב"ידיעות". למעט חשיפות של העיתונים המתחרים, שאז נגזרת על הסיפור מיתה שקטה בכל כלי תקשורת אחר, העיתונים והטלוויזיה עוסקים במה שמתחריהם עוסקים או במה שהם מאמינים שהם יעסקו בו. כך נראית תחרות בקנה מידה קטן. אם אתה יכול לראות את כל המתחרים, המתחרים הם הסטנדרט שלפיו אתה נמדד. הם יוצרים אותך, ואתה אותם.

ובתוך השוק הזה, לפעמים אתה חייב לסחור בחמוצים. כי המתחרים לא יוצרים רק אותך, הם יוצרים גם את הקהל. אם לא תיתן לקהל את החמוצים שלו, תיעשה בלתי רלוונטי*. אז אתה מוכר חמוצים, כדי שתוכל למכור גם אשכוליות. או כל דבר אחר שמתיישב טוב עם המטאפורה הזו.

לא הייתי טורח לכתוב את ×–×” לולא הפוסטים האחרונים של שחר (חלק א', ב', ×’', ד', ×”', ו'). בסיפור קצר הוא מתעד את קורותיו של כוכב רשת צעיר שנכנס לחברת שיווק במדיה חברתית. חלקו האחרון של הסיפור טרם התפרסם, כך שמוקדם מכדי להרבות בלהג, אבל, לפחות לעת עתה, נראה לי שהסיפור תופס יפה משהו מאותה דינמיקה בדיוק. הגיבור בסיפור עושה פשרה אחרי פשרה, שכל אחת מהן נראית הגיונית וזעירה, אך ביחד הן מצטברות לנרטיב ברור. ×›×™ כשאתה נאלץ לבחור את הקרבות שלך, ואתה נאלץ להתפשר, לא תמיד ברור היכן נמצאת הפשרה שאסור לך לקבל. ×–×” אפילו לא מדרון חלקלק, אלא יותר הצבת קו שרירותי – קו המיאוס, נקרא לו – בנקודה מסוימת בזמן**. אני חושד שהסיפור ×”×–×” מדגים טוב יותר את התדרדרות התקשורת בישראל מאשר הלאקוניות חוצבת הלהבות של יורן. ×›×™, אחרי הכל, אלה אנשים שם, בתקשורת, ורבים מהם מנסים לעשות כמיטב יכולתם. ×”"נו טוב, ×–×” רייטינג" הוא לא רק ההצטדקות שלהם לפני העולם, זו גם הצטדקות פנימית, ואנושית מאוד.

***

כל זה לא בא להגן על סוחרי החמוצים. חלקם אנשים טובים, מצולקי פשרות. אחרים לקו בתסמונת שטוקהולם. הם התאהבו במגבלות שהוטלו עליהם. הם היפסטרים של תוכן, ומכורים למאבק הקטנוני של מי פרסם ראשון. רבים מהם התקדמו לעמדות בכירות, והם עורכים החוצה את האמונה הנאיבית של עיתונאים צעירים, שטרם צולקו דיים. אין לי מילה טובה לומר על אלו.

 

*אותו דבר נכון גם לגבי פוליטיקה, אגב. ואולי מה שהכי חסר בשיח הפוליטי בישראל הוא הכרה במורכבות הבסיסית של המערכת הפוליטית. הכרה בכך שלא ניתן להסתער בכל חזית, ושצריך להכפיף ראש, לעתים, כדי להסתער לכיוון הנכון. ואני אומר ב"ישראל" משום שבתקשורת האמריקנית, לכל הפחות, לא זה המצב.

**וזה, בערך, רוב מה שיש לי לומר על "מצית" ועל "אחר" בשלב זה.