הספרייה של ההם

מחשבה 1
המקום הזה קצת מת. לא במובן הרע של המילה. במובן הזה שיש פה קצת כותבים והם אמרו שוב ושוב ושוב את מה שיש להם לומר. ועכשיו הם קצת שותקים. זה בסדר. אבל זה עדיין עושה את המקום הזה קצת לא-חי.

מחשבה 2
בספרייה, בניגוד לחנות ספרים, אין אף יועץ שיווקי ויועץ מדפים ויועץ רבי מכר שמסבירים לך איזה ספר אתה צריך לקחת. כל הספרים שוכבים על המדפים, ללא כל סדר עדיפויות ברור, ולך נותר רק להסתמך על זיכרונך המחורר, במסעך בין עשרות המדפים, אל עבר הסופר או הספר או הז'אנר שבול בא לך עליו. אם יוצא שאתה מכיר איזה בלוג ספרות, אז יוצא שאתה שואל את עצמך, לעזאזל, למה האנשים האלו לא אומרים לי מה לקרוא. בשביל מה כינסו אותם במקום אחד?

מחשבה 3
כשאני ואיתמר התחלנו את המחשבה על המקום הזה, אז יצא ששנינו אמרנו שלא נעשה ביקורות ספרים. כי אז זו הייתה האופציה היחידה שהכרנו באינטרנט בעברית. רצית ספרות? קיבלת ביקורות ספרים. עכשיו, אין כל רע בביקורות ספרים כשלעצמן. למעשה, בילדותי קראתי את אירי רייקין במעריב ונמלאתי כל כולי קנאה עזה על איך שהאיש מבין ספרים ומנתח אותם. ופה? אף אחד לא כותב ביקורות ספרים, כי זה נהיה לא-שיק לכתוב כאלו.

מחשבה 4
נהייתה פה קהילה. אני לא יודעת מתי שמתי לב לזה. אבל זה קרה. יש פה בדיחות. ויש פה סגנון. ויש פה אנשים קבועים שקוראים ומגיבים. ויש פה אנשים קבועים שכותבים. ובאינטרנט, יוצא שזה קהילה. וזה משמח אותי ממש. והקהילה הזאת, יש לה שני מאפיינים מוגדרים: היא אוהבת ספרים, והיא אוהבת לדבר על ספרים.

מיש-מש מחשבות
אם בא לי על ביקורות ספרים, ובא לי על להחיות את המקום הזה, ובא לי על לשמח את הקהילה אוהבת ספרים, אפשר לעשות משהו בעניין. לפנות ליחצניות ספרים, ולהגיד להן: יש פה קהילה אוהבת ספרים. כך נקבל ספרים לביקורת, אנשים יוכלו לכתוב ביקורות, ונוכל, כמו שעשינו עם הסגנון הקיים של המקום הזה, להשתמש גם בז'אנר ביקורות הספרים, לדון עליו, לשכלל אותו, להשתכלל בו. נוכל לעשות דברים מגניבים באפיק חדש לגמרי.

רגע ההכרזה הדרמטית
אז זה מה שעשיתי. פניתי ליחצניות ספרים והן שלחו לי ספרים. בינתיים מההוצאות כתר, מודן, אחוזת בית, טובי, עם עובד וחרגול. לא בשבילי. בשביל כולנו. ופניתי לאינטרנט, והגרסה ה-2.0 שלו נתנה לי כלים לניהול ספרים. בחרתי ב-shelfari, כי היה להם ווידג'ט מגניב להצגת הספרים הקיימים. אחר כך פניתי ללואו-טק והוא נתן לי חותמת שכתוב עליה "ההם-הרצאות", שיועדה במקור להרצאות, אבל מזמן לא הייתה הרצאה, אז הדיו לא התבזבזה. אז החתמתי את כל הספרים שקיבלתי בחותמת. והזנתי את כולם לווידג'ט. ופתחנו עמוד שנקרא הספרייה של ההם. ועכשיו כל מי שרוצה מוזמן לקחת ספר מהספרייה. פיזית היא נמצאת אצלי בבית, אז תצטרכו לדבר אתי במייל (meitalsha בג'ימייל אם אתם עוד לא יודעים), ולקחת. ואז אני אקרא. ואתם תקראו. וכולנו נכתוב. אם נרצה, כמובן. אני יודעת שאני אכתוב, כי זה מסקרן אותי אחושילינג, לבדוק את הז'אנר הזה. ועוד לא החלטנו כל מיני דברים. צריך להחזיר את הספר? לא צריך להחזיר את הספר? איך צריך להציג את הספרייה? האם צריך לעשות עוד משהו בעניין הזה? לא יודעת. זה ניסוי. אז תגידו מה אתם חושבים.

לעמוד הספרייה של ההם

 

צ'יינטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח (#2)


סדרת הפוסטים הזו מתחקה כאמור אחר הקורס המצוין בכותרת ומעלליו, מפגש אחר מפגש.

ובכן, את הדרך למוזיאון בו מתקיים הקורס הפעם מצאתי בקלות, אם כי עדיין תחת לחץ זמן. הכיסאות הוצבו הפעם באגף אחר של האתר ההולך ומוקם, עם אקוסטיקה גרועה והפרעות בלתי פוסקות בסינית ובאנגלית. כזכור (?), בפעם הקודמת הצטווינו בין היתר לקרוא את הספר chinatown beat, רומן בלשי בו הדמות המרכזית היא לא אחרת מהשכונה עצמה. האבחנה הזו היא לא שלי אלא של הסופר, הנרי צ'אנג, שחצי המפגש הוקדש לשיחה איתו.

לפני שהוא נכנס הקדים ושוחח איתנו פרופסור צ'ן, ובפיו דברי אזהרה: "בהיותנו חלק מעולם האקדמיה אנחנו לפעמים משתמשים בטרמינולוגיה מסוימת כדי לגרוף הון חברתי או מקצועי. גם אני חוטא בזה. אבל היום עם צ'אנג אני מבקש להימנע מאקדמאיות יתרה, כי עבור אנשים שאינם חלק מהמשחק הזה, שאינם מכירים את הנושאים האלה בהיקף ובעומק שאתם מתעסקים איתם, השימוש שלכם במונחים מסוימים לא בהכרח הופך אתכם לחכמים יותר. לפעמים זה בדיוק להיפך".

צ'אנג נכנס. בן ארבעים לערך; לבוש חליפת שני-חלקים שחורה, ובקיא בהחלקת היד לכיס המכנס תוך חצי סיבוב הצידה; בעל חזות סינית ומבטא מעט איטלקי. בקיצור הוא לא נראה כמו סופר, או שאולי כך נראים סופרים אמריקאים. במשך שעה וחצי נשאלות שאלות על הספר והוא עונה. הדברים עוררו עניין בשתי רמות: האחת מידע עובדתי על ענייני צ'יינטאון לאורך השנים, והשנייה מצויה בגישה שלו לספרות ולכתיבה.

על המידע אפשר לדלג מהר. לחדש לי לגבי ההיסטוריה של הסינים באמריקה זו רבותא מאוד קטנה, כי אני לא יודע כלום. כשאני מעיף מבט במחברת אני רואה שתי כוכביות ומהם יוצאות שתי עובדות קצרות, שאם בזמן ההרצאה לא טרחתי לפתח אין סיבה לעשות זאת עכשיו: א. הסינים יושבים בארצות הברית משהו כמו 160 שנה. ב. ב-1882 עבר חוק גזעני הלכה למעשהלאיסור והגבלת ההגירה הסינית לארצות הברית.


השיחה הזכירה את שלב הקהל בסטודיו למשחק. אני לא זוכר את נוסח השאלות, לא את כולם אפשר היה לשמוע שם והן בוודאי פחות מעניינות מהתשובות, הכנות להפליא. יש לו הרבה סיפורים לספר, או בעצם צ'יינהטאון של שנות ה-70 וה-60 היא הסיפור האחד שהוא רוצה לספר, ושמתפצל לכל כך הרבה כיוונים. נמאס לו שאחרים עושים את זה בשבילו ובשביל האנשים של צ'יינהטאון, ובמיוחד מהדרך הסטריאוטיפית שהם עושים את זה, בה "השוטר הלבן נכנס, הורג את הרעים פותר את הפשע ורוכב אל השקיעה עם הבחורה הסינית". כי מי באמת גרם לרעים להיות רעים, והאם הם בכלל באמת רעים, או שהמציאות כפתה עליהם את ההידרדרות לפשע? לכן בין השאר השוטר שלו הוא סיני מצ'יינטאון, שהרבה ממכריו שאלו אותו אם זה הוא שם על הקו התפר של סיניות ואמריקאיות.

אבל מהאופן בו הוא דיבר על הכתיבה שלו לי ×”×™×” ברור שיש עסק עם אמריקאי גמור. כששאלו אותו על פרוייקטים עתידיים, למשל, ×¢× ×” שביום שבו ייגמרו לו הסיפורים, הוא will retire for a day job. משהו בציטוט ×”×–×” – שנשמע כמו שוט-סיום של כתבה בערוץ שתיים שלאחריה ימצמץ דני קושמרו בשפתיו תוך הטיית ראש ויאמר "המממ….day job" – צרם לי. כשאני מתעמק בזה נראה שזו הגלוריפיקציה, שלקוחה בדרך כלל מרטוריקה של פוליטיקאי או ספורטאי החווה את הקריירה שלו ככזו שתמיד מצוייה בעין הסערה, תחת נטל ההוכחה. של מי שהעולם מחכה לפרפורמנס הבא שלו – קדנציה, מונדיאל, רומן.

האחרון כנראה הפריע לי, כי האינסטרומנטליות של הכתיבה ככלי במאבק של היחיד להכרה היא לא דבר שנהוג להודות בו בפומבי. לי תמיד נראה שהרצון לכתוב ולפרסם ספר נע בדרך כלל בין שאיפת נעורים יוקדת שהס מלהזכיר, לבין חרב מתהפכת שמקבל ממדים אפיים. משהו בנוסח he must not be named.

אני לא חושב שהגישה הענוותנית תמיד טובה יותר. כן, יש משהו חסר תחכום באופן שבו הסיפור שלו מצטייר כעוד סיפור שלself made man, שבאותה מידה יכול ×”×™×” למכור מכוניות או סנדביצ'ים. אבל מי אמר שהייסורים וחרדת הקודש שלפעמים משוות ליחס לספרות וכתיבה טובים יותר? למי באמת יש ×–×” כוח? בכל מקרה אני מקווה שהוא לא מצטייר כאדם שטחי או סופר גרוע עד ×›×”, ×›×™ מה שייכתב כאן ×™×”×™×” מה שייזכר. הספר מומלץ, בייחוד למי מחובבי ×–'אנר הבלש (ואגב כאן המקום להוסיף שהוא פורסם בהוצאה שעושה רק ספרי בלש לא אמריקאיים, ונכנס בכל זאת ×›×™ הוא נשמע מאוד לא אמריקאי באקזוטיות שלו… הא-הא).

אבל הנה גלשתי הרבה מעבר למטרה, כמו שקורה לי פה הרבה יותר מדי. דברים מעניינים מאוד נשמטו ודברים ארכניים ולא מי יודע מופיעים כאן. לסיום אני רק אציין שלצד הטשטוש והכבדות שהוא כופה על הכתיבה, מרחק הזמן ממנו אני כותב (היום יום ראשון והמפגש התקיים ברביעי), מאפשר לי להוסיף את התמונות מהסיור השבועי שמופיע במשימות.







משימות:

א. לצאת לעוד סיור שטח, הפעם להתמקד באופן בו אנחנו מפענחים את המידע המתקבל דרך החושים, ובמוטיבים ברחוב שגורמים לנו לחוש שייכים או זרים. להיכנס לחנות. לאכול משהו. לפתוח בשיחה. לחדד את החושים! לשיר! (נשבע שזו לשון המרצה)

ב. לקרוא מאמר לבחירה מתוך שלושה על עיר תפיסה או מרחב (אני בחרתי במשהו די מוזר של הוגה סיני, ולא התאכזבתי)

ג. אופציונלי: להתנדב לעזור בערב פתיחת המוזיאוןף ולשם כך לקרוא מאמרים רלבנטיים על גישת המוזיאון הדיאלוגי (בינתיים התנדבתי, קראתי, והמשך יבוא אחרי יום שלישי)

הודעה מנהלתית: רסס מלא לגוגל רידר

שחר לחש לנו בסוד שאם מעבירים את הפידים של ההם דרך יאהו-פייפס, אפשר לקרוא אותם במלואם גם בגוגל-רידר. למה? ככה. בהתאם לכך, שרפתי שעה וקצת (מאוד איטי היאהו-פייפס הזה), ולהלן רשימת הפידים המלאה של ההם, כולל בונוס מיוחד בסוף.

אתם מכירים את הנוהל: קופי לינק לוקיישן

כל בלוגי ההם 

הסיפור האמיתי והמזעזע של

החברים של ג'ורג'

תודעה כוזבת
(כבר עובד בגוגל-רידר ממילא, לא ברור למה, אבל שיהיה בכל זאת)

גם-שם

מזיחים קדימה

ובונוס: The Daily Dolly (לינק לבלוג)