עודפות היא סימן מוסכם בין סופר לקוראת שלו: ברגע זה אני מפסיק לצייר לך את העולם כמו שהוא, אם עשיתי את זה אי פעם, ואני מתחיל להתעסק ברטוריקה ובאסתטיקה, וכאן את צריכה להפסיק רגע עם האמפתיה והלב ולהניע את השכל. כי בשביל עודפות, שהיא בעצם חזרה עם כוונה, צריך יד עליונה, ובשביל יד עליונה ולא נעלמה צריך אמנות, לא חיים.

זה היה ככה תמיד, נדמה לי. במעשיות ובסיפורי עם, כאשר מגיעים לרגע שבו חוזרים על אותו דבר שלוש פעמים, אפשר לדעת שכאן תיכף יסתתר המשל, שכאן מפסיקים לספר סיפור מעשה תמים, ומגיעים למסר שאותו רוצים להעביר. בבדיחות, אותו דבר, רק עקום.

ברומנים של המאה ה-19, שמטרתם המוצהרת היא להעביר פיסה מהחיים אל הדפים, העודפות, כמו הטפט המפורסם של בלזק שתיאורו משתרע על כך כך עמודים (לא קראתי את העמודים האלו. אל תסתכלו עליי. עם כל אהבתי לבלזק, כל מה שאני יודעת על קטע הטפט המפורסם בא מתיאוריות של ספרות), נועדה כדי להדגיש את הרטוריקה של הרומן, את העובדה שכאן ישב בנאדם, גזר בגזירות קטנות וקפדניות חיים, על כל פרטיהם, והעביר אותם עבורך הקוראת אל הדפים.

דבר דומה קורה, אני חושבת, בזרם התודעה (לא מספיק מבינה בזרם התודעה, אני מודה, זה לא הז'אנר הנגיש ביותר בשבילי, אבל שוב התיאוריות של הספרות אומרות ש), שם העודפות מוגשת בצורת בריחה אל מחוזות אחרים, שלכאורה לגיטימיים במחשבה אבל לא לגיטימיים באמנות, כאלו שהיו נחתכים בעריכה, לו היו עשויים על פי קונבציות הרומן.

עודפות ישראלית. גרבוז (מתוך המגזין לאודיו וידיאו וצילום דיגיטלי)

בפוסטמודנרניזם עושים את זה אחרת, נדמה לי. דרך אחת היא באמצעות שבירת הסיפור ומרכיביו לחלוטין, ואני לא רוצה לדבר עליה עכשיו, כי אני פחות אוהבת אותה. אני רוצה לדבר על משהו אחר. על ריבוי סיפורים. אני חושבת על שלוש דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא ה"הרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". מייקל שייבון מספר שם אולי טריליון סיפורים (הספר לא לפני, אז מהזיכרון): האסקפיסט, והסיפור על המלחמה והמוצב בשלג, והסיפור של ההתבגרות שלהם בניו יורק, והסיפור על ההפיכה שלהם לאנשי קומיקס, והאיש ההוא הגדול והבלונדיני שאחר כך מתברר שהוא הומו. כל סיפור כזה לוקח את הקוראת למחוזות חדשים, וכל סיפור כזה גם מזהיר את הקוראת: אל תפתחי בי אמון יותר מדי, אני סתם מפריח פה בועות סבון קלילות, אפשר לנפץ אותן, אפשר לייצר אותן, זה הכל בר החלפה, בר השגה, בר מוות.

ג'ונוט דיאס, שבבירור הושפע משייבון, עושה דבר דומה ב"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", רק שהוא הולך צעד אחד קדימה, ומשלב בין טריליון הסיפורים, שמסופרים גם מטריליון נקודות מבט, על אף שמפי אותו מספר, גם פרטים היסטוריים אמיתיים. בעזרת המשחק (סליחה, אבל הכל כך גימיקי) שלו עם הערות שוליים שמפוזרות בנדיבות לאורך ספר הפרוזה הזה, הוא מייצר קשר בין הסיפורים של הדמויות המרכזיות והשוליות בספר ובין ההסטוריה האמיתית של הרפובליקה הדומיניקנית. בעזרת העודפות הזו של הסיפורים הוא אומר לקוראת שלא רק בועות הסבון שהוא מפריח ניתנות לניפוץ ביד פשוטה, אלא ממש מצייר סביבה עיגול שובר אור, ואומר לה שהיא בעצמה וההסטוריה שלה והמיתוסים שלה גם הם ברי ניפוץ.
הדוגמה השלישית היא ישראלית. כולל הכל, כמה מפתיע. מחזות, מכתבים, סיפורים קצרים, תסריטים, הגיגי המחבר, כל הצורות הרטוריות מגוייסות וכל הקירות המדומיינים נשברים על ידי הפנר כדי לייצר תחושה של עולם מלא בסיפורים, שבו הכל, כולל חייו האמיתיים, שכמובן מצביעים גם על חייה האמיתיים של הקוראת, כולל חיי קרוביו, כולל העבר הרחוק, העבר הקרוב, והעתיד הלא-ידוע, הם כלי משחק בידי מחבר אלמוני, היושב ברמת אביב וטווה את סיפוריו, כשזגוגית החלון וקירות הבתים מפרידים בינו לבין החוץ.

עודפות אמריקאית, נו, קצת מגמתית. ראושנברג (מתוך  netlex focus)

וזו דרך מגניבה בעיניי, ריבוי הסיפורים. רק שמעניין שכשעושים את זה סופרים אמריקאיים, הם עושים את זה בעזרת קומיקס והומור. וכשעושה את זה סופר ישראלי, הוא עושה את זה באמצעות תסריט על השואה, סיפור על שחקנית בתיאטרון יידי נכחד שמתה על הבמה, ותסריט ועל ערבי שמתפוצץ בסמוך לאולם קולנוע. ואני חושבת עכשיו שאולי בגלל זה הספרות שלנו קצת מבאסת, כי רק לעתים נדירות מאד מאד היא יוצאת רגע מהשואה ומהערבים ומפסיקה לקחת את עצמה כל כך ברצינות.

אחרון הדודואים

מביך לראות את קרוביו של דודו טופז מאשימים את התקשורת בהתאבדותו. אלו קרוביו של זה שזרק כדורי שוקולד לפה של חלי, חלי השמנה, ועתה הם מאשימים את התקשורת בהתבהמות. לא פחות מביך היה לראות אותם מוסרים את טענותיהם לתקשורת, שאימצה אותן בחיבה לא מוסתרת, משום שזה אפשר לה לינוק עוד קצת מהמיץ של ההתאבדות הזו, לחוג ל"זווית הנוספת", לכתוב בעד ונגד.

ומביך יותר מכל היה לשמוע את כל הדיבורים על תוכניות ההבל של האיש. טופז, מאיזו סיבה שלא תהיה, היה אחראי לאחת מהתוכניות הוולגריות ביותר בטלוויזיה. האיש שנכווה בצ'חצ'חים, רכב על גבם למלכות רייטינג זמנית. אבל כאשר טופז שבר את המשקפיים של שניצר, כשהוא הפך אישה שמנה לפריק-שואו, כשהוא העלה חצי עם לגגות כדי להמתין לחייזרים, הוא לא עשה זאת לבדו. מאחוריו עמדו אותם "קברניטים", החובלים של ערוץ 2 דאז. הם ראו ואישרו. הוא ראה והמשיך. הם גם, כנראה, המשיכו הלאה, לעמדות בכירות יותר. טופז מעולם לא היה מלך הרייטינג, הוא היה רק נציגם של מלכים אחרים, כוכב לשעה. הם עדיין שם, מאשרים ודאי סרט דוקומנטרי על חייו של הדודו.

התקשורת אשמה

לפני שבועיים הייתי בבלעין. בכל יום שישי מתרחשת הפגנה כזו, ואני הייתי רק בשתיים מהן. הפעם השניה, איכשהו, מרגישה כמו שגרה. הדברים שהפתיעו אותך בפעם הראשונה – הדגלים של הרשות; כתובות "מחיר מיוחד לאברכים" בכניסה לאחד הכפרים; המרחק של הגדר מבתי הכפר – נראים עתה חלק מובן מאליו של הסיטואציה.

אני זוכר שחשבתי שם, בגז המדמיע, איך הם סובלים את זה. המאבק הזה החל בינואר 2005. ארבע שנים. בספטמבר 2007 בג"ץ קבע שיש לשנות את תוואי הגדר באזור. שנתיים, והגדר עדיין שם. ארבע שנים, התעלמות מהחלטת בג"ץ, והם ממשיכים להפגין כל יום שישי. אני לא יכול לדמיין כמה זה מתסכל, וכמה איפוק דרוש כדי לא לחפש רובה ולהתחיל לרסס.

בתקשורת לא תמצאו את התסכול ×”×–×”, כמובן. למעשה, לא תמצאו בידיעות על בלעין אף לא דבר מלבד החדשה האחרונה. ההקשר, אותה פסקה אחרונה שמסבירה מדוע אנשים מפגינים שם, מה הסטטוס של הגדר, כמה אנשים נפגעו עד ×›×” בהפגנות הללו – ההקשר ×”×–×” אינו שם. עבור העיתונות, בלעין היא בועה קטנה שצומחת בשישי בצהריים ומתפוגגת כעבור מספר שעות. בלעין היא ארץ שעלתה מן הים, ומסביבה – כלום.

וזו לא רק בלעין. כעיתונאי מתחיל מלמדים אותך להתייחס לקורא כאילו הוא נחת ממאדים. לפני "בנימין נתניהו" תמיד יכתב "ראש הממשלה". עיתונאים ממלאים אחר הכלל הזה באדיקות, אבל הם עוצרים בו. זה ההקשר היחיד שהעיתונות בישראל מוכנה לספק לקוראים שלה, הקשר שאין להם בו כל צורך. לגבי בלעין, מניחים משום מה שהעובדות כולן כבר ידועות. כך גם לגבי העניין השוודי ההוא, כך גם לגבי התקציב. בעיתונות המודפסת אפשר עוד להצדיק זאת במגבלות המקום. אבל באינטרנט?

מעשה מגונה

"הסדרה התיעודית 'הבובלילים' היא מעשה טלוויזיוני מגונה". כך מתחיל הטור המעולה של נועם יורן בעין השביעית. זה משפט עצוב, ולא בגלל שהוא מוטעה. רוב ההפקות בטלוויזיה הן "מעשה טלוויזיוני מגונה", וזה נכתב ונאמר כבר עשרות פעמים. וכפי שעשה טופז את מעשיו המגונים בפומבי ובאישור, נעשים כיום מעשים מגונים אחרים. המשפט הזה עצוב משום חוסר התוחלת שבו. וינבחו הכלבים כרצונם.

הפוסט פורסם גם בחברים של ג'ורג'

אני בערך באמצע של "כולל הכל" של הפנר, שדחיתי ודחיתי את קריאתו, כמו שאוכלים את הווניל אחרי השוקולד בקסטה, כדי לשמור את הטעם הטוב לסוף. ידעתי שהוא יהיה תענוג כולל, ורציתי לא לקרוא אותו. לשמור אותו לרגע של ייאוש מספרות ומהעולם. אבל הייתי בספריה והיו לי חמש דקות לבחור ספר. והוא תמיד שם. ברשימה. אז לקחתי.

ואי אפשר לתאר את ההתרוננות. את המשפטים שם, הווירטואוזיים, ארוכים כמו הגלות, שמכילים עולם ומלואו וארצות ובירות וערי חוף וערי פריפריה, והכל חולף בהרף עין של משפט, האותיות מחוללות עם הפסיקים, ועברית עם צרפתית, עד שמגיעה הנקודה, קטנה אך החלטית, וכל המשפט משתחווה בקידה מסולסלת ומצועצעת ומפנה את מקומו לבא אחריו.  (×–×” ניסוח פלגיאטי אידיוטי, כמובן, אני לא הפנר ועד שלא שילבת איזה אחולשלוק עם ×’×¢×™ קאקען ותרגום קטן בצד, אינך קרוב למיצוי היכולות שמעניקה לך העובדה שאתה גולה).

יש שם דיוקן של דור, שבא משם או שהוריו באו משם, והוא גדל בריאלי בחיפה ושוב גולה בלונדון או בפריז או במינכן, ושפתו היא ארבע שפות, והוא כולו × ×¢ בין הפוריטניות הלאומית הקפוצה והמיליטריזם שבירושלים–חיפה-תלאביב ובין הבדידות ההקרבה והזעם הקדוש של אלו שעזבו. ואת חושבת לעצמך שאיזה מצחיק ×–×”, שאת בת הדור שחושב שהוא גילה את העולם שמחוץ לישראל ואת הגבולות הפתוחים ואת הקוסמופוליטיות, בעודו חומק מהסלונים של הוריו, עם התומאס מאן ודוסטיובסקי, ובלזק ושרלוק הולמס. 

את גם חושבת על הפנר, על איך היית רוצה להכיר אותו. רעה לעט. את חושבת על מחשבה שעלתה בדיון לפני זמן מה. מה היה קורה אם הייתה כסית. האם היית הולכת להציץ על טשרניחובסקי. האם היית מזדיינת עם יונתן גפן? האם היית לוגמת גם את 50 גרם וודקה. או רק מעפעפת בביישנות. וחשבת אז, באותו דיון, על כמה שאי אפשר להעריץ יותר איש. וכמה זה חבל. והנה, את מעריצה את הפנר. את רק מחכה לרגע בו תוכלי לתפוס איתו שיחה, כזו מתמשכת, שבו תוכלי לראות את האגואיסטיות, החטטנות, הקנאה, המרירות, ההזדקקות, והבושה שהם מרכיבי יסוד בכל אדם שיוצא מדפי הספרות. ואת רוצה להוציא אותו מהם, לשאוב אותו אל החיים שלך, לשתות איתו קפה.

ואת חושבת שהנה, תכתבי סוף סוף את הפוסט שלך על האמון שדורשת הספרות מקוראיה, ואיך במשך השנים האמון הזה פוחת, חולף, משנה צורה, מתבגר, כי הפנר הוא דוגמה מצויינת. ואת יודעת שלא תכתבי. גם לא הפעם. כי הפנר זה לא בשביל דוגמא. הפנר זה בשביל התרוננות, והנה היא, כבר פה. הגיע הזמן להמשיך לקרוא.