עובדים זרים, אוהבים ספרים?

כך מספרים ב"הארץ":

בשיא עונת הציד של יחידות עו"×– במשרד הפנים מוקמת בגן לוינסקי בשכונת נוה שאנן בתל אביב ספרייה ציבורית רב-תרבותית ורב-לשונית לבני הקהילות הזרות בעיר. הספרייה תיפתח בספטמבר ומיועדת לאוכלוסייה שהחברה הישראלית אינה פותחת לפניה בדרך כלל את שעריה, ובמצבה הנרדף היא אינה מתקשרת לקריאת ספרים – עוד סטריאוטיפ שמקימי הספרייה מבקשים להפריך.
הספרייה היא יוזמה של עמותת "ארטים – צוות אמנות בינתחומי" הפועלת בהתנדבות לקידום יוזמות של אמנים ופרויקטים קהילתיים וחינוכיים. בצוות חברים האמנים הדס עפרת, רומי אחיטוב, נמרוד חיים רם ומרית בן ישראל, האוצרת טלי תמיר והאדריכל יואב מאירי שתיכנן ועיצב את הספרייה. לפרויקט שהמלה "אופטימי" צרה מלהכיל את כוונותיו הטובות, שותפים גם גורמים ממסדיים, מרכז הסיוע העירוני "מסיל"×”", מנהלת שנת המאה ומפעל הפיס.


בעיניי זה באמת פרוייקט מהמם. אז פניתי מייד למרית, אחת מיקירות הבלוג הזה, כדי שתגיד מה הם צריכים. והיא הפנתה אותי לעמוד הזה, שאני אחסוך לכם את המעבר אליו:
אנו זקוקים לעזרה של מתנדבים, רצוי עם מחשבים ניידים למיון וקטלוג ספרים.
הספרייה תקום בגן לוינסקי – מול התחנה המרכזית החדשה בתל אביב
והמיון יתבצע בבית מסיל"ה, רחוב ראשון לציון 3 בתל אביב.

מיון וקטלוג הספרים יתבצע בסופי שבוע
בתאריכים הבאים: 24-25/07 , 31/07-1/08
בשעות: 8:00-13:00 / 13:00-18:00 / 18:00-23:00

רוצים לעזור? התקשרו עכשיו והרשמו לפעילות 0544-717100 הדס

זהו. אני והלפטופ שלי המכונה קפונקה הולכים להיות שם ביום שישי בערב. תבואו גם. יהיה אופטימי.

רטווטו אותי

קבוצות בפייסבוק הן דבר מוזר. לא קבוצות ה"אני מתנגד ל", אלא קבוצות השנינה (אתם מכירים את הסוג: dont do drinks- do drunks, Do NOT join this group, אני דובר/ת צינית שוטפת). במקום ליצור הודעה בסטטוס, מישהו החליט לפתוח קבוצה. השנינות הופכת למאפיין קבוצתי, לקבוצת כל האנשים שחולקים את השנינות הזו. בחלק מהמקרים, ההתחכמות משתנה, והופכת לגנרית ככל האפשר, כדי להתאים לכמה שיותר אנשים ("אני דובר/ת צינית שוטפת"). ופתאום כל רשימת החברים שלך מתמלאת באותה התחכמות בדיוק, מאנשים שונים. זה לא נראה הגיוני.

לקבוצות האלו יש זמן מדף קצר, יחסית. הן נועדו להופיע ברשימת העדכונים ולהיעלם. אני לא בטוח, אבל מחיפוש קצר שערכתי נראה לי שסוג הקבוצות הזה מתחיל להיעלם, מפנה את מקומו לטובת שורת הסטטוס. הן היו פרי הבאושים של העיצוב הישן של פייסבוק, ועם ההתמקדות בעדכוני הסטטוס של החברים, הן מאבדות הצדקה.

אבל דבר דומה קורה גם בטוויטר. שם יש את ×”-RT, ×”-ReTweet – ציטוט ישיר של משתמש אחר. הוא הומצא על ידי הגולשים, ואומץ במהירות. גם ציטוט וגם קישור. קשה להגיע ליותר מזה ברשת.

המהירות שבה אומץ ה-RT מעיד על משהו שהוא מעבר למגבלות ממשק. איכשהו, ברשת, לציטוט יש ערך. זה נכון גם לגבי העולם הממשי, אבל לא באותה המידה. הרשת שדרגה את מעמדם הבלוי של המתווכים, המפיצים מחדש, סוחרי האנקדוטות המשומשות. אני מעלה קישורים בדלישס, חולק פוסטים בגוגל רידר ובגם-שם, מרטווט בטוויטר ומאמבד סרטים מיוטיוב, וזה לגמרי בסדר. אפילו רצוי.

אין לכך סיבה אחת, כמובן. ממשקים שונים מציעים אפשרויות שיתוף שונות, ובכל ממשק יש סיבות אחרות לשתף. ה-RT, למשל, הוא גם הצהרת "אתה בסדר, אתה"; ועל ה-Share כבר דיבר שחר היטב. אבל יש כאן משהו חוצה ממשק, וזה לא רק הצורך, בים המידע וכו', לברור את המוץ מהתבן ושאר מטפורות שחוקות. נעשה קל מאוד להפנות לטקסטים אחרים, קל מספיק כדי לחשוף צורך שהיה שם תמיד, לפני האינטרנט, ושהרשת העצימה.

זה נראה לי קשור, איכשהו. התמונה של kurtxio

אומרים שהיו פה צ'אטים לפני שהגעתי

אני זוכר קצת מהרשת בעידן הצ'אטים. העיתונים התמלאו כתבות על אטיקט הצ'אט, פדופילים שאורבים בצללים, בגידות וירטואליות, התחזויות וירטואליות, תהיות על מהות האנונימיות. אחר כך עברנו לפורומים. העיתונות נרגעה, וכולם דנו עם כולם על פוליטיקה ודת ב-IOL.

אז הגיעו הבלוגים, והסלימו את המהפכה הבסיסית של הפורומים – ניהול הזהות. בצ'אטים אנשים בנו זהות אד-הוק, ובדרך כלל היא לא נותרה עמם זמן רב. המערכת לא זכרה אותך, רק המשתמשים, ורובם התחלפו כל הזמן. הפורומים כבר דרשו הרשמה, וגם אם לא – הם תגמלו את מי ששמר על אותו שם משתמש. יכולת לבנות מוניטין. ×”×™×” בכך טעם. כאשר באו הבלוגים, השתנה גם מוקד העניין, ממקומות שמאוגדים באמצעות נושאי שיחה או תחביבים, קיבלנו מקומות שמוקדשים לאנשים. כמו גיאוסיטיז, אבל הרבה הרבה יותר טוב. הזהות המקוונת קיבלה בית.

במובן הזה, הרשתות החברתיות לא היו מהפכה גדולה כל כך. הם רק ענו לצורך שכבר קיבל ביטוי בבלוגים. זה לא מפתיע שב-LiveJournal היו פיצ'רים חברתיים זמן מה לפני מייספייס או פרנדסטר. אם כבר איגדת את הזהות שלך למקום אחד, מוטב שיהיו לה גם חברים.

כאמור, היה בכך צורך. אנשים מדברים ברשת, אבל אין להם גוף. אין מה שיאגד את כל הדיבורים האלה תחת אותה קורת גג. אתם תמצאו את עצמכם בפורום א' ובפורום ז', בתגובה ב-ynet וכמשתמשים בוויקיפדיה. המון המון דיבורים שהם אתם, חסרי הקשר וזמן. בלי מקום שהוא הבית, כל הדיבורים הללו מופיעים ונעלמים, מאוגדים באמצעות חיפוש גוגל לאינדקס מוזר, עם היגיון נעלם.

ואז באו הבלוגים ובאו הפרופילים ברשתות החברתיות. הרשת תמיד שימשה גם כצורת תקשורת וגם כמרחב, כפי שיעידו "כתובות האינטרנט" שלכם, אבל הגולש, שבתחילה נע ממקום למקום, נעשה עכשיו "משתמש", והוא יוצא תמיד ממקום אחד. מקום אחד שהוא אנחנו. ואם יש יותר מאחד, נמצא שירות שיאחד אותם. כך או כך, עכשיו ברור: סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה. זה מי שמדבר.

השינוי הזה לווה בהמון שינויים קטנים. הפוסט של שחר עסק, בין היתר, באנשים שנתקעו עם כינוי הרשת שלהם בג'ימייל, וגם זו נקודה טובה. עברנו להשתמש בשם האמיתי. אנחנו מנהלים עכשיו זהות. כינוי אד-הוקי לא מספיק כבר.

אבל, בה בעת, האינטרנט עדיין דורש לדבר המון. אם אתה לא מדבר בטוויטר, אתה נקבר, כמעט מילולית, תחת עשרות הציוצים. כנ"ל בפייסבוק. כנ"ל ברשימות ה-RSS. אולי יש לך מקום ברשת, אבל כדי שישימו אליו לב, עליך לדבר.

וכאן נכנסים ה-RT והשיתוף בגוגל-רידר והקבוצות השנונות בפייסבוק. הרשת גדולה מספיק בשביל להזדקק למתווכים. ותיווך היא דרך קיום נהדרת, מכיוון שהיא דיבור שמבנה זהות. אתה גם מדבר וגם מייצר את עצמך, מבלי להתאמץ. קצת כמו להראות לאנשים את הספרייה שלך. או, נכון יותר, לנפנף בז'אנרים האזוטריים שאתה קורא בקביעות, אלו שהם מעולם לא שמעו עליהם. כי זה תיווך, בעצם, העברת אלמנט ממעגל חברתי אחד למעגלים חברתיים אחרים. המתווך הוא מי שקיים בנקודת החיתוך של כל המעגלים האלה. הוא מכיר. הוא חשוב. הוא מדבר.

אאאררררררררררררר

שנתיים אקדמיות אינן קריירה מרשימה מדי. ובכל זאת, כל פעם שקורה לי משהו לראשונה במסגרת העולם הזה אני רואה בכך אירוע קטן. אתמול קרה דבר כזה, כאשר התרגזתי קשות על כותב מאמר. עד כה ידעתי אדוות של הסכמה, הנהונים שוחרי-טוב, חיוכי התפעלות (בעיקר בספרות). גם צקצוקים בלשון ובוז קר ונמוך-עוצמה לא היו זרים לי, בעיקר באדיבות החוג למדע המדינה. אבל מעולם לא היה זה כה אישי, כלומר, לעולם לא חרג מנסיבות ההתקשרות שלי עם הטקסט כסטודנט מוכוון-מטרה (מבחן, עבודה).

לא אתמול. אתמול הופתעתי למצוא עצמי באותה חימה של נבגדות, שזכורה לי מימי חטיבת הביניים, עת ירדו עלי ×—×–×§ מאחורי הגב או שלא הוזמנתי לבת-מצווה אקסקלוסיבית. כך בעודי קורא קמתי והטחתי את הדפים על גבם; פתחתי שוב וכתבתי בשוליהם: "לא נכון", ו-"אידיוט", מעוטרים בסימני קריאה ושני קווי הדגשה; חיפשתי ביקורות קוטלות באינטרנט (לא מצאתי); בה בעת שמחתי – ×›×™ הספר מספק הרמות מושלמות להנחתה בגוף העבודה ובקצב מסחרר – והתעצבנתי ×›×™ הוא ראה אור ב-harvard press.

 וכל זה על שום מה? אני שואל את עצמי מה עשה לי אותו טיילר כהן מווירג'יניה שהעלה את חמתי. מה אכפת לי אם דעותינו, איך נאמר, חלוקות. כדי לבדוק אם האינסטינקטים שלי סבירים, וכי אני חושב שיש בזה ערך שעליו אדבר בהמשך, טרחתי להעתיק מבחר מקומם-בעיני:

(משפט רקע רלבנטי: העבודה עוסקת בבחינת תרומת או נזק מודל כלכלת השוק באשר לתחום הספרים. שם הספר הנדון הוא in praise of commercial culture, ואידך זיל גמור).

The number of publishers has risen from 357 to more than 49,000 in the US alone. most of these presses are independent small presses or university presses, rather than corporate giants. Many have a life mission of finding neglected works that have been passed over by the larger houses. Editors, who staff independent houses at relatively low salaries, often work out of creative motives, rather than the desire for cash.

 

The most critically acclaimed artist need not earn the most money for a given set of institutuins to deliver the goods. The production of literary masterpiece must start with the burning desire to write one. Writers who give up such desires lightly probable never had a great work to begin with.

 

The publishers advance and alternate sources of support, such as foundations, universities, and part time jobs, increase the artistic interdependence of the writer. somewhat ironically, artists who not care much about money have the best chance in a system based on money. The production of such artists are luxuries that otherwise cannot be afforded.

אני חושב שהכי מרגיזים אותי הטון, המעמד והקשר ביניהם. אם זה היה מזכר פנימי בחברת ייעוץ פיננסי שנשכרה על ידי הוצאה גדולה כדי לצרכי התייעלות, מילא. אם זו הייתה שיחת סלון או אירוע במעוז רפובליקני דרומי, דיינו. אבל זו טענה כנה על בימה אקדמית מכובדה בדבר ערכו של הקפיטליזם לשוק הספרות. ומהו הערך הזה? שהוא מאפשר "חירות" להוצאות קטנות להתקיים, אלה שממילא לא שם אחרי הכסף הגדול אלא מונעות ממשימת החיים הספרותית.

וכשאני קורא שוב אני עומד על הדמגוגיה: "רוב ההוצאות הן הקטנות… מסורות למשימת חייהם ולא מונעות מהכסף". מה מצבן של החברות האלה? איזה חלק יחסי מהשוק הן תופסות בהשוואה למתי-המעט הענקיות? מה יכולת התחרות שלהם עם בתי ההוצאה הגדולים, ההולכים וממזגים אותן לתוכם? התשובות לא בפנים.

לתיאור הכמו-אידילי יש באנגלית הזה מילה פשוטה בהרבה: conglomeratization.

 גם הסופרים, אגב, אליבא דטיילר, צריכים להכיר תודה על העצמאות הגדולה הניתנת להם לממן את החופש היצירתי שלהם, בחצאי משרות או בכתיבת ספרות זולה, ועל הדרך לשפשף את הכתיבה, כמו שעושה ריימונד צ'נדלר (נותנים להם אצבע והם רוצים את כל היד הנעלמה, הסופרים האלה). וסדנת הכתיבה היוצרת של מר כהן הכלכלן נמשכת, בקביעה החד משמעית: אם הם לא מסתדרים במעט הכסף שהם מקבלים, כנראה שלא הייתה יצירת אמנות גדולה בתוכם ממילא.

 גם לאחר הקריאה בספר המתואר נשארתי חצוי ביחס לחוק הספרים ההולך ומפולמס. אבל בעוד השאלה האם לספרות מגיעה פרוטקציה כבעלת סגולות ייחודיות מורכבת ושווה פוסט בפני עצמו, על הצורך בקונטרה למי שמנסה להשטיח את הדיון בה בצורה הזו אין עוררין. כי הבעיה היא לא בעצם הבחירה בראייה כלכלית וולגרית, כל כך שונה מלוקאץ' למשל, אלא בניכוס המטעה שלה כמיטיבה. כך למשל כהן אחינו מחזק את הטענה בעזרת נתונים (מתכון בדוק): ב-1947 רק 85 אלף ספרים פורסמו בארצות הברית; ב-1996 המספר עלה ל-1.3 מיליון. המסקנה: השוק החופשי טוב לספרות.

לא צריך לסיים קורס בשיטות מחקר (מה שזה עתה עשיתי) כדי להבין את הביסוס המופרך. מה אומר מספר הכותרים? מי הרוויח מכך בעיקר? וחמור מזה, האם בוודאות לא קרה שום דבר משמעותי נוסף בטווח הזמן הזניח הזה והכה ניתן למעקב של חמישים שנה?! (למשל, תרבות הנגד, המלחמה הקרה, קנדי, רייגן. גם תחום הספרות לא נותר כה חד-ממדי עם שתי נקודות התחלה וסוף: מכירת ספרים ב-department stores,מלחמות מחירים, חנויות רשת מול חנויות עצמאיות, דיגיטציה)

 אפשר רק לקוות שנערי האוצר וכלכלנים אחרים שמשפיעים על נתחים נכבדים מחיינו הם שוחרי ספרות פחות נלהבים מטיילר כהן מוירג'יניה.