אם האצבעות מקלידות, כנראה שהלסתות לועסות. שבבי אטבים, תחתיות עטים שחונים, סידן, שיירי ציפורן, מה שעל השולחן. (התוצאה, כמובן, לא סימפטית: חוטי רוק בין המקשים, רגרסיה, חיך מנומר פצעים לבנים. מסקנת 'אידיוט' בלתי נמנעת). באחת הכסיסות האחרונות גיליתי שבין שיני נגרס פקק של טוש סטאבילו כתום, מה שהביא אותי לחדול מעדנוֹת מעיסוקיי ולהיתפס לתהייה. מהו בעצם מרקור? מה האמירה המובלעת בו? במה נתרם הממרקר ובמה יוצא שכרו בהפסדו? משם המחשבות – כהסחה לגיטימית למשימה נלוזה במיוחד – נישאו הלאה. השורות הבאות הן ניסיון קצר להתעכב על פרקטיקה כל כך שגרתית בהוויה הסטודנטיאלית.

למרקר, פעם הייתי סבור, ×–×” רע. שטחיות ראיתי בכך, צרות מוחין נפסדת. מהו מרקור אם לא רדוקציה גסה של הרעיונות היפים, של אוּמנות הטענה, של המהלך, לכדי "פואנטה"? כך דימיתי שיחה בין הממרקרים למחברי המאמר: הראשונים דוקרים, חסרי הבחנה, בחודם הזוהר את כתפי הכותב – בין אם צ'ינואה אצ'בה, עזמי בשארה, ×–'אן ×–'ק רוסו, או דוד המלך (!) – כאומרים: 'שורה תחתונה, חביבי, שורה תחתונה!' כאומרים: 'את הרעיונות היפים שמור לפעם אחרת, לנו יש השבוע בוחן בקיאות'. נקודת מוצא כזו קובעת גם את המסקנה הסופית; ליפעת הטקסט, מופלא ככל שיהיה, נותר מעט מאוד מרחב תמרון.

בעודי כותב אני נזכר במשפט מ-ד-ה-י-ם שסח לי לא מזמן חבר, בעפעפיים סטטיים מאוד: "בואנה, אפלטון הזה אפס". כל הסיכויים הם שאותו חבר ממרקר, או קורא חומר ממורקר. והאמת, אולי אפלטון הממורקר-בלבד הוא באמת די אפס: הפוליטיאה, מכווצת לכדי מצע מגלומני-אליטיסטי-קומונרי, בלי ההתרחשות הדיאלקטית ההדוקה, מכוסחת ההומור הנפתל, בקיצור, הפוליטיאה שבחומר למבחן, היא לא הרבה יותר מפיקנטריה.

חמוש בצדק קדוש, בזתי לציידי הפואנטות הזהרוריים ויצאתי לכבוש את לובן המאמר השלם. אך המציאות, כדרכה, תובעת את תביעותיה ונוטה לעמת ערכים צודקים ונכונים עם כאבי גב תחתון. לא הכל נקרא; מה שנקרא לא בהכרח נקלט; מה שנקלט לא בהכרח נזכר היטב. יותר מזה, מפעל הסיכומים מלא הכוונות הטובות לימד אותי דבר מעניין. כל כמה שניסינו, שותפתי לאותה דרך ואני, להוסיף משהו משלנו – גוון אישי, לחלוחית של ייחוד, הומור פנימי – העובדה היא שלבסוף הלכו הסיכומים והתקרבו אל נוסח המקור. אב הטיפוס של הסיכום המושלם, הטהור, שאף אל הלקט, אל מבחר copy-paste משוכתב מעט מאוד. כל ×–×” הוביל חזרה למעשה המרקור, מתוך צידוד מפוכח.

 

העניין לא מתמצה בשיקולים תועלתניים או בהשלכות המופרכות שלהם על סטודנט שנה א' תועה. יש באקט המרקור רבדים מעניינים, אם מפקיעים אותו לרגע מהטבעיות האלמנטרית. מרקור הוא מעשה של מיפוי וסינון, האוחז במרקר הוא עורך-לרגע. ואם הוא בספריה, זה אולי לא לרגע אלא לדורות, שכן אין לך טקסט פחות נקרא מאותם מרחבים שוממים שבין שורות מודגשות בצבע עז. אז מה בעצם קנה המידה שלו? למה הפתיח והסיכום של פסקה ייצבעו כמעט בוודאות, למרות שפעמים רבות אינן אלא חוליות קישור רטוריות ונטולות תוכן עצמאי?

אני חושב על האוחז במדגש כמעין עורך חדשות לענייני המאמר, שבוחר לו כותרות וכותרות משנה. כמו בעיתונות, גם במאמרים יזכו שנינויות ומשפטים קליטים או פתייניים במיוחד להבלטה. אבל בעוד הספריות מלאות מעשי מיפוי כאלה, באגף העיתונאי מקום העורכים דווקא הולך ומתערער. האפשרויות הטכניות לוקחות בעיני את האקטואליה לשני כיוונים מנוגדים: אחד הוא רדוקציה צעקנית עוד יותר של עזרים גרפיים, דוגמת "השאלות הקשות", "עיקרי התוכנית" ודומיהם בעיתונות המודפסת, לצד שלל פירוטכניקת פלאש באתרים מקוונים, מפותחת בחו"ל ומינימלית ב-ynet. הכיוון השני מסמן פנייה חזרה אל הגלם: התמליל המלא, הדוח, המכתב, העתירה, פסק הדין; צפו ב, קראו את, האזינו ל. אחת הפעולות התכופות שמבצע גרפיקאי באתר חדשות, אם השתבח באחד, הוא להפיק מסמכים אינטרנטיים מלאים, זמינים לכל ומייתרי-עורכים בעליל.

{הסיטואציה הזו, אגב, ×—× × ×” את חללי הדסקים השונים ברגעים אירוניים במיוחד: בעין הסערה שלאחר פקיעת האמברגו התורן טורח העורך, בזיעה ניגרת ומרקר שלוף, על חלקת יער גשם קטנה בדמות 86 עמודי 'בטיחות ×’× ×™ הילדים – דוח המבקר המלא'; בכיסא לידו סוגרת הגרפיקאית את חלונית בלוג הבישול האורגני או הבאבלס הנצחי, ומעלה, בחוסר חשק מופגן ורק לאחר בקשה נשנית, את אותו המסמך בדיוק לאתר כקובץ פי.די.אף, מבטלת כליל את יגיעת הראשון} 

זה בעריכה האמיתית. השאלה היא, או המידע המעניין שאולי אפשר להפיק מטקסט ממורקר הוא, מהם המניעים של הממרקר, מהם "חמשת הממים" שלו?

 התשובה פשוטה להביך: זה למבחן? אם הוא מעריך שנתח טקסט זה יועיל או יידרש במישרין, הדגש ידגיש. ככה שמאמר ממורקר הוא תוצר של משחק מוחות מסוים בין ממרקר למחבר המבחן או בודק העבודה. ליתר דיוק, משחק מוחות בו משתתף רק הממרקר נוכח כותב המבחן או בודק העבודה המשוערים. כמו שקלארק קנט הוא הייצוג של האנושות בעיני סופרמן (טרנטינו, 2003); כמו שריבוא זיופי המותגים בדוכני השוק מעידים על טיפוס הקונה וטעמו כפי שתופסים אותו הרוכלים.

אם המניע של הממרקר ברור ודי קבוע, נשארו השיפוט או הפרשנות של החלטותיו, בהתאם לאותו מניע. במילים אחרות, בשעת רצון ובדי שאר רוח אפשר לראות במרקור שתי-וערב בספר ציבורי לא מעשה אנוכי ועצל, כי אם הזמנה לדו שיח שתוּק בשאלות הגדולות (עיתונאית וספרותית): מה חשוב; מה מעניין. הגם שהממרקר עצמו שכח מכל העסק ופניו אל בוחן הבקיאות הבא.