מות המחבר, הולדת החבר'ה

(מחשבות על החדגוניות של הטוקבק, בסוג של טוקבק מורחב לאיתמר)


א.

הטוקבק הזה מרגש אותי.

הוא לא נראה כמו טוקבק. יש בו שמות אישיים. יש בו פנייה ישירה אל מישהו מסוים. במונחי איתמר: זה טוקבק שצועק "אני לא-טוקבק".

אז הוא קצת מרגש אותי, הטוקבק הזה. אחר כך אני מושכת בכתף, מנערת את זה הלאה, מזכירה לעצמי שזה טוקבק, כלומר, לא באמת תומר, לא באמת שירלי. בקיצור: פחחח.

ב.

אני קוראת טוקבקים.

אני קוראת את האנשים שמקללים את גדעון לוי ומבקשים ממנו בכל שבוע לעזוב את המדינה. אני קוראת את הדיאלוג האפלטוני בין "העוף לשבת" ו"העוף המוזר" בתחזית מזג האוויר של הארץ, אני קוראת את עמדתו של "השף המשפשף" ביחס ללגליזציה של מריחואנה. בתקופה הקצרה שעבדתי בנענע10, לא היה טוקבק אליי שלא קראתי.

אז יוצא שאני קוראת את ה-אחד (שמבין), ואת הירושלמי, ואת ההיא מלונדון. כולם שווים בפני נקישות העכבר שלי. אומרים לי כנסו-כנסו, ואני, ובכן, נכנסת-נכנסת.

ולמה, בעצם, אני קוראת טוקבקים? מתוך מה נובע הצורך (או יותר נכון: ההכרח), לשוב ולהקליק על המשפטים הכחלחלים האלה, שרובם עילגים, אלימים, שטחיים, מיותרים, והו-כה-צפויים-מראש?

×’.

"בעעע", שרה המקהלה לאדיפוס כשהוא מצליח למצוא את האיש שבאמת רצח את אבא, "אתה קורבן הידיעה והמקרה/ חבל שהכרתי אותך!" אדיפוס מוכרז כבזוי, אדיפוס הופך לבזוי, כי הוא מוכרז ככזה על ידי המקהלה.

המקהלה בתאטרון היווני נמצאת על הבמה. אין לה "דמות", היא לא אינדוודואל מובחן, היא לא מחויבת לגבול אחד של גוף או קול. המקהלה היא הפוליס, היא הקהילה, היא העולם החברתי.

כשאני קוראת תאטרון יווני, אני חושבת על זה שמה שהגיבור אומר, או עושה, אינו עומד לעולם בבידודו, אלא מתוך האינטראקציה הזו. במובן זה, הקהילה מייצרת, דרך התגובות וההשגות שלה, את המשמעות והפרשנות של מעשי הגיבור. קריאות הבוז וההיידד אינן משהו שמודח למאחורי-הקלעים או לשיחות הסלון של אחרי, קריאות הבוז וההידד הן חלק מהפעולה הדרמטית, ובאופן כה עמוק שלא ניתן לנתק בין השניים.

אתה זה הפרפורמנס שלך, והפרפורמנס שלך, על הבמה הזו, הוא, במידה רבה, הקהל.

ד.

יכול להיות שמשהו בבו-זמניות של הטוקבקים הצליח ליצור את זה מחדש. לא מדובר יותר בסתם מטרד שמופיע מתחת לטקסט, מדובר במשהו ששייך אליו. מדובר בקהילה שצורכת את הטקסט הזה ומייצרת אותו שוב. הרי הכותבים מתייחסים לטוקבקיסטים כבר במאמר, וכל הקוראים קוראים את הטוקבקים, ושתיים מגיב לשלוש עשרה. והכותב קורא גם הוא את הטיקבוקים שהוא מעורר, מספיק לקרוא פעם אחת בני ציפר ולהבין עד כמה שהוא קורא אותם. המשחק נהיה מורכב.

ויכול להיות שגם עכשיו הגיבור הדרמטי הוא לא סולן, אלא סך התגובות שהוא מגייס מהקהילה שלו. זה אומר שאולי יש עוד משהו שהופך טקסט ב"הארץ" לשונה מטקסט בYNET, או בנענע10. קביעה כזו יכולה אולי להסביר לי למה אני קוראת כל כך הרבה טוקבקים. הם חלק מהמופע. מה שהיא לא בדיוק מסבירה לי זה למה הם מרגישים לי, בסופו של יום, בדיוק אותו הדבר.

×”.

ואולי זה קשור לזה שהמקהלה היא לא באמת הפוליס, והטוקבקים הם לא באמת הקהילה.

המקהלה היא ייצוג בימתי של עולם חברתי. היא מראה לא את הקהילה, אלא את איך שהקהילה אמורה להגיב. והייצוג, כרגיל, הרבה יותר סדור מהמיוצג. כי יש לו עמדה מוסרית אחידה. כי יש לו צורה רהוטה להסביר אותה. כי הרעיונות שלו מאורגנים במשקל וחרוז, לעזאזל.

אם חושבים על זה ככה, אפשר לראות את המקהלה כפוליפוניה מכוונת של צליל אחד, שמייצג, נניח, המוסכמה האחידה לגבי איזושהי נורמה של קהילה.

×–.

מעניין אותי האופן בו גם הטוקבקים, בעיקר לאחר קריאה מצטברת שלהם, מגיעים לאחדות מסויימת. במבט ראשון זה נראה רעיון מופרך. מה פתאום לקשור יחד את המהלל והמשבח, את בית שמאי ובית הילל, את ה"תודה לך על האומץ" וה"לכי להזדיין יא שרמוטה".

במבט שני, ובעיקר מתוך קריאה רציפה, כמותית ולאו דווקא איכותית של טוקבקים, זה מתחיל להיראות קצת ככה. אולי זה המוסכמה לאנונימיות, או לזהות בדויה, שהטוקבק שהצגתי בפתיחה קצת סודק. אולי זו החד-פעמיות של הזהות הבדויה, אם הומצאה (בשונה נגיד, מתגובה בפורום, או בבלוג, שמייצרת זהות שהכותב נעשה מחויב אליה). אולי זו הנורמה של אורך הכתיבה. אולי זו הגסות.

באיזה אופן הטוקבק רוצה, או נכון, או מוכרח, להיות אחד-מבין-רבים? באילו מקרים הוא מנסה שלא לעשות זאת?

האם זה אקט מכוון? (כלומר, את בוחרת לרתום את קולך האישי לאקט המוני במובהק, דרך הירתמות לטופוסים לשוניים של בעעע ופחחח ול"ת. כמו ללכת להפגנה. אני לא רוצה שמישהו ישב וישמע מה יש לי לומר. אני רוצה לצעוד עם "הצד שלי", כלומר, אני רואה את עצמי כחלק מסטטיסטיקה, כחלק מהערכות-המשטרה, כידיעה בעיתון)

או שאולי יש טוקבקים שדווקא מנסים שלא לשיר את הקול האחיד הזה, אבל מוכרחים לתוכו, בשל עצם היותם חלק מזרם, מז'אנר, ממוסכמת ייצוג של "המון"?

אני לא בטוחה אם באמת-תומר, אני לא יודעת אם באמת-שירלי. אין לי שום דרך לבדוק. אני רק יודעת שהרגש שהטוקבק הזה עורר בי נמחק מיד לעבר מחוזות הפחחח.

מה אפשר ללמוד מהיטלר

לקח לעיתונים זמן, אבל בסוף אפילו הם עלו על וריאציות יוטיוב ל"הנפילה", הסרט על ימיו האחרונים של היטלר. האינטרנט געש קצת, כולם סיפקו קישורים לכמה מהלהיטים, וניצולי השואה מחו. לא מעניין.

למי שפספס: אחת מהסצינות בסרט, שבה היטלר יושב בבונקר ומגלה שאין לו את הכוחות שאמורים היו להיות לו, הפכה לבסיס תוכן גולשים, הרבה בזכות העובדה שהסרט נעשה בגרמנית. מישהו, היכנשהו, גילה שאפשר להחליף את הכתוביות, והסצינה הזו פתאום נפתחה. פתאום אפשר היה לעשות איתה דברים.

מסתבר שהסצינה הזו עובדת עם הכל, כל עוד שומרים על הנרטיב הבסיסי – אשליה, התפכחות, התפרצות זעם, השלמה. המבנה מושלם, כמעט אריסטוטלי. אם הגרמנית אפשרה לכולם (מלבד הגרמנים, כנראה) להכניס מלים לפיו של היטלר, האוניברסליות של הנרטיב הפכה את המעשה למפתה במיוחד.

ובניגוד להו-הא שהלך כאן, זה דווקא די מרתק. קיבלנו, בפרק זמן של שנה, הצצה לדרך שבה העולם פועל על יצירות, מה הוא משנה ומה הוא משאיר. התהליך שעבר על "הנפילה" אינו חדש. הוא עבר גם על התנ"ך, הברית החדשה והאודיסיאה, והוא חל, בצורה אחרת, גם על צירופים כבולים – פתגמים, ביטויים, שמות יצירות – שהפכו לתבניות לשוניות יצרניות ("ומי לא בא? שר החקלאות", "מותו של סופר", "מי מפחד מג'יימס ג'ויס"). הרשת פשוט גורמת לווריאציות להיעשות מהר יותר ולהיות נגישות יותר.

לא לגמרי עקבתי אחרי ההיסטוריה של הסרטונים, אבל נראה שבהתחלה היה היטלר. האפקט הקומי הועמד על האנכרוניזם (היטלר מוגלה מוויקיפדיה) ועל ההנמכה (היטלר מפסיד את המלחמה -> היטלר שונא את ה-X-Box). אחר כך, לפחות בעולם דובר האנגלית, הפך היטלר להילארי קלינטון, אובמה, מק'יין, וכל מי שהיוצר רצה לבנות עליו סאטירה. כאן, החשיבות של היטלר היתה יותר סמלית מאשר קומית. היטלר, במלים אחרות, הכרחי כדי שאפשר יהיה להשוות אנשים להיטלר. לא מפתיע, אגב, שבישראל טרם פנו לטכניקה הזו.

אבל זה רק מבנה הבסיס. הסצינה מלאה רגעים קטנים, שמכל אחד מהם ניתן לייצר אפקט. בסרטים הישראלים היה קל לזהות זאת. אני חושב שסרטון היטלר העתודאי היה הראשון שהשתמש ב"אחי" ו"גבר" במקום "פיהרר". הוא היה גם הראשון שהשתמש במזכירה הבוכיה של אדולף לאפקט קומי ("את לא שמנה"). ובכל פעם שסרטון כזה השתמש בעוד פרט, בנה קומדיה על עוד דמות או קטע בסצינה, הטכניקה הזו זרמה הלאה, לסרטונים הבאים. פתאום גם היטלר מחפש חניה בתל אביב משתמש במזכירה וב"פיהרר", וכל הסרטים משתמשים במפה שבהתחלה.

כל קטע בסצינה חייב להפוך לאנלוגי למשהו אחר, הבעיה רק למה. כולם השתמשו ישר במפה בהתחלה ובהתפרצות הזעם, אבל אף אחד שראיתי טרם הבין כיצד ליצור אפקט מוצלח מהקטע שבו היטלר מגרש את הגנרלים. ברגע שזה יקרה, הטכניקה תחזור שוב ושוב.

האיש הראשון שהשתמש בכתוביות לסצינה, פתח אותה לשאר היוצרים. ומשם, כל אחד הלך וסלל בה נתיב משלו. וכל נתיב כזה סגר את האפשרויות עוד קצת, יצר מסורות קטנות, שאי אפשר להתעלם מהן. עכשיו היטלר יכול להיות הכל, אפילו סטודנט בבאר שבע. אבל גם סטודנט בבאר שבע לא יכול להתעלם מהחובה לתרגם את "פיהרר". אם אפשר היה לדעת אלו סרטונים עלו לרשת ראשונים, אולי יכולנו ליצור היסטוריה של אינטרטקסטואליות; יכולנו לראות כיצד אפשרויות נפתחות ונסגרות, בד בבד; כיצד חופש הופך למסורת, ומסורת לשעמום, ושעמום לחופש. כמו בשפה, כמו באמנות, כמו תמיד.

זוהי מודעה

אנחנו קוטעים את השידורים, שגם ככה ידעו ימים רציפים יותר.
עוד אין מהפכה, אבל תיכף תהיה, אני מרגישה את זה בעצמות הזקנות שלי.
בינתיים, אנחנו צריכים איש מכירות.
נו, ברור שהיא יכולה להיות גם אישה.
היא צריכה להיות רוטווילרית, כמו שאומרים.
ולהבין במכירות.
וגם שיהיה אינטיליגנטי.
זה לא בהתנדבות.

ברינג איט און, בייבס.
meitalsha בג'ימייל.