מעשה בשני לימונים

הרבה לפני שמדעי הרוח השתלטו על משנתו של בודריאר, התמקד ההיפריאליזם בעיקר בסוגיות של צרכנות (או נגיד: כלכלה). תהה סבר פלוצקר, לפני יומיים ב"ממון" (ואני מרשה לעצמי לחזור על דבריו באי-דיוקים כאלה ואחרים): האם מישהו מכם ראה פעם אגרת חוב? מניה? נקודה במדד ת"א? מישהו החזיק בידיו את הנאסד"ק או שומו שמיים, הדולר?

פלוצקר השווה את התופעה הזו לחיים במטריקס. בודריאר, הרבה לפניו, קרא לה סימולקרה. ואפשט: אנחנו משלמים בנייר (כן, פיסות של עץ מעובד) שמייצג מטבע עלום, שמייצג מטילי זהב ששוכבים או לא שוכבים אי שם בבנק העולמי בארה"ב (אם להאמין ל"מת לחיות III") תמורת סחורות אמיתיות לגמרי.

במצב כזה, באמת אין אף אחד שמונע מממשלת ארה"ב להדפיס עוד ועוד דולרים על מנת להציל את הכלכלה המתפוררת שלה. מישהו מכם ראה פעם את הדולר? לא. אז לאף אחד לא באמת יפריע אם נשכפל אותו עוד ועוד ועוד ונציף את שוקי העולם בדולרים.

המסומן והסימן שהוא מצביע עליו הם כבר – מזמן! – שני דברים נפרדים לגמרי. אחד פירושו (נגיד), 2 לימונים = X מטבעות נחושת = X שקלים חדשים = X דולרים והשני פירושו, פשוט: הדולר.

כלכלה כזו, מה הפלא שאיננה יכולה להחזיק מעמד? אנחנו, הרי, חדלנו מזמן לשלם בשווי-הערך של לימונים עבור לימונים. מבחינה ריאלית (בתרגום של עלות ייצור + שעות עבודה של כל המעורבים בדבר + ייבוא/יצוא) אנחנו משלמים תמורת 2 הלימונים העלובים שקנינו בסופר את שווה הערך של: 3 לימונים + 5 גמלים + 2 עגבניות + בתך הבכורה. זאת לא כלכלה שיכולה להחזיק לאורך זמן, אלא אם כן היא מתנהלת על גבם של עבדים. ולעבדים האלה נמאס לשלם משכנתא.

אז הם הפסיקו.

המצב ×”×–×” (כפי שמדעי הרוח הבינו, כאמור, די מזמן), קיים לא רק בכלכלה. הוא קיים גם בספרות. אם המסומן לא שווה לסימן – אם כשאני אומרת X, יורם במילא שומע XY, ×›×™ הסימן שלו מורכב משכבה של רפרנטים שמתווספים על ×”X ומוסיפים לו עומק ומשמעות – למה לעזאזל להתעסק בXים?

שנינו במילא דוברים את אותה שפה. שנינו במילא חיים בתרבות שמייתרת, לאט לאט, את הצורך במקור האותנטי. שנינו בלאו-הכי נדרשים להתמקצע בניב הגלובאלי התובע שנכיר לא רק את הסימנים והמסומנים של העולם החדש והשטוח הזה, אלא גם את הרפרנטים שלו, הסימנים החדשים שלו.

זו שפת הסימולקרה. או שפת ×”XY, או איך שלא תרצו לקרוא לה. היא חופרת באיטיות מתחת למה שאנחנו חושבים על תרבות, ומתקנת – תרצו או לא – את מקומם של המסומנים והרפרנטים בחיינו. והיא עובדת בשילוב ידיים עם התרסקות הקפיטליזם, שגונב את הלימונים מתחת אפו של הפרדסן.

למה אני אומרת את זה?

כי תרבות מקומה בין הילידים. אמנות שייכת למי שרוצים ליצור אותה, לא לאקדמיה, שרוצה להתווכח בינה לבין עצמה האם צלמים הנעזרים בפוטושופ ראויים או לא ראויים להכרה כאמנים. ספרים מקומם על המדף ובין האצבעות והישר מולנו, על מסך המחשב הביתי- באימיול, בביטורנט, בכל מקום שמישהו רוצה וליבו משתוקק לקרוא בהם.

זה המקום שבו היצירה שייכת ליוצר;ליוצרים; ליצירה (ליצר), ולא לשיקול הפינאנסי הקר.

פאנפיקשן הוא קוד פתוח. של תרבות. של ספרות. של קולנוע וטלוויזיה. הוא לימון בעד לימון. ומקורו בתרבות שהרגילה אותנו לחשוב שלימון שווה עץ הדרים, גמל ותרנגולת.

מדריכה מפוכחת לתלמידות מדעי הרוח – חלק שני

התזה
 
ועוברים כמה חודשים של הלקאה עצמית מייסרת והנה נכתבת לה ההצעה לתזה, ומגיע הרגע המזהיר מכולם. בלי צחוק. הוא באמת מזהיר. יש לך רשימת ספרים שאת הרכבת לגמרי בעצמך. ויש לך זמן. וכל מה שאת אמורה לעשות עכשיו, זה לפקוח את העיניים ולראות איך המבנה התיאורטי שלך נבנה בתודעתך. איך משפט מצטרף לפסקה שחוברת לרעיון וביחד הם יוצרים אמירה שהיא לא גדולה מדי, כדי שתוכלי לכתוב אותה, ולא קטנה מדי, כדי שיהיה מה לכתוב, אבל מקורית, כדי שלא תהיי מובכת אחרי שתכתבי. וזה גם הרגע שאת מחפשת מישהי להתייעץ אתה. כי יש הרבה רעיונות. ואת קצת טובעת בתוכם. קשה לך לבד להפריד בין המוץ לתבן. את בטוחה שאת לא יודעת מה נחשב מקורי. ואין לך מושג מה זה גדול מדי או קטן מדי. ואת גם חשה שאת לא צריכה לעשות את זה לבד. שהלא בשביל זה בחרת את האישה הזאת, שיודעת כל כך הרבה על מה שאת קוראת.
אז את כותבת לה מייל, והיא באמת נפגשת איתך, לרבע שעה, נותנת לך ספר מספריה, ואומרת לך: תחזרי אליי כשיהיה לך פרק כתוב. אבל רגע, את מבקשת למחות, מה פרק כתוב, אין לי אפילו צל צלה של התחלה של פרק. אין לי שלד לעבודה. איך פרק כתוב? אבל היא כבר מעלעלת בניירותיה, והם, אם בטוחה, יותר חשובים ממך.
ועוברים חודשים. אלו שתי מלים קטנות. אבל אלו חודשים מהחיים שלך שעוברים תחת הנטל הזה, של מחקר. זהו נטל כפול: הנטל הראשוני הוא המחקר עצמו, שהוא לא הדבר הכי קשה ביקום, אבל הוא בכל זאת מצריך שעות ארוכות של התרכזות בטקסטים לא תמיד הכי קלים, לא תמיד הכי רלוונטיים, לא תמיד בלתי אידיוטיים. הנטל השניוני הוא הנטל של התדמית. תואר שני בספרות. כמה קשה זה יכול להיות. במקום לבכות כל היום על כמה קשה לך, פשוט תקראי כמה ספרים, תכתבי כמה שורות ויאללה, תגמרי עם זה. אפשר לגמור את זה בכמה חודשים. למה את נמרחת עם זה, לעזאזל. ולמה את לא פונה למנחה שלך לעזרה אם את מתקשה? ולכי תסבירי, ששלחו אותך לחזור עם הפרק הראשון, ואת לא יודעת איך לדרוש עזרה, ואין לך מישהי אחרת לדבר אתה, ומילא הטקסטים, אבל מעבד התמלילים שלך מפחיד כמו שלא היה מעולם.
 
  
אבל אחרי שאת מתייאשת ומוותרת על ההתייאשות ושוב ושוב ושוב, משהו בכל זאת נכתב. עשרים עמודים או משהו כזה. ולצידם שלד קטן, מבוייש, של מה שתהיה פעם, כשתהיי גדולה, התזה שלך. ואז מתחיל הפינג פונג. את שולחת. היא מאבדת. את שולחת. היא יוצאת לשנת שבתון. מדי פעם, היא מעירה הערות אדומות על הדפים שאת שולחת לה. אבל באופן כללי, אין לה זמן אלייך. את לא הכי מעניינת אותה. יש לה תלמידות לדוקטורט. יש לה תלמידות יותר אהובות. לא יודעת מה. אבל אין לה זמן אלייך.
אז את עושה כמיטב יכולתך. לא תמיד את מצליחה. הרבה פעמים עוברים שבועות לפני שאת מתקדמת אפילו במילימטר. לפעמים את מתקדמת קצת ונסוגה הרבה. רוב הזמן את במריבה עם עצמך ועם האקדמיה. אבל הזמן, ההחלטה הראשונית שלך לעשות את זה, והרצון לא לאכזב את המנחה הדגולה, שבינתיים מסתבר שלא הכי שמה עלייך, מביאים אותך קדימה. והנה, בלי ששמת לב, עברה עוד שנה. השנה שבה היית אמורה לסיים את התזה שלך. ואת, את רחוקה מזה כרחוק אוניברסיטה בריטית ממסדרונות סוראסקי, וכרחוק המרצה הדגולה לשעבר שלך מהנחייה אישית.
אבל נו מילא, את כבר בחצי הדרך, אז את חורקת שיניים ומתקדמת באיטיות מורטת עצבים קדימה.  והנושא כבר כל כך מאוס עלייך, שבא לך להקיא עליו. בא לך לקחת את הספרים, את כל צילומי המאמרים, את כל הפתקים הקטנים בהם סימנת דברים על הספרים שאותם את חוקרת, לקחת את כל אלו ולזרוק לפח מתחת לביתה של המרצה הדגולה.
והנה זה קורה. את מגישה את התזה שלך. שלוש שנים אחרי סיום הלימודים הפרונטליים שלך. ממש ברגע שבו את מגישה את כבר יודעת, יום אחד אני אכתוב פוסט ובו אני אספר לכולם שאין מה לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. אם אתם מחפשים שאר רוח, אם אתם מחפשים להעמיק את ההשכלה שלכם, אם אתם מחפשים, כמו שאמר יקיר הבלוג אסף דבורי, להיות מענטש, אל תהיו באקדמיה. שם קיים רק המירוץ לבגרות מן התיכון.

מדריכה מפוכחת לתלמידות מדעי הרוח – חלק ראשון

ולפעמים בוערת בעצמותיי הזקנות תחושת הבלוגרית; תחושת השליחות של לדבר אל ציבור ולהגיד לו דבר מה. דבר מה שעשוי להועיל לו. אז תקשיבו רגע: אל תלכו לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. עכשיו, כשתעודת הזכאות לתואר כבר במגרתי, אני יכולה לספר לכם את הסיפור שלי, סיפור של תלמידה בינונית בנפתולי האקדמיה. הפוסט, אגב, שואב השראה עצומה מנכס צאן הברזל של הרשת שלי, מדריך מפוכח לתלמידי מחקר, של שחר.

ההתחלה
סיימת סוף סוף את העבודה הסמינריונית הארורה ההיא, וכבר יש לך תואר ראשון. אם מעולם לא היו לך שאיפות אקדמיות, את עומדת כעת בפני התלבטות: האם לסיים את יחסייך עם האקדמיה או שמא להמשיך לתואר שני. אם את כמוני, אין לך התלבטות. את יודעת שתמשיכי לתואר שני. שם, אחרי הכל, נמצאים האנשים החכמים. שם לומדים את רזי האקדמיה האמיתית, לא זו למתחילים. שם לומדים לחשוב. שם לומדים לקרוא. שם תשתכפל התחושה הקסומה שחווית בשנה הראשונה והשנייה של התואר הראשון שלך, זו של פתיחת שערים לעולם מופלא של הדברים הנסתרים מהעין העירומה. כן, את הולכת לעשות את זה, ואת לא תתני לשום סימנים בשטח, שמעידים על עייפות האקדמיה ופוקדי שעריה ועל דחיקתה מסדר היום התקציבי, להטעות אותך.

הקורסים
אחרי ששילמת, אולי לפני, את מציצה ברשימת הקורסים. אין שם הרבה כאלה לתואר שני. למעשה, אין שם הרבה כאלו שלא ראית כבר בשלוש השנים שבהן עשית את התואר הראשון. אם נדייק ממש, יש חמישה קורסים לתואר שני שנפתחו בפנייך ושאר הרשימה נותרה כשהייתה שנה קודם לכן. הרשימה של שנה קודם ×–×”×” לזו שהייתה שנה קודם קודם. למעשה, השינוי היחיד שהחוג ×”×–×” עשה בשנים האחרונות הוא להחליף את שם הקורס הבדיוני "השואה – אתר, עדות זיכרון, נרטיבים נשיים בזיכרון השואה" לשם הקורס הבדיוני גם הוא "הזין הרופס שואג – נרטיבים של גבורה נשית בשואה". אבל גם ×–×” לא מרתיע אותך. יש לך מרצות אהובות, ויש לך נושאים שאת מתעניינת בהם, אז נכון שכבר עשית כמה קורסים על הנושאים האלו, אבל מה לעשות, יש אילוצי תקציב באוניברסיטה. ואל תשכחי שהכל ×–×” רק מכשול בדרך לדבר החשוב מכל: התזה.

 
השנה הראשונה
את מגיעה לקורסים, ומגלה, שוואללה, זה בדיוק אותו דבר. עוד מאמר של באטלר ועוד כמה מונחים למשחק ארץ עיר שואה. אבל סך הכל, באמת שום חידוש גדול. את מתאכזבת, אין להכחיש. אבל את אומרת לעצמך שלזה, אולי, קוראים להעמיק, שרק במבט לאחור תוכלי לראות את הכיוון העדין של ההשכלה שלך שמתרחש ממש כרגע, ובכל מקרה, כאמור, את רק בדרך לתחנה החשובה באמת.
ואגב תזה, זוהי השנה שבה את מתלבטת בינך לבינך לאיזו מרצה תלכי (במקרה שלי הן היו נשים כולן. אבל זה כי אני קלישאה) כדי לבצע איתה את המחקר החשוב בתולדותייך: המחקר לקראת התואר השני. מי תהיה האישיות שתלווה אותך ברוחה, בעודך ספונה בבטחה בין מסדרונות החוכמה של ספריית סוראסקי. המשפט האחרון אולי נשמע לכם ציני, אבל הוא לא היה כך. כך חשבתי שיהיה. כמו באוניברסיטה בריטית. אני עדיין מאמינה שבסוראסקי יש מסדרונות חוכמה, ואז באמת חשבתי שיהיה מי שילמד אותי לצעוד בהם בבטחה, עם הספרים בידיי.
את שוקלת את צעדייך בין שתי נקודות קיצון: המרצה הקלה, שתיתן לך ציון טוב ולא תעביד אותך קשה מדי, לבין המרצה הנערצת, שאצלה לבטח תוכלי לחדד את מחשבתך, אבל תדרשי להקריב הרבה יותר כדי לזכות בחיוך הנערץ של מדריך הצופים המטאפורי. אם את אני, וציונים מעניינים אותך רק קצת, התשובה ברורה. את תלכי על הדמות המוערצת, ויהיה המחיר האקדמי שתאלצי לשלם אשר יהיה. השם שלה לא יופיע פה, כי יש גוגל בעולם. אני אמנם כבר לא צריכה אותה, אבל לימדו אותי לא לשרוף גשרים. רק שתדעו שהיא מומחית למגדר.

השנה השנייה
את ממשיכה ללמוד את הקורסים שלך, והם מייגעים שקשה להאמין. וברור שהם מייגעים, כי את לא לומדת בהם שום דבר חדש. את רק צוברת עוד נקודות זכות, כדי שמתישהו תוכלי להפסיק עם החרא הזה, וללכת לתזה שלך. אז ברקע את טורחת לגבש לך ידיעה של נושא התזה שלך. את עדיין לא עושה אתה כלום, כי רק המילה תזה מכניסה אותך לחרדות, אבל אולי התחלת כבר לברר את האפשרות שההיא תהיה המנחה שלך, ואולי היא אפילו כבר מחייכת אלייך במסדרונות, ויש לך תחושה טובה בקשר לקשר שלכן.
והשנה מתקדמת, ומתחיל להיות לך לא נעים מהמערכת. אז את הולכת אליה, אל המרצה, והיא מסכימה להיות המנחה שלך. היא לא אומרת הרבה. בהמשך תגלי נדמה שהיא מפטפטת רק על הפודיום. איתך היא דווקא מקמצת במלים. וחבל. אבל בינתיים את עוד מאושרת שהיא הסכימה. לו רק היית יודעת שהיא הסכימה לעוד כמה תלמידות במקביל. הן כולן כישרוניות והיא באמת יש לה כוונה טובה, היא רוצה להראות לכמה שיותר תלמידות את אורן של המגילות הפמיניסטיות הגנוזות. אבל היא גם בנאדם, מתחת לבולדוזר שהיא, ויש לה מעט זמן לחלק בין כולן, ואת, כך יסתבר, לא תזכי בהרבה ממנו.
היא שולחת אותך לכתוב הצעה לתזה. את לא יודעת בדיוק מה כוללת הצעה לתזה, אבל היא מרצה חשובה, ואת לא רוצה לבזבז את הזמן שלה, אז את מהנהנת בביטחון מזוייף ואומרת: אין בעיה. אחר כך, שבועות אחר כך, את מעזה לשלוח לה מייל ולשאול אותה איך לעזאזל מגישים הצעה לתזה. את חושבת לעצמך שאת טיפשה, שהיא אמנם מרצה חשובה, אבל היא המנחה שלך, ועשית שטות כשלא שאלת אותה קודם, כי עכשיו, כשחשפת בפניה את מצוקותייך, היא ודאי תיענה מכל הלב, ותדריך אותך באמת. כמו ההוא מהאוניברסיטה הבריטית. זה לא קורה. בסדר, את אומרת לכל מי ששואל. ככה זה באקדמיה. לא אמורים לגלות לך את התשובות. נותנים לך הנחיות ואת אמורה לפעול על פיהן. אם היו מאכילים אותך בכפית, לא היית לומדת. אם לא היית לומדת, לא היית נעשית אקדמאית טובה. ולעזאזל, את פה כדי להיות אקדמאית טובה.