ילדה

ילדות היא כלא. בבגרותך את יכולה לבחור. בילדותך המוצא היחיד הוא שקרים. ותקווה שפתאום הכל ישתנה. בבום. שתהיה מלחמה גדולה. רעידת אדמה. שההורים ימותו. שישלחו אותך לבית אחר. שלא יהיה לך בית בכלל.
ילדות היא אין מוצא. מגיעות שמועות על עתיד אבל אף אחד עוד לא הוכיח שהוא באמת מגיע. יש רק זמן-ילדה שנשקף אליך מכל מקום אליו זכרונך ודמיונך מזדחלים.
אני נשבעת לעצמי שוב ושוב לעולם לא לעבור צד. לא רק שלא לקחת חלק בקנוניית ×”"חינוך" והצעקות. ×–×” ברור שלא. אבל גם לא להפסיק לשחק. להמשיך לדלג.  למתוח את הילדות, לתת לעצמי סימנים קטנים, לא לשכוח. ילדות ×–×” חרא אבל העולם שלהם נראה עוד פחות טוב. ומתוך בחירה.
והבדידות.
לא מאמינה שאפשר לדבר. שאפשר להיות מובנת. שאפשר מלב אל לב. שהלב בכלל קיים. לא מבינה מה לעשות עם השפה, עם הגבהים אליהם שואפת עם פירורי הכאילו תקשורת הזאת. וכולם משקרים כל הזמן. אבל רק עלי צועקים. משקרת כדי לשרוד, לפלס לי דרך בעולם האין-אמת הזה שלהם.
ימי ילדות אוטמים את הלב. אי אפשר להרגיש שאין לי מקום. אי אפשר לקבל שזה כל מה שיש. אי אפשר להזין את עצמך בצעקות. לאיין את עצמך. את רק גרגר. אף אחד לא שם לב. הלוואי והיו מפסיקים להעמיד פנים שאת קיימת.
ואמא שלי אומרת: הנשמה שלך נקייה. והדברים שאת עושה ותעשי ילוו אותך תמיד. תשמרי על הנשמה שלך נקייה.
וישר אני מרגישה כל כך מלוכלכת. נשמה זאת מילה יפה. לא יתכן שיש לי כזאת.
שוב ושוב קראתי לשטן. קח הכל הכל. תן פיסת אמת קטנה. תן רגע אחד של ראייה מפוכחת. כמה אימנתי את עצמי בלזהות חייזרים. לא לפחד ממפלצות. לאהוב אותן. שיבואו.
לסבתא שלי יש כדורים בתיק. מסדירים את קצב פעימות הלב. היא סובלת מאריטמיה. אני גונבת את הכדורים ובולעת. מחכה. כלום לא קורה.
ומין. בכל הקשר ומקום. הכל רווי ארוטיקה. גלויה ונסתרת ומהבהבת. ולא מדברים על כלום. רק אחרי הצגות של חנוך לוין הם אומרים "זונה" ומילים מפורשות.
לרונית ולי יש אוסף תמונות של נשים עירומות. אנחנו קוראות לזה "אוויר". לרונית ולי יש המון משחקים. גם עם ליבי. גם עם ענת. אנחנו מתפשטות בקלות מאחורי דלת מוגפת. לא נעולה.
וגברים מבוגרים שנצמדים. כל כך מהוגנים וכל כך נצמדים. סודיים. מאפשרים הצצה דרך צוהר קטן. להיות ארמון על גרגר אבק.
והנה, עקפתי את או הנרי. 30 שנים אחרי. הורות. כולאת את הילדים במרחב האפשרויות המוצע להם. מתעצבנת. צועקת. שוכחת את אין הברירה שלהם. ונזכרת. ופותחת. מתרככת. ושוכחת ונסגרת ומתעצבנת.

(פורסם במלואו כאן)

יש כזה פרק בסיינפלד*

זה פוסט על גבולות, ועל המחיקה שלהם, וגם על גבולות שלא נמחקים.

כואב לי

בכיתה ח' שיחקנו הרבה משחקי תפקידים, בכיתה ח' עברתי את כל השנה בלי להיות חולה אפילו ליום אחד. כשניסינו ליצור דפי דמות לעצמנו האמיתיים, כולם הסכימו שיש לי constitution 18, אחרי הכל אני לא חולה אף פעם. מאז אני חי בצל המיתוס הזה, מדמיין את עצמי כבריא תמידית. אבל לא על זה רציתי לכתוב עכשיו, לא ממש.

כשאתם צעירים ובריאים נוצרת אצלכם בראש מפה מדומיינת ומעוותת של הגוף שלכם. אם כואב לכם הראש זה בגלל שלא שתיתם מספיק, אולי כי אימצתם את העיניים. כאב בטן הוא תוצאה של אכילה מופרזת, או אולי של משהו מקולקל. כאב גב הוא בגלל שסחבתם משהו כבד, לא התכופפתם נכון. כל כאב יש לו סיבה ברורה, כל כאב מנותק בבירור מהאחרים. והקווים הברורים האלה מטעים אתכם. אתם לומדים לחשוב על הגב ועל הגרון ועל החזה ועל הבטן כעל ארצות נפרדות, כמעט עולמות נפרדים, בתוך המרחב של הגוף שלכם. מתוך התפיסה הזו נוצרת גם תחושה שהגוף שלכם גדול בהרבה ממה שהוא באמת.

התפיסה הזו היא מה שמאפשר לכם לקחת את השאיפה הראשונה מהסיגריה הראשונה, או לשתות את כוס הארק השלישית לאותו ערב, או סתם להזניח את עצמכם. אתם מתרפקים על הבריאות הנערית שלכם, לא יכולים עדיין להבין כמה מהר, כמה בקלות, נפרצים כל הגבולות הפנימיים האלה שבגוף. כמה מהר יכולה כל המערכת הזו להשתבש.

אבל בחודשים האחרונים כואב לי. כואב לי בלסתות, וכואב לי בגב. וכואב לי בעוד כל מיני מקומות. עוד אין דיאגנוזה, אבל פתאום כל הגבולות האלה שדמיינתי בגוף נמחקים במחי הפניה לבדיקה. פתאום אני שם לב שהמרחק מהבטן לגב הוא לא יותר מכמה סנטימטרים, שמערכת העיכול מתחילה בפה ועוברת דרך החזה. אני כבר לא יכול לדמיין את הבטן כאיזו ארץ רחוקה ומנותקת. תאכל לא טוב, מקסימום תכאב קצת הבטן. עכשיו הכל כואב, ביחד.

 

 

הגוגל טוק שבין העולמות

ביער שבין העולמות משמשות טבעות קסם צהובות וירוקות את דיגורי ואת פולי כדי לצאת ולבוא בין עולמות שונים. עיגולים קטנים, ירוקים וצהובים (ואדומים ואפורים) משמשים אותי בגוגל טוק כדי לקרוע חלונות בין עולמות שונים, בין מישורי קיום שונים שלי. זה מפחיד אותי.

כולנו יודעים שאימייל זה לא באמת אינטרנט, אפילו לא אימייל מבוסס רשת, בעיקר לא אימייל מבוסס רשת. כן, יש איזה אתר שצריך להיכנס אליו, הפרוטוקולים שמתחת הם אותם פרוטוקולים, שרתים מדברים אחד עם השני. אבל אימייל הוא מקום נייטרלי. גם למי שחי באינטרנט האימייל הוא שטח סטרילי שכזה. מצד אחד הכל מתערבב בו, מצד שני, הכל מופרד.

זו לצד זו שוכנות הודעה על תגובה חדשה בדיון, רשימת סמינרים לשבוע הקרוב, ובקשה לאסוף כסף למסיבת הסיום של הגן. וזה בסדר. הן לא נוגעות אחת בשנייה, הן שם כי זה הכי נוח, אפשר לאסוף שברים מכל מישורי הקיום למקום אחד, פונקציונלי ונוח. סטרילי, כבר אמרתי.

אבל הגוגל טוק הארור הזה בא והרס לי הכל. זעזע את תמונת העולם שלי מהיסוד. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה. מישהו כתב בבלוג שלו טעות קצת טיפשית, ורציתי להעיר. אבל בלוגלי נפל, ובכל מקרה לא רציתי לכתוב משהו קנטרני בתגובות. אז חיפשתי את האימייל שלו ושלחתי תיקון. אחר כך הוא צץ ברשימת החברים שלי. זה היה מרתיע, אבל סביל. הרי היו שם גם סטודנטים ששאלו אותי אם אפשר להגיש באחור, ואנשים אחרים שפעם גילו שאני מנסה למכור איזה ספר יד שנייה, אז עכשיו היה שם גם מישהו שאני קורא את הבלוג שלו, שהוא קורא את שלי.

אבל ערב אחד, יום או יומיים אחר כך הוא פתאום קפץ מולי, פתח חלון קטן כזה עם "היי" והכל קרס סביבי. לקח לי כמה דקות להחליט לענות, לקח לי עוד כמה דקות להעז. משהו בסיסי בהפרדה שבין מישורי הקיום שלי נשבר.

היום כבר יכול להיות לי חלון שיחה אחד פתוח עם חבר ילדות, וחלון אחר עם מישהו שאני מכיר רק כ-URL, ואני מקבל את זה. קצת בקושי, קצת בחשש, אבל בהבנה, אני מקבל את זה.

 
 

רציתי לכתוב, רצו שאדבר

תמיד רציתי לכתוב. בכל פעם שסופר מתראיין ומספר איך תמיד ידע שהוא רוצה לכתוב זה נשמע טוב. כמו סרט כזה שבסופו הילד הדחוי והחנון מצליח להביא את הגביע לבית הספר שלו. אבל זה שקר. הנה,גם אני תמיד רציתי לכתוב, ומה יצא לי מזה? יוזרניים בארבעה בלוגים פעילים? יופי.

פעם בראשית ימי הטוקבקים מצאתי את עצמי מגיב לאיזה טור דיעה של צ'יקי בווינט. יומיים אחר כך נחת אצלי אימייל עם פרטים ראשוניים על יוזמה חדשה לאתר תוכן עברי, "אהבנו את התגובה שלך" היה כתוב שם, אתה מוזמן להצטרף. שבועיים אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי הופיעה בו תגובה קצרה שמבקשת שאצור קשר עם מי שערך אז מדור באיזה עיתון. דיברנו כמה פעמים, הוא נוסף לרשימת העיגולים הצבעוניים בגוגל טוק שלי. פעמיים קבענו להיפגש, להעלות רעיונות. בסוף זה לא יצא לפועל. ואז מישהו אחר, אחד שאני מכיר מהחיים האמיתיים החליף אותו. כתבתי לו אימייל ארוך ומפותל. קבענו להיפגש, נפגשנו, דיברנו, לא ממש סיכמנו שום דבר. אחר כך ההם הזמינו אותי לדבר על אינטרנט ועל השמדה, וכבר היה לי רעיון גולמי מוכן. ברגע האחרון צץ משהו, באמת, אבל גם אם לא היה צץ סביר להניח שהייתי נפקד. But then a strange fear gripped me כבר אמרו חכמים, and I just couldn't ask.

כי בסופו של דבר נשארו קווים ברורים בתוך רשימת הגוגל טוק שלי, יש מי שאני מכיר ומשלים איתו שם שברי שיחות ויש מי שאני מכיר רק כישות אינטרנטית (שתיים או שלוש חריגות יש מהקו הזה, שוליות ומקריות לחלוטין, אנשים שפגשתי פעם לפני שנים, ורק אחר כך נפלתי פתאום על הבלוג שלהם). בכל פעם שאני יוצא לרחוב הברזל לארוחת צהריים, ועובר ליד הבניין של כלכליסט תוקפת אותי חרדה, מה יקרה אם אפגוש פתאום מישהו מהאנשים האלה ששם, כאלה שראו את התמונה שלי בגוגל טוק, כאלה שאני ראיתי את שלהם. מה יישאר מהקווים האלה הברורים כל כך שממשיכים ללות אותי. בכל פעם שאיזו תגובה מאיימת, גם אם בחיוך וקריצה, לטשטש את הגבולות האלה עובר בי דחף למחוק את האני האינטרנטי שלי.

 
 

עוד הערה קצרה על גבולות בגוגל טוק

ממש עכשיו, במרחק של שורה אחת זה מזה אצלי עומדים שניים, אחד שעיגול ירוק לצידו, ואחד שעיגול צהוב. שניהם התכתשו לא מזמן בקול גדול, עוררו קצת גלים בביצת התוכן שלנו. מוזר לי לראות אותם ככה, צמודים אחד לשני על המסך שלי, לדעת שהגבול שביניהם ידע חילופי אש קשים לפני פחות משבוע.

* אתם יודעים, זה על Relationship George ו-Independent George

בכרונוטופ

 

[זהירות, תיאוריה]

"בכרונוטופ הספרותי-האמנותי תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן כאן מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים; והמרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן, העלילה, ההיסטוריה. תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן. באחטין. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת דביר. עמ' 14)

אין על באחטין. באחטין הוא התותים בקצפת של מדעי הרוח, הבודהא המזמר של האקדמיה, הנביא שכולם – כולל הוא עצמו – הקשיבו לו רק קצת וזהו. הוא מגניב ×›×™ הוא רוסי (ובכל הנוגע לתיאורטיקנים ×–×” אומר הרבה עבורי), ×›×™ יש לו זקן, וכי הוא כתב את "הדיבר ברומן", שעוסק בשפה, שיח, משלב לשוני ודיאלוגיות. עבורי הוא נעשה מגניב פי כמה בעיקר בזכות האנלוגיה של בורשטיין בינו לבין הבודהיזם. באחטין מבין את העומק וההיקף של תלות הגומלין של הכל בהכל. כמעט.

בקצרה

מעולם לא קראתי את כל הספר שלו על הכרונוטופ; קראתי רק את ההתחלה והסוף. הנימוק הרשמי הוא צפיפות הלו"×–. האמת – תסכול גנוז. ×–×” פשוט ספר מעצבן קצת. אני לא מצליח להסכים עם כמעט כלום, ועדיין הכל מרגיש נכון, חד ומדויק. כאילו באחטין דורך על קו מתח חשוף ומתחשמל. אבל, לעזאזל, הוא מצא את קו המתח.

(זו, אגב, סוג של התנצלות. אם אני תוקף את באחטין מתוך בורות – כלומר, אם אני תוקף בטעות את באחטין מתוך בורות – פשוט אמרו לי. כך או כך, הביקורת על באחטין היא רק מנוף רטורי למשהו אחר)

בקצרה, "הכרונוטופ" הוא מושג שנשאל מתורת היחסות. הוא מתאר את השילוב בין זמן למרחב בספרות, ואת השילוב ביניהם לבין תמה. ההגדרה של באחטין, שמובאת בראש הפוסט, מטפורית קצת, אבל מרגישה נכון. מרחבים, טוען באחטין, יכולים לקבל משמעות רק בזכות הזמן, והזמן בזכות המרחב. זמן ומרחב תלויים זה בזה, מזינים זה את זה. לאחר מכן מיוחסת ליחידה החדשה הזו של זמן-מרחב, לכרונוטופ, משמעות.

הבעיה, במובלע, נמצאת כבר בתיאור הקצר הזה, אבל היא מבצבצת כשבאחטין מתאר כרונוטופים ספרותיים. "טרקלין חדר האורחים", "הדרך", "הסף", "הטירה". "ה'דרך' היא מקום התארעותן המועדף של פגישות אקראיות," הוא כותב, "בדרך (על 'אם הדרך') מצטלבות בנקודה אחת בזמן ובמרחב דרכיהם של אנשים רבים עד בלי די במרחב ובזמן: נציגי כל המעמדות החברתיים והכלכליים, הדתות, הלאומים, הגילים. כאן עשויים להיפגש באקראי אלה שבימים כתקנם מבדילים ביניהם הייררכיה חברתית ומרחקים במרחב; כאן עשויים להתגלע כל הניגודים, גורלות עשויים להתנגד ולהשתרג זה בזה" (שם, 171). זה נשמע תיאור כל כך הולם של הדרך, של סוג הרעיונות שהכרונוטופ הזה גורר עמו, שקשה להתנגד; וכרונוטופ הטירה, הוא רווי "בזמן שאינו אלא זמן היסטורי במובן המצומצם של המילה, דהיינו הזמן של העבר ההיסטורי" (שם, 173); וגם כאן, למרות המטפוריות, זה נשמע מדויק. עד שאתה חושב, לפתע, שלא תמיד זה היה כך, לא תמיד הטירה היתה שריד לעבר. פעם היא היתה הווה.

אולי אני תוקף כאן צללים מעשה ידי. כאמור, לא קראתי את הספר כולו עדיין. אבל המהלך של באחטין מצייר קו ישיר בין המרחב לזמן, וביניהם לבין תמה. וזה באחטין, שכתב יפה כל כך על דיאלוגיות.

החבילה הבאחטינית

אבל באחטין לא מטומטם. הקשר בין הכרונוטופ לבין משמעותו הוא קשר של נביעה. כאשר הוא כותב על כרונוטופ "הדרך", הוא מתאר כיצד הדרך מאפשרת מפגשים – חברתיים, דתיים, לאומיים. הדרך היא מרחב-זמן נהדר לעימות, אינטראקציה או השתלבות. במובן ×”×–×”, הדרך נושאת בתוכה פוטנציאל תמטי.

וזה כבר מגניב באמת. אם מתעלמים לרגע מהכמו-הכרחיות של הקשר בין כרונוטופ לתמה, אפשר להתחיל להסתכל על כל עניין הכרונוטופ בעיניים אחרות לגמרי, אפשר לדבר על זמן ומרחב בספרות כעל אלמנט מאפשר, יצרני, של אלמנטים אחרים.

לבאחטין יש גם נקודה נוספת, מובלעת אף היא – הפוטנציאל התמטי של הדרך נובע מהצורה שאנו פועלים בעולם. בניגוד, × × ×™×—, לטירה, שהפוטנציאל הסמלי שנקשר סביבה הוא כמעט לגמרי עניין ×–'אנרי, פנים-ספרותי (חשבו על הטירה ברומן מדיאוולי, חשבו עליה ברומן גותי, חשבו עליה ברומן פנטזיה), הדרך מקבלת את הפוטנציאל שלה מתוך התפקיד הממשי שהיא ממלאת בעולם. כאשר סופר מכניס לעולם המיוצג דרך, הוא מכניס גם פוטנציאל עלילתי. הדרך היא אכן זירה שמאפשרת מפגש עם דמויות נוספות, עם שכבות אוכלוסיה חדשות. אבל חשבו על הדרך הריקה מאדם, על ההליכה לבד או ההליכה בצמד, ותראו שהדרך היא גם זירה להתפתחות תודעתית; הריק שמסביב מתמלא ביש שבדמות. כל אחת מהבחירות הללו, בחירות בסוג העולם, סוג הדרך, סוג הפעולה שמבוצעת, יכולה להפוך לאלמנט תמטי, לקפוץ מהקונקרטי למוכלל. כל בחירה כזו יכולה גם שלא לעשות זאת. תלוי בדרך, בחשיבותה היחסית ביצירה ובאופן שבו היא מתלכדת עם אלמנטים אחרים.

וזה מה שכל כך תסכל אותי בכרונוטופ הבאחטיני. איפה הדיאלוגיות? באחטין רואה את הקולות, אבל לא מגיע עדי הארץ. אם באמת נרצה להבין את הפעולה של הכרונוטופ בתוך יצירה ספרותית, נצטרך להפריד את החבילה הבאחטינית. הכרונוטופ גורף יחדיו משמעויות, עולמות מיוצגים, זמן ומרחב. וזה נכון, אבל זה נכון רק בסוף התהליך, לא בתחילתו, לא כקבוע פיזיקלי.

קואן

ראשית, יש להפריד בין הפוטנציאל לבין המימוש. כרונוטופ מסוים גורר עמו מנעד פוטנציאלים: פוטנציאל עלילתי, פוטנציאל סמיוטי, אפילו פוטנציאל תיאורי. הדרך יכולה לשמש לקידום העלילה, היא יכולה לשמש לתמטיקה מסוימת, היא יכולה לשמש לפרישת העולם המיוצג. לעזאזל, היא יכולה לשמש גם לפרישת החומר הלשוני, אם נרצה. הבחירה של המחבר, המימוש הספציפי, יכולה להתחבר למרחב הפוטנציאלים הנתון של הכרונוטופ, ויכולה לנסות לעשות משהו אחר, חדש נניח. בכרונוטופים מסוימים, מן הסתם, מימוש שונה של הכרונוטופ יהיה צריך לבוא יחד עם מערכת פיצויים, סוג של עודפות טקסטואלית שנועדה לחזק אצל הקורא את ההיגיון שבמימוש המסוים הזה. למשל? תיאור הגיהינום כמקום חיובי.

אבל – וזה חשוב – בחירה במימוש של פוטנציאל מסוים (הפוטנציאל העלילתי, × × ×™×—) גוררת גם פוטנציאלים אחרים (תמטיים, למשל). אם בחרנו בדרך כמקום שבו נפגשים אנשים שונים, כמעט וכבר קבענו את התמה, את הפוטנציאל התיאורי, את הפוטנציאל הלשוני. כמעט, יש לציין, רק כמעט. בחירות אחרות, מערכות פיצויים אחרות, יכולות לשנות את התמונה.

בפוסט בית החולים שלי ניסיתי לתאר איך מרחב מסוים, בתרבות מסוימת, מצמיח סביבו משמעויות, וכיצד הקטגוריות הללו תלויות אהדדי בקטגוריות אחרות, במרחבים אחרים. בית החולים הופך את העיר ללא-בית חולים, למרחב הבריאים; חדר המתים הופך את בית החולים לבית החיים. אבל כל זה היה נראה אחרת בטקסט, מתוך נקודת מבט שונה (איה! עצלנית!), מתוך בחירות אחרות. כרונוטופים באים לנו עם אפשרויות תמטיות, אבל אפשר להפוך אותן, לשחק בהן, לעקם. וזה אף פעם לא פשוט. כי הכרונוטופ לא קיים שם לבד, הוא נקשר עם כרונוטופים אחרים, עם מימושים אחרים שלהם, ומתחיל לקבל את משמעותו מהמיקום היחסי שלו אליהם; וכל אלה מקבלים את משמעותם ממיקומם ביחס לכרונוטופים אחרים, ביצירות ספרות אחרות.

אני אוהב את באחטין בגלל ש"הדיבר ברומן" מזכיר לי בודהיזם. כולו עוסק בדרך שבה השפה היא אינטראקציות בלתי נראות, יחסי גומלין בין אלמנטים. נראה לי שכל תיאוריה טובה צריכה להימדד, קודם כל, במבחן הזה: כמה אינטראקציה יש בה, וכמה שינוי.