האם אתה סובל מהבמבלדאווג?

 ×. מקורות ביבליוגרפיים
אחד הפוסטים הכי הכי משמחים בבלוג הזה נכתבו דווקא ללא עזרת תיאוריה, על ידי האדם שהבטחתי לשאת את ילדו, לו היה רוצה, ששמו אסא וולפסון. אני מדברת כמובן על הפוסט האלמותי יראת הגוואדלבמבה.
 
וכך תיאר אסא את הבעיה: גוואדלבמבה היא מונח המציין את הרגע המדויק בזמן בו עזב פרט מסוים (הגוואדלבמב) מסיבה מחורבנת ממש ובו היא הופכת למוצלחת ממש. יראת הגוואדלבמבה, אם כך, היא הפחד מפני הרגע המדומיין ההוא והלוקים בו נשארים במסיבות גרועות עד אור הבוקר מבלי לשאוב מהן הנאה.
 
ב. היפוך מעניין
עכשיו דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה, שנכתבת בלשון נקבה מטעמי הזדהות עצמית בלבד: את עומדת במסיבה. ביד שמאל בירה, וביד ימין סיגריה, אם התמזל מזלך ואת נמצאת במסיבה באחד מן המוסדות שאינם מצייתים לאפו של המחוקק שנמצא עמוק עמוק בתחת ובריאות שלך. את לבושה באחת מתלבושות המסיבות שלך, שלנצח יכללו לפחות פריט אחד מגניב ושכבות, כדי שתוכלי להחליף למשהו קליל יותר, במקרה הצורך.
 
יש מוזיקה לא משהו, אבל לא משהו נורא. משהו כזה שאפשר להנהן בשקט לצליליו. מכל עברייך אנשים. את מוצאת שם את האחד או השתיים שיכולות לעשות לך את זה, אם תתעקשי. אבל לא מתחשק לך להתעקש, ובמצב הזה הם יצטרכו לפנות אלייך בעצמם. החברה שבאת איתה גם היא לא איזו הברקה. היא נחמדה והכל, ומדי פעם אתן מוצאות מסיבות ממש מוצלחות, אבל הפעם, איך לומר, פושר.
 
את אומרת לעצמך: מה יחשוב עליי אסא לו אלך עכשיו? ואת צועדת לצד השני של המקום, מחפשת אקשן; בחורה שרוקדת כלבבך או בחור עם הלוק הנכון. את אפילו אומרת לעצמך: ארקוד מעט, ודאי התנועה תשפר את מצב רוחי. ואת מתחילה לרקוד, אבל איכשהו הבירה והסיגריה לא מסתדרות, ולאט לאט הברכיים מתיישרות ולא מתכופפות שוב.
 
ואז, או אז, את אומרת לעצמך: גוואדלבמבה על הזין שלי! את חושבת על ההר ההוא בצ'ילה, שכולם אמרו לך שחייבים לטפס עליו, שמי שלא עלה עליו כאילו לא היה בדרום אמריקה, שמי שחולף בצדו התחתון מבלי להגיע לצידו העליון משול למת. את נזכרת ברגע המדויק, שבו התיישבת על הקרח, כאחרונת הפקאצות, בערך באמצע הדרך בין סיום הרכבל לפסגה, דוקרני הקרח בידייך ולרגלייך נעליים שהגרביים החליקו עמוק בתוכן, ואמרת למדריך הצ'ליאני החתיך: לא זזה מפה. אתה רוצה, אתה מוזמן לקחת אותי על הידיים. ומאז את כבר יודעת: הגוואדלבמבה לא תמיד תהיה שלך. זה בסדר, תמיד יש את האינטרנט.
 
ואז, את הולכת.
 
ג. האמנם נירוונה?
לכאורה, את בודהה. אבל את טועה, כי הדבר היחיד שנמלטת ממנו הוא פוביית הגוואדלבמבה. כעת, מה שניצבת מולך, לבנה כהר בצ'ילה, היא יראת ההבמבלדאווג. המסיבה, להזכירך, לא נגמרת ברגע שיצאת מהדלת; המסיבה נגמרת רק ברגע שסיימו לדבר עליה. שהלא, לא לבד את בעולם. מכרייך, חברייך, מוקירייך, אשתך, כולם ישאלו אותך איך היה במסיבה ויחלקו עימך את חוויותיהם שלהם.
 
ואת, מה את יודעת? היה לך פושר. היה בסדר. היה לא משהו. אבל תמיד ייתכן כי באיזשהו מקום במסיבה היה ממש טוב. בחורות התפשטו, בחורים חילקו ג'וינטים וג'ין טוניק ומניפסטים גופניים חדשים התנסחו בלהט. ייתכן אפילו כי באחת מן הקומות הייתה מוזיקה מעולה, ושאיזה די.ג'יי חרך את רחבת הריקודים (זה כל כך גלגלצ שבא למות) בסט מן הגיהנום.
 
פוביית הה', כפי שמכנים אותה המקצוענים, מתחילה רק עכשיו לפעול עלייך במלוא עוצמתה. לחברייך הקרובים את יכולה אולי לומר את האמת; הם אוהבים אותך גם כשאת לוזרית. אבל מכל היתר עלייך להיזהר. אל תפני להם את הגב ואל תספרי להם איך היה במסיבה. היעזרי בכל הנמצא תחת ידייך: חירשות סלקטיבית, תשובות מעורפלות, שאלות רטוריות, אירוניה, צחקוקים. הכל, רק אל תספרי להם את דעתך.
 
כי את יודעת בדיוק מה יהיה השלב הבא, אחרי שתחליטי לזלזל גם ביראת ההבמבלדאווג. את תגידי: "היה לא משהו", רק כדי שמישהו אחר יגיד "לא ראית? צילמו סרט פורנו אלטרנטיבי בצד השני." ואז את תיזכרי שאמנם ראית איזו מצלמה וכמה בחורות עם ביריות, אבל חשבת לעצמך ששוב מצלמים סרט סטודנטים על ניכור אורבני ועל חפצון נשים, ולא היה לך כוח לזוז בכיוון. או שאת תגידי: "חרא מוזיקה", ומישהו אחר יגיד, "מה קורה איתך? זה היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכבודו ובעצמו שם למעלה". ואת תיזכרי שהוא באמת נראה לך מוכר, והיו לו בגדים משונים, אבל חשבת לעצמך שזה סתם איזה ילד מתלהב שמנסה להגניב את עצמו.
 
כי יראת ההבמבלדאווג מקורה בפרשנות מוטעית, בניגוד ליראת הגוואדלבמבה, שמקורה בהתרחשות מוחמצת. זו, גם זו, נוטות לתקוף בעיקר בשעת דיבור בציבור, ועף אל פי שהן שונות, חומרתן זהה. ולכן, את, יותר טוב לך לשתוק, פן תחשפי את תחתונייך עם ה-L הגדולה המוטבעת בהם בפני כולם.

מה יש לך לומר, מעשיית ילדים תמימה למראה

היו פה כל מני ויכוחים קודם על הטעם שבקיום הפקולטה למדעי הרוח. במקרה מביש יוצא לי לקרוא עכשיו בשנית את "פרשנות ופרשנות יתר", שתורגם ע"י יניב פרקש להוצאת רסלינג (ונמכר במחיר המזעזע של 84 שקלים). זה ספר מגניב, ומה שיותר מגניב בו הוא שבינתיים, למרות שכולם מתווכחים זה עם זה, כולם גם קצת צודקים. את הציטוט הזה מביא ג'ונתן קאלר, באופן מעט דמגוגי, כדי להגן על מה שאקו מכנה "פרשנות יתר". קאלר, כמו אקדמאי טוב, מחליף מונח (ובכך גם קצת משנה נושא), ומשתמש ב"הבנת יתר". הידד. המונח שייך לוויין בות', גם כן כלי לא קטן, והציטוט שייך לו גם:

מה יש לך לומר, מעשיית ילדים תמימה למראה על שלושה חזירונים וזאב אחד רשע, על התרבות המשמרת אותך ומגיבה אלייך? על חלומותיהם הלא-מודעים של המחבר או העם שיצרו אותך? על תולדות המתח הנרטיבי? על היחסים בין גזעים בהירים וכהים יותר? על אנשים גדולים ואנשים קטנים, שעירים וקירחים, רזים ושמנים? על דפוסי שילוש בתולדות האנושות? על השילוש הקדוש? על עצלות וחריצות, על מבנה המשפחה, על אדריכלות ביתית, על הרגלי תזונה, על סטנדרטים של צדק ונקם? על תולדות טִפלולהּ של נקודת המבט הנרטיבית לצורך עירורה של אהדה? האם טוב לו לילד לקרוא אותך או לשמוע אותך מוקראת, לילה אחר לילה? האם מעשיות כמוך תורשינה – האם מן הראוי שתורשינה – לאחר שנכונן את מדינתנו הסוציאליסטית האידיאלית? מהן ההשלכות המיניות של הארובה הזו – או של העולם הגברי בלבדי ×”×–×”, שבו מין אינו מוזכר לעולם? ומה על כל ההתנשמויות וההתנשפויות?

[שיר הייקו\משל זן]

בודריאר קלאסי

אנקדוטה

פינת עישון נענע, לפני שלוש שנים או משהו כזה
תומר: מספר משהו שהוא בבירור סימולציה.
מיטל: נו, זה בודריאר קלאסי.
איתמר ותומר נקרעים מצחוק.
מיטל חושבת לעצמה: מה, זו לא סימולציה? אה, שיט, הם צוחקים על הפומפוזיות.
מיטל מצטרפת לצחוק (אני מקווה לפחות שהצטרפתי לצחוק. אבל אני לא אתפלא אם סתם ישבתי שם, הסמקתי וזעפתי).

ומאז, "זה בודריאר קלאסי" היא מטבע לשון.

סימולציה

הרעיון של בודריאר בנוגע לתרבות שבנוייה מדברים ומחיקויים מעוותים של אותם דברים הוא לא רעיון חדש. הוא לא חדש לתרבות הקלאסית, ולא לתרבות הפופולארית המודרנית. ההבדל היחיד בין שתי התרבויות האלו הוא לא בקיום הסימולציה בתוכן, אלא במשמעות הערכית שהן מעניקות לו: בעוד התרבות הקלאסית כיבדה במיוחד את הדיוק שבחיקוי והתירה אחוזים מועטים בלבד של שינוי, הרי שתרבות הפופ מכבדת במיוחד את אלו שיודעים לקחת את כל מה שעשו לפניהם, לזרוק באוויר, ולתפוס ליצירת צורה חדשה מהרכיבים הקיימים.

לאחרונה נתקלתי בשתי דוגמאות לסימולציה שכזו; האחת היא בספרו של אופיר טושה גפלה (האיש נשבע שזהו שמו האמיתי) "הקטרקט בעיני הרוח". זה לא איזה ספר מבריק, אבל באחד הקטעים שם, מתואר מישהו שחווה כל העת דז'ה-וו. המצב שלו כל כך מתדרדר עד שהוא לא מצליח לתפקד בעולם, משום שכל רגע נחווה כרגע שכבר נחווה בעבר, והוא לא מצליח להבחין כלל בין מציאות לשעתוק. בודריאר קלאסי, כאמור. מה עושה הגיבור? הוא מחליט לכתוב מחדש יצירות קלאסיות. כך הוא יוצר משהו כמו האידיוט של דוסטייבסקי מאת [שם הגיבור]

הדוגמה השנייה לקוחה מהסרט שאני כל כך רוצה שכבר יתחיל להציג: be kind, rewind.

צפו בטריילר ותראו איך החיוך הרחב של "בודריאר קלאסי" מתפשט לכם על הפנים, כאשר מתברר כי הגיבורים הולכים לעשות גרסה מחודשת לקלאסיקות הקולנוע המודרניות, לאחר שכל קלטות הוידיאו נמחקו. האופציות שזה פותח בפני יוצרי הסרט והצופים בו הן כמעט אינסופיות. אגב, אני גם יודעת "קראטה של רובוטים".

שתי הדוגמאות האלו לכאורה צועקות אינטרנט, כפי שהיטיב להסביר איתמר. מישהו התחיל משהו, מישהו הגיב על זה, ונוצר משהו שלישי שהוא מספיק רחוק כדי ליצור בעצמו תגובת שרשרת חדשה לחלוטין. לא חיפשתי, אבל אני בת זונה אם אין באיזשהו מקום כבר אתר "ספרות מעריצים" לסרט של גונדריי, שיוצר עוד ועוד ועוד סרטים שצולמו מחדש.

סימולקרה

ההבדל בין סימולציה לסימולקרה, גורס בודריאר, הוא: סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. איבוד מקור מוחלט לא יכול להתרחש בעולמנו, אומר בודריאר, ולכן סימולקרה לא באמת יכולה להתקיים במציאות, אבל דוגמאות קרובות להחריד יש גם יש. אם נשתמש בדוגמה פופולארית: נעליים "איטלקיות" שמיוצרות בארצות-הברית הן סימולציה, משום שיודעים מה החיקוי ומה האמיתי. מלון ונציאן בלאס וגאס, שבנוי כמו חיקוי של המהות הונציאנית, כפי שתופסת אותה התרבות וכפי שמנסחים חוקי הקפיטליזם האמריקני, ויותר מכך, מלון ונציאן במקאו, שהוא חיקוי של מלון ונציאן בלאס וגאס, רק בהתאמה לכאורה למוח המזרח-רחוקי (זה לא באמת עובד), הם סימולקרות. לך תדע איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.

ולכן, הדוגמאות האלו הן לא באמת אינטרנט ויש לכך שתי סיבות מרכזיות: המחבר והזמן והמרחב. הסרט והספר נהגו, נכתבו ונחתמו על ידי יוצרים מסויימים. ולכן, העלילה המתרחשת, על כל פיתוליה, סגורה. אי אפשר להוסיף עוד ספרים שייכתבו מחדש על ידי אותו איש דז'ה-וו, משום שאופיר טושה גפלה חשב על כל האפשרויות הגלומות במשחק הזה, שיחק אותן, ופרסם את הספר. הסימולציה שיצר קרויה על שמו, והיא חתומה במספר האפשרויות שהמוח שלו אפשר לו להגיע אליהן. האינטרנט, לעומת זאת, הוא כמו סיפור עם. יש את השיר נומה נומה היי (אני יודעת, אולד סקול. ובכן, אני עדיין רוצה להיות הוא כשאהיה גדולה). ויש את הגארי ברלסומה הזה שהפך את השיר לתופעת אינטרנט. אבל התופעה נוצרה רק הודות לכל מחקי גארי ברלסומה שאין להם שם ופנים, שעשו אינספור גרסאות של גארי וכך הגדילו פי אינספור מונים את אפשרויות המשחק. ולכן, לתופעת נומה נומה היי אין מחבר אחד, אלא אלפי מחברים.

הזמן והמרחב, או ליתר דיוק חוסר הזמן ועודף המרחב, תורמים גם הם להיווצרות תופעות אינטרנט. כמו שיודע כל מי שהתלהב ממשהו באינטרנט רק כדי לקבל את הפרצוף המזלזל של "זה נורא ישן", אי אפשר באמת לדעת מה חדש ומה ישן באינטרנט, כי הכל מונח שם לנצח. באותה מידה, יש באינטרנט כל כך הרבה דברים, עד שהכל באמת תלוי בנתיבי הגלישה שלך. העולם הקיברנטי (חחח) הוא כל כך גדול, שהניסיון ליצור לו מרכז הוא בלתי אפשרי באופן מבני.

אלפי המחברים והבו-זמניות של הזמן והמרחב הופכים את הסימולציות של האינטרנט לסימולקרות, משום שאין אף מקום אחד שממנו יוצאים החיצים לעבר התיבה שבה כתוב "התופעה". או כמו שאמר מגיב מספר 89 לקליפ המעולה והבודריאר-קלאסי של eurotrash girl (ותודה לדולי): See, this is why You Tube was created.

סיכום

וזו, אני חושבת, התשובה לשלוש שאלות:

1. למה האינטרנט הוא כל כך מגניב – סימולקרות מגרות את החושים הרבה יותר ממקור –> חיקוי שהוא חד-חד ערכי.
2. למה אני מפחדת לפרסם לינקים ב"גם-שם": הרבה יותר קשה למרקר דברים שאין לך מושג אם הם מחדשים משהו למישהו.
3. למה מישהו חייב לקחת אותי ללאס וגאס!