מרחבים לימינליים בתחת שלי

"מרחבים לימינליים" הוא סמינר אמנות ישראלי-פלסטיני, שנודד בין לוד, רמלה, אבו גוש, מודיעין, טייבה ויפו, או, כפי שמגדירים זאת מנסחי הקומוניקט, "אתרים שונים בארץ, שהפכו בידי הריבונות הישראלית למעבדה של אורבניזם המבוסס על אמצעים קיצוניים של הפרדה אתנית". מאחר שאין בכוונתי ללכת לסמינר הנ"ל, אולי עדיף היה לו הייתי שותק עתה. ואולי הייתי שותק לולא הקומוניקט, שבזכותו התוודעתי לקרקס הנודד הלז, טרח לציין כי מטרת הסמינר "היתה לאתגר את יכולתה של האמנות לשמש מוליך לשינוי פוליטי וחברתי".

אתם מבינים, הסמינר הזה הוא פעולה פוליטית. הוא מעשה בעולם. הסמינר הזה, בדרכו הקטנה, נועד להביא לסיום הכיבוש.

איני מכיר את האנשים שמשתתפים בסמינר או את עבודות האמנות שמוצגות בו. אבל יש קומוניקט, ובקומוניקט מידע, ובין המידע מופיע המספר 3. זוהי הפעם השלישית שבה הסמינר משוטט בין "מעבדות של אורבניזם", ועדיין הכיבוש שותק.

והאמת, נעשה קשה אפילו להעמיד פני מופתע. הפעולה הפוליטית הזו, אפעס, כרבות מהפעולות הפוליטיות של השמאל הישראלי, משאירה חותם בעיקר על הפועלים. אלו, שעשו עתה משהו כנגד הכיבוש, יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. ברבות הימים, כשישאלו אותם "הלא ידעתם", יאמרו "ידענו ועשינו ופעלנו. ראה 'מרחבים לימינליים 3'".

[]

אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית. אמנות יכולה לחלחל לליבם ולמוחותיהם של בני האדם (אלו הקרויים בפי כל "שיח"), ולעצב שם פעולות אחרות. אמנות יכולה להטיל זרקור, להטיל אימה, להטיל רפש. בזמנים כאלה, בזמני כיבוש, מן הראוי שתעשה כך, לפחות לפעמים. אבל זה, הסמינר הנ"ל, אינו פעולה פוליטית, קשה לקרוא לו אפילו פעולה.

ראו את השם. "מרחבים לימינליים". קריאה להמונים, ללא ספק. כמעט מוצלח כמו לקרוא לערים "מעבדה של אורבניזם". אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית, אך עליה לרצות בכך. לא די לה לעסוק בפוליטי, עליה לדבר עליו בשפתו של העם, זה שלא דובר לימינלית.

מארגני הסמינר הזה עשו בחירה. הם בחרו בין דיבור אפקטיבי על העולם לבין דיבור גבוה, אמנותי, אקדמי, מדויק, מסתלסל. הם בחרו בין לדבר בפשטות ולהמונים, לבין לדבר לעצמם ולדבר לימינלית. הם בחרו בלימינלית. הם בחרו בהסתגרות.

[]

האם זה נורא? לא. יתכן שכל אחד מהאמנים שמשתתפים בסמינר הזה יוצא לאחר מכן, ומטביע יגונו בהפגנות לרוב, יוצא והולך להתפקד למפלגה, יוצא ומנסה לשכנע עוברים ברחוב. יתכן. אולם נראה לי, ממספרם של סמינרים מסוג זה, שלא זה המצב. ואלו, ההולכים בסך, חוזרים לביתם עם מצפונם הרחוץ.

כשלעצמו אולי זה לא היה מכעיס כל כך, אבל העמדה הזו נעשתה לסוג של ציווי אסתטי. כתוב פוליטי, אומרים לנו, כי רק על הפוליטי ראוי לדבר בזמנים שכאלה. ואז הם הולכים, המצווים, וכותבים פוליטי, ומדברים לעצמם בלבד, ועיניהם נוצצות.

ואולי זה מכעיס גם כי כל פעולה פוליטית שכזו, פעולה חסרת פעולה, היא עוד נדבך לאשליית המדינה הנורמלית שלנו. כולנו כאן בסדר גמור. יש כיבוש ויש גזל ויש רצח, אבל יש גם אמנות פוליטית, שלא שותקת בזמנים קשים אלו. ובזמנים קשים אלו, גם זו נחמה.

נ.ב.
ואני האחרון שיכול לדבר. ידוע.

נ.ב.נ.

הרשומה הזו נכתבה במקור לבידור נענע 10.

וורדפרס וההם – סיפור במספרים

היום השתתפתי בפאנל בוורדקמפ שכותרתו הייתה "וורדפרס זה לא רק לגיקים". אלו היו הדברים שהכנתי מראש כדי לומר, ואמרתי אותם, פחות או יותר, רק בדיבור חופשי:

  • 10 דיונים לפחות התנהלו ביני לבין איתמר לפני שעברנו לוורדפרס. איתמר טען שאנחנו צריכים מקום משלנו כדי שיתייחסו אלינו ברצינות. אני טענתי שלא מתקנים מה שלא מקולקל. איתמר ניצח.
  • 5 דקות לקח לנו לבחור את שם הדומיין
  • 7 פעמים הסתיימו הפגישות שלנו בסיכום "טוב, כל אחד צריך לנסות בבית להתקין את הוורדפרס ×”×–×”".
  • 161 מלים יש בהוראות ההתקנה של וורדפרס באתר של רן יניב הרשטיין
  • 6 פעולות מתוכן לא הבנתי כלל (מה ×–×” לעזאזל קובץ TGZ? איך יודעים מה ×–×” בסיס הנתונים, איך קוראים לו ומאיפה אמא שלו באה? ואיך אני אמורה לדעת לבדוק הגדרות של קובץ הקונפיגורציה?)
  • 3 או 4 היו מספר האנשים שאליהם פנינו כדי שיתקינו לנו וורדפרס.
  • 1 עשה את ×–×”, והוא יושב פה. תודה.
  • 5 היו מספר האנשים שעזרו לנו לנסות להעביר את הארכיון שלנו מישראבלוג.
  • אלף קללות קיללנו אותם בינינו לבין עצמנו.
  • 4 חודשים עברו ויאיר הצליח. אבל באיזשהו אופן משונה.
  • 20 שעות ישב האיתמר ותיקן פוסטים ידנית.
  • ב-7 בפברואר 2007 פורסם הפוסט הראשון שלנו בוורדפרס, שטען שזה נחמד שאנשי וורדפרס אומרים שכולם יכולים להתקין וורדפרס, אבל הם טועים. היינו עצבניים.
  • פעם אחת של לנסות ולהעלות פוסט בוורדפרס הספיקה כדי שאגיד לאיתמר בנחרצות "חוזרים לישרא"
  • משפט אחד אמר האיתמר בתגובה: "עוד לא".
  • תגובה אחת, של אורי ברוכין, הצילה אותנו ממשק עורך התוכן של וורדפרס. נאמר בה: ווינדוס לייב רייטר
  • אינספור שעות ישבתי מאז ועברתי על רשימות של פלאגאינים חדשים. ×–×” ×›×™×£!
  • 200 פלאגינים איתמר פסל.
  • 30 פלאגינים איתמר אישר, אבל לא הצלחתי להתקין.
  • שמונה חודשים עברו, ועדיין לא הצלחנו לגרום לבלוג להיראות אותו דבר באקספלורר ובפיירפוקס.
  •  ×‘-13 ביולי 2007 פרסמה חנית את המאמר המעולה ב-YNET שמסביר איך מתקינים וורדפרס. נראה לי שעם ×–×” אפילו אנחנו היינו יכולים להסתדר.
  • 30% עלייה בכניסות מאז שעברנו לוורדפרס.
  • חודשיים בערך מאז שהחלטנו שחייבים לשנות את העיצוב. אנחנו עדיין לא מעזים

בעקבות היום

דבר נוסף שרציתי להגיד אבל איכשהו לא יצא זה שאני לא אומרת שוורדפרס חייב להיות לכולם. זה בסדר אתי, כאמור בפוסט הראשון שלנו, שדברים מסויימים סגורים בפני. אני פשוט לא אוהבת את שיטת השיווק של "כולם יכולים", שפשוט אינה עומדת במבחן המציאות.

לאבד אבדות אבודות

"לאבד אבדות אבודות" (אבידן, מנת קרב)

1.

אם תתחילו לבצע הזרה למציאות, ותעסקו בכך ברצינות חמורה, פחית קולה תהפוך לנוזלים נישאים בקופסה. זבל ×™×”×™×” יתרת חשבון. מטוסים – אמצעי תחבורה.

אם תתחילו לבצע הזרה למציאות, ותעסקו בכך ברצינות חמורה, קופסה לא תהיה עוד קופסה, וחשבון לא חשבון, ותחבורה – תחבורה. מלים, לעתים, יתפוררו לאבק. סיפורים – למילים.

וכשתיסעו באוטובוס או באופניים, והעיר תרוץ לאחור, הבניינים הגדולים יראו כמו חומות עצומות שנבנו על חלומות עצומים שנבנו על טעויות עצומות, מחפים על טעויות הכרה. ולא תצליחו לקרוא. או שתצליחו, אך עם מעט הנאה. תקראו "רצון", ותראו כוח משיכה. תקראו כאב, ותראו סבל.

2.

"הם [ההיסטוריה והספרות] נבדלים זה מזה בכך שההיסטוריון מספר על מה שקרה, ואילו המשורר על מה שעשוי לקרות. לכן אומנות השירה פילוסופית יותר ונעלה יותר מההיסטוריה. שכן השירה מספרת יותר על הכללי, ואילו ההיסטוריה על הפרטי" (אריסטו, הפואטיקה. עמ' 29. בתרגומו המכעיס של יואב רינון)

הוא טעה. המשורר אינו מספר על מה שעשוי לקרות. הוא מספר באמצעות הכללות, ואלו, כמעט תמיד, שגויות מאוד. הוא יספר לכם על סבלו המיותר של הגיבור, שאינו גיבור, ×›×™ גיבורים אין. הוא יספר לכם סיום נהדר, ודבר – לעולם – אינו מסתיים. הוא יכפה עליכם כללי משחק אכזריים, וכדי להתרגש ×™×”×™×” עליכם לקבלם. הוא ישקר.

ואם תתחילו לבצע הזרה למציאות, בכנות ולאורך זמן, רשת הסימנים שהוא טווה – כבוד ואומץ ומוות ואהבות – תיראה כאיפור זול ואפור. ואתם תקראו, מבלי שזה יגרום לדבר, מלבד חמלה, אולי, עלינו.

3.

אני לא כזה. רק לפעמים. אבל יותר ויותר לפעמים. ולזמן מה הפסקתי להאמין בספרות.

4.

"עכשיו אבידן דוד
גוזר על עצמו שכחה
ונזכר בעצמו מחדש
בעוד אלפיים שנה
ועולה מן המוות חלש
בעיניים דבוקות משֵנָה"
(אבידן, מנת קרב)

5.

ואז הלכתי לראות את "המאה השלושים" בתיאטרון עכו. שחקנים משוררים את אבידן. רק את אבידן, אבידן בלי מלים נוספות. שלושה אנשים מדברים שיר אחד, שמתפצל, כתוצאה מכך, לסכיזופרניה אחת, לאדם עם שלושה קולות. אישה שרה את "הרחובות ממריאים לאט". איש נואם את נאום הבחירות לנשיאות ארצות הברית של סינמריקה. הם מתפצלים למונולוגים, ומתאחדים לצרברוס מדברר, והכל שקרים. אבל שקרים כואבים מאוד. ושווה לקבל עליך את כללי המשחק. לפחות לפעמים.

ומלבד זאת, אתם יודעים.