זה זה זן

"הייתי אתמול בחנות ספרים, וראיתי שם את 'המדע החדש' של ויקו", אמר לי פעם ליכטש, "ידעתי שאני לא אקרא את זה בקרוב, אבל הפיתוי לקנות היה בלתי נסבל". "הקריטריון שלי, מהבחינה הזו, הוא די פשוט," עניתי. "אם לבורחס יש את זה בספריה, זה צריך להיות גם אצלי". למחרת הוא קנה את הספר. אני גם.

"ספר הזן של ג'וֹשוּ" הוא אחד מאותם ספרים. יש שוק שלם של ספרים, שקהל הלקוחות שלו מורכב מפטישיסטים של תרבות, אנשים שספרייתם מורכבת מספרים ש"מן הראוי" שיהיה להם. אין בכך רע. אני כזה, וסביר להניח שגם האנשים שיקנו את "ספר הזן של ג'ושו" הם כאלה. הם יחזיקו את הספר בספריה, ימוללו מעט את דפיו הנאים (כריכה קשה, סימניה בילט-אין), ואולי אפילו יקראו את כולו. אחר כך יעבור הספר אחר כבוד לעולם שיחות הסלון, והשם ג'ושו יקשט אנקדוטות על הסינים המשונים הללו. ככה זה.

ג'ושו הקליד: WTF

"נזיר שאל, 'מילתו של ×’'ושו – מהי?'
ג'ושו אמר, 'אין אפילו חצי מילה'.
הנזיר אמר, 'מורי, אבל האם אינך כאן?'
ג'ושו אמר, 'אינני מילה'".

הבנתם? סביר להניח שלא. ג'ושו אינו מסוג הנזירים שמתאמצים מדי להבהיר את עצמם. הוא סתום, והוא סתום במכוון. בכדי להבין, יהיה עליכם להבין קצת זן, וכנראה שגם זה לא יעזור יותר מדי. גם ההקדמה אינה מסייעת במיוחד, וההערות, שמשבצות חלק מקטעי הספר, ממשיכות באותו קו של ג'ושו.

ציטוט שהיה באמת:

"מישהו שאל, 'הירח המלא באמצע השמים – מה מקור אורו?'
ג'ושו אמר, 'מה מקור הירח?'

הערה: מה מקורה של ההערה הזאת?"

×’'ושו מוזר. הוא מוזר בכוונה. הוא מוזר ×›×™ אחד מעמודי התווך של זן הוא חשד נורא במילים. אחת מנקודות המוצא של הבודהיזם, היא שהעולם משתנה תמיד, ושכל "דבר" בו קשור לכל "דבר" אחר. אם ×–×” המצב – ואין שום סיבה להניח אחרת – המילים מטעות אותנו. הן מחלקות את העולם לחלקים, ומניחות שיש לכל חלק ×›×–×” מהות משלו. אנחנו אומרים "כיסא", ונדמה לנו שתפסנו משהו בעולם. אך בעולם אין כיסא, יש רק חומר. השפה מבלבלת, ומי שלא מאמין בכך, מוזמן להמשיך להתחבט עם שאר הפילוסופים של תרבות המערב ב"בעיית העצם".

זו אחת מהסיבות לחוסר הבהירות של הספר הזה. אם זן חשדן כלפי מילים, ג'ושו חשדן פי כמה. הוא מדבר, אך בורר מילים; מדבר, ומעדיף שלא.

וזו הסיבה השניה: זן הוא לא פילוסופיה; הוא פרקטיקה. הוא נועד להביא אותך להארה, להפנמת האמיתות הבסיסיות לגבי העולם, לא רק לידיעה שכלית שלהן. לכן הסתימוּת. אם תבינו מיד, תבינו הבנה שכלית. הסתימות מאפשרת לקטעים הקצרים הללו לתפקד כפצצת זמן קוגניטיבית. אינך אמור להבין; קודם עליך להתגלגל עמם מעט. יום אחד תבין, והקוּאן הקצרצר יתפוצץ לך במוח, וכשזה יקרה, אולי זו לא תהיה הבנה מילולית. כך הגיע להארה ג'ושו עצמו.

בריון רוחני

ב"איך עושים דברים עם מילים" (רסלינג. תרגום: גיא אלגת), אוסף הרצאות של ×’'ון אוסטין, מפנה אוסטין זרקור לסוג דיבור, שעד אז נעלם מעין. הוא מכנה אותו "מבע ביצועי" – דיבור שלא נועד לתאר דבר מה, אלא לבצע פעולה. כומר שמכריז על זוג כנשוי; הורים שמכנים את ילדם בשם; אדם שמתערב על דבר מה – כל אלו הן פעולות שמתבצעות באמצעות מילים. עצם הבעת המילים, היא הפעולה.

במובן מסוים, אפשר להתייחס לאוסף הקוּאנים ×”× "ל כצרור מבעים ביצועיים. אך אם ברוב הדוגמאות של אוסטין, המבע הביצועי פירושו פשוט לכנות משהו בשם, אצל ×’'ושו שמור למילים תפקיד אחר. ×’'ושו לא מנסה לתאר את ההארה – התיאור פירושו לעבור מהעולם עצמו לעולם המושגים המופשטים, לעולם המילים – הוא מנסה לעורר אותה. "מה משמעות 'אם תחזור אל המקור, תשיג את האמת'?" שואל אותו מישהו. "אם הייתי עונה לך," משיב ×’'ושו, "לא הייתי ראוי לאמונך" (ספר הזן של ×’'ושו, 342).

ג'ושו, במילים אחרות, הוא בריון רוחני. מילים הן רק חלק מקשת התנהגויות שלמה, שכל מטרתה היא ניתוץ המופשט לטובת הקונקרטי. כדי להצליח לעשות זאת, הוא חייב לצאת מהמסגרת ששאלות הנזירים כופות עליו. לכן הוא עונה תשובות שונות לאותן השאלות; לכן הוא עונה שלא לעניין; לכן הוא צוחק.

פתאום, אחרי כ-100 עמודים

אבל גם ג'ושו, כאשר הגיע להארה, כבר תרגל זן. סביר להניח שגם יואל הופמן, שתרגם את הספר מסינית לאנגלית (דרור בורשטיין תרגם לעברית מהתרגום האנגלי) והוסיף את ההערות, מכיר את הנושא. כנראה שזה לא נכון לגבי רוב קהל היעד של ספר זה. בשבילם, הספר יהיה אסופת חידות חסרת פשר, הבל סיני מתמשך.

ג'ושו נטוע עמוק בתוך עולם אחר, עמוס רמיזות למשלים של הבודהה ולסוטרות בודהיסטיות. חשוב מכך, הטקסט שקוע עמוק בתוך כמה משאלות היסוד של הזן-בודהיזם: כיצד ניתן להגיע להארה שהיא חסרת תשוקות, אם אתה משתוקק להגיע להארה? כיצד ניתן להשתמש בשפה, מבלי להיתפס לעולם האבחנות? מהי ה"דרך", ואיך ניתן לפסוע בה? כל הדברים הללו מרחפים שם, מעל כל דיאלוג. לעתים ההערות מועילות מאוד, לעתים לא. והאמת, אולי זה לא משנה. כי גם נזיריו של ג'ושו, שלא חסר להם רקע בבודהיזם, לא תמיד מצליחים להבין. וכי קריאה בספר הזה, גם כשלא מבינים, בונה דבר מה. פתאום, אחרי כ-100 עמודים, הקואנים הללו מצטברים לכדי תחושה של סדר. וגם אם אינך מבין קטע מסוים, משהו בו מתחיל לדגדג מוכר, כמעט הגיוני.

קטע זה פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בנענע 10. אני לא לגמרי מרוצה ממנו, כי יש עוד המון לומר, ופחדתי לחרוג ממגבלת המילים ומהדד-ליין. דיון יתקבל בברכה.

הנצחה ומלנכוליה – מחשבות בעקבות ביקור בברלין

או: אשליות של פרספקטיבה שארכיטקטורה יוצרת

1.

במאמרו "אבל ומלנכוליה" מפריד פרויד בין שני סוגים של התאבלות: ההתאבלות הרצויה, וההתאבלות שאינה רצויה, זו שאלו שמבצעים אותה "חשודים בעינינו כבעלי רגישות חולנית" (חולה על היופימיזמים של פרויד).

אם נשרטט זאת באופן גס, בתהליך האבל הרצוי, המתאבל עובר תהליך כלשהו ביחסיו עם המת. בתהליך הזה, המת הופך מסובייקט לאובייקט. כלומר, מאדם שמולו המתאבל מכונן את עצמו לאובייקט בלבד. במצב הלא רצוי, לעומת זאת, המתאבל אינו מצליח להפוך את הסובייקט המת לאובייקט, והוא ממשיך לנהל אתו מערכת יחסים ולהשקיע בו ליבידו. למצב הזה קורא פרויד מלנכוליה.

אפשר כמובן להתווכח עם פרויד על ההבדל בין מצוי (מה שהוא טוען שהוא מתאר) לבין רצוי (מה שמבקרים רבים, מכל מיני כיוונים, אומרים שהוא מתאר), כמו גם על המחשבה שיש איזה תהליך מוגדר ולינארי בעל גבולות סופיים. אבל נניח לזה כרגע. ניקח לעניינו את האבל התקין מצד אחד ואת המלנכוליה מן הצד השני.

2.

המוזיאון היהודי בברלין, בעיצובו של דניאל ליבסקינד, הוא מוזיאון מונומנטלי. הכל בו בנוי ממטאפורות גדולות מהחיים. שלוש דוגמאות:

1.ליבסקינד צייר על מפת ברלין את האיזורים בהם חיו יהודים. לקח את השרטוט הכללי של הבניין, דימה אותו למפת ברלין, ושרטט בו את ה"חלל" של היהודים. כלומר, יצר חורים במקומות שבהם גרו פעם יהודים ואינם עוד. בחורים שם ליבסקינד חלונות. והנה לנו מטאפורה נאה: היהודים המתים מאירים את המוזיאון שמנציח אותם.


במותם,כמו שאומרים, ציוו לנו את אור היום. (צילום: המוזיאון היהודי)

2. ההולך במוזיאון מטייל לאורך שלושה צירים: ציר ההמשכיות, ציר ההגירה וציר השואה. וכל מילה נוספת מיותרת.

3.בחצר המוזיאון נמצא גן הגירוש. בגן יש 48 ( נו, באמת!) עמודי בטון ובהם צומחים עצי זית (נו, באמת 2!). העניין הוא שהעמודים אינם ממש אנכיים לרצפה, וכך, כשאתה הולך בגן, אתה מרגיש תחושה של שיפוע. השיפוע, ילדים, הוא מה שחש העקור מביתו, המגורש, הנע ונד. אין לו אחיזה יציבה בקרקע. כל שיש לו הוא להביט אל השמיים ולחלום על היום בו יוכל סוף סוף לנטוע עץ זית.


חייבים, אבל ממש, להפסיק עם עצי הזית. זה כל כך בריסטול שחור עם טוש זהב (צילום: המוזיאון היהודי)

3.

ברובע היהודי הישן בברלין, בגרוסהמבורגר שטראסה, ניצב בניין דירות שנהרס בהפצצה אווירית בפברואר 1945. בשנת 1990 ביצעו האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי והסטודנטים שלו מחקר על האתר, ומצאו כי בבניין התגוררו יהודים. הם החליטו להנציח את "החלל". הם הותירו את המקום כבניין דירות רגיל למראה עם שלוש "כניסות". "הכניסה" האמצעית גולחה, והותירה רק לבנים שבורות בדפנותיה. החלל וההרס. כל שנותר הוא שלטים על דפנות ה"כניסות" הקיימות ועליהם שמות המשפחות שהתגוררו בבניין.

מלבד זאת, בברלין כולה יש לוחות קטנים מוזהבים על המדרכה לפני בניינים מסויימים. הרוכן אל הרצפה ומנסה לקרוא, מגלה כי מדובר בלוחות שמנציחים יהודים שפעם התגוררו באותו בניין, ונספו. שם, תאריך לידה, תאריך גירוש, תאריך מוות. עשרות. ואולי מאות. בכל העיר.

 

4.

מה ההבדל בין המוזיאון המונומנטלי של ליבסקינד לבין "הבניין הנעדר" של בולטנסקי ולוחות ההנצחה?

הראשון הוא מקום של אבל "תקין" ו"מסודר". מקום קבוע שמייצר אובייקט. היהודים המתים תחומים בו ואינם מציקים לנו עוד. נבוא, ולא נשכח. נבוא, ונפנים את הלקחים שהמטאפורות הארכיטקטוניות מורות לנו להפנים. נבוא, פעם בשנה, פעם בשנתיים, שש פעמים בשנה, ונמלא את חובנו להנצחה ולזיכרון.

השני, לעומת זאת, מייצר מלנכוליה. זה איננו עוד מקדש מקובע שמייצר אובייקט רחוק. הילדים הולכים על לוחות ההנצחה ושואלים: אמא, מה יש פה? הבניין המת מייצר חלל אמיתי ברחוב. ממש מעל בית הקפה שבו שותים את משקה הבוקר. אלו שכבר אינם, נוכחים. היהודים המתים הם סובייקט שמתערבב ומטמיע את חותמו ברקמת העיר המתחדשת.

5.

כשהיינו בברלין, טיילנו במקומות האלו עם דיטה, חברה של ההורים שלי ובעלת עוד כל מיני תארים מקצועיים שקשורים למערכת החינוך הישראלית. והיא אמרה לי שכל הזמן לא מניחה לה השאלה איך אנחנו ננציח את הפשעים שלנו. בסדר, יעברו חמישים שנה, מאה שנה, אבל מתישהו אנחנו נצטרך להכיר במעשים שלנו ולהצטער עליהם. איך אנחנו נעשה את זה?

ובכן, דיטה, אין לי מושג. אבל אני מקווה מאד שאנחנו נשכיל לייצר מלנכוליה. לוחות מוזהבים ביפו ובור ענקי במרכז אוניברסיטת תל אביב, בין גילמן לסוראסקי.

6.

מלבד זאת, אני סבורה שמשרד החינוך צריך להעביר את הכסף שהבטיח לנכים. באמת!

מותר שני פוסטים על אותו סרט?

(הרהור בעקבות "חופשת קיץ". ספוילרים וזה)

כמו שכתב תומר, זהו סרט שרודף את צופיו במשך ימים ארוכים אחרי הצפייה. יצירה דחוסה ומורכבת שמסרבת להידחק לירכתי התודעה. אלא שלי ×”×™×” קשה לשים את האצבע על המקום המדויק שבו הסרט ×”×–×” חתך אותי. הרבה מהמבקרים התמקדו בהתרסה האנטי דתית שבו. יקיר אלקריב, לדוגמה, כותב: ""חופשת ×§×™×¥" הוא ×”×’×™×’ דתי אותנטי, שמגיח אל העולם טעון במרירות ובכאב של מי שהתפכח מאשליותיה של ההבטחה האלוהית. למעשה, מדובר בהרהור כפירה קודר שעוסק במתח הנצחי בין קיום המצוות ככתבן וכלשונן לבין הרגש –  ×ž×¦×•ותו של הלב." ראייה כזו של הסרט הופכת אותו לעוד כתב אשמה נגד הדת והמצוות, עוד מסמך חנופה לישראלי החילוני הנאור, שיכול להתבשם שוב באמונה שהוא טוב מן הפונדמנטליסטים "ההם". בעיניי יש כאן החמצה של רובד עמוק יותר, סכין שננעצת לאו דווקא בפונדמנטליסט הדתי אלא במשהו יסודי מאוד בתרבות המערבית.

נכון, הרב אידלמן (אסי דיין, בליהוק לא מוצלח לטעמי – אם ×›×™ אני כנראה בדעת יחיד בעניין ×–×”) הוא שומר מצוות קנאי, שכופה את הקנאות שלו על בני משפחתו. אבל ×–×” לא הדבר היחיד שאפשר לומר על הדמות הזאת. משום ששמירת המצוות הקנאית של הרב אידלמן והלימוד האובססיבי שלו אינם תכלית אלא אמצעי. זהו האמצעי שלו להפוך למה שבעיניו הנו תכלית הבריאה – להיות צדיק. הרב אידלמן סימן לו אידיאל שהוא שואף אליו, אדם עליון שהוא רוצה להיות (ולמעשה מאמין שכבר הנו ×›×–×”), והוא עושה הכול כדי להגשים את המטרה הזאת. העובדה שאת המתכון המדויק איך להפוך לאדם עליון הוא מצא בתורה או בגמרא אינה מהותית כאן. מה שחשוב הוא האמונה שיכול אדם לחיות את חייו באופן שמרומם אותו מעל שאר הבריאה, שאלה הם החיים היחידים הראויים לחיותם, ושחיים כאלה מצדיקים שימוש בכל דבר אחר בעולם – בכל יצור אחר בעולם – כאמצעי לתכלית הזו. האמונה הזאת אינה מיוחדת לקנאי הדת בקהילה היהודית הליטאית. היו (ויש) הרבה מאוד יוצרים שחיו אותה. אם לתת דוגמה מעולם שונה לחלוטין, מספרים על ויטגנשטיין שהיה עסוק באובססיביות כל ימי חייו בשאלה אם הוא גאון, מפני שרק אם הוא אכן גאון יש הצדקה לזה שהוא חרא של בנאדם.

השאיפה של הרב אידלמן להיות צדיק – שאינה שונה מהותית מאידיאל המימוש העצמי של הרבה אנשים בתרבות המערבית – הופכת אותו לאדם אטום ומנותק רגשית. מול אשתו ובנו, הפקוחים במישרין ×–×” לזה, לעצמם ולעולם, הקשר של אידלמן עם העולם, עם הזולת ועם עצמו מתווך בטקסטים, במצוות, באידיאלים. הוא אינו רואה את היונה וגוזליה, הוא רואה את המצווה שתעלה אותו עוד מדרגה בהתקרבותו לקב"×”. הוא אינו רואה את הילד, הוא רואה את הבן שהשם נתן לו כגמול על צדקתו, בן שתפקידו לשמש כהוכחה נוספת וכאמצעי נוסף לצדקתו של האב. הוא אינו מרגיש במישרין את האבל שלו על מות בנו – הוא מרגיש את הניסיון שבו אלוהים מעמיד אותו, ונוזף באשתו שאינה עומדת בניסיון ×”×–×” ובוכה בשבת. (אפשר אפילו לומר שהעונש של אידלמן על גבהות לבו הוא לאו דווקא הבן שנלקח ממנו, אלא הניתוק הרגשי שלו – חוסר היכולת שלו להתאבל באמת על הבן ×”×–×”.) האם רק בעולם הדתי יש התייחסות אינסטרומנטלית כזו לעולם, לזולת, לחיים? אני חושבת שלא. אני חושבת שהלב האמיתי של הסרט איננו ההתרסה של דוד וולך נגד העולם הדתי שממנו יצא, אלא השאלה אם הוא, כיוצר, יוכל באמת לברוח מדמות האדם האידיאלית שרודפת לא רק את העולם הדתי היהודי אלא את התרבות המערבית כולה. אם הוא כיוצר יוכל באמת להיות פקוח לעולם, לזולת ולעצמו, באופן שאיננו מתווך באידיאלים של מימוש עצמי שיהפכו אותו לאדם אטום ומנותק. במובן ×–×” הסרט אינו סכין שוולך נועץ בפונדמנטליסט הדתי, אלא סכין שהוא נועץ בעצמו. וזה כוחו.