פראנק מיותר ליום

"המאסטרו" נועדה להיות תוכנית קאלט, והיא אכן כזו. למעשה, לא ברור איך אפשר ללהק את צביקה פיק למשהו, מבלי שהוא יהפוך לקאלט אוטומטית. האיש הוא גלאם מאנפף. גרוע מכך, הוא תינוק.

אני יודע שאני קצת מאחר את המוקדם, אבל תכניות טלוויזיה אינן נקרות בדרכי בתכיפות רבה מדי. את הפרק הראשון של "המאסטרו" ראיתי בטעות, בשידור חוזר, אצל אחי. אי אפשר היה להתנתק מזה. במשך מרבית הפרק, צביקה פיק ישב. סביבו נעו עבדים. הם התהדרו בתארים נוסח "נהג אישי" ו"מנהלת משק בית", אבל עיקר תפקידם היה לזוז במקום פיק.

סצנה: פיק יושב, שותה מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". אורית, מנהלת משק הבית, מביאה לו מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". כנ"ל. "אורית! לא תאמיני, אני שוב צמא". המטבח במרחק הליכה.

סצנה: פיק יושב. אמו מגיעה לבקר בבית החדש. הוא מורה לנהג האישי שלו לעשות לה סיור.

סצנה: פיק יושב, אוכל עוגיה ושותה מים. "יש רק מים?", הוא שואל. "עוגיה לא הולך עם מים. אורית! עוגיה לא הולך עם מים". אורית מביאה משהו אחר.

***

אחת הדרכים היעילות ביותר להביט על ספרות, לטעמי, היא כאוסף של פוטנציאלים. האמירה הזו אינה נכונה רק לנרטיבים, אך היא נכונה במיוחד בנוגע אליהם. בכל הנוגע לנרטיב, בחירת הדמות בהכרח מושפעת מפוטנציאל הפעולות שהדמות פותחת. מעמד חברתי, כוח, תקופה, אינטליגנציה – כל אלה מאפשרים למחבר פעולות מסוימות, וחוסמים בפניו פעולות אחרות.

ועכשיו, חשבו רגע מה הייתם עושים לו הייתם עשירים. אני הייתי מפסיק לעבוד, וטס לאמסטרדם. אני מניח שהשאיפות האלו חופפות, פחות או יותר, לאלו של מרבית האנשים. צביקה פיק הוא טיפוס מבוסס, אך הוא לוקח את כל פוטנציאל הפעולות שמתאפשר לו מתוקף מעמדו החברתי, ומכנס אותו פנימה. הוא חי כאחד האדם, רק בלי לזוז, במצב צבירה של תינוק מזקין. כל שחסר הוא מישהו שיטפח לו על הגב לשחרר גיהוק.

כאשר פיק לא יכול לנצל את מעמדו, הוא תקוע. ראו את הסרטון הבא, שבו הוא וחברה שלו נוסעים ברכב בפולין. פיק לא יכול לפקוד על אשתו לנגב את החלון, והיא לא יכולה לפקוד עליו לעשות זאת. החלון פשוט לא ינוגב, כי אין מי שינגב, יש רק מי שיקטר על זה.

***

"הוא תקוע בטריפ," אמר לי אחי, "ואין מי שיספר לו את זה". תיאור די מדויק, התיאור הנ"ל. באחת הסצינות בפרק הראשון, מקבל פיק במתנה את בובת השעווה שלו ממוזיאון השעווה, שבדיוק עמד להיסגר. הוא שם את הבובה המפלצתית בסלון, ומראה אותה לאורחים. בשלב מסוים מגיע ננסי ברנדס, שמביט בבובה, מעביר מבט לצביקה פיק, ומביט בבובה שוב. אפשר כמעט לשמוע אותו חושב: לומר או לא לומר, ואז מחליט להחליק את זה. עדיף לשתוק.

ב"סתיו של פטריארך" מתאר גרסיה לורקה את קורותיו של רודן דרום אמריקני רקוב. המשפטים ארוכים ונפתלים, והם נוטלים אליהם את קורות המדינה וקורות הרודן, ובוחשים אותם יחדיו. הכל מתפורר ונרקב, אבל אף אחד לא מספר לאף אחד, כולם מקיימים את הפיקציה של הרודנות הקטנה ההיא, אנשים שכל תפקידם למסך בין הרודן לבין מדינתו.

כך גם פיק ואנשיו. הם נעים בתוך בועה נהדרת, מעין אוטרקיית-תודעה אטומה, שאיש לא מעז לפוצץ, ודאי לא הם עצמם.

***

אז הלכתי לקרוא את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". אורוול יורד לעם, מתבשם בזוהמה אותנטית, וחוזר לספר לחבר'ה.

אני לא עושה עם הספר הזה צדק. זה ספר מדהים, ועדיין הוא מתפקד לפעמים כמו ספר לתיירים, כמו אחד מהספרים ה[הכנס שם מדינה כאן], שזוכים לפופולריות עונתית ומתחלפת, פעם הודו, פעם אפגניסטן. מאידך, אנו זקוקים לספר התיירים המסוים הזה, כי אנחנו תיירים בכל זאת, פאלפ סטייל.

"אתה מגלה, למשל, את החשאיות הנדבקת לעוני. לפתע פתאום נפלת לרמת הכנסה של שישה פראנקים ליום. כמובן שאינך מעז להודות בכך – עליך להעמיד פנים שאתה מוסיף לחיות כרגיל. מלכתחילה ×–×” מסבך אותך ברשת של שקרים – ואפילו בעזרת השקרים אתה מצליח בקושי להסתדר עם המצב […] וכמובן, הארוחות – הארוחות הן המצוקה הגרועה מכל. כל יום, בזמן הארוחה, אתה יוצא למסעדה, כביכול, ומשוטט שעה בגני לוקסמבורג ומתבונן ביונים. אחר-כך אתה מבריח את האוכל הביתה, בכיסיך. האוכל שלך הוא לחם ומרגרינה, או לחם ויין, ואפילו טיב המזון נשלט על ידי שקרים. אתה חייב לקנות לחם שיפון במקום הלחם הרגיל, מפני שכיכרות לחם השיפון – אף שהן יקרות יותר – צורתן עגולה וניתן להבריחן בתוך הכיסים. כך אתה מבזבז פראנק מיותר ליום". (אורוול, 13)

הפראנקים זה הדבר החשוב. פראנקים סופרים בתחילת כל פרק, ושילינגים גם, אם יש. את זה לא יבינו אנשי הקפיטליסט היומי לעולם, את זה לא יבין גם ביבי. להיות עני אין פירושו לעבוד בשטיפת רצפות כי אתה לא רוצה לקחת כסף מההורים, להיות עני זה כאשר אין ממי לקחת כסף, וזו הדאגה הקטנונית, שמחשבת חישובים לפני כל כוס קפה בחוץ, והפחד שגם אם חישבת הכל נכון, הנה בא הבלת"מ לחרב לך את התקציב, שתמיד שם, במאחורה של הראש.

***

אלא שגם אורוול הוא תייר. הוא ×¢× ×™ מבחירה, כדי לראות. ×–×” הפוטנציאל הגדול של העוני, לראות את העוני, ולספר לחבר'×” איך נראים עניים. אנחנו לא רואים עניים, ואם רואים – מסננים. אין לנו בישראל עוני במימדי העוני באירופה של סוף מלחמת העולם הראשונה. מרבית העניים שלנו מחזיקים בדירות, ופשוט גוררים איכשהו. מחוסרי בית ישנם, אך הם נדירים יחסית, או לפחות כך ×–×” נראה מכאן. אפשר לראות אותם רק ברשימות האלמונים שמתו ברחוב, שבאתר משטרת ישראל (זהירות, לא תמונות קלות); רשימות ארוכות מדי.

אני מתגלגל כמעט שבוע עם כל זה בראש, מעדכן את הרשימה המנטאלית שממנה נרקם הפוסט הזה, והיה חסר לי סיגור. הגניב אותי עניין הפוטנציאלים, מערכת אפשרויות הפעולה שפתוחה לפנינו, והתגלגלתי עם זה עוד קצת. אלא שפוטנציאלים יש הרבה, לא רק פוטנציאלי פעולה, ופתאום זה נהיה קצת מפחיד.

אורוול לובש כמה בגדים רעים ונהיה עני. הוא צריך לעשות את זה לא רק כדי להכיר את ה-Common People, אלא כדי להצליח לתפוס בכלל את צורת הקיום הזו. הספר הוא ויכוח ארוך, שבו מרבית טענות המתנגדים לא נשמעות כלל. אבל הן משתמעות מכל סיטואציה, מעצם הצורך באזכורה. לעתים, אורוול מזכיר אותן במפורש:

"הפחד מפני האספסוף הוא אמונה תפלה. הוא מבוסס על הרעיון שישנו הבדל מסתורי, שורשי, בין העשירים לעניים, כאילו היו שני גזעים שונים, כמו הכושים והלבנים. אך במציאות הבדל ×›×–×” אינו בנמצא. המוני העשירים והמוני העניים נבדלים בהכנסותיהם בלבד, לא בכל דבר אחר, והמיליונר הממוצע אינו אלא שוטף הכלים הממוצע בחליפה חדשה [..] אך הצרה היא, ×›×™ אנשים אינטליגנטים ומתורבתים, אותם אנשים שניתן לצפות ×›×™ תהיינה להם דעות ליבראליות, לעולם אינם שוהים במחיצתם של העניים. שכן, רוב האנשים המחונכים – מה הם יודעים על העוני? בעותק שירי ויון הנמצא ברשותי, חשב העורך באמת ובתמים ×›×™ צריך להסביר את השורה "ואת הלחם מבעד לחלון, לראותו בלבד", בהערת שוליים; עד כדי כך רחוקה אפילו חוויית הרעב מנסיונו של האיש המחונך. בערות זו מולידה באופן טבעי למדי פחד, המעוגן באמונה תפלה, מפני האספסוף. האיש המחונך מצייר בדמיונו כנופיה גדולה של יצורים תת-אנושיים, המתאווים ליום חופשי אחד, כדי לבזוז את ביתו, לשרוף את ספריו ולהציב אותו לעבודה – השגחה על איזו מכונה, או טיאטוא בתי-שימוש. "כל דבר," הוא חושב, "כל אי-צדק שבעולם, עדיף על פני התרת הרסן מהאספסוף ×”×–×”". אין הוא תופס, שלא קיימת כל שאלה של התרת הרסן מן האספסוף – מפני שאין הבדל בין המוני העשירים להמוני העניים. האספסוף, למעשה, משוחרר כבר עתה, ובדמות אנשים עשירים, הוא משתמש בכוחו כדי לכונן מכונות אדירות, חדגוניות, של שעמום". (אורוול, 85)

זו אמת מובנת מאליה, ובכל זה היה צורך לומר אותה, ואולי אותו צורך עדיין קיים. אומר זאת אחרת: המעמד ממסך. אנחנו לא יודעים דבר, אוטרקיית תודעה מעמדית, מרקסיזם וולגרי, קלאסי.

אומר זאת אחרת: המעמד מבנה לנו לא רק את פוטנציאל הפעולות האפשריות (והמחירים שאותם נשלם על פעולות אלו), הוא מבנה גם את פוטנציאל הראיה שלנו. ואת כל הפוטנציאלים הללו אנחנו ממקמים על נקודת האפס הנורמטיבית, המקום שבו הנורמה נמצאת. ככה, איפה שאנחנו, זה נורמלי, ומסביב הכל ביזאר.

אפשר להסתכל על צביקה פיק ולראות קאלט. אני בעיקר רואה מלחמת מעמדות. אין אצלו הומוגניות מעמדית, קבוצת אנשים שמעמדם זהה, שמכוננים זה את ראיית העולם של זה. הוא חי כמלך, מוקף צמיתים, שעוניים צורם מכל מחווה. אורית כבר תביא לו מיץ.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

קרול ואליס – אין סיבה לאמץ דווקא את הסנסציה

הקטע הבא התחיל כתגובה מאוחרת אבל התארך.

מיטל שרון כתבה לפני מספר ימים על ספר אמריקאי חדש שתורם לטרנד שמצייר את לואיס קרול כפדופיל ומנסה להטיל כתם על שמו (ואולי על כל היצירה שלו). אין לי שום דבר להגיד על הביקורת של מיטל על הספר האמריקאי (אני אפילו חושד שהיא מדויקת), אבל חלק מהדברים שמובאים בפוסט משל היו עובדות מחייו של קרול, רחוקים מלהיות עובדות מוסכמות….

אז התגובה באיחור, אבל בעיני נעשה כאן עוול.

לא.

לא "סביר אפילו להניח". מאוד לא סביר להניח אפילו.

נשמע כאילו חלק מהנאמר בפוסט נובע (דרך התיווך האמריקאי) מכמה מהקלישאות של הביוגרפיות המוקדמות של קרול ששמרו על כמה סטריאוטיפים שלו בעיני הציבור, ומשמשות מעת לעת את התקשורת כדי לטפח את הגרסה הסנסציונית.

רק מה – שהמחקר הקרוליאני (קורפוס בגודל שנא בין המפחיד למטריד) התקדם הרבה מאז, ועולות ממנו עוד הרבה אפשרויות. אני רחוק מלהיות carrollian, וימי האובססיה שלי עם הספר מאחורי (אם ×›×™ מספר המהדורות שיש לי שלו הוא כנראה הרבה מעל הממוצע. כולל הפקסימיליה של המתנה המקורית), אבל אפילו בידע המועט שלי (שבדיקה מהירה הראתה שחלק ממנו גם מוזכר בקצרה בערך על קרול וויקיפדיה) יש להצביע על כך שדברים לאו דווקא ×›×” פשטניים וצהובים. בעיקר בעשור האחרון, חלקים רחבים של המחקר הרציני די ירדו מכל עניין הפדופיליה, וגם בקרב אלה שמדברים על נטיות כאלה, מדברים על קרול כעל פדופיל מודחק שלא מימש את הפנטזיות שלו, ובעצם לא עשה שום פשע.

אני לא אומר שאין שמץ של סיכוי שהגרסה הזאת נכונה, רק שיש עוד לא מעט אפשרויות, שקשה מאוד לשפוט ביניהן, ואין סיבה להדגיש דווקא את זאת (שזוכה לדומיננטיות בתקשורת מסיבות מובנות).

מגמגם כן. מתבודד/מופנם? לא ממש. איש חברה מאוד פעיל וידיד אישי של כמה יוצרים חשובים בתקופתו, שכן היו לו כמה וכמה קשרים עם נשים מבוגרות.

בנוסף, בתקופה ההיא במסגרות חברתיות יש חשיבות ליכולת של אנשים לבדר את עצמם – × ×’×™× ×”, שירה, הקראה, וכו'. במובן ×”×–×” קרול מצויד בשלל כישורים ועוד מגיל צעיר ×”×™×” "הבדרן המשפחתי".

יש ממצאים שמספקים המון הסברים אפשריים ומניחי דעת גם לחיבה של קרול לילדים. הוא × ×”×’ לספר סיפורים, וליצור יצירות עבור אחיו מהם נקרע בגיל צעיר ונשלח לראגבי, שם נראה שעבר התעללויות מסוגים שונים (אולי גם מינית, לא בלתי נפוץ בבתי הספר הפרטיים לבנים). בכל מקרה – התגעגע לתקופה הזוהר של הילדות שלו כל חייו. הוא ×–×›×” לעוד תקופה קצרה כזאת בין ראגבי לאוקספורד, ואז אירע המוות הטראומטי של אמו וגדע את תור הזהב השני ×”×–×” באופן פתאומי. יש לקרול עניין מאוד גדול בתפיסת זמן ובנעורים ברי החלוף ובתמותה (שירי המסגרת של אליס מדברים על ×–×” בבירור, אבל ×–×” בכל יצירתו).

לא מפתיע שטיפוס שאוהב להתעסק עם תכנים שלא נתפסים כמתאימים למבוגרים, שהרי החלוקה החברתית אז בעניין ספרות ותרבות מאוד קשוחה (הויקטוריאנים עצמם המציאו הרבה ממה שאנחנו מכירים כתרבות ילדות, והיא קשורה קשר עבות לאובססיה שלהם עם הירארכיות), ואוהב ליצור, להופיע ולבדר, וגם מתגעגע כל חייו לילדותו האבודה, מצא לעצמו קהל מתאים לבלות במחיצתו. לקפוץ ולהאשים אותו בפדופיליה – אפשר לעשות את ×–×” באותה מידה לשורה של יוצרים חשובים עבור ילדים, או כל מי שבוחר לעבוד עם ילדים. רובם יהיו חפים מפשע.

במסגרת ההבנה הזאת של הצד ×”×–×” של אישיותו – צילומי ילדים הם נושא נפוץ בצילום הוויקטוריאני, בין השאר בגלל ההתפעמות מהמדיום החדש ש"עוצר את הזמן". גם זאת לא ראיה מפלילה.

גם לנתק עם הלידלים יש יותר מהסבר אחד.

את הדפים מהיומן די בטוח שלא הוא קרע, אלא בני משפחתו אחרי מותו, כי הרשומה מושלמת בכתב יד אחר. הויקטוריאנים האלה, היו צבועים רציניים ואיך הם נתפסים בזירה הציבורית גרם להם להתנהגויות שבעיניים עכשוויות הן תמוהות. בכלל היומנים שלו מהתקופה הועלמו, וכנראה שלא על ידו. ההשערה הרווחת היא בני משפחה שמגנים על "שם המשפחה". לא הייתה להם עדין הפרספקטיבה ההיסטורית להבין שקרול הוא השם הכי חשוב במשפחה.

כמה אפשרויות שעלו לאורך השנים, חלקן בעשור האחרון:

אמא לידל, שהייתה אישה מאוד דומיננטית והיוותה כנראה השראה למלכת הלבבות, דחפה את הנתק. כמה מהחוקרים טוענים שלקרול היה רומן איתה (אולי לכן כינה אותה מלכת הלבבות?), ושהנתק בא כשהרומן הזה התפוצץ או מהקנאה שלה בחיבה שהרעיף על הבנות.

יש חוקרים שמצליחים לבנות סיפור לגבי חיזורים של קרול אחרי סוכנת הבית שלהם שלא מצאו חן בעיניהם.

יש חוקרים שטוענים שבעוד קרול מרעיף תשומת לב אליס, הוא מטפח תכניות לגבי אחותה הגדולה.

קרול והלידלים לא היו בני אותו מעמד, הם היו אריסטוקרטיה והוא לא. מה שהפך אותו, כנראה, במובנים מסוימים ל"כאב ראש" עבורם (הוא התפרסם רק אחרי שפורסם הספר אליס אותו העניק לה לא באופן אישי, ואחרי הנתק, אם אני זוכר נכון), ויש גם תיאוריות שאומרות שחששו שינסה להתארס עם אליס כשתגיע לפרקה (נפוץ בתקופה הויקטוריאנית בין גברים מבוגרים ועלמות צעירות), אם כי יכול להיות שהם פשוט לא הצליחו לפענח את הקשר המיוחד שלו עם הילדים.

העניין הוא שעם אנשים בכלל וויקטוריאנים בפרט לא צריך אפילו רומן בשביל ריב שמוליך לשריפת המכתבים וכו'. ריבים קורים. זה שהם קורים ללואיס קרול לא מצדיק סיבה חזקה מהסיבות הרגילות. אבל בחיי שנראה לי שגם אם הריב המקורי היה על זה שהוא רצה שיתחילו לשלם לו כבייביסטר, מה שהיה שורד זה איזה הסבר סנסציוני.

בשורה התחתונה – יש המון היפותזות. יש המון, אבל לא מספיק, תעודות. יש מעט מאוד סיבות להעדיף אחת על גבי השנייה, אלא אם ×–×” לטובת הסנסציה.

בקיצור – בהתחשב בתרומה של האדון ×”×–×” לתרבות המערבית, לא ברור למה שנבחר דווקא לתייג אותו כפדופיל, כשיש כל כך הרבה הסברים אפשריים הגיוניים לא פחות וחלקם אף יותר.

בתור אנשי תרבות יש לנו חובה לא להיסחף אוטומטית לסנסציות התקשורתיות שכנראה שאינן יותר מהשלכה של אובססיות עכשוויות.

נראה לי שאת המינימום הזה אנחנו חייבים לאיש שנתן לנו את עליסה. לא?

אורי ברוכין כותב גם ב-Marketing Babylon (עברית, אנגלית)

כשאני שומע את המילה תרבות אני שולף אקדח

 

רשות השידור ×”יא ×”גוף המשונה ביותר בנוף התקשורת בארץ. מצד אחד יש להם המון כסף של הממשלה, הם אינם גוף מסחרי ולכן הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. נשמע אחלה, לא? אז למה כל מה שהם עושים כל-כך מחורבן? כנראה ×›×™ הם זקנים מבולבלים וחסרי כיוון שמוכנים לרדת על הברכיים עבור כל פוליטיקאי שעובר בסביבה ומחייך אליהם.
אתמול התפרסם שהרשות טירפדה דיל עם עמוס גיתאי. עכשיו גיתאי מאוד רחוק מהטעם האישי שלי, האמת היא שאני לא סובל אותו וגם לא את הסרטים שלו. אך הנימוקים לביטול העסקה איתו (שכללה השקעה בסרט החדש השלו וקניה של תשעה סרטים ישנים במחיר מבצע של 200 אלף דולר) הריחו לי קצת מסריחים. המשנה ליו"ר רשות השידור,דורית ענבר אומרת: ×›×™ לא ראוי שרשות השידור תסייע במימון סרטים של במאי שחי שנים רבות מחוץ לישראל. אחרים טענו ×›×™ לסרטיו של גיתאי יש גוון פוליטי ×•זו ×¢×™×œ×” ×ž×¡×¤×§×ª כדי ×œ×¤×¡×•ל אותם. סתם תהייה מקרית עלתה במוחי: כשערוץ 1 משלם כסף כדי לרכוש את זכויות השידור של סרט כלשהו של קלינט איסטווד האם גם אז הם שואלים את עצמם האם ראוי לתמוך בסרט של במאי שלא גר מספיק שנים בארץ? האם חייו האישיים של גיתאי וכתובת מגוריו בין השנים 87-92 באמת מעידים על איכות הקולנוע שהוא עושה? אני בספק אם חברי הוועדה בכלל ראו את הסרטים.
הסיפור ×”×–×” מזכיר מקרה מהעבר הקרוב כאשר קרן רבינוביץ`, בניגוד להחלטות הוודעה המייעצת, החליטה לא לתמוך בסרט של אייל סיוון (הספיציאליסט) על המותג JAFFA בטענה ×›×™ הבמאי שמאלני מדי. לרגע התחוללה סערה בכוס תה, חברים בוועדה התפטרו לאות מחאה, והסיפור נשכח. גם הסיפור עם עברי לידר והצבא וכל אופנת צליבת המשתמטים שהתקשורת מלבה ישכח במהרה. מה שישאר הוא צנזורה סטליניסטית שתקבע עבורנו מיהו אמן ראוי. הקריטריונים לא יהיו כשרון או עניין לציבור אלא נאמנות לשלטון. אם מישהו חושב שהמשפט האחרון מוגזם או דמגוגי צריך רק לחשוב שוב על שלושה אמנים, מצליחים ופופולריים שנפסלו על סמך הקריטריון ×”×–×” בדיוק. 
אז מה יהיה?
יהיה נפלא!
יהיו לנו סרטים יפים ושירים יפים ואנשים יפים ודעות יפות והכי חשוב, תהיה לנו ארץ נהדרת!