בזכות הבלעע

כרגע קיבלתי במייל פרטים על הספר הבא בהוצאת רסלינג: "הסיפור והלאום" [קריאות ביקורתיות בקאנון הסיפורת העברית] מאת חנן חבר.

כך מתארים את הספר ברסלינג: בספרו הפרדיגמטי והפנורמי "הסיפור והלאום" מציע חנן חבר, מתוך פרספקטיבה תיאורטית רחבה, פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית. דרך תחנות מרכזיות מראשית המאה ה-20 ועד סופה מציג הספר חקירה ביקורתית, אשר נסמכת על התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל "שיח המיעוטים", החותרת תחת הקאנון העברי ותחת המבט הציוני על תולדות הספרות העברית. אל מול ההישענות על המטא-נרטיב הציוני הספר מצביע על שורת אלטרנטיבות ספרותיות שמייצרת ההיסטוריוגרפיה שאינה מכפיפה עצמה להיענות למטא-נרטיב זה.

ובמלים אחרות: חבר משתמש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית כדי לבדוק את הספרות העברית מראשית המאה ה-20, ולבחון עד כמה פתחה את התחת בפני המטא-נרטיב הציוני או עד כמה פתחה את התחת של המטא-נרטיב הציוני.

כעת,

אני אוהבת את חנן חבר. הוא חכם, הוא בהיר, והוא מכיר ומוקיר את הספרות העברית. אפשר להתווכח או לא על נכונות הקריאה שלו, אבל הטקסטים שהוא מנפיק אינם אונסים את הטקסט, אלא מנסים ללטף את חמוקיו. אני מוכנה להתערב שחבר לעולם לא יגיד שגנסין היה הומו, ואני מוכנה גם לשים את ידי הימנית על זה שחבר לעולם לא היה משתמש במשפט "פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית"

אני אוהבת גם דיונים על המטא-נרטיב הציוני. למעשה, חלק ניכר מהתזה שלי עוסק ביחס שבין המטא-נרטיב הציוני לבין נרטיבים של אימהות מתות שנכתבו בעברית. לפעמים, במקלחת, אני מזמזמת לעצמי מטא-נרטיב ציוני. מייד אני חושבת על איזה גרשון שקד, שבדמיוני תמיד מוצב בפסיפס על הקיר בסוזן דלל, עם שפם ותרבוש, כשהוא מהמהם לעצמו, בדרכו מחדרו מלא העובש אל אהובתו צחת הבשר.
ובכל זאת, בלעע

וכל זאת למה?

כי כמה אפשר? כמה?
לפתוח את הספר, להתרגש מהכריכה, לרפרף על רשימת הנושאים, להגיע מייד לעמוד האחורי כדי להיזכר כמה עמודים יש בספר. לקרוא, לקרוא שוב, להשוות למה שכבר יודעים, להשוות למה שעוד לא יודעים, להסכים, לא להסכים, להתרגש, להתאכזב, לכתוב, לדון, לסקול, לשבח, להלל, לקלס.
מספיק. הגיע הזמן להיכנע לתחושת הקבס שנגרמת מאכילת יתר של בוטנים ובייגלה ומקריאה יתרה בספרים. יש להקשיב לחלקיקי השומן המוקשה המטפסים במעלה הגרון ולעמודים הממורטטים והמקלדת העייפה, שמתחננים: הניחו לנו. לצאת אל הרחוב, אל הים, אל הגינה, אל בית הקפה, להותיר מאחור את הספרים, את המקלדת ואת המסך. לחיות.


ביטול: מיטל שרון: הספר והלאום

ד"ר מנהטן ומה הקטע עם הטרלפמדורים

1.

"וונגוט מת. ככה זה".

ההתחכמות הנ"ל מופיעה פעם אחת בגוגל בעברית, ו-64 פעמים באנגלית. יש אפילו קליפ ושיר. אני אתאפק.

2.

"ככה זה" (so it goes) מופיע גם ברשימת "15 הדברים שקורט וונגוט אמר טוב יותר מכל אדם אחר". זו רשימה די מבעסת, אבל "ככה זה" חייב היה להופיע בה. הביטוי מבצבץ אחרי כל פסקה ממוצעת ב"בית מטבחיים 5", הספר הטרלפמדורי של וונגוט, והוא מוצלח כל כך לא בגלל הצירוף של "ככה" ו"זה" (ובאנגלית זה אכן נשמע טוב יותר), אלא בגלל הצירוף של טרלפמדורים ובני אדם.

ועכשיו אסביר.

3.

"×›×›×” ×–×”" הוא מה שאומרים הטרלפמדורים כאשר מישהו מת. "כל הרגעים – עבר, הווה ועתיד – היו קיימים מאז ומתמיד ויהיו קיימים לנצח. הטרלפמדורים מסוגלים להתבונן בכל הרגעים השונים הללו ממש כשם שאנו מסוגלים להתבונן, למשל, בשלוחה של הרי הרוקי. הם מסוגלים לראות כמה תמידיים הם כל הרגעים, והם מסוגלים להתבונן בכל רגע המעניין אותם. רק האשליה שלנו, כאן על הארץ, אומרת שכל רגע בא אחרי רגע שקדם לו, כחרוזים על חוט, ושכל רגע חולף חלף לנצח".

"טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע מיוחד זה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. על כן כאשר אני עצמי שומע שמישהו מת אני מושך בכתפי ואומר מה שאומרים הטרלפמדורים בראותם איש מת. הם אומרים: 'ככה זה'".

את זה, אגב, מספר בילי פילגרים. הוא חי זמן מה עם הטרלפמדורים, ועתה, כמו הבודהה, הוא מתכוון להביא מזור לעולם באמצעות הראייה המיוחדת להם. אם תכירו את טבעו האמיתי של הקיום, לא תדעו עוד אומללות.

4.

ולכן, וונגוט, ששולח ידו בכתיבת ספר טרלפמדורי, מסיים את מרבית פסקאותיו ב"ככה זה". כלומר, בגלל זה ובגלל שמישהו מת עם כל פסקה וחצי. אבל איכשהו לא מרגישים באופטימיות רבה מדי ב"מסע הצלב של הילדים". וונגוט בונה על הפער שבין הטרלפמדורים לבני האדם. הוא אומר "ככה זה" בטרלפמדורית, ויודע שזה יתורגם לאנגלית/עברית/אנושית. ושאצלנו זה לא ככה. לא כך עד כאב.

5.

"בית מטבחיים 5" הוא לא באמת ספר טרלפמדורי. ספרים טרלפמדורים נראים ככה:

"כל גיבוב סמלים הוא הודעה דחופה ומתוקצרת המתארת סיטואציה, סצינה. אנחנו, הטרלפמדורים, קוראים אותם בבת-אחת, לא בזה אחר זה. אין קשר מיוחד כלשהו בין כל ההודעות, אלא שהמחבר בירר אותן בקפידה, כדי שכאשר ייראו יחד בבת-אחת הן ייצרו דימוי של חיים יפים, מפתיעים ועמוקים. אין התחלה, אין אמצע, אין סוף, אין מתח, אין מוסר-השכל, אין סיבות, אין השפעות. מה שאנחנו אוהבים בספרים שלנו זה העומק של רגעים נפלאים רבים הנראים בעת ובעונה אחת".

ב"בית מטבחיים 5" יש עלילה. אמנם, היא מורכבת מהמון סצינות, שטבועות, כמו יתוש בתוך ענבר, בזמנים שונים, אבל יש עלילה. אם תרצו, אפשר לתאר את הספר כרשת של זעיר-עלילות, שנובעות כולן מחייו של בילי פילגרים. אריסטו היה קורא לזה "אחדות הגיבור".

קשה לכתוב ספר טרלפמדורי בשפה אנושית. הזמן טבוע באבני הבניין של השפה, אפילו אם זו שפת ההופי. אם הוא היה רוצה לכתוב ספר טרלפמדורי באמת, היה על וונגוט להשתמש בקומיקס.

6.

"Watchmen" של אלן מור עושה משהו כזה, ובשביל אותו האפקט. אחת הדמויות בקומיקס האולטרה-מוצלח הנ"ל היא ג'ון, הידוע גם כ"ד"ר מנהטן". זה הסופר גיבור היחיד בקומיקס הנ"ל, ואחת מיכולותיו המגניבות היא היכולת לראות את הזמן כולו. לראות את הזמן פירושו להפוך זמן למרחב.

והנה, קומיקס הוא בדיוק המדיום בשביל זה. ציור, כפי שאמר אחד לסינג, הוא אמנות מרחבית וכתיבה היא אמנות של זמן. אנחנו פחות או יותר תופסים תמונה ברגע אחד (פחות מיותר), אבל נאלצים לקרוא ברצף של זמן, מילה אחר מילה. משפט אחר משפט.

וקומיקס, כאמנות סינקרטית, יכול לשחק עם הדברים האלה. קומיקס יכול לשלב בין טקסט לתמונה, תמונה לתמונה, טקסט לטקסט, בדרכים שסיפור רגיל אינו מסוגל. וכך, בפרק הרביעי של ווצ'מן יש את אחד הניסיונות המגניבים ביותר ליצור תחושת זמן שונה, לראות את הזמן דרך העיניים של ג'ון.

7.

ראו את העמוד הראשון של הפרק הרביעי. ג'ון יושב על המאדים, מביט בתמונה. הטקסט מתאר את הציור. בפאנל הבא התמונה כבר על אדמת המאדים. אבל לא בגלל שג'ון הפיל את התמונה, הוא יפיל אותה עוד 12 שניות, טוען הטקסט. אבל היא שם, 12 שניות אל העתיד.

הוא עדיין מחזיק בתמונה בפאנל השלישי, ונזכר איך הוא לקח אותה לפני 27 שעות. היא עדיין שם, הוא חושב, והפאנל הרביעי מראה אותו שם, בבר שממנו הוא לקח את התמונה. הציור בפאנל הזה, אגב, הוא ציטוט מדויק של פאנל שמופיע בפרק השלישי. לפני 27 שעות ג'ון לקח את התמונה, וכך זה נראה.

בפאנל ה-9 התמונה על רצפת המאדים. אלא שעכשיו זה לא העתיד, 12 שניות מההווה. עכשיו זה עכשיו, והפאנל הוא ציטוט מדויק של פאנל 2. והתמונה? היא ציטוט מדויק של ג'ון וג'ני, פעם בפארק, ב"תחילתו" של רצף אירועים שיוביל להפיכתו של ג'ון לסופר גיבור. כמו רשת תמונות, זעיר עלילות, שנובעות כולן מחייו של ג'ון, ד"ר מנהטן. אנשים לכודים בתוך ענבר.

לאנלוגיות יש השפעה משונה על סיפורים. אנלוגיה היא, בבסיסה, יציר מרחבי. אנו מעמידים שני דברים, זה מול זה, ובוחנים אותם. כאשר אנחנו עושים זאת בסיפור אנחנו יכולים לעקם את תחושת הזמן, כמו שתחושת דז'ה-וו יכולה לגרום לנו להאמין לרגע בזמן מעגלי, שחוזר לאותן נקודות. אנחנו נוטלים משהו מן הזמן, וממירים אותו למרחב.

8.

הביטו שוב בדף הראשון של הפרק הזה. הטקסט בעליל הוא של ד"ר מנהטן. הטקסט הוא תמיד בהווה. אבל התמונות, הן מייצגות כנראה את הראיה של ד"ר מנהטן. ואנחנו קוראים פתאום משהו שמתרחש בשני זמנים במקביל: הטקסט בהווה, והתמונות בזמנים שונים. מעט כמו ד"ר מנהטן עצמו.

9.

והאדישות הטרלפמדורית היא גם אדישותו של ד"ר מנהטן. זה אותו אדם שלא ביקר את אביו מאז שחזר לחיים, אותו אחד שמוכן להניח למלחמה גרעינית לפרוץ. טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע מיוחד זה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. ככה זה וכו'. אבל בין ד"ר מנהטן לבין הקורא יש פער ענק, ועליו משחק אלן מור במוסר האֶלים שלו, ולא נופל אפילו לא פעם אחת.

10.

הייתי צריך לסיים כבר, אבל אתם יודעים

Nothing ever ends.

11.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור

פעמון פרה

 


Get your own at Profile Pitstop.com

אנא ליחצו על "נגן".
 
השיר שאתם שומעים הוא אחד השירים האהובים עלי ביותר: חושב רחוק כרגע של תיסלם (את מילותיו אפשר למצוא כאן – לא, אל תלחצו! ×–×” יפריע לשיר). השיר יצא באלבום הראשון שלהם, "רדיו ×—×–×§" (1981), הוא סוגר את הצד הראשון של התקליט (נסו להיזכר במציאות של צדדים) ולדעתי הוא פשוט יופי יופי של שיר. אני אוהב לשמוע אותו כפס-קול למקלחת, או לחילופין, למלאכת עטיית הלבוש ×©××—ריה.
 
בערך עכשיו, אני מקווה, אתם שומעים גם מה אני הכי אוהב בשיר (כלמר, אם אני חייב לשים את האצבע על מה ששובה בו את ליבי): הנקישות הקצובות הללו, בעלות הצלילי הגבוה ברקע, שמרביצות פעימות של מרץ ועזוז לתוך הראש.
 
תמיד אמרתי לעצמי: "הו, כמה טוב שהם שמו שם את אותן נקישות", למרות שלא ידעתי איזה כלי זה יכול להיות שנוקש כך. סוג של כלי הקשה, חשבתי לעצמי.
 
לאחרונה חקרתי את התאבדותה הקולקטיבית של כת "מקדש העם", לצורך כתיבתו של מאמר, ונתקלתי בסרטון ביו-טיוב שמראה תמונות רבות מאותה זוועה, כאשר ברקע מנסרים שירי רוק משובחים. באחד מהם ממש התאהבתי, וניסיתי לגלות מי הוא ומה הוא.
 
הגוגל נטה לי מחסדו והצלחתי, על ידי חיפוש שורה מהפזמון, להגיע אל השיר. המדובר ב- Don't Fear the Reaper של להקת ×”- Blue Öyster Cult. השיר, יודעת לספר הויקיפדיה, יצא ב- 1976 והיה להיט גדול. מגזין Mojo דירג את השיר ×”×–×” כאחד ממאה הסינגלים הטובים אי פעם, והרולינג סטון שם אותו במקום ×”- 397 ברשימת חמש מאות השירים הטובים בכל הזמנים.
 
הנה הוא לפניכם (כעת מותר להפסיק את השיר של תיסלם):

 
כפי שאתם ודאי מנחשים, מה שאני כמובן אוהב בו במיוחד הוא אותו כלי הקשה שמימי שניתן לשמוע נותן בראש. שוב התענגתי על המקצב המטמטם של הנקישות הקסומות הללו, על פעימות דקות הצליל, המונוטוניות, שקודחות חור בראש המאזין ומאפשרות ללחץ שהצטבר בתוכו לצאת ולהשתחרר. ושוב תהיתי בליבי מה הוא אותו כלי גאוני, ולמה לא השתמשו בו בכל השירים אי פעם?
 
והנה, שוב, ללא כל סיבה טובה, ירד עלי חסד מתוך הרשת, ומצאתי במקרה, בצד סרטון הקליפ ביו-טיוב, מערכון ישן מ- Saturday Night Live הפותר את התעלומה: הרפליקה כולה נסובה על אותו כלי הקשה רב מעללים (אך עני במנעד-צלילים), והפעם אף מתגלה שמו: הכלי הוא פעמון פרה (Cowbell).
 
הנה המערכון (בכיכובו של כריסטופר ווקן האדיר):
 

דעו זאת, אם כן, שכן אותן נקישות פעמון-פרה, הןה הן הנקישות על ×©×¢×¨×™ גן העדן.
 
לבד מזה, אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור.