ההם שלא היו שם:

מהי ביקורת?*

ניר ברעם (מיטל שרון)

לפני כמה ימים הייתי עם צ'יקי בברקפסט קלאב, ואמרתי לו שאני הולך להופיע בערב הזה ולדבר על מהי ביקורת. אחרי שצחק על המארגנים שהם מזמינים טמבל כמוני להופיע על במה כל כך מכובדת, צ'יקי אמר שלהגדיר ביקורת זה טיפשי. הביקורת היא מה שאתה עושה ממנה, כמו כל דבר אחר. אחר כך ישבנו שנינו והעלינו זיכרונות מהימים שבהם היינו מחכים מתחת לבית של קובי אור, בתקווה שהוא יזרוק עלינו איזה תקליט מהאוסף שלו. לקוות לחולצה ממנו כבר היה הרבה יותר מדי.

בקיצור, חשבתי על זה והגעתי למסקנה שלכתוב ביקורת זה כמו לקנות נעליים באיביי. תחילה אתה בוחן את המצאי. אומרים שיש עשרות מיליונים של משתמשים באיביי, אבל רק מעטים מהם מבינים משהו בנעליים בכלל ובנעליים שאני הייתי קונה בפרט. אתה עובר עמוד אחרי עמוד, מתייגע בניסיונך למצוא זוג נעליים שיהיה שווה את הלחיצה על העכבר. זה לא קל. אני וניסו מעבירים ככה ימים שלמים.

אחרי שאתה בוחן את המלאי, קודם כל אתה מתייאש. בשלב הזה הולכים כמה מחבריי המבוגרים לכתוב ביקורת ספרות. ואז הם רושפים מפיהם אש ודם ותמרות עשן. אבל אנחנו, הצעירים, עוד יש לנו תקווה, רוח הנעורים עוד חזק בתחת שלנו. אז אנחנו מעבירים עוד מבט על המלאי. אנחנו שאי שם עוד יש נעליים ראויות וכותבים ראויים.

ואז אנחנו באים על שכרנו. בדף 324 של החיפוש אנחנו פתאום רואים אותן – את נעלי הלכה עם החרטום המעוגל, כאלו שלא היו מביישים אף שחקן באולינג בשנות החמישים באמריקנה שופעת המילקשייק תות. לצידם, באותו מעמד, נמצאים הכותבים האמיתיים, אלו שיכולים, בכמה עמודים, להזכיר לך את טעמו של הסם הראשון שחדר למערכת שלך; זה שבאמת העיף אותך.

ואז אנחנו יושבים לכתוב את הביקורת. הביקורת שלנו היא לא סתמית. היא לא כזו שנועדה רק להצביע על הנקודות הרעות. הביקורת שלנו נועדה לשנות את העולם. היא נועדה להרעיד את אמות הסיפים. היא נועדה לסמן את האיש הבא שיביא נעליים ראויות לאי ביי ומהפכה לעולם. ואז, אם יש לנו קצת מזל, מצלמים אותנו עם החברים שלנו בבאצ'ו.

מבקשים מאיתנו להאמין במות הביקורת. אילו רק היה הדבר נכון! למעשה, אנו עדים למוות אחר, שעדויותיו פורחות עדיין, במין פרפורי-אחר-מוות, כשל צפרדע או מקק.

"מות הביקורת" – הרי זהו כבר מושג. מטפחיו, אותו עדר אוטומטים שמאייש את טורי הדעה, סבורים שהמוסד הביקורתי הולך וגווע. לכן, כדרך הטבע, הם מקיימים כנסים, ושם מדברים קצת על "מות הביקורת" וקצת על עצמם.

אבל ההספד, כדרכם של הספדים, מוקדם. הביקורת, למרבה הצער, טרם גוועה. כמו רימה על פצע, היא דווקא משגשגת. ומה פשר הדיווח על מותה בטרם עת? יאמרו לכם שהביקורת הפכה לסקירה. אז הפכה. זה אינו מוות, אלא שדרוג. המבקרים גילו פונקציה מחודשת, טעם נלבב ומרענן לחייהם. אבל הביקורות – יהא שמן אשר יהא – הן עדיין איתנו.

בחברת התליינים, שאנו מתבוססים בה, לביקורות יש טעם נוסף, מלבד "דיבור" על ספר כזה או אחר. הן כאן כדי לכפות עלינו נורמליזציה של המשוגע. אם המשוגע "מדבר", ועוד מדבר על מה שקרוי "ספרות", ודאי שעוד יש לו סיכוי. המבקרים, ואני בכללם, מסייעים לטיפוח תדמית המדינה המערבית, שכה שוקדים להנחיל לנו. כאן, בעולם הראשון, בחברה המתורבתת, מדברים על ספרים. יותר מכך, כאן, בנורמליות, מטר וחצי מהשומרון, מדברים על "מות הביקורת". והביקורת, כאמור, פורחת, בעוד אנו מוחים את עמלק.

ביסודה של הביקורת ישנה הבדידות. הביקורת אינה "מתכתבת עם", היא ניזונה מ. מה אפשר לומר על הביקורת? שהיא נכה, שלעולם אין היא מונולוג, אלא דיאלוג הכרחי, דיאלוג כפוי, טפילי. הטפילות הכרחית לביקורת, נכפית עליה. הטפילות – יש לומר זאת עתה – היא הבדידות. הביקורת עומדת לצד הספר (כך, ביוונית, המילה "פרודיה", paroidia – "שיר בצד". ועוד נחזור לכך; כמו הביקורת; כמו שכנס זה הוא שיר בצד הכנס ההוא), עומדת לצידו ומסתכלת עליו. במבט הזה ישנה הביקורת. הביקורת, אם כך, היא הדיבור של המבט.

והמבט, מבט השופט, בודד תמיד. שאון המבטים, שנארג אל הדיבור השוטף, הממוחזר, של לשון העיתונים, הוא, ביסודו, שקט. איני טוען שהביקורת שקטה, אלא שיסודה בשקט. המבקר נואם, נכון הדבר. המבקר לש במבוקר, חותך בספר, אבל את הספר הוא מדבר ואת החברה, שעשתה אותו, את המבקר, לקול. כלומר, מבעד לדיבור יש אילמות, ואילמות זו היא שעושה את המבקר למבקר.

אבל האילמות, כמובן, היא כפולת פנים. מבעד לאילמות המבקר נחה שתיקתו של המבוקר. ספר זה, שנח בספריית המבקר, מפציר בו: "עשה בי שימוש, גרור אותי לסצנה זו של לשון!". למבקר אין חיים ללא המבוקר – נכון הדבר – אך חייו של הספר תלויים בדיבורו של המבקר, במבטו. המבקר, מכוח החסד שהחברה האצילה עליו, יכול לגאול את הספר מהדיבור הכפייתי, המרובה, חסר המנוח, של הספרים האחרים, הספרים האחרים שעל המדף. שכן גם שם, על המדף, בחנות ספרים בפינת רחוב כזו או אחרת, נכפית על הספר שתיקה. הספר מדבר רק את שמו, מילה או שתיים, ומלבד זאת – אף לא דבר.

כך, בין צעקותיהם של ספרים אחרים, כותרות אחרות, נענוע האגן של המוכרת, הספר נאלם. הספר זקוק למבט כשם שהמבט זקוק לו. בשתיקה ההדדית הזו מצויה הביקורת.

שתיקת המבקר והמבוקר מחזירה אותי לפרודיה. ב"לפני שער החוק" כותב קפקא על שער ושומר, ואיש שבא ממרחק רב. השומר, עם גלימתו אכולת הפרעושים, הוא הוא המבקר. הוא שנועד למנוע מאיתנו להיכנס אל הספר. מרגע שבא אליו אדם, ושואל אם ניתן להיכנס, שוב אין הוא יכול לבוא אל הספר, הוא כבר נכפף תחת מבטו של המבקר. שכן מרגע שנשאלה השאלה – "האוכל להיכנס לדיבור זה?" – הסובייקט כבר נכנס לדיבור אחר, לדיבור הבקשה. ואם יש מי שמבקש, יש מי שיכול לאסור. השומר נעשה לחלק מהשער. השומר הוא השער. ואם יכנס האיש, הוא נכנס בהיתר השומר (או למרות שלא היה היתר כלל), ועתה, בשבילו, האיש מן הכפר, הקורא, מורכב החוק משומר עם זקן טטארי וגלימה אכולת פרעושים.

השומר, המבקר, הוא תמיד, לכן, פרודיה. שיר בצידו של השער, לצד היצירה, שהכניסה דרכו (שכן השומר הוא השער, ובלעדיו השער לא היה) מעקמת ומעוותת את היצירה. כמה כוח יש לאילמות זו! כמה בדידות יש בעולם!

*ובכן, פרודיה. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.