1. גנזיס

יש שיחלקו עלינו, אך פרוייקט הפורנו בא לעולם בעקבות שיחת קפיטרייה בינינו. התרחיש היה כזה -

פ': אגב, אני רוצה להודיע גם לךְ שחשבתי על זה והסקתי שאני בכיר האינטלקטואלים בישראל.

א': נכון. ואני רוצה לבשר שחיי המין שלי השתפרו לעין ערוך מאז שגיליתי את פורנוטיוב.

פ': פורנוטיוב! וואו! מזה זמן מה אני מתלבט מתי זו תהיה אופרציה קבילה להעלות את הנושא הזה בשיחה.

א': ובכן, הגיע הרגע. ויום אחד נכתוב על זה פוסט.

2. הנחות יסוד

2.1 אוננות: אנחנו מאוננים. אני מאוננת, אתה מאונן. (לא כרגע). (אולי פיגורטיבית). מאוננים כי אפשר, כי זה כיף, כי מותר, כי יש עשרים דקות עד שהפרק של ורוניקה מארס ירד; כי הלילה לבן והבוקר שחור. כי נתקענו באמצע סיכום הרפרט, כי הצלחנו לכתוב עוד פסקה בסמינריונית ומגיע לנו פרס. אוננות או נמות. מישהו בטח אמר את זה קודם.

2.2 שיטוט ברשת: אנחנו גולשים. אני גולשת, אתה גולש. (כרגע). מסיבות דומות להדאיג לאלה שגורמות לנו להחליק יד לכיוון הנכון [וראו סעיף 2.1], אך ללא סיפוק: בתזזית, בריבוי חלונות. מה התחדש בעולם? קיבלנו אימייל? מישהו אמר משהו מצחיק בניו-יורק? ומה אומרים על כך בסין.

3. היפותזה: פורנוטיוב

3.1 אוננות בעידן השיעתוק הטכני: נתיבים ביוגרפיים שונים ורבים הובילו אתכם ואותנו להפוך לצרכני פורנו. ילידי שנות השבעים ומטה אולי זוכרים הרפתקאות וידאו בתוליות בפרבריהם המפוייחים של ערי קיט צפוניות עלומות; אחרים נחנכו הישר אל המעבר המבורך מסרטים מופרכי עלילה שיש לקוות שיֵרדו מקאזה לפני שההורים חוזרים הביתה – אל סרטונים זערורים בסטרימינג. התוצאה זהה: בנקודה הטנטיבית הזאת, רבים מאיתנו נמצאים בשלב ההתוודעות לפורנו של תוכן גולשים, ומגלים בהדרגה שמבנה הסיפוק משתנה. במילים אחרות, התמורה שחלה במדיום משנה את הדינמיקה של הליבידו; ובעברית: מול הרשת, אנחנו מאוננים אחרת.

3.2.1 צבירה כמותית במקום עינוג טלאולוגי: האתר "פורנוטיוב" (ודומיו) מותאם היטב לצרכי הגולש. יד אחת עלי עכבר, האחרת בָּאיבר; אך כאן שתיהן זזות כל הזמן, שלא כבסרטי הפורנו העלילתיים, הנייחים. הסרטונים קצרים ביותר, ולא פעם – אוויליים: שלוש נערות שחות על ספה, ובישבניהן נעוצים זיקוקים בוערים (?); אופה מעלס עלמה בריאת בשר על השיש, מקמח אותה ושובר עליה ביצים תוך כדי; ואפילו הסמוראי האחרון. אתם יודעים, גם אתם צפיתם. הממ. מעניין אם אמרו על זה משהו מצחיק בניו-יורק.

אם בעבר האכילו אותנו בפורנו במבנה סיפורי, עתיר תלבושות וקרטוני פיצה שנפתחים בתנופה, לשרשר פרטים לווייניים זה מזה – הרי שהיום נטשנו את הפיקארסקה ועברנו מנרטיב (רעוע) לרצף שרירותי של תמונות רוטטות. האצבע על העכבר והסרטון קצר, וכך הופכת האוננות למטווה של קליקים ושברי פנטזיות. וכמו הקלט הפורנוגרפי, גם כלכלת התענוג משתנה. למרות שהאורגזמה הפורנואית היא מייצור עצמי, האינסטינקט הטבעי הוא להתאים את עצמנו למדיום. בעבר, בפורנו הבערך-נראטיבי, גמרנו בערך בסוף (של האקט, של הסרט – יש יותר ממחלף אירוטי אחד). הפורנו החדש מכתיב אוננות חדשה: אין תבנית השלם; יש רק אחדות המאונן.

3.2.2 אחדות המאונן: איזה חלק של התענוג שלנו בצפייה כרוך בהזדהות (עם דמות שעושה, עם דמות שעושים לה)? והאם יש להפריד בינו לבין התענוג שבהצצה? או בפינטוז-עצמך אל תוך הסרט? גם אם לא ניתן להכריע, דבר אחד ברור: נקודת התצפית של המאונן ערקה לצד התלת-ממדי של המסך. אמנם אין קונסזצנזוס על כך שבפורנו הישן, הצופה נהג תמיד לבחור לו דמות כסוכן אירוטי שפועל בשמו וחווה במקומו; אולם כך או כך, בפורנו החדש הדבר בלתי-אפשרי. מהבזקי הדמויות והרגעים לא ניתן לבנות אלא סוכן מעין-קוביסטי של הפעולה המינית. וכך הפך האדם המאונן לתבנית נוף האינטרנט שלו.

4.1. ריבוי כהיפותזה: פורנוטיוב הוא וריאנט מעניין על יוטיוב, היבריד בין פורנו לתוכן גולשים. זהו, על כל פנים, האופק האידאי: כשלנגד עיני הגולש מופיעה סדרה של ת'אמבים מגרים בצבע גוף, ולצדם ענן תגיות שאין יפה ממנו להפריך את הקיטוב הפרוידיאני בין נורמלי וסוטה. הפנטזיה אינה עוד שאלה של זהות אלא של טעם, ולמעשה – טעמים.

4.2 אנטיתזה: למרבה הצער, פורנוטיוב נמצא עדיין בשלב המגושם והנערי שבו האיברים דיס-פרופורציונליים וטרם נעים בתיאום מלא. כך, התיוג של הסרטים באתר עדיין נצמד לקטגוריות ישנות, ובראש דף הכניסה אף ניתן לבחור בגלישה סטרילית להומו/סטרייטופובים (“View straight content”/”View gay content”). על אף שרבים וטובים משתמשים באופציה זו, (ובהם מחצית מכותבי הפוסט), מדובר בבחירה מודעת לצמצם את שדה הראייה ופוטנציאלית, גם את התענוג; פונקציונאלי ואף לגיטימי, אין ספק, אבל לא כל כך אוטופי.

לעומת זאת, מצער באמת שכנגד כל סרטון ביתי מוקלקים שבעה עשר טריילרים שדופים ומגולחים לאתר פורנו מקצועי בתשלום. תוכן גולשים בפורנוטיוב נוקז, משום מה, לקטגוריה הנושנה "חובבנים", והגם שאין לכותבים כל התנגדות לצפות בעיקר בברביות נאנקות, (אח, ברביות נאנקות) – חבל שכיום הגולשים נוטלים חלק פעיל פחות בעיצוב ה-(סליחה)-שיח המיני. רוצה לומר, בפועל אנחנו עדיין יותר צרכנים מאשר יצרנים של פנטזיות. חברים, קרבה השעה למהפכה האירוטית! הבה נשחרר את אמצעי הייצור!

5. פוסט מורטם

5.1 ציפת הנחות מובלעות: a) ניצול נשים בפורנו הוא סוגיה אמפירית ולא א-פריורית, אך גם אם זהו המקום המתאים לדון בה – בהיעדר המידע הדרוש, לא אנו (=הכותבים) האנשים המתאימים. b) אוננות אינה כישלון. c) יפניות נהנות יותר – או הרבה פחות, קשה להכריע.

d) פורנו כמאגר של דימויי פנטזיה מזין לא רק את מעשה האוננות אלא גם, הידד, את הארסנל המיני – אם כרפרטואר פעלולים מאתגר ואם כערוץ תודעתי להפעלה שוטפת במהלך הסקס.

5.2 טיפ לסיום או – "הנחיות בטיחות": ראו ויקרא י"ח, 6 ואילך.

אחרי האורגזמה כל שנותר לעשות הוא לפלוט צחוק חרישי, ספק מתגלגל ספק מדרדר, ובסיומו להוסיף אנחה מחויכת. צחוק אדיוטי וחיוך עגום, זה באמת כל מה שנותר מאיתנו ומבני האדם שהיינו פעם – פעם לפני עשרים שניות. עתה נותר רק להיזכר ביצורים האחרים כל-כך שהיו אנו; להיזכר ולהתבייש. כן, אך לפני רגע היינו לחלוטין שונים: מלאי להט ותשוקה, אש בוערת כחום השמש בקרבנו, מבריקי עיניים ונוטפי ריר של ניצחון, אז היינו בשלמותנו אלים. כל כולנו במעשה ההזדווגות, העולם מסביב נעלם וידענו רק את ההווה – אך, ההווה החמקמק. הו אז, אז היינו בתוך קפסולת-זמן אטומה, עולם ומלואו של מטרה ותכלית, וכל-כך ברור היה לנו הכל: מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. כן זה כל מה ש"הכל" היווה באותן דקות ממימד אחר, באותו נתח-זמן ששייך למציאות שונה. אבל ידענו, הו כמה ידענו. לא היה דבר אחר שרצינו, ואת זה שאכן רצינו – כל-כך, כל-כך רצינו. אוזנינו היו אטומות ועינינו עצומות לכל השאר; אפינו שואף אויר בתזזיתיות בהולה, חמצן חיוני מאי פעם ותערובת ריחות חריפה; פינו נזרק לכל אבר, ולכל איבר נרקק ונדבק; בלוטות הרוק מתקשות לעמוד בדרישות ההספקה, בניסיונות הלחלוח ובניקיונות הלכלוך; והלב? הלב העדין והשברירי הפסיק להרגיש ולהתרגש: מרוץ הפעימות נטל ממנו כל אפשרות להמתין ולחוש והוא פורץ בשרשרת דפיקות כפויה ונמהרת. וכמוהו גם אנו כפאנו שד, החיה שבעומקנו הגיע זמנה, מר הייד שבנו לקח את ד"ר ג'קיל שבוי, בוצע פוטש אלים ומפלצת יום הדין, האנטיכריסט, הגיחה ממשכנה בקץ ההסטוריה וצבעה את העולם באדום כהה. אין אלה אנו, אלה יצורים שונים, אותם נפילים חסרי זמן ומימד, חסרי עומק ורוחב, המושלמים בהוויתם שכולה טלאולוגיה גולמית. אנו איננו שם, מחוקים מהעולם ומכל קיום, ואת מקומנו ממלא עד תום אותו כוח עיוור הנמתח למרוץ מטורף אל תוך האינסוף, אותה הוויה שונה כל-כך וכל-כך משונה, מגונה כל-כך וכל-כך חד-גונית, אחידה כל-כך וכל-כך מפחידה. עד תום ממלאת – ואכן סופה מגיע, אף במהירות-יתר לרוב, ובאחת נעלמת ופסה לה זו. בת אחת כל אותה מלאות, אחידות, שלמות ומושלמות, וודאות והתכוונות – בת אחת היא נגוזה. מתפוררת ונושרת מתעופפת הרחק-הרחק ומסתתרת. אינה ואיננה וכל שנותר, כאמור, הוא גיחוך דבילי. צחוק מבוייש של יצור מובס ומושפל, אדם שגמר את עצמו, שהגיע לעולמות אחרים, שמצא מציאות שונה, שהשתנה, שנברא מחדש – ושאיבד הכל. יובש בפה, עפיצות מסונוורת בראש, חוסר בהירות ותשישות כללית. "איפה הייתי?" הוא שואל את עצמו. "מה בדיוק קרה פה?". הוא מאוכזב, הוא מדוכא. מה שהובטח לו לא קוים, הוגנבו ללבו אשליות והוויות שווא, הוא חשב שתפס דבר-מה אך לא היה זה יותר מערפל צבוע. אין לו דבר כעת, הוא אבוד, שכן תמורת העולם החדש שחשב שאוחז בו הוא הרפה מכל נכסיו. מכר הכל בכדי לקנות בלון אויר חם – והנה זה התפוצץ והתיז על הכל חתיכות גומי וטיפות רוק. אדם מרוסק, כבוי, חולה ונכלה. קליפת אדם נבובה. הוא כועס עליה. כועס על עצמו. כועס על העולם שכך הוליך אותו שולל. הוא עצוב ומיואש. "מתי אלמד?" הוא שואל את עצמו – ובו ברגע נשבע "לא עוד!". זהו, הוא גמר עם כל העסק הזה. אף אחד לא ישתלט עליו, לא יתפוס את כל מהותו בצורה כזו, לא יקח את גופו ויתעלל בו כך ללא כל בקרה. החלטה נחושה זו מחזיקה מעמד בערך עשרים דקות.

אך מה שמעניין ומשומם הם השינויים הקיצוניים במציאות בין הלפני והאחרי. ותופעה הרי מוכרת וידועה: לפני אותם חלקיקי שניות קטסטרופליים הרי כל העולם כולו היה שונה. רצונותינו היו שונים, רגשותינו אחרים, יחסינו כלפיה מובדלים בתכלית – הרי כל סדר העדיפויות שלנו היה זר: היתה בהילות נוראה, דחיפות ופזיזות, היתה נחישות עצומה ודבקות במטרה, חפצים שהפריעו בדרכינו הועפו, בגדים קומתו ואף נקרעו, משקפיים ללא התחשבות הופלו, נעליים בלי דין על המיטה ננטשו… הכל הכל היה מותר, כי המטרה קידשה את האמצעים, והאמצעים כולם, החיים עצמם, היו למענה ורק למענה. ועתה? עתה אנו מתבוננים סביבנו כבתוך שדה קרב, הרס ואי-סדר בכל, תוהו ובוהו שמזכיר בית-כנסת בזוז ומווּנדל. מסתכלים סביב ואיננו מאמינים: מי עשה את כל זה? מי נכנס כסערה וכסופה קרע מעל כל האזור את כבודו? מי עירטל את כסות החדר, הפשיטו מזהותו ומסדרו הטוב, והותיר אותו חבול ומעוך, פצוע ועלוב?

אבל החידה הרי היא יותר גדולה, היא נוגעת בנפשנו, בהכרתנו הפרטית והאינטימית ביותר, במו הווייתנו הרוטט והמסריח. הנה היא: איך זה ייתכן שדבר שנראה כל-כך רצוי וטוב יראה כעת כבזוי ורע? כיצד מעשה שלפני דקות מספר נחווה כדבר הנכון ביותר, המושלם ביותר, היפה והנשגב והראוי והנעלה והמתוק והנעים והפלאי והאדיר ו… והטוב, פשוט כל-כך טוב, במובן הכי עמוק, הכי מלא של המילה; יבוטל עכשיו כאדיוטי, אינפנטילי אפילו, כבזבוז של אנרגיה וזמן, כהרפתקה מיותרת שאינה אלא טרדה ומועקה, כ… כדבר פשוט רע? איך זה, איך זה שטוב, שהכי טוב, הופך לרע? איך דבר כזה קורה? איך זה שמשתנה המציאות? כיצד משתנים ביעף סדרי עולם? ואיפה זה משאיר אותנו אחרי חמשת אלפים שנות ציביליזציה?

פורנוגרפיה היא הטאבו האחרון שמאפשר להגן על הפרטיות. תחשבו על זה, הפורנוגרפיה היא המאחז האחרון בו אנשים עוד מתביישים. אנשים כבר לא מתביישים להודות שהם אוהבים מין, שהם מהמרים, שהם צופים בדודו טופז ואפילו שהם קוראים דן בראון למען השם. הפורנוגרפיה היא המפלט הפרטי האחרון שיש לאדם. בלא הפורנוגרפיה היו נעלמות הסיבות (והתירוצים) לפרטיות אמיתית. הרי מה יש לאנשים כבר להסתיר במחשבים מלבד אוסף הפורנו.

פורנו הוא מצרך, כמו כל דבר אחר בשוק, והוא נצרך עקב הביקוש. עד כאן כלכלה. פורנו נצרך על ידי גברים ונשים כאחד, בלי הבדלה. רוב הבנות שאני מכיר ברמה קרובה מאוד צורכות פורנו, עם שאר הבנות לא הגעתי לרמת שיחה כה מעמיקה. האהבה שלהן לפורנו היא אותה אהבה גברית, הן אוהבות לראות בנות "נטחנות" ובנים "מזיינים". בעצם, אם נהיה פמיניסטים לרגע, הדיכוי הגברי השתלט עליהן כל כך שהן מוכנות להתגרות מאותם דברים שנועדו לגרות גברים.

אבל בפורנו, או בעיסוק בו, יש משהו קוסם. אם יש מקצועות שאותם אתה מעריך על עבודתם אך בחיים לא היית מוכן לעשות אותם, כמו נניח עבודה בנקיון (והכבוד שמור לאלו שכן עובדים שם, לדעתי לפחות) או שליח, ויש מקצועות שאתה מעריך על עבודתם ומקנא באורח החיים המעניין שלהם (נניח עורך דין, רופא, סופר או עיתונאי אפילו), יש מקצוע שאותו אתה מעריך, מקנא ולא מוכן שילדייך יעבדו בו לעולם.

הפורנוגרפיה היא מיוחדת כי קשר השתיקה מסביב לתעשיה הוא הסוד הגדול ביותר שלה, והפיתוי האולטימטיבי. כולם רוצים את החברה כוכבת פורנו במיטה, אבל לא מוכנים לדעת מאיפה היא יודעת למצוץ כל כך טוב. כולם רוצים חברה שתהיה מלוכלכת ותביא חברה, אבל לא היו מוכנים לחלוק את החברה שלהם עם אף אחד אחר.

הפורנו הוא הקסם כאן. שמעתי שיש זוגות שאפילו צופים בפורנו יחדיו כדי להתגרות. אולם, הפורנו נותר התחום האחרון בו אדם יכול לקיים את הפנטזיות המיניות שלו מבלי לפחד (כמעט) מלהחשף בהן. מי שאוהב אותם גדולות יכול לעשות זאת בביתו מבלי שאף אחד ידע, ללא ההשלכות החברתיות של הנושא; מי שבסתר אוהב גברים יכול להגשים את הפנטזיה ללא הסטיגמה.

לכן, מגני הפרטיות כל כך קנאים כשהדבר נוגע לאתרי פורנוגרפיה. אלו מכילים את המידע הסודי ביותר על אדם, מידע שבמקרה הטוב היחידי שיודע פרט אליו הוא בן זוגו למיטה. הצרכן קנאי מכך שאתר הפורנו שלו, או המחשב האישי, יתחיל לדבר כמו חברה לשעבר שגילתה שבגדו בה, ישפוך הכל על מה ההעדפות, מה התכיפות וחס וחלילה אילו תמונות הגולש העלה.

הטאבו שנוגע לפורנוגרפיה (ואולי גם לאוננות) הוא של מין עצמי, לכן לא מדברים עליו. בעוד ש"לזיין" מכיל אפקט כוחני, של יכולת, לצפות בסרט שמישהו אחר "מזיין" בו אינו כיבוש גדול, ולכן אין שיח בנושא. העדר השיח מבטא את המפלט עצמו, 'אני לא צריך אף אחד לספק אותי מינית, ולכן אני גם לא צריך אף אחד לדבר על זה איתו', חושב הצרכן.