מכיר ואוהב את מגזין פחית
כתבתי פעם במחברת דומה
הגעתי לכאן מגוגל
בטעות
היום נפשי בכלל הומה
איתי מטוס המפורסם מכול
אני כבר לא יכול
פפוק

אוף, אוף. בעקבות החינוך המרקסיסטי הנוקשה שקיבלתי אני לא יכול שלא לחפש בכל דבר את האפשרות להפיכה כוללת פלוס הלהט המשיחי שבא איתה. אבל שני דברים קורים במקביל:
א. המציאות הופכת לנגד עיני למשהו גדול ומאיים, שאין לי דרך לשנות אותו. 15 מנדטים לליברמן זה הרבה מאוד אנשים שצריך לשכנע אותם שגזענות זה רע. ומי שהיה לאחרונה בלוד/נצרת/כרמיאל יבין למה זה נראה בלתי אפשרי.
ב. החיים בתל אביב מנוונים. כל כך כיף למחות בכינוסים של עיר לכולנו בגן מאיר או על הדשא מול גילמן. אבל שם הרי לא נמצאים החלכאים באמת. שמתי לב שבשנה האחרונה חוסר שביעות הרצון שלי מתמקד בעיקר במה שהוא השיקול הסקטוריאלי הצר שלי (סטודנט, שוכר דירה בת"א וכו'), ולא באמירה כוללת. המרחק בין זה לבין עומק המשבר של החברה הוא גדול מנשוא.

הייתי רוצה לראות זרם מהפכני מתחיל מול העיניים שלי. הייתי רוצה לראות משפט מתריס נכתב על הלוח באולם 144, רגע לפני שכולם יצאו לרחובות. רק חבל שבשביל לצאת מהאקדמיה להפוך את העיר צריך ליסוע 40 דקות בקו 25.

את יודעת (וסליחה על תפיסת הטרמפ המסוימת על הפוסט שלך, חזרתי עכשיו מההפגנה העייפה על הרצח בבלעין (http://www.youtube.com/watch?v=XlbzuZ_50mU), ובאתי לפה),

אני תוהה לפעמים בזמן האחרון מה יהיה האירוע שיגרום לי להחליט לוותר על המאבק האינסופי והסיזיפי להיות מאושרת ולבנות את חיי-שלי כמו שאני חושבת שחיים צריכים להיראות, ולשים במקום המרכזי את המאבק הפוליטי, כי זה יותר חשוב ממני.

וגם אם באמת אפשר לעשות משהו לפני שזה קורה.

גילי, להיפך. אני בעד שכולם יבינו מה כתוב במוספי הכלכלה. אבל לצד מוספי הספרות ולא במקום. בעניין הקיבוץ העירוני, זו סתם ההרגשה הזו של מי שמטייל ברוטשילד, שמדובר בקיבוץ אחד גדול, שבו כולם עושים סקיצות או פיילוט כל העת.

זוש, ואפשר גם לא להימלט. אפשר לנסות להילחם. לא תמיד היה אחוז ניכר בעד ליברמן. ואפשר אולי לשנות את זה.

זושקה, קהילה היא לא הימלטות. היא שותפות שנותנת לכל אחד מהמשתתפים בה כח כדי לנסות לשנות את המציאות.

מה שיש כאן הוא בלתי נסבל בעיני, ומאספקטים רבים. ובמיוחד הידיעה שאחוז ניכר מהחיים בישראל אכן בעד נתניהו וליברמן, שזו לא איזו גחמה היסטורית אלא זה העם שבקרבו אני חיה. (מילא השכנים שבקומה מעלי, אבל גם בועה מתקיימת בתוך איזה תווך, וכשהתווך מתייבש, גם הבועה לא תיכון לנצח)
ושיש כמה דרכים להתמודד עם זה, אחת מהן להימלט פנימה, השנייה היא להימלט פנימה ביחד עם עוד קומץ (אופציית הקהילה או הקיבוץ), והשלישית היא להימלט החוצה, לבד או ביחד.

אני דווקא חושבת שהתנגדות אפקטיבית יותר תתקיים כאשר השואפים להתנגד, אנשים "כמוך" (כמונו?) ידעו לקרוא את המוספים הכלכליים, יבינו מה הם אומרים, ולא יוותרו בשבילם על קריאת מוספי הספרות. הפניית הגב ל"כלכלה" וראייתה כמונח צר, לא רלבנטי וכזה שעוסק רק בכסף היא לדעתי בעוכרי "הפעילים החברתיים" למיניהם.
ליובל – אני חושבת שאנשים צריכים לעשות מה שהם יכולים ולא ללכת על "להיות פעילים פוליטיים" למרות שיותר מתאים להם בעצם להתנדב שעה בשבוע או לתרום כסף או לכתוב פוסטים. נראה לי שהשינוי הגדול הוא תמיד עבודת נמלים ולא מקלות ואבנים.
בנוגע לקיבוץ העירוני – לא הכל עומד על הכלכלי-כספי. אמנם הפרדת ההכנסות מההוצאות גורמת לשינוי (לא תמיד חיובי) אבל השאיפה לשיתופיות חברתית/ רגשית/ אינטלקטואלית היא חזקה לא פחות.
ולבורים שבינינו – מה הכוונה בקיבוץ העירוני של האוזן?

חנן, עד כמה שזה נראה מהצד, אכן הקיבוץ העירוני שאתה חי בו הוא סוג של התנגדות. לא בטוחה שזה סוג ההתנגדות בשבילי, אבל.

ויובל, ברור. ברור. ברור שזה קשה. אין לי פתרון לזה. אין לי פתרונות לכלום. יש לי רק שאיפה של הכיוון שבו אני רוצה ללכת.

מיטל – אבל זה לא כל כך פשוט. מתישהו אתה נשבר, כי כמה אפשר להשקיע – נפשית ופיזית – ולראות את הקיר רק מתחזק?
השאלה שלי נבעה מזווית אישית. במשך למעלה משנה הייתי פעיל פוליטית בצורה מסוימת. זה דרש כוחות נפשיים, זה גזל זמן פנוי, זה היה חרא. כי מה לעשות – להתעסק בחרא של היום-יום זה חרא, ולמרות שאתה מרגיש שאתה לפחות עושה משהו, עדיין קל יותר לסתום את האף. אבל הדבר הקשה ביותר הוא חוסר התוחלת של הפעולה הזו. כי אחרי יותר משנה המצב לא ממש השתפר. יתכן שאם לא היינו עושים את מה שעשינו המצב היה אפילו עוד יותר גרוע, אבל ברור שהצלחה לא היתה שם. בשלב הזה אני התחלתי לסגת קצת. לחפף פעילות כאן ופעילות שם – כי העדפתי לשתות בירה, לדוגמה. אחרי כמה זמן המעורבות שלי פשוט התמסמסה. חלק מהאנשים שהיו שם ממשיכים לפעול, ואני מעריץ אותם על זה – הם אנשים טובים יותר ממני. אבל המחיר האישי שהם משלמים הוא עצום – אלו החיים שלהם. המחויבות הזו היא מחויבות קשה.

מיטל, אז זהו שהקיבוץ העירוני שאני חי בו הוא בדיוק לא להיכנע.

רק תחשבי על ניתוק בין ההכנסות וההוצאות שלך ואיך זה יכול להשפיע על האופן שבו את חושבת על עצמך, על החיים שלך ועל אנשים אחרים והמוח שלך יתפוצץ.

נורא לא פשוט לרוב האנשים בעולם. אבל אפשרי.

ויש גם גירסאות אחרות שמתאימות לכל מני סוגים של אנשים.

תתחילי כאן ותראי

http://tamuz.org.il/groups/