הרגשתי שנגעת בציפור נפשי

אילו היית עושה סקר שוק קצר, כלומר לוקחת לשיחה כמה מאסטרנטים/דוקטורנטים בעבר ובהווה של המרצות והמרצים בחוג לפני שבחרת מנחה, היית חוסכת לעצמך הרבה עוגמת נפש. "כל אחד" יכול היה להגיד לך שיש פרופסורים ידועים ורבי כוח שהם חרא של מנחים וששומר נפשו ירחק מהם, ונשמע שהחלאה שבחרת לך שייכת לקבוצה הזאת. הבעיה היא שאנשים צעירים ואינטליגנטים נוטים להסתמך על דיסקוסים עצמיים, והרעיון שכדאי לחפש עצה חיצונית מבעלי ניסיון מגיע רק בגיל מבוגר יותר. אבל אולי אני משליך את הניסיון שלי (ושל תיזתי הבלתי-גמורה מלפני עשרים שנה) עלייך. כך או אחרת נראה לי שהלקח הוא "לא תבחרי מנחה על סמך המוניטין האקדמיים שלה בלבד", ולא "אל תעשי תואר שני באוניברסיטה X"

חגבי המנחים בצורה פרטנית – זה ברור שיש כאלה ויש כאלה. המנחה שלי מצויין. נחמד ומשקיע (לא רק בי) וכשאני מזמן פתאום פגישה דחופה והוא, מעשה שטן, דווקא עסוק הוא יטרח לציין שהוא עסוק ואין לו זמן להפגש אבל ביום אחר (ובסוף הוא מפנה לי כמה דקות שלפעמים מתארכות).

לעומת זאת, יצא לי פעם לעבוד עם מישהו שדם אחרי חודשים של ניסיון לקבוע פגישה (שבד"כ בוטלה ללא התראה) הייתי יושב שם ומדבר והוא היה קורא ועונה לאימיילים… אנשים… לכי תדעי על מה תיפלי. זו כמובן לא בעיה של תקציב אלא של אישיות, אבל יותר תקציבים (ויותר מנחים) יוכלו לשפר את חוויית המשתמש של הסטודנט הממוצע, כלומר זה שלא נפל על מנחה מנוול או על מנחה מופלא.

אגב, באוניברסיטה הפתוחה, כך אני מתרשם, דווקא יש מערכת תמיכה והתאמת ציפיות מצויינת.

אורן ויואב, נראה לי שאתם אומרים דבר אחד משותף: ציפיות מוגזמות. אתם צודקים. הציפיות שלי אכן היו מוגזמות. וזאת אחת המוטיבציות לכתיבת הפוסטים האלו. בדיוק כפי שעשה שחר, רציתי להכניס מעט ריאליות להומניות (חחח).

אורן, נשמע מרתק, התחום שלך. איתמר תמיד מספר באיזה חצי כמיהה על שנת לימודי הבלשנות שלו, וכיוון שהוא היחיד שאני מכירה שלמד בלשנות, וכיוון שעיבוד שפה טבעית נשמע כמו אוסף מלים לגמרי מגניב, זה תמיד נשמע לי יופי של תחום.

יואב, כן. אחת הבעיות המרכזיות שלי היא שלא ידעתי מה לדרוש. אחת הבעיות המרכזיות של המערכת היא שאין מנגנוני בקרה. מרצים לא נבחנים על פי יכולות ההנחייה שלהם, ולא על פי הזמן שנותר להם להנחייה. ולכן, אין סיבה שלא יהיו מנחים גרועים. ובכל זאת, אין שום מנגנון ממוסד שתפקידו להציע אלטרנטיבות לתלמידים שהגיעו למנחים גרועים או שלא יודעים לדרוש את שלהם מהמנחים הגרועים שלהם.

אורן — לגבי איכות המנחים — אני ממש לא חושב שמדובר כאן (רק) בבעיה תקציבית. מה שמיטל מתארת זה פשוט מנחה גרועה (וצודק גם שחר שטוען כי הדבר קשור גם בכך שתלמידי מחקר לא יודעים למה לצפות, ולכן גם לא יודעים מה לדרוש, מהמנחים שלהם). מנחים גרועים קיימים גם בתחומים ריאליים יותר, ואפילו במקומות יוקרתיים ועתירי תקציבים (וראה את דמות המנחה הטיפוסי ב- phdcomics, ומספר דמויות בשבע מידות רעות). ואני בטוח שיש בת"א גם כמה מנחים ראויים, למרות הבעיות התקציביות.

כל זה כמובן לא בא להמעיט בערכה של הבעיה התקציבית, שהיא אכן בעיה בעייתית ביותר.

חלילה. אבל אני אומר שצריך להיות ריאליים (pun intended, למרות שזה שטויות). כלומר כשמשלמים שכר לימוד נמוך יחסית (גם שכר המרצים לא מרקיע שחקים) וכאשר יש הרבה סטודנטים שרוצים לכתוב תזה וכשהמנחה נמדד גם לפי הפירסומים שלו ולא רק לפי מספר התזות שהנחה והוא צריך גם ללמד, אז ברור שאי אפשר לצפות להנחייה כמעט פרטית. להפך – ההנחיה של הרבה סטודנטית במדעי הרוח מראה שהמנחה רוצה לשמר את התחום.
בא לומר שיש הרבה חוליים באקדמיה, חלקם פתירים בקלות רבה יותר מאחרים.

ומזווית קצת אחרת, אני יכול לדבר רק על תחום המחקר שלי (בלשנות חישובית). אני לא חושב שמחקר מעמיק בבלשנות (תאורטית) ובפילוסופיה של הלשון יכול להתקיים מחוץ לאוניברסיטה. המחקר ה'מדעי רוח' הזה הוא שימושי מאוד לתחום המעשי של 'עיבוד שפה טבעית'. לא הייתי רוצה לוותר על הבלשנות והפילוסופיה שמפרים גם את העבודה התאורטית במדעי המחשב וגם את העבודה המעשית (באוניברסיטה או בחברות מסחריות).

יו, זה אכן מצער. ולא, אין לי מושג מה קורה באוניברסיטאות אחרות.

מיקה, מילא היה כבוד. אולי זה היה עוזר במשהו. איזה כבוד יש בדיוק בתואר שני במדעי הרוח?

אורן, אז מה? אני קונה מוצר זול שאני לא אתפלא על האיכות שלו, זה מה שאתה אומר? אני קונה את המוצר היחיד שהמדינה הזאת מאפשרת לי.

אבל את יודעת, באוניברסיטה ההיא, הבריטית, היית משלמת כמה עשרות אלפי פאונד בשביל התואר וההנחיה האישית במסדרונות החכמה, לא?
(וזה לא בא למעט את תחושת הדכדוך ואת הבעייתיות במערכת ההשכלה האקדמית בארץ)

כתיבה מעוררת הזדהות ואהדה. כל שאוכל להוסיף שכך הוא הדבר גם בחוגים אחרים במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בהם למדתי תואר ראשון ושני והתחלתי גם שלישי. זה לא התקציב זו האיכות. זה לא שלמנחה אין זמן, פשוט אין לו מושג איך להנחות אותך, ואז את נשארת לבד ומנחה את עצמך תוך קבלת פיזבקים ערטילאיים פה ושם. הכי חשוב להפגין פסון… חוכמה, ידע, געת חדשה? הכל שטיות במיץ,
אבל בסוף יש תעודה וכבוד. והרבה מיאוס עצמי…

תודה רבה, זה מצער בעיקר אבל גם שימושי למי שעל סף החלטה כזו. (תמיד התאבלתי בשקט על כך שאין איזו קומונה לסטודנטים לספרות או משהו.) אולי את יודעת מה קורה באוניברסיטה העברית ועד כמה זה דומה?