קראתי ושועשעתי.
ואז מצאתי משהו קלאסי לתרום לדיון:
http://xkcd.com/322/

רק עכשיו הגעתי כי רציתי להיזכר איפה בכלל הערב היום בערב.

אבל מהתגובות לעיל התעורר בי החשד שהיה כאן איזה דיון שהתשמש במילים מתוך שדה הפמיניזם הפוסטמודרני (יענו, "ג'נדר"), ושהושמעו הוא האשמות כבדות בנוגע למידת פמיניסטיותם של המארגנים.

אני רק רוצה אם כן להבהיר חד משמעית למירי ולכל מי שתוהה: מכבסת מילים זו אכן. איתמר ומיטל מכסים על האמת העצובה, והיא שאני הטלתי וטו חסר פשרות על השתתפות נשים בפאנל. או אני או הן אמרתי. לא אוהב נשים, לא מעוניין לשמוע נשים, מעוניין לדכא נשים, מעוניין לשמור על עמדת הכוח שלי מול נשים. מלבד זה, קול באישה ערווה, ויש להפריד ולחצוץ כדי לא לבוא לדבר עבירה, ודי לחכימא.

אין נשים כי אני מיזוגן ושוביניסט, ומפחד שלא יעמוד לי אם הן תהיינה חזקות. מיטל שם רק כדי לכסות על האמת הזאת (יענו, "token"), אבל הנה היא נחשפה.

תגידו, אני עובדת עם אקספלורר, XP. למה אני לא מצליחה לשרשר תגובות? ה Reply to this comment לא לחיץ אצלי בכלל.

ITT:הפמיניזם הפוסט מודרניסטי מקבל הדרה- מהמציאות.

http://cafe.themarker.com/view.php?t=355435

אה, וסליחה שלקח לי זמן לענות – רק הערב ראיתי ת'תגובה שלך.

קודם כל לעניין הנשים, היובש והדחקות, רק כדי להוריד את זה מהשולחן, אני מצטטת בקופי-פייסט מתגובה של מיטל, אי-אילו קילומטרים במעלה הדף הזה:

"אם אנחנו כבר באווירת נשים-מהפופיק-גברים-מהתחת, תני לי לומר לך שנשים לא אוהבות קלות דעת. העולם קשה להן יותר, והן צריכות לעמוד על המשמר, והכל נכון. אבל זה ערב דאחקות, וקפיצות-תחת היא לא תכונה מוערכת בדובר בערב דאחקות."

הדבר העיקרי שלא אהבתי בירידה שלך על מירי היה שניצלת את הרגע שבו היא היתה פה בעמדת מיעוט והותקפה מכל הכיוונים (ואני לא מסכימה לניתוח הקונצנזואלי שהיא אחראית במאה אחוז למצב הזה – לדעתי הסיפור קצת יותר מורכב), והשתלחת בה במה שנראה לגמרי כמו נקמה על התגובה שלה (המעצבנת, כבר אמרתי) לפוסט ההוא שלך.

לעצם העניין, אני לא בטוחה שאת מודעת לרמת הקליקאיות שהבלוג הזה משדר. הגרעין הקשה פה הוא של אנשים שישבו יחד בקפיטריה של גילמן כמות שעות שמספיקה לראות 10 פעמים את הסופראנוס ועוד יישאר עודף, עם הומור פנימי וקודים פנימיים משלהם. זה שאת אומרת מבפנים "הדאחקות לא מצחיקות", זה לא תמיד מרגיע את מי שעומד מבחוץ ומרגיש שמדובר במועדון סגור שאולי מארח מדי פעם דוברים מבחוץ אבל קשה מאוד לפצח באמת את הקודים שלו. והדינמיקה שנוצרה פה בתגובות היתה שבתגובה להאשמה (המוצדקת, מה לעשות) "אתם מדירים נשים", הועלתה הטענה "לא, אנחנו רק לא רוצים שיעלו לבמה אנשים לא מצחיקים". שזה קצת כמו שבאוקספורד ובקיימברידג' לא רצו להכניס אנשים שלא למדו יוונית ולטינית בתיכון, ולא אשמתם שיוונית ולטינית למדו רק באיטון ובהארו. ומנקודת מבטו של מי שנשאר בחוץ, להגיד שהדחקות ממילא לא מצחיקות זה כמו להגיד שממילא אוקספורד וקיימברידג' זה לא כזאת מציאה.

לעניין ה"כולכם נראים אותו דבר" – אז כן, מי שמרגיש שהוא עומד לפני מועדון סגור, באמת פחות רגיש לניואנסים הפנימיים בתוך המועדון הזה. את צודקת שהעיוורון להבדלים הפנימיים הוא במידה מעטה או רבה הבניה פנטזמטית, אבל אפשר להיות קצת יותר אמפתית לתחושת הדחייה והעלבון שממנה הפנטזמה(? עבר הרבה זמן מאז שדיברתי לאקאניאנית) הזאת נובעת.

איזה נאחס כל הדיון הזה. באמת שהייתי מעדיפה להישאר ברמת ההרשמה לתור לנישואים. את רואה, לפחות את לא היחידה שמצטערת שפתחה את הפה

לתמר
מתוך כל מה שכתבת כאן, הקריאה שלך אותי כל כך משונה, לא מתכוונת לפתוח הכל מחדש – רק בעניין הפוסט ההיברידי, מרגישה שאני חייבת לך הסברים. הייתי מעדיפה לשלוח אותם במייל, אלא אם כן את מתנגדת לזה.

שיט, רגע אז את כבר לא בתור לנישואים?
האמת היא שלא חשבתי להגיב, אבל אני אגיב למה שאמרת כי… ובכן, ככה.

התגובה הראשונה שלי למירי נגעה לזה שהיא שמה באותה "חבורה" אנשים שהיא כלל לא מכירה. היא לא יודעת עליהם דבר וחצי דבר, אבל תוחבת את כולם לאותה שקית של "הם" שמדיר אותה.
כנ"ל כשהיא מציעה אותי ואת הפוסט ה"מצוין" שלי, שהיא ממש לא חשבה עליו את זה, פשוט כי כרגע היא מוכנה למחוק את כל שאר האטריביוטים שלי ולשים אותי בשקית אחרת, נגיד של "הן".
הנקודה העיוורת שבה האחר לא רואה את האחר שלו עצמו היא מעניינת תיאורטית, אבל לא רק תיאורטית ולא רק מעניינת: אני לא אוהבת שמשתמשים בי, ולא שהופכים אותי לגוש אמורפי וחסר זהות. גם זה פמיניזם.
או אחרת: *זה* פמיניזם.
את החלק הזה איתמר כתב בהרבה פחות מילים ובקצת יותר כעס, בתגובתו פה למטה, בחלק של "קצת תיאוריה". אולי זה היה יותר נהיר כשהוא כתב את זה, אולי לא.

החלק השני של מה שאמרתי בתגובה שלי היה קשור לבלוג הזה ולמה שהוא מזמין – סוג מסוים של דיבור, יעני תיאורטי וגבה מצח. לדעתי לא הדאחקות שלו מרתיעות נשים. קודם כל אני אני לא מוכנה לסבול את ההשוואה הזו: נשים=יאבשות לא מצחיקות, שלא לדבר על זה שהדאחקות פה לא תמיד מצחיקות, מה לעשות. מה שהבלוג הזה אולי מרתיע, הם אנשים שההגיגנות האקדמית לא מדליקה אותם ושלא משחקים את המשחק האקדמי מספיק טוב. לבלוג הזה יש איזה פוזת "איכות", שנלווית למרבה הצער למחשבה תיאורטית ולאקדמיה, ויש אנשים שזה מרתיע אותם. זו הסיבה שהעליתי את העובדה שהפוסט המצוין שלי לא היה מצוין אז בעיני מירי. הוא לא היה מצוין מהסיבות האלה.

אלה שני הדברים שכתבתי. נכון, זה היה ארוך, אפילו ארכני. אחת לא יודעת לסתום את הפה. אבל זה לא תירוץ לעובדה שמירי לא באמת קראה. פשוט לא. וזה, ז'ניה, מעליב. למה זה מעליב? כי ממישהי עם אג'נדה, לא אג'נדלה, אג'נדה – הייתי מצפה לפחות לקרוא. זה כבוד מינימלי שאני נותנת למי שטורח וכותב לי תגובה.
ואיך אני יודעת שהיא לא קראה? א', כי היא אמרה, ותירצה את זה בזוקן, ו-ב', כי כל הדבר שאמרתי לא הזיח אפילו במילימטר את הטענות שלה. זה רק גרם לה לחזור שוב על אותו הדבר: אתם חבורה, אני יחיד מול רבים, אתם דחקה ומינגלינג, אני דעה ובריקדות. אה, ולמקרה שלא היה ברור היא גם הוסיפה: יו אול לוק דה סיים טו מי. ממש הקולוניאל מתבוננת בילידים.
אז כן, זה היה לצמצם את כל התגובה הנורא ארוכה שלי לפסקה חדה, ברורה והרבה יותר נהירה: "אני לא שומעת מה את אומרת בכלל בכלל. בהתחלה זה כי אני זקנה, אחר כך זה כי את אלימה".
אז ז'ניה, אני לא קוזאק. אני סתם מצטערת ששיחתתי את מילותיי ואת זמני על מישהי שלא קוראת, משום שהיא כבר החליטה מראש מה אמרתי ואיפה עובר הגבול בין המחנות. בעיניי זה מצער.
ומה שסתם מכוער בעיניי זה טרור הנעלבים. אני חושבת שהביקורת של מירי זכתה פה לאוזן קשבת במקרה הרע ולהזדהות ועידוד במקרה הטוב, אבל זה לא מפריע לה להיעלב, ובשם העלבון הזה אין לה בעיה להגיד: לא קראתי, לא מעניין אותי, לא משנה מה תגידו, אני בשלי ואתם דופקים אותי ואתם אלימים. אני, עם כל הדיבור האלים והמכבה שלי, לא הייתי מעיזה לנהוג ככה באחרים. פשוט לא.
אולי הייתי צריכה לסתום מראש, למלא את פי פיקסלים, כי מה שאמרתי באמת לא שינה.
אני אמרתי "שימי לב, ה'אתם' הזה שאת תוקפת הוא קצת יותר מורכב וקצת יותר מעורער ממה שאת אומרת פה, הוא דבר אלייך, תקשיבי". ותמורת זה קיבלתי אתם ואתם ואתם, יחיד מול רבים ומינגלינג. אז וואלה. בסדר.
לא חושבת שזה הופך אותי לקוזאק נגזל.

מלכתחילה לא התכוונתי להגיע לערב הזה.

כמייצג, הדי בודד, של קהילת יוצאי האלביגנזים באינטרנט העברי, מחיתי על חוסר ייצוג לקהילה הנכבדה, שתרמה רבות למושג המרד נגד סמכות והנחילה לנו את מושגי "ממסד=עשיר=רע" מול "מרדני=מסוגף=רוחני" שכולנו משתמשים בו. לאחר והובהר לי שלא אוכל לנאום בלטינית מדיוואלית, ושבכל מקרה הנושא שבו רציתי להתמקד – ה-endura, המוות ברעב שמקבל עליו ברצון כל מאמין מושבע – מדכא את התחת, הגעתי למסקנה שהערב הזה לא רק מדכא אלביגנזים, הוא גם במהותו לא מתאים להם. אז אני לא מגיע.