כה אמר איתמר (בקווים כלליים, שכן, כאמור, עברו כבר כמה שנים מאז): כשאנחנו אומרים מילים באנגלית, אנחנו למעשה מקשרים את הסיטואציה/הלך רוחנו באותה נקודת זמן לסרט אמריקאי. יעני, אנו מזדהים עם סנטימנט מסויים אליו נחשפנו בנסיבות הוליוודיות מפוקפקות באמצעות השימוש שלנו באנגלית.  

זה נשמע סביר, אז ועכשיו. אנחנו צורכים יותר ויותר אמריקנה וגם לו היינו רוצים לסנן אותה, ספק אם היינו מצליחים. בעידן בו כבר לא מנסים למצוא תרגומים הולמים למילים מיובאות מתרבות ההיי-טק והפרסום (לְקַסְטֵם, היא ללא ספק הדוגמא המחרידה מכולן), אני לגמרי מקבלת את ההנחה שתאוותנו לסינרגיה מוחלטת עם עצם התרבות עשויה להביא לתוצאות משונות.

במקום אחר ובזמן אחר – דברים נהדרים עוברים על תעשיית פסי-הקול בשנים האחרונות. קולנוע, בכלל, נהיה מושחז יותר, צבעוני יותר, נועז יותר – הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה תכנית. השיממון המנוכר של שנות ה-80 (שלא לדבר על סרטי פנטזיה עתירי גבישים וחרבות מנייר כסף) התחלף בתוכן מעמיק, מחפש ת'צמו, low production cost של דור ה-X שבתורו, פינה את מקומו לתעלולים סינמטוגראפיים, אפוקליפסות בשפע ומודעות עצמית מופרזת. ופסי הקול באו כשקראו להם.

לפסקול יש תפקיד מכריע בקביעת הלך הרוח של הסרט. מסורת בת עשורים רבים הכתיבה פסקול שמוצמד לעלילה, עולה ויורד אתה, נותן בראש עם כלי המיתר בקטעים המפחידים, כדי לזרז את הדופק ולהזהיר אותנו מפני מפנה דרמטי בעלילה ומשחיל את האבּוּבים בקטעים ההומוריסטיים, כדי לגרות אותנו לצחוק כשהגיבור מוצא את עצמו מכוסה בבוץ באישון הלילה, בצד הלא נכון של הגבול עם מקסיקו. המוכשרים שבמלחינים הצליחו לייצר תימות מטרידות ומדירות מנוחה ולהסוות אותן תחת עשרות וריאציות לאורך היצירה. פס הקול של הפסנתר מצטיין בזאת וגם זה של השעות, או כל דבר אחר שפיליפ גלאס נגע בו עם מקל. פסי קול מולחנים הם, למעשה OST – Original Sound Track, להבדיל מאוסף של שירים קיימים שנאסף בזהירות על מנת לנהל את אווירת הסרט ואם הוא מספיק מוצלח, יש לו זכות קיום כאלבום בפני עצמו (ע"ע פס הקול המופתי של לגעת ביופי, כמו גם אלו של תקוות גדולות, המזכירה, Shortbus המצויין, Garden State שזכה למעמד מיתולוגי משהו וכיו"ב).

 עם הקידמה באה הקידמה, לרווחתנו. מעצבי פסי קול עלו על טריק מגניב: כשפס הקול בדיסוננס מוחלט עם מה שמתנהל על המסך, התוצאה פנומנאלית ובלתי נסבלת באחת. כך המוסיקה שברקע עדיין מכתיבה את האווירה, אבל בניגוד לאיזו הרמוניה שאמורה להתקיים בינה ובין התנהלותו הכללית של הסרט וגירוי תגובות הצופים בהתאם, היא יוצרת בלבול, מאפשרת פרשנות אחרת לגמרי ותורמת לתחושת הסוריאליזם. פסי הקול של שמש נצחית בראש צלול, Elizabethtown ושל הסדרה Weeds הם דוגמאות מצויינות לתופעה הזו, שקורצות לניכור הקברטי המושלם של ברכט ווייל.

אבל אותו דור X הנזכר לעיל טבע את חותמו קצת יותר מדי טוב. בשנות ה-90, כזכור, נקלענו לעידן ממושך של קומדיות-קולג'-רומנטיות-מרירות-מתוקות, סרטי אינדי-למחצה אפופי הרהורים ואינטרוספקציות, בוסטון בסתיו, 'פריסקו (העיר, לא התומר) באביב, קווצות שיער חינניות ובצבוצי מטרוסקסואליזם, במיטב מסורת ז'אנר ה"מחפש ת'צמו". בדקה ה-102 של כל סרט נתון בז'אנר, הגיבורה, פרודה בנסיבות מצערות מבחי"לה בעל המבט החודרני, נוסעת באוטובוס או מהלכת בשבילי הקמפוס, שקועה בנוסטלגיה-בטרם-עת, לצלילי גיטרה מיוסרת וטקסט מיואש של כוכב האינדי התורן. נטלי מרצ'נט, איימי מאן, ווילקו, קולדפליי – הם וחבריהם פשוט זלגו אל הרובריקה המתאימה והשתלטו כליל על הגדרת הרומנטיקה, הבדידות וההתבגרות שלנו.

וכך, בלא משים, נקבע פס הקול הקולקטיבי של דור שלם.

בימינו אנו, נגן ה-MP צרוּר בפק"ל-יציאה-מהבית, יחד עם הארנק, המפתחות, הסלולרי, הפאלם/סיגריות/גלולות. פס הקול שלנו, לבחירתנו, זמין לנו בשלוף בכל עת שנחפוץ. כבר לא צריך להתחיל ולהתעסק עם נרתיק הדיסקים בתור לאוטובוס או לשקוד על קומפילציות בבית מבעוד מועד. אלוהים יודע כמה מאות שעות של תרפיה רוויתי מהנגן שלי בנסיעות הלוך ושוב מהר הצופים, על קו 19 הארור (לפני ששינו את המסלול שלו). ופסי הקול הללו, כפי שספגנו אותם ישר לקרקעית התודעה, מעבירים אותנו לחוויית הסרט שממנו קוששנו את פס הקול. החוויה שהוכתבה כשעלילה ודמויות ריצדו מול עינינו ניתנת לשחזור באמצעות הצלילים, הלוא הם אותם הצלילים המכוננים.

וכך, כמו החוויה האסקפיסטית שמספקים לנו המסכים, קטן כגדול, פס הקול המתמיד שלנו מאפשר יצירה של מעין מציאות אלטרנטיבית: בדומה לאינטראקציה סלולרית, שמנתקת את המחובר (לאוזניה) מסביבתו ומאפשרת לו קיום הרמטי ונפרד עם אחר, כך פס הקול שלנו מפריד אותנו מסביבתנו ואורג סביבנו את העולם ההוא, שבו אנו מהלכים ברחובות סגריריים ופואטיים ומתייסרים נוכח אהבה ספק-אפשרית שתבוא על פתרונה 10 דק' גג לפני הכתוביות.

*הערת זנב למיטל ולאיתמר – נורא רציתי להיות ההם-ית טובה ולתייג את הרשימה. אפעס, התגית היחידה שמצאתי שגם נשמעה רלוונטית לענייננו היתה "סרט", אז תליתי אותה. That said, אציין שנמלאתי רצון אדיר לסמן את "סמיוטיקה" או "מיכאל בחטין". ברצינות.

יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.

1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.

2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"

3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.

4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.

5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.

[מיטל שרון]

1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.

2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.

3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".

4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.

5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.

[איתמר שאלתיאל]

(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)

1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.

2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של – קחו אוויר – מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.

3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.

4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד – כן, ההוא – והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.

5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.

[יוסי גורביץ]

חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:

1. יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.

2. אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.

3. הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ז', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה י', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש היה לי עליה.

4. לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".

5. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.

6. גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.

[איה מרקביץ']

1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.

2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.

3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.

4. מוסיקה, בכלל.

5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.

[נועה דרור]

1. לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.

2. כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.

3. ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.

4. הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.

5. כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.

[אורי בר-און]

1. אחד הסודות הכי שמורים בכספת הפנימית שלי הוא לילה ארוך, כשקראתי איזו חוברת מזעזעת על עלילות טרזן או גיבור אחר וחטפתי התקף חרדה כזה, שהקאתי את נשמתי מרוב פחד, ואח"כ אוננתי את עצמי לדעת. רק אז נרגעתי.

2. עולם הזבל המילולי בעברית בשנות נעוריי כלל כמובן את "פטריק קים" הידוע. אחת הסצנות היותר מופרכות הייתה כשפטריק הציץ [בלי בושה] בבן של שייך ערבי והמאהב האירופי שלו וחטף זקפת אדירים אותה חיכך בחול. [גם בארזים הכי הטרוסקסואלים קיימת אזוביות הומוסקסואלית ]

3. אחד הספרים הפילוסופיים שהצחיקו אותי במניירה הפוליטיקלי-קורט שלהם הוא הספר עב הכרס של עדי אופיר "לשון לרע". אופיר במאמץ עליון לפרק את המיננות של העברית כותב פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. התוצאה "סטנד-אפ" פילוסופי מעורר געיות של צחוק. [בינינו, אם ספר פילוסופי מצליח לעשות זאת, הוא ראוי לפרס]

4. אני מאוהב במלים, ברעיונות מעוצבים על ידי מלים ובאמונה הילדותית-מיתית –מאגית שמילים יכולות לשנות את המציאות. לכן למדתי קבלה באוניברסיטה העברית עם שמות שהיום כבר לא מכירים אותם ממש. משה אידל הוא שם מוכר, אבל הספרים שלו נורא משעממים, למרות שאני קורא אותם בדבקות רבה, ואני לא חסיד.

5. לסיום, אני חובב ספרי מד"ב ופנטזיה. יכולתי לכתוב כאן רשימה של מה אני חושב שחשוב לקרוא, אבל לא אעשה זאת. אני אמליץ על "אלטנוילד" של הרצל לחובבי הביזאר בז'אנר.

[אריק בנדק-חביב]

אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה, נועה דרור ויאיר

• להכרזה על הפרויקט • צמיחה • אהוב אותנו • אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים • חרדת השישי שמור בטל

לכאורה, קל לזלזל בה. לכאורה, נטולת אמונה היא ואמון, חפה מתוכן. טמאה, יש יאמרו, זלזלנית וריקה. וכי איזו מן תפילה היא זו, שמקורותיה בעגלה הריקה מבין השתיים? הרי אינה מכוונת כלפי מעלה, אינה מופנה כלפיו, כלפי הברוך ההוא.

אבל התפילה החילונית נושאת בקרבה יותר ייאוש מאשר יכול היה אדם מאמין להעלות על דעתו שקיים בעולם. התפילה החילונית נקרעת מנשמות הנושאים אותה בספונטניות מבהילה ממש, והיא האותנטית מכולן. אין לה ניגון קבוע, היא אינה מעוגנת באלפי שנות מסורת ואפילו שם או כתובת אין לה. אבל הייאוש שבה, די בו כדי להרטיט את תשע הספירות ואת לב ההוא שפוזל עליהן בשעמום מלמעלה.

התפילה הבסיסית היא זו המפרפרת בלב נואש ומבוהל, ברגעי השיא של החרדה, "בבקשה-בבקשה-בבקשה…." אנחנו מתחננים, ולעתים נדירות זוכרים לתהות למי בדיוק כיוונו את תחינתנו.

התפילות המורכבות יותר, הליריות יותר, הנאוות והמעודנות – הן אלו שחוברו ביד בעלי הכשרון:
אורי, לרחל המשוררת, היא המוכרת, אם לא הענוגה שבהן. בן, לו היה לה. ואמנם רחל אינה שמה מבטחה בתבונת הקורא ודואגת לנוכחותן של שתיים מן המתפללות הפחות חילוניות בשירהּ – "עוד אתמרמר כרחל, עוד אתפלל כחנה בשילֹה".

אמיר גלבוע הוא אלוף האלופים בתפילות חילוניות:

אני מתפלל מתוך הלב סִדּוּר
קְרוּעַ שׁוּלַיִם וכל המלים החסרות אני
רוֹאָן מתעופפות כבר זמן רב מתעופפות
ומבקשות מָנוֹחַ לְכַף הרגל איך
אביא להן מָזוֹר וְלֵב
סִדּוּרִי אָכוּל שׁוּלַיִם
אָזֵל וְעָרֹם

וכל מילה מיותרת.
אם כי, יצויין שרב המתפללים החילוניים המקצועים אינם שלמים עם היותם כאלה. טינתם ננטרת קבע ועיניהם, ספק נשואות ספק מושפלות בזלזול אל המתפללים אחוזי האמונה. נקל למצוא אזכורי דת, אלוהות קונקרטית וגעגועים לחיק שלא בהכרח מכירים הם, המתפללים החילוניים. אל הפולחן ואל המסורת יצמידו שפתותיהם בשקיקה ובשנאה עצמית, כמו מלקים את עצמם על רגעי החסד הפעוטים הללו, שהם מרשים לעצמם, בחיק האמונה שנגזלה מהם באכזריות. ואין צורך לדעת לאיית "ביאליק" כדי לזהות חרסים שבורים כנ"ל תחת כל צִיץ נוֹבֵל, בחזקת כל צל עובר.

אבל ישנם גם המתפללים החילוניים הבטוחים בעצמם, יודעי הח"ן. הם אינם מכוונים תפילתם ובעיניהם, יש להניח, ניתן למצוא יותר השלמה מאשר כל דבר אחר. הייאוש שם מזוקק יותר, חושבתני, מעט עצוב יותר, מעט יותר עקבי.
ויסלבה שימבורסקה, את שירהּ שָׁמַיִם, פותחת בקביעה הנחרצת:

"מזה היה צריך להתחיל: שָׁמַיִם.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פֶּתַח ומאֹם מלבד זאת,
אך פתוח לרוחה."

וגומרת, שלושה בתים מאחור יותר, בשֹׁטחה את תובנתה לא פחות בנחרצות:

"החלוקה לאֶרֶץ ושמים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על הַשְּׁלֵמוּת הזאת.
היא רק מאפשרת לעבר את החיים בכתובת מדויקת,
שֶׁקַּל יותר לְאַתְּרָהּ,
אם יחפשו אותי.
פרטי המזהים הם התלהבות ויאוש."

היא עצובה, התפילה החילונית, ואינה מספקת וקשה ומתישה ומייאשת.
אפשר רק לתהות מה באלטרנטיבה גורם לחילונים כה רבים לדבוק במרה הזו בכל זאת.