1.

בשנות ה[עשרים\תשעים] של המאה ה[תשע עשרה\עשרים], [מודרניסט\סוריאליסט\פוסט-סטרוקטורליסט] אמר [משהו מטאפיזי על רכיב תרבותי שמזוהה עם העולם הישן].

2.

ה[אינטרנט\עיתונות\אקדמיה בישראל] היא כמו ה[רכיב תרבותי שמזוהה עם העולם הישן], וגם אם [מודרניסט\סוריאליסט\פוסט-סטרוקטורליסט] טעה כשאמר [משהו מטאפיזי], הוא צדק לגבי ה[אינטרנט\אקדמיה\ עיתונות בישראל]. אנחנו תמיד [מבצעים פעולה קוגנטיבית מסובכת], גם כשנראה שאנחנו רק [מבצעים פעולה קוגנטיבית פשוטה].

3.

[שיר הייקו\משל זן]

1. גנזיס

יש שיחלקו עלינו, אך פרוייקט הפורנו בא לעולם בעקבות שיחת קפיטרייה בינינו. התרחיש היה כזה -

פ': אגב, אני רוצה להודיע גם לךְ שחשבתי על זה והסקתי שאני בכיר האינטלקטואלים בישראל.

א': נכון. ואני רוצה לבשר שחיי המין שלי השתפרו לעין ערוך מאז שגיליתי את פורנוטיוב.

פ': פורנוטיוב! וואו! מזה זמן מה אני מתלבט מתי זו תהיה אופרציה קבילה להעלות את הנושא הזה בשיחה.

א': ובכן, הגיע הרגע. ויום אחד נכתוב על זה פוסט.

2. הנחות יסוד

2.1 אוננות: אנחנו מאוננים. אני מאוננת, אתה מאונן. (לא כרגע). (אולי פיגורטיבית). מאוננים כי אפשר, כי זה כיף, כי מותר, כי יש עשרים דקות עד שהפרק של ורוניקה מארס ירד; כי הלילה לבן והבוקר שחור. כי נתקענו באמצע סיכום הרפרט, כי הצלחנו לכתוב עוד פסקה בסמינריונית ומגיע לנו פרס. אוננות או נמות. מישהו בטח אמר את זה קודם.

2.2 שיטוט ברשת: אנחנו גולשים. אני גולשת, אתה גולש. (כרגע). מסיבות דומות להדאיג לאלה שגורמות לנו להחליק יד לכיוון הנכון [וראו סעיף 2.1], אך ללא סיפוק: בתזזית, בריבוי חלונות. מה התחדש בעולם? קיבלנו אימייל? מישהו אמר משהו מצחיק בניו-יורק? ומה אומרים על כך בסין.

3. היפותזה: פורנוטיוב

3.1 אוננות בעידן השיעתוק הטכני: נתיבים ביוגרפיים שונים ורבים הובילו אתכם ואותנו להפוך לצרכני פורנו. ילידי שנות השבעים ומטה אולי זוכרים הרפתקאות וידאו בתוליות בפרבריהם המפוייחים של ערי קיט צפוניות עלומות; אחרים נחנכו הישר אל המעבר המבורך מסרטים מופרכי עלילה שיש לקוות שיֵרדו מקאזה לפני שההורים חוזרים הביתה – אל סרטונים זערורים בסטרימינג. התוצאה זהה: בנקודה הטנטיבית הזאת, רבים מאיתנו נמצאים בשלב ההתוודעות לפורנו של תוכן גולשים, ומגלים בהדרגה שמבנה הסיפוק משתנה. במילים אחרות, התמורה שחלה במדיום משנה את הדינמיקה של הליבידו; ובעברית: מול הרשת, אנחנו מאוננים אחרת.

3.2.1 צבירה כמותית במקום עינוג טלאולוגי: האתר "פורנוטיוב" (ודומיו) מותאם היטב לצרכי הגולש. יד אחת עלי עכבר, האחרת בָּאיבר; אך כאן שתיהן זזות כל הזמן, שלא כבסרטי הפורנו העלילתיים, הנייחים. הסרטונים קצרים ביותר, ולא פעם – אוויליים: שלוש נערות שחות על ספה, ובישבניהן נעוצים זיקוקים בוערים (?); אופה מעלס עלמה בריאת בשר על השיש, מקמח אותה ושובר עליה ביצים תוך כדי; ואפילו הסמוראי האחרון. אתם יודעים, גם אתם צפיתם. הממ. מעניין אם אמרו על זה משהו מצחיק בניו-יורק.

אם בעבר האכילו אותנו בפורנו במבנה סיפורי, עתיר תלבושות וקרטוני פיצה שנפתחים בתנופה, לשרשר פרטים לווייניים זה מזה – הרי שהיום נטשנו את הפיקארסקה ועברנו מנרטיב (רעוע) לרצף שרירותי של תמונות רוטטות. האצבע על העכבר והסרטון קצר, וכך הופכת האוננות למטווה של קליקים ושברי פנטזיות. וכמו הקלט הפורנוגרפי, גם כלכלת התענוג משתנה. למרות שהאורגזמה הפורנואית היא מייצור עצמי, האינסטינקט הטבעי הוא להתאים את עצמנו למדיום. בעבר, בפורנו הבערך-נראטיבי, גמרנו בערך בסוף (של האקט, של הסרט – יש יותר ממחלף אירוטי אחד). הפורנו החדש מכתיב אוננות חדשה: אין תבנית השלם; יש רק אחדות המאונן.

3.2.2 אחדות המאונן: איזה חלק של התענוג שלנו בצפייה כרוך בהזדהות (עם דמות שעושה, עם דמות שעושים לה)? והאם יש להפריד בינו לבין התענוג שבהצצה? או בפינטוז-עצמך אל תוך הסרט? גם אם לא ניתן להכריע, דבר אחד ברור: נקודת התצפית של המאונן ערקה לצד התלת-ממדי של המסך. אמנם אין קונסזצנזוס על כך שבפורנו הישן, הצופה נהג תמיד לבחור לו דמות כסוכן אירוטי שפועל בשמו וחווה במקומו; אולם כך או כך, בפורנו החדש הדבר בלתי-אפשרי. מהבזקי הדמויות והרגעים לא ניתן לבנות אלא סוכן מעין-קוביסטי של הפעולה המינית. וכך הפך האדם המאונן לתבנית נוף האינטרנט שלו.

4.1. ריבוי כהיפותזה: פורנוטיוב הוא וריאנט מעניין על יוטיוב, היבריד בין פורנו לתוכן גולשים. זהו, על כל פנים, האופק האידאי: כשלנגד עיני הגולש מופיעה סדרה של ת'אמבים מגרים בצבע גוף, ולצדם ענן תגיות שאין יפה ממנו להפריך את הקיטוב הפרוידיאני בין נורמלי וסוטה. הפנטזיה אינה עוד שאלה של זהות אלא של טעם, ולמעשה – טעמים.

4.2 אנטיתזה: למרבה הצער, פורנוטיוב נמצא עדיין בשלב המגושם והנערי שבו האיברים דיס-פרופורציונליים וטרם נעים בתיאום מלא. כך, התיוג של הסרטים באתר עדיין נצמד לקטגוריות ישנות, ובראש דף הכניסה אף ניתן לבחור בגלישה סטרילית להומו/סטרייטופובים (“View straight content”/”View gay content”). על אף שרבים וטובים משתמשים באופציה זו, (ובהם מחצית מכותבי הפוסט), מדובר בבחירה מודעת לצמצם את שדה הראייה ופוטנציאלית, גם את התענוג; פונקציונאלי ואף לגיטימי, אין ספק, אבל לא כל כך אוטופי.

לעומת זאת, מצער באמת שכנגד כל סרטון ביתי מוקלקים שבעה עשר טריילרים שדופים ומגולחים לאתר פורנו מקצועי בתשלום. תוכן גולשים בפורנוטיוב נוקז, משום מה, לקטגוריה הנושנה "חובבנים", והגם שאין לכותבים כל התנגדות לצפות בעיקר בברביות נאנקות, (אח, ברביות נאנקות) – חבל שכיום הגולשים נוטלים חלק פעיל פחות בעיצוב ה-(סליחה)-שיח המיני. רוצה לומר, בפועל אנחנו עדיין יותר צרכנים מאשר יצרנים של פנטזיות. חברים, קרבה השעה למהפכה האירוטית! הבה נשחרר את אמצעי הייצור!

5. פוסט מורטם

5.1 ציפת הנחות מובלעות: a) ניצול נשים בפורנו הוא סוגיה אמפירית ולא א-פריורית, אך גם אם זהו המקום המתאים לדון בה – בהיעדר המידע הדרוש, לא אנו (=הכותבים) האנשים המתאימים. b) אוננות אינה כישלון. c) יפניות נהנות יותר – או הרבה פחות, קשה להכריע.

d) פורנו כמאגר של דימויי פנטזיה מזין לא רק את מעשה האוננות אלא גם, הידד, את הארסנל המיני – אם כרפרטואר פעלולים מאתגר ואם כערוץ תודעתי להפעלה שוטפת במהלך הסקס.

5.2 טיפ לסיום או – "הנחיות בטיחות": ראו ויקרא י"ח, 6 ואילך.

מבוא לקורא העברי — הנפשות הפועלות:

• לואיס זוקופסקי, טיטאן מודרניסטי נשכח-למחצה, יש שיגידו עזרא פאונד למתקדמים. בין יצירותיו "80 פרחים" ו "A"
• ג'יימס ג'וייס, סופר אירי
• סטן ברקהג', קולנוען אוונגרד
• ריי דייויס, כעין חוקר ספרות עצמאי שפועלו מרוכז בבלוג Pseudopodium.org ממנו תורגם הפוסט
• מישל לגוט, משוררת ומבקרת בת ימינו
• פריץ סן, חוקר ג'ויס
• הוטסי, ישות דיאלקטית
• טוטסי, ישות דיאלקטית
• ג'ואל שומאכר, במאי רע

הוטסי: והנה תם הסיפור על איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את "80 פרחים"…

טוטסי: סיפור נעים ונאה. פסטורלה נעימה ונאה ככל שעמל-מנוכר יכול לקוות להוליד.

הוטסי: תודה רבה.

טוטסי: החזרת אותנו לנקודת ההתחלה. הרי "הכותבים הקשים" מתעקשים שלכל מראית עין של קושי אחראים הקוראים שנשחתו ומסרבים להתמסר לתענוג פני השטח.

הוטסי: אמת.

טוטסי: והנה 400 עמודי המסה של לגוט הוציאו אותך מן הכוח אל הפועל? נסחו בך רוח-קודש שעה שבעבר דיברת מן השפה ולחוץ?

הוטסי: ניסוח תפל, אבל בסדר.

טוטסי: וכמה עמודי ביקורת על פינגנס וויק, גנאולוגיים וחקורים לעילא, קראת לאורך העשורים?

הוטסי: אלף לפחות, אולי אלפיים.

טוטסי: ומדוע אלה לא ריגשו בנשמתך ריאקציה כימית דומה? כמו שכתב פריץ סן, כרכים של פינגנס נפתחים תכופות יותר כדי לתמוך תיאוריות על פיניגנס מאשר כדי להיקרא. למה אתה, וכמוך יתרת הג'ויסיאנים, מחווה לכיוון פיניגנס או דוגם ממנו על קצה הלשון יותר ממתעסק איתו ממש?

הוטסי: אמנם הקושי הוא מבני למראית עין, אבל התעלומה המבנית יסודה בתעלומה של ז'אנר ושל קנה-מידה. אם פיניגנס היה שיר לירי קצר במקום רומן עצום, ספק שהיינו נבוכים כך. אף אחד לא מתקשה למצוא צידוק לאי-אלו עמודים בודדים שבחר להקריא בקול רם.

טוטסי: הם מניחים לכל העניין ופונים לארוחת הערב.

הוטסי: יוליסס ניער מעליו את תומכיו המוקדמים בהתפתלויות של מבנה ושל סגנון. תומכי ג'ויס המאוחרים והמעודכנים יותר חשבו בודאי שהם מוכנים לכל מה שרק יבוא כש"Work in Progress" התחיל להתפרסם בהמשכים. כל מה שרק יבוא חוץ מעוד מאותו הדבר. ועוד.

טוטסי: ועוד.

הוטסי: בהתחלה, ראשוני הקוראים הוכו התלהבות ותמהון. ככל שעקבו הפרקים ונותרו באותו המתווה, התמהון השתלט. ביוליסס הענקות שדבקה בג'ויס הניפה את הדמויות אל כתפיה ונותרה מטחווי יד-ענקים מעלילה נטורליסטית תקינה. במקום זה פיניגנס מגיש לנו זום מיקרוסקופי בפּאן פּאנטוסקופי.

טוטסי: עצם המחשבה גורמת לי לרצות ארוחת ערב.

הוטסי: אולי התרגיל הוא למצוא הקשר מתאים לקנה המידה. לעמוד מודפס אחד של "All work and no play makes jack a dull boy" יימצא מקום בקלות בספרות נרטיבית או לירית. ארבע מאות עמודים מזה ואנחנו כבר באמנות קונספטואלית. ומה נעשה מ275 שעות סרט של סטן ברקהג'? טפט לקירות?

טוטסי: פיניגנס יכול לשמש כמוזיקת רקע נהדרת. למשל בארוחת ערב.

הוטסי: ואולי חסרה לו רק מטפורת יסוד עשירה ותומכת כמו 'פרחים'. אני קורא את "A" 22 ו- 23 בקלות יחסית לפיניגנס, אבל לא באותו תענוג שוחר טוב שמסבים לי שמונים הפרחים.

טוטסי: ו"חלום של גווייה של פונדקאי מציצן" לא תופס אותך? הצעתי את הרעיון לג'ואל שומאכר והוא התחיל בהפקה מיד. בכל מיקרה, זה בולשיט.

הוטסי: Et in Arcadia est.

אני מנוע מלחשוף את המקרים האחרים במדגם, אבל אני הולך ומפתח חשד שצ'יקי זיקק אלגוריתם מושלם להפקת אלוזיות :"זה מזכיר לי את ה[Random Fruit] של וולאס סטיבנס".

היופי   הוא  שזה  תמיד עובד.

לודוויג ויטגנשטיין (פלאי גרייצר)

1. "הביקורת מתה". אך האם נאמר, למשל כשאנו מנענעים את ראשינו אנה ואנה,"הביקורת חיה"? השווה זאת לנפנוף בידינו על מנת לגרש זבוב, או העוויה של הפנים.

2. "הביקורת לא יכולה למות!" – זו הערה דקדוקית? אמפירית? מתי אנו אומרים בשפתינו הרגילה על דבר שהוא מת, ומתי אנו אומרים שהוא ביקורת. יש חפיפה בין הדברים.

3. אבל אסור להסיק מכך, למשל, שהמוות הוא מצב שהביקורת נמצאת בו, או שהביקורת "נמצאת" במוות במובן כלשהו מלבד מובנו הרגיל של "נמצאת" – וכי איזה מובן עשוי זה להיות?

4. "אבל הרי הדבר החשוב הוא לא מה שאומרת הביקורת, אלא האם הספר טוב או רע! אני יודע זאת בלב ליבי!"

5. וויליאם ג'יימס היה אומר- "ראו כמה נפלא ומסתורי הדבר! המבקר מציע פרשנות, ואילו הקורא מסכים עמו, אף שלא חש בפירוש זה בעת הקריאה. הפירוש, אם כך, כבר נוכח בכוח אם לא בפועל בקריאה המקורית, כאפשרות שטרם מומשה או טרם נוסחה במילים".

6. מה ההבדל בין "מבקר" ובין "בעל דיעה"? ובכן, הם שייכים למשחקי לשון שונים. ויש חשיבות לכך שרק על אחד מהם נאמר שהוא כותב בעיתון.

לפאנל הרביעי. לפאנל השלישי. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.

1.

במשחקי המחשב של ימים משכבר, האפקטים הקוליים לא היו מימטיים, אלא סמלניים. אבל לא כאן העניין – הם לא היו מסמנים של צליל שהאמצעים קצרו מלחקות, אלא מסמנים של משמעות. הם לא מציגים את הצליל של האירוע, אלא מיידעים אודות האירוע, ואודות תפקידו של האירוע במשחק.

 האפקטים הקוליים היו מערכת נוקשה ומתודית של פרשנות לפעולות ואירועים, וכך גם האובייקט הדה-סוסריאני \סטרוקטורליסטי המושלם.  לכאורה, ממש מערכת צרופה של הבדלים, שבה כל צליל בפני עצמו הוא צפצוף שרירותי וחסר אופי, הזוכה לתוכן ומהות רק בחברת צלילים אחרים: 

 קפיצה עשויה להיות צפצוף גבוה קצר, ואיבוד פסילה צפצוף נמוך ארוך, או להפך. מרגע שהדבר נקבע, אפשר כמובן להמשיך ולחלק צליל שונה לגמרי לכל פעולה, אך אפשר גם לנוע מכאן לקראת איזו לכידות שמסמנת יחסים, כפי שאכן קרה במשחקים רבים,ולסמן קפיצה גדולה בצפצוף ארוך יותר, ואיבוד פסילה סופי בצפצוף נמוך חזק יותר (ואז, ראו זה פלא, כבר יש לנו גם "משפחות מילים" ושורשים והטיות).   

הנה, אם כן, מגדל הקלפים שאציע על מנת לפרקו: החומר שרירותי , ואפשרויות ליכודו לכדי מערכת עשירות ומרובות לאינסוף ( מרובות לאינסוף שכן כל ביטוי צלילי של דמיון והבדל יכול לקדד את המידע).

אבל, כמובן, לא הצעתי את האפשריות לפיה מכת מוות תהיה צפצוף חלש יותר מזו של המכה הרגילה, או קפיצה גדולה תהיה צפצוף קצר יותר, אף שהקידוד אינו מאבד כלל מידע. חשיבה מטאפורית אוטומאטית מקשרת חוזק צליל לחשיבות אירוע, חשיבה סינסתטית מקשרת אורך צליל למרחק קפיצה (או, מנקודת מבט שונה מעט, משך הזמן של הצליל מותאם למשך הזמן של הקפיצה). אפקטים צפצופיים שכאלו הם מערכת מסמנת של הבדלים, שניתן לקדד בה יחסים בין אירועים באמצעות הבדלים בפרמטרים שונים ומשונים ושווים בתועלתם  (כלומר, ישנם צירים רבים ושונים של הבדל צלילי בר-כימות בהם ניתן לעשות שימוש  גובה, חוזק, דיסוננטיות, משך זמן, מינור ומאז'ור, סוגי מלודיה, ועוד כהנה וכהנה) , אך אופן ההבדלה בכל פרמטר מציית, באופן שונה, לתכתיבי חשיבה מטפורית הקובעים את הקידוד.

וגם הצליל הבדיד איננו, בעצם, שרירותי. קשה לי תמיד להגיע להתמצאות נוחה כאשר במשחק מן הימים ההם מסמנים איסוף אובייקט בונוסי בצליל דיסוננסי , גם אם אין כל צליל בלתי דיסוננסי במערכת הצלילים, ומשחקי נוטה להיות זהיר פחות כשצליל ההיפגעות, אף שהוא ניתן להבדלה בלא כל קושי מצלילים אחרים, אינו דיסוננסי מספיק. הקידוד של האירועים כמו איננו נדבק כראוי אל האירועים במקרים הללו. 

יהיה מעניין בודאי, ליצור מערכת אפקטים קוליים מהסוג הישן, שאיננה סימולציה של צלילים אלא סימון של אירועים, באמצעים מודרניים, שמאפשרים ליצור מערכות מורכבות של יחס, ואפקטים בדידים בעלי אפקטיביות גבוהה . ישנו  REZ, הידוע לשבח, שעוסק בזה בדיוק, אבל REZ מופשט כולו. מה באשר למשחק מימטי, אפילו נטורליסטי בצורה גבולית, Half Life 2 למשל, בו יוחלפו האפקטים הקוליים המימטיים באפקטים קוליים מפרשים ומסמנים? 

דוגמא אחת למימוש כזה עולה בדעתי:  סצנת הדקירה במקלחת בפסיכו, אם רק מוכנים לחשוב על מוזיקת הרקע שם כאפקטים קוליים, ונדמה לי שיש בה  קורלאציה מיקרוסקופית מספיק בין צליל ואירוע כדי שיהיה בכך טעם.

2. 

נקודת השבירה של השרירותית של מערכת האפקטים הקוליים המסמנים היא התופעה אותה מכנה בנימין הרשב "מצלול אקספרסיבי" . זוהי הזדמנות סבירה לתהות לרגע על קנקנו של המושג המשונה והחיוני הזה , המאגד בתוכו כמה תופעות שונות מאוד: 

ברור למדי הוא המקרה של כעין אונומטופיאה סינסתטית, שבה צליל נתפס כאנאלוגי לדבר מה מתחומם של החושים האחרים (למעשה, כמעט תמיד חוש הראיה) או למהותו הפיזית של דבר,  בעקבות הנטייה הקוגניטיבית לראות משך זמן ,גובה, כוח,  וגודל פיזי כתופעת מקבילות. כך החד הברתיות של Shoot, Stab, Flash ודומיהם, האורך של Gargantuan ו Humongous, וכך הלאה, נעשים אקספרסיביים בהקשר פואטי  (מן הראוי היה להביא דוגמאות בעברית, אך נדמה לי שהיא מצטיינת פחות במקרים מובהקים מסוג זה). 

ברור יחסית הוא גם המקרה שבו יש קישור מטונימי ביסוד האקספרסיביות, כמו למשל בין צליל גבוה וקטנות, צליל נמוך וגודל. כך גם אקספרסיביות שנובעת מאונומטופיאה ושרשרת קשרים מטונימיים-  הצטיינותן של S וס' וש'  שורקניות בכל הנוגע לאפלוליות מאגית ניתנת להסבר באמצעות האונומטופיאה הנחשית, ושורת ההקשרים, האינסטינקטיביים והדתיים, בין הנחש ומיני שקצים שטניים.  ניתן אולי לכלול כאן גם את המקרים שבהם דומיננטיות של מצלול מסוים בחתך של מילים בעלות מכנה משותף רלוונטי. כל אזור ה"רוע ירקרק",  כשמושיבים בקבוצה ר' וע' וק' וי'.  נוצרת מקבילה לתופעה שהר-שב מכנה "מצלול ממקד", שבו השיר יוצר ערבוב וקירוב בין משמעויותיהן של מילים באמצעות הדגשת דמיונן המצלולי, אלא שבמקרה הזה התופעה נוצרה כבר ברמת הלאנג (השפה ככלל), וכל מילה בעלת מצלול זה ,תמימה ככל שתהיה, מקבלת פוטנציאל  תמידי להיות אקספרסיבית במיוחד בתחום הרלוונטי גם בלי שהשיר יחשוף מחדש את הדמיון המצלולי בינה לבין (למשל) "רוע". אבל, ניתן בהחלט לחשוד שבשורש עצם הדומיננטיות של מצלול בקבוצת מילים בעלות מכנה משותף תמטי, עומדת התופעה הבאה בתור והסופית לצורך העניין.

זהו המקרה המסובך ומייאש, המופשט  של קשר בין צליל לבין… נפילתה של ממלכה, משחק שח-מט, אהבת אמת,  חשיבה פילוסופית, ארוחת צוהריים. הקשר בין תבנית הצליל  ore**** לבין תוגת העולם, מקור הסוגסטיביות הנפלאה של המילה eerie.  אם להמשיך בקו האפלולי שאני נוקט זה מספר פסקאות, חידת המושלמות עוכרת השלווה של Something wicked this way comes. בשפה טכנית יותר, יחס בין מצלול לבין עצם מופשט, שניתוח מטאפורי או מטונימי לא מסגיר אודותיו דבר, וניתן אולי לנחש שכאם השאלה מתחילה לחפוף עם כל קופת השרצים אודות תוכנה הקוגנטיבי והרגשי של מוזיקה אינסטרומנטלית, תוכנו המימטי של ציור מופשט, ועוד כהנה וכהנה.

מה שמטרף כל כך במקרה של האפקטים הקוליים  הוא המינמליות  המושלמת שלו. נדמה כאילו יש כאן את המעט שבמעט הדרוש כדי שנוכל לדבר אודות מערכת של מסמנים, את המקרים הנקיים והברורים ביותר של יחס מטאפורי, ניצנים ראשונים של אקספרסיביות מופשטת. כעין יצור חד תאי מאותו סוג-של-דברים אליו שייכת שפת הספרות, כפי שהאמבה שייכת לאותו סוג-של-דברים כמו בן אנוש.

מתוך דמיון קלוש לאיזו תמונה אודות השיטה המדעית, מתוך איזו הקבלה מעורפלת למשחקי השפה המיניאטוריים של ויטגנשטיין, ומתוך הנטייה הבלתי ניתנת לניעור לחשיבה הרמטית, אני חושד שאם אביט אל תוך הסוגיה בנחישות בלתי מעורערת אגלה בה את סוד הלשון, או את תמציתה של השירה, או את פני האלוהים. 

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

יש כאן ,באמצעות קונטקסט, הסטה של התוכן של קלישאה שגורה מתוכן טריוואלי לתוכן חלופי, אבל מטונימי בעליל. "we" זה לא הדור, "our parents" זה לא הורי העולם- זה הדובר ואחיו, ואבא ואמא של הדובר ואחיו.

אולי זו ליטראליזציה של מטפורה, ברמה כלשהי? ה"אנחנו" המדומין מומר ב"אנחנו קונקרטי", הטון המתנבא של שופר הדור מקבל הצדקה מחודשת מכיוון שמדובר בסט אחים וסט הורים אחד שהדובר בהחלט מוסמך להעיד אודותיהם, ו- ,וכאן השוס, המקרה הפרטי שהחליף את הקלישאה עובד כסינקדוכה (דהיינו, צמד האחים הם אב-טיפוס של התופעה החברתית השלמה) שמייצרת בהצלחה את כל התכנים הכלליים שה"אנחנו" המדומיין של כלל הדור לא מסוגל לייצר מפאת קלישאתיותו.

שמור בטל

דאנס דאנס רבולושן הוא משחק ארקייד מענג להפליא, שבו צריך להקיש עם הרגליים בהתאם לקצב של שיר ולחיצים המתרוצצים על המסך, ומומלץ גם להיראות ריקודי בזמן שאתה עושה את זה.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן,הוא ענף תחרותי רשמי-למחצה שמשחקים בעזרת מכונת דאנס-דאנס רבולושן. יש למלא אחרי כל ההוראות ולנסות לייצר בכך מופע מוצלח ככל האפשר שילהיב את הקהל והשופטים.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן (מקש ימני בעכבר ולשמור), הוא במהותו סוג של אוליפו. האסתטיקה נובעת דיאלוג בין הריקוד המתקבל והמגבלות שעומדות ביסודו – דיאלוג שיכול ללבוש צורה של אימוץ ההגבלות כמרכיב תמטי; שימוש בהתנגדות שלהם כזרז יצירתי; הפיכת המחווה הריקודית הסתמית ביותר בפני עצמה לוירטואוזית וראוותנית בזכות עוצמת ההתנגדות של המגבלות לביצועה; ואפילו של הומור שנע מסלפסטיק ועד לשנינות מעודנת. היחס בין המהלכים המבוצעים למהלכים שחובה לבצע הוא, כך מסתבר, עורק עשיר להדהים אפילו כשמדובר בלא יותר מסדרי הקשה על ארבעה כפתורי רגל.

מבין ריקודי הפריסטייל המהוללים, יש כאלה שפשוט מתחילים עם הקשות החובה, ומעניקים להן פרשנות אישית וסבוכה על ידי הרחבתן לכדי ריקוד מפואר, שהוא פיתוח של הסגנון והצורה שמכתיבות הקשות-החובה בפרשנות הפשוטה והמינימלית שלהן. כאן הבנה של ההגבלות היא חיונית, בעיקר כדי להעריך את עומק התכנון, הגמישות וזריזות המחשבה המעורבים: התענוג למתבונן הוא שילוב בין איכות הריקוד למורכבות של התהליך הגנטי שמאחוריו, וקושי הביצוע המוגבר ביחס לביצוע של ריקוד כזה בתנאים חופשיים.

אבל הריקודים עטורי התהילה ביותר, כמו זה שבלינק, הם לא אלו שמרהיביםב יותר לעין התמימה, אלא אלו שמפתחים את הדינאמיקה המעניינת ביותר עם מיקודי הרגליים המוכתבים מראש, ובעיקר עם סגנון הריקוד שצעדי ברירת המחדל – אלו שנוצרים בפרשנות פשוטה וישירה של הקשות החובה – מרכיבים. המעלה שלהם היא על טהרת האינטרטקסטואליות בין הריקוד המינימלי, האינטואיטיבי שההקשות מזמינות והריקוד המבוצע הסוטה ממנו. כשהצמד רוקד ואלס על הלוח, זה מצחיק מאוד בגלל שזו דרך בלתי כלכלית במידה שערורייתית ללחוץ על שני מקשים.

וישנו גם המשחק בין ערטול התחבולה – הכרה בכך שהציות להגבלות של המשחק הוא המחולל והשולט בריקוד – לבין יצירת אשליה של אירוע שלם ואוטונומי. בריקוד המקושר המשחק הזה לובש צורה של מטא-בדיון: כשהנערה נוטשת בסערה והנער גורר אותה בחזרה אל הלוח, זאת אינטרפטציה דרמטית של חמש השניות השקטות שבתכתיבי המשחק כנראטיב בדיוני על השחקנים, כאילו ובנס הויכוח פרץ ברגע היחיד בו הוא לא יהיה הרסני, וכאשר הוא מניח את הנערה על המקש, בתוך המסגרת של הסיפור הנתווה, בעבור הגרסה הבדיונית של המשחקים, זו הצלה של הרגע האחרון מקטסטרופה מתקרבת.
[והתמונה: מכאן]