מה הסיפור?

100 נערים עד גיל 18 נבחרים בהגרלה טלוויזיונית מבין אלפים שהתנדבו לצעדה שנמשכת עד שכולם מתים מלבד הנער האחרון הצועד. עליהם לצעוד בקצב של לפחות שישה קילומטרים וחצי לשעה. ללא הפוגות כלל, יום ולילה ויום. מי שמאט את הקצב מקבל אזהרה. לאחר שלוש אזהרות, נשמעות שלוש יריות והנער מת. האחרון שנשאר צועד זוכה בפרס האולטימטיבי: הוא מקבל כל מה שהוא רוצה עד יום מותו. וזהו. אין שום מפלצת בשיחים (מלבד המייג'ור, מנהל הצעדה, שהוא גרסה מעוותת של כל מפקד בסרטי צבא אמריקאיים ביקורתיים), שום טוויסט עלילתי. ושום סיבה אמיתית לקיום הצעדה, מלבד כמובן בידור ההמונים; האלפים שבאים להריע לצועדים על מסלול הצעדה והמיליונים צמאי הדם שצופים בצעדה בטלוויזיה.
 

מה הקטע?

הצעדה הוא ספר מעולה. הספר מחזיק 388 עמודים ובערך מהעמוד ה-20, כשהנער הראשון נורה למוות, הקוראת יודעת מה צפוי לקרות בו: המספר חייב להיות האחרון שיישאר, כי אחרת אי אפשר יהיה לדעת מי ניצח, ו-99 נערים ימותו בדרך זו או אחרת, ועד אז הם יצעדו, יצעדו עד יבלות, עד שיתוק, עד אי שפיות. יצעדו.
זה רעיון מעולה, אבל זו הדרך שבה סטיבן קינג מבצע את הספר הזה היא שיוצאת דופן, ולדעתי היא שיעור מעולה בכתיבה. ואלו הם ארבעת השיעורים שאני לקחתי מהספר

1. פתח דבר

כשכתבתי את הספר שלי (זה לקח נצח) תמיד פינטזתי על הרגע שבו אגיע לכתוב את אחרית הדבר, ואוכל להסביר את עצמי בפשטות, בלי הצורך להתחבא מאחורי ספרותיות. אבל כשהגיע הרגע באמת, חשבתי שאני צריכה לתת לספר לדבר בעד עצמו, ושלשים את עצמי שם במרכז הדפים יהיה דבר מגלומני ומיותר. אבל לסטיבן קינג אין שום בעיה להיות מגלומני. הוא יודע (בטח עכשיו, אחרי חמישים ספרים) שהספר הוא ספר ואחרית הדבר היא אחרית הדבר, ושניהם עומדים בזכות עצמם. ולכן זה כבר פתח הדבר השני המעולה שלו שאני קוראת. ומה הוא כותב שם? הוא מספר את סיפורו של שם העט ריצ'ארד בכמן, שבו הוא פרסם כמה ספרים שכתב לפני שהיה מפורסם, אבל חשב שהקוראים יאהבו גם עכשיו. שם העט התגלה בסופו של דבר, והוא הגיב על הפרשה והבהיר שאכן מדובר בו ודי. אבל משהו בזה הציק לו וזה מה שהוא כותב (תרגום וקיצורים שלי. אני לא חושבת שתרגמו את הספר הזה לעברית):

"סטיבן קינג תמיד הבין שהבחורים הטובים לא תמיד מנצחים (למשל "Cujo", "בית קברות לחיות" ואולי גם "Christine), אבל הוא גם הבין שלרוב הם כן. בכל יום, בחיים האמיתיים, הבחורים הטובים מנצחים. לרוב הניצחונות האלו נותרים מחוץ לכותרות העיתונים ("אדם שוב הגיע הביתה בריא ושלם מהעבודה" היא לא כותרת שתמכור הרבה עיתונים), אבל הם עדיין מתרחשים… ובדיון צריך לשקף את המציאות.
ועדיין…
הבחורים הטובים לרוב מנצחים, האומץ לרוב מתגבר על הפחד, והכלב המשפחתי כמעט לעולם אינו חולה בכלבת: אלו דברים שידעתי בגיל 25 ואני עדיין יודע אותם, בגיל 25*2. אבל אני יודע גם משהו אחר: ברובנו יש מקום שהוא לרוב גשום, שבו הצללים ארוכים והיערות מלאים במפלצות. טוב להחזיק קול שבו אפשר לתאר את אימי המקום הזה ואת הגאוגרפיה שלו, מבלי להכחיש את אור השמש והבהירות שממלאים כל כך הרבה מחיי היומיום שלנו".

והנה, בכמה פסקאות, סטיב קינג מצליח לנסח לא רק את האחריות שיש לסופר (לוודא שהספרים שלו מתארים את המציאות ולוודא שהמציאות המתוארת משקפת את האופן שבו הוא חושב על החיים), אלא גם את האופנים שבהם האחריות הזאת גדולה עליו, ואת המקומות שעליו לברוח מעצמו כדי לכתוב את הספרות שמתאימה לו. והדיסוננס הזה הוא גם חשוב נורא וגם מבלבל נורא, וטוב שיש את סטיבן קינג כדי לנסח ולפתור אותו.
 

2. המסר

המסר של הצעדה הוא פשוט וברור כבר מהתקציר: במקום שבו הצבא והמשטרה שולטים, במקום שבו בידור טלוויזיוני הוא חשוב יותר מהחיים עצמם, הנערים ישחקו לפנינו וימותו בקלות יתרה. זה נכון בתקופת מלחמת ויטנאם כמו שזה נכון בתקופת נתניהו השלישית ובכל תקופה איומה בחיי כל מדינה.
אבל אם אתה סופר מוכשר וסבלן, או סופרת מוכשרת וסבלנית, את יכולה ללעוס את המסר הזה לאט אט. את סומכת על עצמך וסומכת על הקוראים שלך, שהמסר יובן כבר מהתחלה, אבל שיש לכולם את אורך הרוח הנדרש כדי להבין את כל ההשלכות של המסר הזה לרוחבן ולעומקן. כי זה חלק ניכר ממה שעובר על הדמויות הספר: הן מבינות מה פרוש הצעדה, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור הצופים, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המשפחות שלהן והן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המייג'ור. וביחד עם הצועדים הולכים הקוראים.
אין שום דבר שמתגלה לפתע בעשרים העמודים האחרונים, שהופך את הספר למובן וקוהרנטי. לא. אין הפתעות ואין זיקוקי די נור (חוץ מעיר אחת משוגעת, שבה כולם צמאי דם במיוחד). יש סופרת וקוראת שצועדות אט אט ביחד, בנחת ובסבלנות, כדי לדבר על משהו לעומק. זו אמונה מדהימה ונדירה בכוחה של הספרות. וזה פאקינג סטיבן קינג, לא איזה פרוסט או משהו לאליטות.

3. פרקים

יש סופרים שלא מחלקים לפרקים. אני לא אוהבת אותם. בנאדם צריך שיכתיבו לו מתי כבר מותר ללכת לישון רגע. או מתי מותר להשתין או ללכת לפייסבוק. אף אחד הוא לא מתוחכם מספיק כדי לוותר על פרקים (אני אומרת את זה גם לעצמי: רק חצי מהספר שלי היה מחולק לפרקים. (אבל הייתה לי סיבה טובה)). אבל עד עכשיו מה שחשבתי על פרקים הושפע בעיקר מהז'אנר של אריך קסטנר: יש פרק, יש נושאים בפרק, והוא נגמר כאשר הנושאים מוצו. אבל סטיבן קינג פועל בתוך ז'אנר המתח והאימה: הוא צריך להשאיר את הקוראים שלא יילכו להשתין ולא לפייסבוק, אלא רק למרות עצמם. אז הפרק שלו מתחיל בשיא הדרמה, נרגע, ומסיים בשיא הדרמה. ככה שאין נושא לפרק, אלא יש מקצב. מתנשפים מהר מחוסר אוויר, נרגעים רגע ומקשיבים ביתר תשומת לב, ואז שוב מתנשפים מהר ו… נגמר הפרק. אבל אל תלכי עדיין כי את באמצע ההתנשפות.
הרבה יותר אפקטיבי!
 

4. הדמויות

ברוב הספרים שאני קוראת יש דמות אחת או שתיים ראשיות, שהן דמויות מובנות לחלוטין. הן עגולות ומשתנות והמניעים שלהן ברורים. יתר הדמויות הן במקרה הטוב לא גיבוב מוחלט של שטויות, שנאסף לכדי דמות לפחות חצי קוהרנטית, שאת אולי יכולה לדמיין אותה במציאות אם תטרחי, אבל ספק אם תעשי זאת. כך שהפער בין הדמויות הראשיות למשניות הוא עצום, כאילו יש חומה דמיונית בין הדמויות הראשיות והקוראת שנמצאים באותו מקום, ובין הדמויות המשניות שנמצאות בחצר.
אצל קינג יש נגיד עשר דמויות. הדמות הראשית היא גרטי, שהספר מסופר מנקודת המבט שלו, ולצידו עוד חבורה של נערים שאיתם הוא צועד ואליהם הוא מתקרב ומתרחב חליפות, בהתאם לקצב הצעדה ולהתפתחות ההבנה שלו לאורך הצעדה. המידע על הדמות הראשית משוחרר בצורה איטית מאד מאד, בטפטוף של אנטיביוטיקה לווריד, והמידע על הדמויות האחרות נאסף גם הוא באותה מהירות, כך שבמהלך הקריאה ההרגשה היא שאת פחות או יותר יודעת על כולם את אותו הדבר. רק אחרי שהאנטיביוטיקה סיימה לטפטף, את קולטת שיש את גרטי, ויש את השאר. וככה, גם יש לך באופן חד משמעי עם מי להזדהות, וגם יש לך ממי להתרחק קצת, להתרחק הרבה ומי לחבב בסתר. כי זה באמת כמו בחיים: אין תהום עמוקה בינך לבין כל אדם אחר. יש אנשים שקרובים אלייך לגמרי, אנשים שקרובים אלייך קצת, אנשים שקצת רחוקים ממך ואנשים שרחוקים ממך הרבה. זו הדרך הנכונה לבנות את הדמויות!
 

אז לסיכום

• אחרית דבר: תודה לנדב שקנה לי קינדל ותודה לאמזון שהציעה לי את הספר הזה בחיפוש של סטיבן קינג
• תקראו אותו
• הוצאות ספרים יקרות: תתרגמו אותו לעברית. אני אשמח לעשות זאת

ב-2008 נברסקה הפכה נטישת ילדים לחוקית. הצעד הזה היה חלק מחוק "חוף מבטחים" [חוקים בארצות-הברית שנועדו להסדיר נטישה של ילדים לגורמים חוקיים שיאפשרו המשך טיפול בהם, במקום לנטוש אותם על המדרגות], שנועד לטפל במספר ההולך וגדל של נטישת ילדים במדינה. כמו חוקי חוף מבטחים אחרים, הורים בנברסקה שחשו לא מוכנים לטיפול בתינוקות יוכלו להביא אותם למיקום שנקבע מראש, ללא חשש ממעצר ותביעה. אבל המחוקקים עשו טעות לוגיסטית חמורה אחת: הם שכחו לציין את הגבול המקסימלי לגיל הילדים הננטשים.
בתוך שבועות לאחר כניסת החוק לתוקף, הורים החלו להביא את הילדים שלהם. אבל הייתה בעיה: אף אחד מהילדים הננטשים לא היה בגילאי ינקות. אחרי כמה חודשים התברר כי בבתי חולים ממשלתיים ובתחנות משטרה במדינה ננטשו 36 ילדים. 22 מהילדים היו בני 13 ויותר. סבתא בת 51 הביאה ילד בן 12. אבא אחד הביא את כל המשפחה שלו – תשעה ילדים בגילאי שנה עד 17. אחרים נסעו ממדינות שכנות כדי להביא את הילדים ברגע ששמעו כי יוכלו לנטוש אותם ללא כל השלכה.
ממשלת נברסקה, שהבינה את הטעות האיומה שעשתה, כינסה מושב מיוחד של המחוקקים כדי לכתוב מחדש את החוק ולהוסיף לו מגבלת גיל. המושל דייב היינמן אמר כי השינוי "יחזיר את הפוקוס למטרה המקורית של החוקים האלו, שהיא להציל תינוקות שזה עתה נולדו ולפטור את ההורים מתביעה בגין נטישת ילד. הנוסח החדש גם אמור למנוע מהורים מחוץ למדינה להביא את הילדים שלהם לנברסקה בניסיון להבטיח להם טיפול".
ב-21 בנובמבר 2008, היום האחרון שבו הנוסח המקורי של החוק, שתקף לכל הגילאים, היה בתוקף, אימא אחת ממחוז יולו בקליפורניה נסעה יותר כ-2000 קילומטרים לבית החולים של מחוז קימבל בנברסקה, שם היא הותירה את בנה בן ה-14.

מה שקרה בנברסקה מעלה את השאלה: לו לא היו לכך כל השלכות, כמה מאיתנו היו מוותרים על הילדים שלהם? אחרי הכל, נטישת ילדים אינה תופעה חדשה והיא בהחלט אינה נדירה בארצות-הברית. יותר מ-400 אלף ילדים נמצאים במערכת האומנה ומחכים להגיע לבתי אומנה ואלפי הורים מוותרים על הילדים שלהם מדי שנה. אישה אחת אפילו שלחה את בנה המאומץ בחזרה למולדתו ביחד עם מכתב התנצלות שננעץ כמו רשימת קניות לחזהו. לא משנה האם הסיבה היא קשיים, אמריקאים רבים מוותרים על ההורות שלהם.
בפברואר 2009 מישהי שמכנה את עצמה Ann נכנסה לאתר Secret Confessions וכתבה שלושה משפטים: "אני בדיכאון. אני שונאת להיות אימא. אני גם שונאת להיות אימא במשרה מלאה!" יותר משלוש שנים לאחר מכן, שרשור התגובות עדיין פעיל ומלא באלפי תגובות, באתר שמייצר לרוב רק כעשר תגובות לכל "וידוי". אן האנונימית פגעה בנקודה רגישה.
אישה אחת שנכנסה להריון בגיל 42 כתבה "גם אני שונאת להיות אימא. כל יום הוא אותו דבר. ואני חושבת על כך שלא אהיה חופשייה עד שאהיה בת 60 או משהו ואז החיים שלי יגמרו". אחרת, שזיהתה את עצמה רק כ- k'smom, אמרה "אני מרגישה כל כך לכודה, חרדה ומוצפת. אני אוהבת את הבת שלי והיא מטופלת היטב, אבל לא זו הדרך שבה הייתי בוחרת לו הייתה לי הזדמנות שנייה".
ג'יאנה כתבה "אני אוהבת את הבן שלי, אני שונאת להיות אימא. זו מלאכה חסרת הכרת תודה, מונוטונית, מתישה, מעצבנת ודכאנית. האימהות מרגישה כמו עונש מאסר. אני לא יכולה לחכות עד שאזכה לחנינה כאשר הבן שלי יהיה בן 18 ויש לקוות שיילך לקולג'". אישה אחת מוושינגטון אפילו אמרה כי למרות שהתנגדה להפלות לפני שילדה את בנה, עכשיו הייתה "רצה למרפאת ההפלות" לו הייתה נכנסת שוב להריון.
התגובות – בעיקר מנשים שמזהות עצמן כמגיעות מרקע כלכלי יציב – מבהירות משהו מפורש פחות מההסברים השחוקים לאי-נחת הורית כמו עוני וחוסר בתמיכה. הנשים האלו פשוט לא מרגישות כי האימהות מקיימת את כל הבאזז סביבה, ולו הייתה ניתנת להן הזדמנות שנייה, הן לא היו עושות זאת שוב.
כמה מהן ציינו את השעמום באימהות במשרה מלאה. הרבה התלוננו כי הפרטנרים שלהם לא חלקו איתן את האחריות לטיפול בילדים. "כמו רוב הגברים, הבעל שלי לא עושה הרבה – אם בכלל הוא עושה משהו – לטיפול בילדים. אני חייבת לעשות הכל ולתכנן הכל", כתבה אימא אחת. כמה מהן נכנסו להריון בטעות והחברים והבעלים שלהן הפעילו עליהן ללחץ ללדת את התינוק, או ידעו שהן לא רצו ילדים אבל חשו שזה משהו שהם "צריכות" לעשות.

הרגש המכריע היה תחושת אובדן העצמי, המציאות המבעיתה שבה החיים שלהן צומצמו למילוי צרכי הילדים שלהן. DS כתבה "אני מרגישה שאיבדתי את כל מה שהיה אני. מעולם לא דמיינתי כי הילדים שלי והעובדה שאצטרך לשים את עצמי בצד ירגישו כל כך רע". הציפיה לאימהות טוטאלית היא גרועה מספיק, והצורך לחיות איתה כל יום יכולה למוטט את הנפש. כל מה שבנה את האישיות שלנו, שהפך אותנו לייחודיות, לא משנה יותר. התפקיד שלנו כאימהות מגדיר אותנו. לא הרבה השתנה.
"המסתורין הנשי מאפשר, ואפילו מעודד, נשים להתעלם משאלת הזהות שלהן", כתבה בטי פרידן. "המסתורין אומר כי הן יכולות לענות על השאלה 'מי אני?' בתשובה 'אשתו של טום, אימא של מארי'. האמת היא – ואני לא בטוחה כמה זמן זו האמת, אבל זה נכון בדור שלי וזה נכון בדור שגדל היום – שלאישה אמריקאית כבר אין דימוי פרטי שאומר לה מי היא, או מי היא יכולה להיות, או מי היא רוצה להיות".
בזמן שפרסמה את "המסתורין הנשי" פרידן טענה כי הדימוי הציבורי של נשים היה בעיקרו דימוי של ביתיות – "שטיפת כלים, תערובות לעוגה… חומרי ניקוי" – שנמכר באמצעות פרסומות ומגזינים. כיום, לנשים אמריקאיות יש דימוי פומבי של עצמן שהוא גדול יותר מתפקידן כעקרת בית. אנחנו רואות את עצמנו מוצגות בטלוויזיה, במודעות, בסרטים ובמגזינים (שלא להזכיר את ההקלה) כפוליטיקאיות, בעלות עסקים, אינטלקטואליות, חיילות ועוד. אבל זה מה שהופך את הדימוי הפומבי של האימהות הטוטאלית לכל כך ערמומי. אנחנו רואות את הדימויים המגוונים האלו של עצמנו ומאמינות כי הסטנדרט הדכאני עליו כתבה פרידן כבר מת, כאשר למעשה הוא פשוט השתנה. משום שלא משנה עד כמה רחב הדימוי הפומבי שנשים מזדהות איתו, הוא עדיין מוגבל. הדימויים הם עדיין של נשים לבנות, סטרייטיות מהמעמד הבינוני עליון, וכל הדימויים האלו מזהים נשים כאימהות או כלא-אימהות.
התרבות האמריקאית לא יכולה לקבל את המציאות של אישה שלא רוצה להיות אימא. המציאות הזאת מנוגדת לכל מה שלימדו אותנו לחשוב על נשים ועל כמה הן נואשות לתינוקות. אם היינו צריכות להאמין למדיה ולתרבות הפופ, נשים – אפילו נערות – הן לנצח נואשות לתינוק. זו התשוקה הגדולה ביותר שלנו.
האמת היא שרוב הנשים מבלות את מרבית חייהן בניסיון שלא להיכנס להריון. לפי מכון גוטמאכר, אישה עם שני ילדים שהגיעה לשנות ה-40 בחייה בילתה רק חמש שנים בניסיון להיכנס להריון, בהיותה בהריון ובהיותה בסיכון להיכנס להריון בעקבות לידה. אבל כדי להימנע מהריון לפני שתי הלידות שלה, היא התנזרה מסקס או השתמשה באמצעי מניעה בממוצע 25 שנה. כמעט כל הנשים האמריקאיות (99 אחוז), בגילאים 15-44, שחוו מגע מיני השתמשו באמצעי מניעה כלשהו. אמצעי המניעה הנפוץ ביותר אחרי הגלולה? עיקור. ועכשיו, יותר מתמיד, יותר ויותר נשים בוחרות אמצעי מניעה לטווח הארוך. מאז 2005, למשל, השימוש בהתקן תוך רחמי זינק ב-161 אחוזים. זהו חלק נרחב מהחיים ומאמץ גדול כדי להימנע מהורות!
ייתכן כי הסטטיסטיקות האלו מצביעות על כך שנשים מודרניות פשוט מפעילות יותר שליטה בנוגע למתי ובאילו נסיבות הן יהפכו לאימהות. במידה רבה, זה נכון. אבל הטענה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם מציאות יותר מדהימה: חצי מההריונות בארצות-הברית הם בלתי מתוכננים. ברגע שמשקללים פנימה את שיעור ההפלות ואת שיעור ההריונות שמסתיימים בהפלה טבעית, אנחנו נשארים עם עובדה מפתיעה למדי ולפיה שליש מהתינוקות בארצות-הברית הם בלתי מתוכננים. מה שלא מפתיעה, לעומת זאת, היא העובדה כי הכוונה להוליד ילד בהחלט משפיעה על הרגשות של הורים כלפי הילדים שלהם, ועל האופן שבו הילדים האלו מטופלים, ולפעמים גם על התוצאות המבעיתות של הטיפול הזה.

לכתבה המקורית

שם הספר

קיץ בטרם חשכה

המחברת

דוריס לסינג

מס' עמודים

269 עמודים

על מה הספר

גיבורת הספר היא קייט בראון, אם לארבעה ורעיה למופת שגרה בלונדון, ומבינה יום אחד, למרבה הזוועה, שהילדים שלה גדלו והם כבר לא צריכים אותה. גם הבעל שלה, בעל אהוב ואוהב ומפרנס ומכובד, יכול להסתדר טוב מאד בלעדיה למשך קיץ שלם אחד. קייט, שהייתה עקרת בית מהיום שהילדים נולדו, צריכה עכשיו, כשהיא ממש בקצוות של גיל העמידה, להמציא את עצמה מחדש. היא מקבלת על עצמה תפקיד של מתורגמנית באומות המאוחדות, ומתברר לה שהיא ממש טובה בתפקיד הזה. מתברר לה גם שלמרות השנים הארוכות בבית היא לא הפסיקה להיות אישה: המיניות שלה עדיין מתפקדת, היכולת שלה לחוות הרפתקאות ולהתבונן על העולם מזוויות חדשות עדיין במקומה, והיא לא מקובעת למקומה בעולם במסמרות ברזל, היא עדיין יכולה לשחק עם מה שחושבים עליה, להתנסות. וקייט הולכת על כל הקופה: היא משנה את חייה מקצה לקצה, באופן זמני, כדי שתוכל להרגיש, ולו לרגע, בחזרה בת 20.

אם הספר היה בן אדם, מי הוא היה?

זה ספר מעולה והמעלה העיקרית שלו היא בכך שהוא מזדהה עם הגיבורה שלו באופן מושלם. כך שלפנינו לא ספר שמספר על אישה בגיל העמידה, אלא אישה בגיל העמידה ששותה איתנו תה בסלון המסודר שלה, עם התמונות של הילדים על הקירות ועם מזכרות קטנות מחופשות של בורגנים ברחבי העולם, ומספרת לה על הקיץ ההוא שבו גילתה שהיא עדיין לא מתה, ומצליחה להפתיע אותנו בכמה המזג שלה סוער מתחת לסמלי המעמד הקטנים. למעשה, כשמסתכלים על הספר, מתפלאים שהוא לא לבוש בחוטיני נועז, ומעליו שמלה ומגוהצת, ומצליח להתהלך בעולם בלי נעלי עקב בגובה בינוני אבל עם שפיצים חדים.

איך הספר נשמע?

"היא התבוננה באשה צעירה שהלכה ברחוב עם עגלה. הנערה הזאת, כבת תשע-עשרה – בת גילה בערך, כשנולד ילדה הראשון – לבשה חצאית קצרצרה, היו לה שערות אדומות כהות ופראיות, עינים ירוקות, מרץ שלו. עם זאת, היא נראתה כילדה קטנה המשחקת ב"להיות אמא". היא דחפה את עגלת התינוק ביד אחת, וביד האחרת נשאה שקית ענקית מלאת מצרכים. צעדה כאשת ויקינגים. אחרי שראתה את הנערה הזאת, החלה קייט מתבוננת בנערות אחרות. פתאום התמלא הרחוב בנשים צעירות לא נשואות או בנערות עם תינוקות, וכולם נעו – כן, בכך התבטא הדבר: בדרך שבה נעו – בחן שלו, כלאחר יד, בחרות נפלאה. זה היה הבטחון. זה היה כל מה שהיא, קייט, איבדה מרוב התודעה העצמית, המודעות לתוצאות מעשיה.
אחר-כך, לאחר שקלטה בקפידה את האמת של נשים צעירות אלה – כל-כך כאב להשוותן אליה – החלה מתבוננת בתנועותיהן של בנות גילה ובפרצופיהן הבדל של עשרים שנה, זה היה כל הדרוש כדי להפוך את הפרצופים האמיצים האלה לזהירים, לחשדניים. או שהיה שפוך עליהם מזג טוב ומטופש, מזג של קרבן, ואותה נחמדות איומה וחסרת-ישע, כמו הצחוק החלוש הנשמע כעומד להפוך לבכי בכל רגע. הן התנועעו כאילו האטו את אבריהן, מפני שחששו להילכד, להיתקל במשהו; הן התנועעו כאילו הם מוקפות אויבים.
קייט בילתה את הבוקר בהליכה איטית לאורכו של הרחוב המלא אנשים, קולטת את האמת הזאת – שרוב הנשים בגיל-העמידה נראות או מתנועעות כמו אסירים או כמו עבדים" (עמ' 102-103).

עם איזה ספר אחר, הספר הזה היה מסתדר הכי טוב?

מצד אחד, מפתה לזווג את הספר הזה עם ספרים אחרים שמדברים על משבר גיל העמידה של נשים, על הרגע שבו הן מבינות שהיותן אימהות מושלמות לא הופך אותן לחסינות מפני פגעי הטבע האנושי. ספרים כמו "סודו של הבעל" (ליאן מוריארטי) או "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין" (קארן ג'יי פאולר), שבמרכזם אישה והטרגדיה שמביאה לחורבן החיים שחיה עד אותו רגע.
ומצד שני, הספר שכתבה לסינג הוא נועז ופראי. הוא לא מסתפק בקביעה הכמעט-בנאלית ולפיה חיים מסודרים ונחמדים מובילים לשיממון ולהרס. הטענה שלו היא שהבחירה בחיים מכובדים היא בחירה יומיומית, ואנחנו יכולים להפסיק אותה בכל רגע שנרצה, ולחזור אליה אחרי ששבענו מהרפתקאות. ולכן, הספר הזה היה מסתדר נהדר עם ספרי הרפתקאות שבנפש אחרים כמו "גטסבי הגדול" (פ. סקוט פיצ'ג'רלד) או "בדרכים" (ג'ק קרואק), שלא במקרה מעמידים במרכזם גברים, שלהם תמיד הייתה החרות לנוע בעולם ולספק את תאוות החיים שלהם.

מה כוח-העל של הספר?

זה ספר עם חדוות חיים עצומה, ואם מקשיבים לו בנחת, הוא יכול לעורר מתים מרבצם. הייתי קונה עותק שלו לכל אישה שמרגישה שנותר לה מרווח נשימה צר מדי, לכל אישה שמרגישה שהיא עושה את המוטל עליה בהצלחה מרובה, והעולם לא גומל לה באותו מטבע של טוב-לב וסבלנות שהיא מרעיפה על קרוביה. ואם אותה אישה הייתה קוראת אותו בנחת ומאזינה לו ברוב קשב, היא הייתה מביטה קדימ ורואה שלפתע נפער בקיר שחנק עליה איזה סדק לעולם אחר.

פוסט זה הוא חלק מטבעת בלוגים שחוגגת את יציאתו לאור של ספר הילדים 'נונה ומחק האויר'. ספר על ילדה ג'ינג'ית שמחה שיודעת להתלהב."

את נונה אפשר למצוא בכל חנויות צומת וסטימצקי, וגם כאן. 

1.

זה מה שידעתי עליו בתחילת המסע הזה:
ידעתי שהוא עבר את השואה בתור ילד, ואימא שלו מתה, ועל כן הוא אוהב לדבר על שואה ועל אימהות מתות – שני נושאים שתמיד נראים לי מעניינים.
ידעתי שהוא אוהב לדבר על הנושאים האלו בצורה מיוחדת – לא פורנו מחנות, ולא פורנו שכול. אין אצלו התפרצויות בכי חסר שליטה שבהן הדמעות והנזלת מרטיבות את כל הפרצוף (לא שיש לי התנגדות לכאלו, כתבתי ספר שלם מלא בכאלו, אבל זה פשוט לא הוא), ואפילו לא התפרצויות של בכי כבוש שבהן העיניים נשארות מנצנצות והסנטר מרטיט (תמיד רציתי לכתוב סנטר מרטיט). אצלו הכל עובר דרך השכל ומעובד לסיפור שכיף להקשיב לו: הוא יספר לך על מחנה התעמלות רחוק רחוק, ועל החוקים שהיו נהוגים בו, ועל סוג ההתעמלות שהיו עושים בו, ואם יש לך מזל ואתה יודע להקשיב, ואם במקרה אתה מכיר מחנות ריכוז, אתה תבין ישר על מה הוא מדבר.
ידעתי גם שחוץ מלחיות בעבר של השואה והאימא המתה הוא גם חי בהווה – בחיי היומיום שבו כל הזמן אנחנו עושים בחירות שמשפיעות על החיים שלנו, וכל הזמן אנחנו עומדים מול חנות הכלבו ומחליטים האם אנחנו חייבים את החפץ הזה או לא חייבים אותו. ומה יקרה לנו אם נרכוש אותו ומה יקרה לנו אם נשאיר אותו בחנות. ואיך הרכישה הזאת קשורה לספר שנקרא אחר כך, או לחברים שנפגוש, ואיך החשיבות שאנחנו מייחסים לחפצים, לדברים, היא גדולה, והאם אנחנו יכולים כבר להשתחרר מהשליטה הזאת של הדברים בנו כדי שנוכל להיות יותר נוכחים בפגישה עם החברים שלנו. זה נושא שאני יכולה לא להפסיק לדבר עליו לנצח.
ככה שבגדול, למרות הבדלי הגילאים בינינו, הייתי כבר די מאוהבת בו.
אבל היה לו פרוייקט גדול אחד, פרוייקט החיים שלו, שממש התנגדתי אליו. ידעתי שהוא רוצה לספר את סיפור הבניין שלו, ושל כל דירה ודירה בו, מתוך מחשבה שסיפור הבניין שלו היא דרך טובה כמו כל דרך אחרת לספר את הסיפור של כולם, ה-סיפור ה-אחד שיכלול את החיים כולם. ידעתי שהוא עשה איזה חישוב מתמטי מסובך שיאפשר לו לספר את הסיפור הזה בדרך שהוא רוצה לספר אותו (כמו שהוא אוהב. וגם אני), וידעתי שהוא פאקינג כתב ספר של 600 עמודים שהם רשימות על גבי רשימות של חפצים ומצבים. אני לא בעד 600 עמודים של רשימות. אני לא בעד ספרים של 600 עמוד, אני בטוחה שהם תמיד תמיד זקוקים לעריכה. ויש לי דברים חשובים יותר בחיים לקרוא, בעולם שבו כל 30 שניות יוצא ספר. ועל כן, למרות שקראתי את כל הספרים של ז'ורז' פרק, את "החיים הוראות שימוש" לא קראתי.

2.

חשבתי שהחיים (כפי שאקרא לו מעתה והלאה בפוסט זה. יש גבול עם כל העניין של המרכאות) יישאר כתם שחור ביחסים שלנו לנצח, כמו שקורה לעיתים קרובות עם חברים טובים, שיש נושאים שהעימות בהם גדול יותר מהקרבה ועל כן משאירים אותם בצד, אבל אז מוטי פוגל, שלו אני מסכימה לכל דבר שהוא מציע לי לעשות, אמר: בואי נצא למסע של קריאת הספר. אני אדריך אותך. מוטי הוא מדריך הקריאה הטוב בעולם כנראה, והוא אסף קבוצה של אנשים שאת חלקם הכרתי קודם לכן, והם חברים טובים לסוג המסע הזה, כי הם יודעים לקרוא ויודעים להקשיב ויודעים להביא זוויות אחרות משלי לתוך הקריאה הזאת. אז בערב אחד מהביל של קיץ 2015 יצאנו לדרך. עשרה מפגשים של קריאת 99 הפרקים של החיים (פרק אחד ילדה אחת מהספר אכלה).
זה התחיל לא טוב. כי באמת, בעמוד 24, מופיע העמוד הזה שנמצא על מגש באחת הדירות:

ואני, כמה כוח יש לי לדבר על מורפיזם הומוגני ועל מטריצות? מה אני? ג'ון נאש?
אבל קראתי כמה שיכולתי מתוך העשרה פרקים הראשונים, ובאתי לשיעור. ובאמת, כולם היו במצב שלי: מה הוא רוצה? למה אנחנו פה? מוטי, מוטי, תגיד לנו, למה אנחנו פה? ומוטי, שהוא כאמור מדריך הקריאה הטוב בעולם, רק משך בכתפיו בחיוך של אחד שיודע ואמר: אתם פה כי אתם תיהנו. אתם יכולים לכעוס. זה טוב לכם.

[3.

מילים על כתיבת פוסט על החיים:
החיים מספר על חיים של המון אנשים, ומהרבה בחינות הוא כמו החיים עצמם. חלק מהאנשים חשובים יותר וחלק פחות. אבל אין בהכרח התאמה בין הספר והקורא: אדם הולך ברחוב ורואה תאונת דרכים. חלק מהאנשים יסתכלו על התאונה עצמה וחלק יתמקדו דווקא בתגובת השוטרים אליה. אני, למשל, אוהבת נורא סיפורים שוליים מאד בתוך הספר. ובגלל שאין דרך לדעת באיזה חוט מישהו אחר יאחז, אין דרך לכתוב על הספר בלי לעשות ספויילרים. מצד שני, אין שום ספויילר שאפשר לעשות שיהיה משמעותי. גם אם אגלה כאן ועכשיו את כל פרטי העלילה המרכזית, עדין יהיו כ-934 בריבוע סיפורים אחרים. ובכל זאת, אני רוצה לומר כמה מלים בלי לפחד מפרצופים זועמים, אז עשיתי איתכם הסכם שבדימיון: אני לא אגלה את פרטי העלילה המרכזית, ותסתפקו בזה.]

4.

אז כעסתי. כעסתי על ז'ורז' שככה הפליג במלים ורשימות וחפצים וחפצים וחפצים. וכעסתי על מוטי שהוא לא אומר למה. וכעסתי על עצמי שאני ממשיכה. אבל המשכתי.
השינוי מבחינתי התחיל בסטודיו של הטינג. הטינג הוא צייר נודע שגר בבניין. למרות יש לו בית קיץ במקום אחר והוא איש עשיר שנהנה להראות את עושרו. ואז כתוב ככה:

שזה פרודיה על אמנות. ועל ספרות. ועל ז'ורז' עצמו. ועל היפסטרים. וחובבי אמנות. והיא כתובה בכזאת מיומנות אגבית, שקלטתי שאני הולכת לגחך בהנאה עוד הרבה פעמים בשבועות הקרובים.
והגעתי לבית שבו נערכה הפגישה באותו יום, והיו עוד אנשים שם שהתרגשו מהטינג. והבנתי עוד משהו: הולך לקרות עוד משהו. אני לא רק הולכת לגחך בהנאה מספר, אני הולכת לגחך בהנאה מספר בחברת אנשים אחרים. שזה דבר שלא קרה מאז שלמדתי באוניברסיטה.
ומוטי? הוא גיחך איתנו.

5.

והמשכנו לקרוא. והכרנו עוד אנשים. ועוד אנשים. חלקם כבר היו מכרים רחוקים. חלקם יותר קרובים. וכל הזמן הסתובבנו סביב ברטלבות', וינקלר וסרז' וולן. כל שאני יכולה להגיד בשלב זה שברטלבות' הוא עשיר תמהוני שיש לו פרוייקט חיים מפורט ומדוקדק. וינקלר הוא איש פאזלים שעוזר לו להגשים את חלומו. על וולן כתוב בכריכה האחורית:

ולאט לאט, היחס שלנו אליהם השתנה. כי פתאום לא היה טוב, רע ומכוער. אלא היה טוב שהוא גם רע. ומכוער שהוא יפה מבפנים. כמו החיים.
וכל פעם חזרתי מבית אחר בתל אביב בשלישי בערב, והיו לי בראש מלא אנשים דמיוניים, ואמירות מעניינות של אנשים חיים, והרבה צחוקים והרבה אי הבנה והרבה חיים, שקיימים באופן חד פעמי רק אצלי בראש ואצל האנשים האחרים בסדנה. ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, פשוט כי היו יותר מדי חפצים ויותר מדי פרטים שהז'ורז' המשוגע הזה החדיר לראש שלנו, והבנתי שיצא לנו Dead Poets Society, והתרגשתי כאילו אני חיה שוב את גיל 17 ואני מרדנית משהייתי!

6.

ואז הגיע המפגש האחרון. כבר היינו חברים למועדון. ונסענו לירושלים, לפגישה בבית של המדריך. והשארנו את הפרק האחרון לקריאה משותפת.
זו ההזדמנות להתוודות: לא התאפקתי. אני זונה סוציומטית. קראתי לפני. מה אני אעשה. לא התאפקתי.
וז'ורז' ארגן לנו כזאת מסיבת סיום, כזה פרק מדהים שסוגר את החיים, את הנקמה, את החברות, את האהבה, את חלוף הזמן, את האמנות, את הקיום האנושי, בכזאת הרמטיות נאה שקיימת רק רק רק בספרות, שלא יכולנו אלא להתרגש עד צמרור העור ולמלמל: ז'ורז' פרק הוא חבר. הוא חבר.

7.

ולמה אני נזכרת בכל זה? כי לפני כמה שבועות אורית גידלי, שהיא חברה שלי וסופרת ילדים וקראפטרית (היא גרמה לי לקנות דבק חם!) ומשוררת ומנחת סדנאות כתיבה ומרצה מצויינת, וגם האישה שהמציאה את נונה, שהיא כנראה הילדה החמודה בעולם הספרות של היום, נתנה לי לקרוא את נונה ומחק האוויר, שזה הספר החדש בסדרה.
ונונה היא ילדה מתלהבת יותר מדי. כל כך מתלהבת שהיא מסבכת את עצמה בצרות, בעולם הציני של ימינו. אז אימא שלה נותנת לה מחק שמוחק מלים, כדי שתוכל לרסן את עצמה. והמילה שהיא מוחקת ראשונה היא מילת התלהבות אולטימטיבית: שללינג! שללינג!
ואז הבנתי, אם הייתי יודעת קודם, הייתי משכנעת את כולם לעמוד בבית של מוטי ולצעוק: שללינג!

***

לפוסטים נוספים על התלהבות משותפים לדרך:

מיספטל, קול אנד בלו, קיפודים, ג'ינג'. בפרויקט ההתלהבות משתתפות 17 בלוגריות מובחרות.פעם ביומיים עולים פוסטים חדשים על התלהבות. גלריית כל הפוסטים תתעדכן מדי יום גם פה, וגם פה.

יש ימים כאלה, שבהם הלב שלך מסונכרן עם העולם. אין לדעת מה מוביל לימים כאלו, או מה גורם להם לעבור הלאה, אבל יש ימים שבהם הכל בסדר והחיים שלך הם בדיוק אלו שמתאימים לך. מה שיש לך הוא מה שהשגת ביושר, ומה שאין לך עוד יגיע אליך ביושר, ויש עוד מלא חיים לפנייך כדי להתמודד עם קשיים ולנצח אותם, ויש לך מלא חיים מאחורייך, כדי להתענג על זכרונות עבר. ועדיין מאתיים תשעים אחוזי לחות בחוץ, ומלא זבובים בכל פינה בעיר מוכת החרא על המדרכות, ועדיין לא עשית אקזיט ולא זכית בפרס נובל לספרות, אבל את יודעת שעוד תגורי במקומות אחרים, ושבסוף הרחוב שלך יש ים, בו הילד שלך אוהב לרוץ ערום ועוד לפני הים יש בר שתמיד יהיה שם בשבילך.
ובחורה רוצה להודות למישהו על המזל הטוב שנפל בחלקה בכך שחייה מתאימים לה בול, אבל אין לה למי להודות. אז קודם כל היא קמה בבוקר וחופרת לבעלה על כמה אסירי תודה לעולם הם צריכים להיות ומפרטת לו למה כל דבר שיש להם הוא מה שצריך להיות להם ואיך הם בדרך לעוד אלף חוויות ומיליון רגעי נחת. הבעל מהנהן בסלחנות ואהבה, כי הוא יודע שיש ימים כאלו, שבהם הלב שלה מסונכרן עם העולם.

אחר כך הבחורה הולכת ברחוב, מאריכה את דרכה ככל האפשר למקום עבודתה, כי בימים שהלב שלך מסונכרן עם העולם, הוא לעולם לא מסונכרן עם העבודה, ורואה הרבה אנשים נחמדים והרבה חפצים נחמדים והרבה הדים של זיכרונות נחמדים. והיא חושבת: אבל מה אעשה עם כל הטוב הזה? לאן אוליך את הכרת התודה? והיא מרגישה קוצים קטנים של פנים שדוקרים אותה מבבפנים של העור, מרוב שהיא רוצה לאחד בין התוך שלה לבין העולם.

ואז, תמיד תמיד היא מוצאת את עצמה בספרייה ציבורית או בחנות ספרים. איכשהו, הדמויות הבדיוניות, המקומות הזרים או הבדיוניים, העובדה כי הכל ידוע מראש, והביטחון בכך שיש סופר שיודע מה קורה ומוליך את העלילה קדימה, תמיד מצליח להכניס קצת שקט ללב הסוער מהתרגשות.

ופתאום חשבתי: יכול להיות שזה קורה רק לי?

• התמונה: מארכיון הספריה הלאומית הבריטית, ששוחרר לציבור בפליקר
• לפוסטים אחרים בפרוייקט שלעולם לא ייגמר – כך הרסה הספרות את חיי

1. פרח הספרות (סליחה מיטל שרון, את לא כזאת!) – אדם שכוונותיו טובות מאד, אבל הוא כורע תחת נטל למידת האמנות החדשה שלו, והוא high maintenance כמו הגיהנום! אם לא תפרסם את מה ששלח, ישלח לך מיילים ארוכים שבהם הוא מסביר למה זו יצירה חד פעמית בדורה או להיפך: מכתבים קצרים שבהם רק יקלל אותך. אם תפרסם את מה ששלח, יכתוב לך מכתבים ארוכים שבהם יתעקש לשנות שם פסיק ושם ריווח בין שורות, כי כל פרט קטן פוגם ביכולת של היצירה שלו לזהור למרחקים, וכל תגובה משבחת שנמנעת ממנו נזקפת לחובתך לעולמים. לא רצינו להיות כאלה ולא רצינו להתחבר עם כאלה.
2. אנשי מוסד הספרות (סליחה עם כל חבריי הרלוונטיים, אתם לא כאלה) – אנשים קשוחים שבידיהם מד איכות והם מכירים רק את האנשים הנכונים. הם חורצים גורלות בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים, ולשיפוט שלהם אין שום קשר לעובדה שהם שתו אתמול בירה עם אלמוני או לא שתו בירה עם פלוני. הם בעצם לא אנשים, אלא נושאי כליה של הספרות עצמה, והיא לוחשת על אוזנם את רצונה. הדבר הממש אחרון שרצינו היה להיות כאלה.

לפעמים נדמה שעולם הספרות מורכב רק משני הטיפוסים האלו וביניהם שממה מוחלטת. מדריכים לכתיבה לוקחים את ההנחה הזאת כמובנת מאליה ונוטים לנסות להיות הגשר ביניהם. הם מקבצים את האנשים המפוחדים, ומרביצים בהם תורה. הם מדברים על אפיון דמויות, על קשת עלילה, על ז'אנרים, על טיפים לכתיבה נכונה ועל מה מותר ומה אסור בספרות. הטענה שנמצאת בבסיס הספרים האלו היא: אתם לא צריכים לפחד, אם תמלאו אחר החוקים האלו תוכלו להיות אורחים רצויים בעולם של אנשי מוסד הספרות, ובא לציון גואל ולעולם ספר חדש.

"ציפור ציפור" מאת אן למוט, בתרגום יפה של יואב כ"ץ

"יש מערכון ישן של מל ברוקס, ב'אדם בן אלפיים שנה', שבו אומר הפסיכיאטר לפציינט שלו, 'תקשיב לברוקולי שלך, והברוקולי שלך יגיד לך איך לאכול אותו.' וכשאני אומרת את זה לתלמידים שלי, הם מביטים בי כאילו עכשיו ירדתי סופית מהפסים. אבל זו קונספציה חשובה לכתיבה לא פחות משהיא חשובה לחיים עצמם" (עמ' 122).

בספר שלה "ציפור ציפור" אן למוט עושה משהו מהפכני: היא מוותרת על מוסד הספרות. היא מתייחסת רק לאנשים המפוחדים ומסבירה להם איך לחיות. היא אומרת: הכתיבה היא חלק ממך. היא חלק מהדרך שלך לתקשר עם עצמך. כך תתקשר עם עצמך טוב יותר. בסוף יהיה לך ספר. או שלא. אבל תדע לתקשר עם עצמך. אחרי שתדע לתקשר עם עצמך, תוכל לתקשר טוב יותר עם סביבתך. ושוב יהיה לך ספר. אחרי שתתקשר טוב יותר עם סביבתך, תוכל לתקשר טוב יותר עם עצמך. ושוב יהיה לך ספר. וכך הלאה.

וזה מדהים, ומשמח ומשחרר כל כך. כי הכתיבה היא חלק מכל האנשים הכותבים, ואם הם יקשיבו לברוקולי שלהם ולקול הפנימי שלהם, הם באמת יחיו יותר טוב. וזה חשוב פי אלף מאשר השאלה האם הם כותבים סיפורים קצרים או רומן והאם סיפורים קצרים הם בדיוק הדבר שנמצא עכשיו באופנה או שמא הרומן הרב קולי הוא זה שנושא קולו (סליחה, מיטל שרון, שאני משאילה ככה בגסות מהחיים הפרטיים שלך).

וזו מחשבה קשה לעיכול, כי הספרות היא חלק מהחיים ובחיים כל הזמן מדברים איתנו על הישגים. מוכנים לוותר לנו על שעות יקרות ועל שפיות זמנית ועל חיבור לחיים כל עוד בסוף יש לנו את הדבר הקטן והמלבני הזה שמעיד שכל העבודה הקשה והלא יצרנית שלנו משתלמת, ואנחנו מביאים הביתה הון סימבולי. אבל הון סימבולי הוא קצר טווח כל כך, וכל כך מעט סופרים זוכים להון סימבולי מועט כל כך, שחייבים להשתחרר מזה כדי לשחרר את כל האנשים הכותבים לעשות את מה שהם עושים בשמחה רבה כל כך.

אז אן למוט עושה את הדבר הנכון והמקסים כל כך: חוזרת על המחשבה הזאת בדרכים שונות במשך כל הספר. היא מסבירה שצריך לכתוב, היא מסבירה שצריך להתעלם מכל האנשים הרעים, היא מסבירה איך צריך להתעלם מהם, היא מסבירה מה חשוב בקשר שלך עם עצמך. והיא עושה את זה מתוך הקרביים של האיש הכותב: עם חיוכי הניצחון על הכנעת הסיטואציה, עם הלמות הלב של הציפיה לתגובה, עם הקללות והשתייה של הרגעים הלא מוצלחים ועם שברון הלב של הספר שנגנז. ואז, אפילו אם אתה לא מסכים עם כל הדרכים שהיא מתארת, משהו בך נפתח מחדש להקשיב לך.

"הדבר הטוב ביותר בלהיות אמן, ולא משוגע או מישהו שכותב מכתבים למערכת, הוא שאתה זוכה לעבוד בעבודה מספקת. אפילו אם לא תוציאו לאור מילה מכל זה, יש לכם משהו חשוב שאליו תוכלו לצקת את עצמכם. ההורים שלם והסבים שלכם יצעקו, 'אל תעשה את זה, אל תתיישב, אל תתיישב!' ואתם תצטרכו לעשות מה שעשיתם כילדים – להשתיק אותם ולהמשיך בגילויים על אודות החיים" (עמוד 230).

ההימנעות ממשיכה בתוכן. וינסנט חוקר את חייו של קוטזי לאחר שזה נפטר לאחרונה באוסטרליה. הוא מחזיק בכמה מחברות מעזבונו של קוטזי, שבעזרתן הוא מגיע לשתי מאהבות, בת דודה, אימא של תלמידה ועמית אחד לעבודה באוניברסיטה בתקופה שבין 1972 ל-1975, התקופה שבה, לפי מה שכתוב בספר, חזר קוטזי לקייפ טאון מארצות-הברית וגר עם אביו המזדקן בעודו מנסה להחיות את הקריירה שלו כמורה וכסופר.

ראשית, ההיסטוריה הזאת אינה ההיסטוריה הנכונה של קוטזי. ב-1972 היה קוטזי רחוק שנות אור מהירקבות הדרגתית עם אבו החולה בבית מטה לנפול בקייפ טאון, שאותו יש לשמר בעבודת כפיים שאינה מתאימה ללבנים. קוטזי האמיתי היה כבר נשוי עם שני ילדים צעירים, ואמו שהעצב על מותה שרוי על הספר, חיה בשלום עד 1985. ההתרחקות מן האמת האוטוביוגרפית היא כל כך גדולה, שנדמה שקוטזי מנסה לפטור את עצמו מהשאלה הצפויה: עד כמה הסיפור הוא אמיתי ואותנטי. עזבו אותי מהאותנטיות, נדמה שהוא מנסה לומר, אני סופר. והחיים האמיתיים שלי הם לא מעניינכם. מה שמעניין אתכם הוא מה שכתוב בספרים שלי אודות החיים שלי. כי אני לא חשוב, אלא מה שחשוב הוא האני כסמל, כמטאפורה, כתוצר בידיון ספרותי.

שנית, ההימנעות ממשיכה במה שמספרים עליו האנשים המרואיינים. ראשונה היא ג'וליה, אישה נשואה שחיפשה את הבגידה הראשונה שלה. היא מצאה את הזין של קוטזי ולא הקדישה הרבה מחשבות לקוטזי האדם. השנייה היא מרגוט, בת הדודה של קוטזי, שבילתה איתו את ילדותה בערבות הרחוקות של דרום אפריקה, שבהן התוודה בפניה על אהבתו אליה, אהבה שכמובן לא יצא ממנה דבר בשל קרבת הדם. מאז גדלו לא פגשה את קוטזי, וכל מה שהיא יודעת עליו הן השמועות שמספרים עליו במשפחה. השלישית היא אדריאנה, גולה מברזיל שהיא אלמנה המגדלת את שתי ילדותיה באגרוף של ברזל ויחסיה עם קוטזי מסתכמים באמירת לא: לא, אני לא ארשה לך להתעסק עם הבת שלי. לא, אני לא ארשה שלך להתעסק אתי. לא, גם לא אם תתעקש ממש. הרביעי הוא מרטין, מרצה עמית לספרות באוניברסיטה, שמעיד כי קוטזי אולי חשב שהם חברים אך האמת היא שיחסיהם התמצו בשיחות מסדרון חביבות ותו לא. והחמישית היא סופי, מרצה לצרפתית שהיא היחידה שמפגינה איזושהי חיבה לקוטזי, אבל גם היא מסכמת: "באופן כללי אני יכולה לומר שרק מי שיש לו נוכחות חזקה יכול להטביע חותם עמוק, ולג'ון לא היתה נוכחות חזקה…"

אז למה?

למה שמישהו יכתוב ספר שמציג עצמו כאוטוביוגרפי אך ידיר עצמו מכל התפקידים המרכזיים בספר ויותיר במרכזו דמות שמצויירת רק בעזרת אנשים שלא אהבו אותו מעולם ושהמאפיין הכי חזק שלה הוא חוסר הנוכחות שלה? אני חושבת שהסיבה לכך היא דיון פוליטי עמוק בהימנעות: קוטזי מנצל את האוטוביוגרפיה שלו כדי לשאול מה קורה כאשר אדם נמצא במדינה שעושה מעשים שהוא אינו מסכים להם, והתגובה שלו אינה ניפוץ שמשות והיקשרות לטנקים, אלא הימנעות מן החיים הפוליטיים, הרומנטיים והאישיים? האם הימנעות היא תגובה פוליטית חזקה דיה, כך שהאדם יוכל לחיות בשלום עם עצמו לאור העוולות שנעשות סביבו? האם הימנעות, התגובה הבורגנית הנוחה שבמרכזה האמירה "אני לא חלק מזה, זה לא מייצג אותי", מספיקה?

זו אינה הפעם הראשונה שקוטזי מתעסק בהימנעות. במרכז הספר "חרפה", הספר אשר הביא אותו אל המודעות העולמית, עומד פרופסור לורי, מרצה שהזדיין עם תלמידה אבל מסרב להתוודות על חטאיו, ונמנע מן הנרטיב המצופה ממנו של בקשה וקבלת מחילה, בדרום אפריקה של ימי "ועדות האמת והפיוס". לורי מגיע לחווה בה גרה ביתו לוסי, ושם היא נאנסת על ידי שלושה כושים, שהיו בעבר עבדים שלה. גם היא נמנעת מן הנרטיב המצופה הממנה של האשמה. היא מסבירה לאביה שברצונה "להתחיל מאפס. בלי כלום. לא 'בלי כלום חוץ מ'. בלי כלום. בלי קלפים, בלי נשק, בלי רכוש, בלי זכויות, בלי כבוד". שניהם משלמים מחיר כבר על הימנעות שלהם, טוען קוטזי, וזה מספיק. הם עשו את שלהם.

אבל קוטזי המבוגר יותר, שכותב את "ימות החמה" מהרהר שוב בהימנעות, ומגיע למסקנה אחרת. חייו של קוטזי הנמנע, הגיבור המרומז של הספר, הם רצופי כשלונות ולא מובילים לדבר מלבד אכזבה: אכזבה שלו מעצמו, אכזבה של אביו ממנו, ואכזבה של הנשים מחייו ממנו ומנוכחותו המינית הנעדרת. הפוליטי הוא כמובן גם האישי, והימנעות במובן הפוליטי, ההסתכלות מן הצד ואי נקיטת העמדה, מחלחלת עד למערכת היחסים האינטימית ביותר בספר, מערכת היחסים עם האב, שמסתיימת בריקנות על סף חוסר האנושיות.
"ימות החמה" הוא ספר שכתוב נפלא. הוא מצליח לתאר כל אחת מהדמויות בו בצורה מעוררת אמפתיה, ובין הדמויות האנושיות מצטייר גם הפיל הלבן הגדול: המצב הפוליטי שכל כולו חוסר תקווה, שלא מותיר לאנשים שחיים בו שום אופציה לפעולה אמיתית.

והקוראת? היא נמצאת בישראל של שנת 2015, שבה לוקחים ילדים ערבים למרתפי חקירות ומפליאים בהם מכות. היא קוראת, ולה אין כבר תרוץ: ההימנעות שלה היא אסון.

בצהריים, אחרי העבודה ולפני שלקחתי את לב מהגן, הלכתי לפלאפל גבאי לאכול צהריים ולהמשיך לקרוא את הסיפור "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאג'ט, שאותו אני קוראת במסגרת סדנת הקריאה המעולה של מוטי פוגל.

***

התחלתי לקרוא את הסיפור כמה ימים קודם, והיו שם מכונות זמן ודברים שמגיעים פתאום לעבר או לעתיד וממציא משוגע שכן או לא הצליח לשלוח את הדברים שהוא רוצה לשלוח לעבר או לעתיד. לא היה לי כח לזה. אף פעם אין לי כח לזה.

***

פלאפל גבאי הוא פלאפליה די גדולה עם נגיד עשרה שולחנות, שבה אפשר לאכול גם מרקים טעימים נורא שעושים צרבת איומה וגם אוכל מבושל שמעולם לא ניסיתי. בעודי מחכה למרק חרירה שלי קרה מה שקורה שם לפעמים: אחד הגברברים שבדלפק אמר תודה שקניתם גבאי, וכל יתר הגברברים שמגישים אוכל זמררו לעומתו בקולות ברורים ונאים שמזכירים שירת טירונים בסרטים אמריקאיים: תודה שקניתם גבאי. פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק.

תמיד אני צוחקת בקול כשאני שומעת את זה. גם כי החזק הופך את זה לבדיחה על סיסמאות שיווק. אבל גם כי אני מייד מדמיינת כדור פלאפל שמתיישב לי על הצוואר, ויש לו ידיים קטנטנות, בגודל של ידיים של כדור פלאפל, והוא מנסה להקיף לי את הצוואר כדי לחבק אותי אבל גם מנסה לחנוק אותי. חזק, אחרי הכל. ובראש שלי יש לו פרצוף של הבן שלי כשהוא מנסה לנקוש באצבע צרדה. הוא לא מצליח כלל, אבל הוא מבסוט על עצמו אש. ואיכשהו הכדור פלאפל הרצחני הזה מזכיר לי את רוג'ר ראביט ואת השאלה האם דמויות מצויירות בכלל יכולות להרוג דמויות בשר ודם, ויוצא שאני צוחקת ומזמררת לעצמי בתגובה: shave and a haircut… two bits. בעולם האמיתי עברו שתי שניות.

***

התיישבתי לקרוא את הסיפור ופתאום כל הדיבור על מכונות זמן נדחק הצידה. והיו שם אימא ואבא בורגנים חביבים, ושני ילדים טובים. הילדים התקדמו באופן ברור לקראת אסון וההורים התבוננו בהתקדמות ולא ממש ידעו מה לעשות איתה. הם עשו מה שמבוגרים עושים: הם מזגו אחד לשנייה כוסות משקה והתייעצו עם מומחים איך להיפטר מהדבר הזה שהולך ומשתלט על הילדים שלהם.

***

שעת צהריים בפלאפל גבאי היא שעה עמוסה מאד. תור ארוך בדלפק ואנשים נכנסים ואוכלים ויוצאים. לא אמורים לשבת שם לקרוא סיפור. אבל אני באמצע המתח, ויש לי רק עוד 15 עמודים, ואני חייבת לדעת אם הילדים יצליחו או שההורים יוכלו למנוע את הטרגדיה, וכוסות המשקה מהסיפור משרות עליי אווירה ביתית (גם אצלנו פותרים בעיות עם ג'ין טוניק), אז אני ממשיכה לקרוא ותוך כדי מכרסמת מהלחם האחיד בטחינה, כדי שייחשב שאני עדיין אוכלת.

***

–ספויילר. כאילו. אבל זה שם מהתחלה. ולא רלוונטי בכלל להנאה מהסיפור.–
סקוט, הבן הבכור, ואמה, הבת הקטנה, נחושים בדעתם. הם יצליחו לפתור את התעלומה שעומדת בינם לבין התהום.
הם מצליחים.
טרגדיה.

***

אני יושבת בפלאפל גבאי וליבי שבור. אני עצובה על ההורים. אני עצובה על סקוט ואמה. אני עצובה על חוסר האונים. ופתאום חמישה גברברים מזמררים: פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק. וזה ברור שהם מזמררים את זה דווקא עכשיו כי הסיפור שלח אותם לחזק אותי, כדי שאני אוכל להקים את עצמי ולהמשיך בשגרת המטלות של החיים. וזה ברור לי שסיפורים הם באמת לא נגמרים, והגבולות בין הבדיון לבין המציאות תמיד גמישים ונזילים מאד. ואני מסתכלת מסביב ופתאום קולטת: לא כולם ככה. לא כולם חושבים שחפצים יכולים לדבר. לא כולם יודעים ש-judge doom באמת קיים. לא כולם ערים לעובדה שאנשים תמיד מנהלים בראש שלהם דיאלוג שלא תמיד מקביל לדיאלוג שהם מנהלים עם סביבתם. ולכן, אנשים שכן חושבים ככה גומרים כמו שולי קדברא.

הראיון תורגם באדיבות קולקטיב Rain and Thunder

**********

האם תוכלי להתחיל בקצת רקע על עבודתך נגד זנות וסחר, במיוחד במסגרת ניסיונך כיועצת מיוחדת לעניייני זנות וסחר עבור ממשלת שוודיה?

כל חיי הוקדשו לסיום האלימות הגברית נגד נשים. ב-2001 התבקשתי על ידי סגנית ראש ממשלת שוודיה, מרגרטה ווינברג (Margareta Winberg), לבוא לשוודיה כדי ליצור ולהטמיע תכנית בנושא זנות וסחר בבני אדם, שתתחיל בקמפיין הנורדי-בלטי נגד סחר בנשים ב-2003, שבמהלכו תיאמתי פעילויות בשמונה מדינות. קיבלתי הזדמנויות רבות להטמיע תפיסות פמיניסטיות רדיקליות למדי הודות לנשים שאיתן עבדתי – סגנית ראש הממשלה, מזכירת המדינה ליזה ברג (Lise Bergh), ומריאן לקסן (Marianne Laxén), שהייתה ראש היחידה לשוויון מגדרי בממשלה. כולן תמכו בי מאד. למעשה, באותו זמן הפכה ממשלה שוודיה את המלחמה בזנות ובסחר לאחת המטרות החשובות ביותר בסדר העדיפויות הפוליטי שלה.

זה יוצא מהכלל ונדמה כי זוהי הצוואה של תנועת הנשים השוודית של אותו זמן

השינוי הגיע הודות לתנועת הנשים השוודית. באותו זמן התבצעו כמה פשעים אלימים נגד נשים שעבדו בזנות. אישה עובדת אחת, קתרין דה קוסטה (Catrine da Costa) נרצחה.

והרצח הזה הניע לפעולה?

כן. בעקבות הרצח ובעקבות הבחירות של 1994 גדל מספר הנשים בפרלמנט מ-27% ל-45%. קיבלנו ממשלה שמבוססת על רוב שמאלי/של מפלגת הלייבור. כמובן שכיש 45% נשים בפרלמנט הן מתחילות לדבר על אלימות גברית נגד נשים. תנועת הנשים ואיגוד הנשים החבוט הפעיל לובי על איגוד הנשים של מפלגת הלייבור בנוגע לעניינים של אלימות גברית נגד נשים, ובכללה זנות. ואז התקיים דיון בתוך מפלגת הלייבור והוחלט להפוך את הפעילות נגד אלימות גברית לאחת ממטרות הממשלה. זה הגיוני. בדיוק הפוך ממדינות בהן יש כל כך מעט נשים בתפקידים ציבוריים כמו בארצות-הברית, שבהן אלימות נגד נשים נידונה לעתים רחוקות מאד, וגם כאשר דנים בנושא, הצורך להטמיע מדיניות ולנקוט צעדים לא נלקח ברצינות.

צריך לזכור גם כי לא היה אז – וגם אין כיום – לובי חזק במיוחד בעד זנות בשוודיה. כיום יש כמה אקדמאים – שניים שלושה מהם – שמקדמים ניתוח פוסט-מודרני נאו-ליברלי של זנות. הם קיימים, אבל לא נוכחים בדין הציבורי באותה עוצמה שהיו רוצים להיות, ובהחלט לא באותה דרגה או עוצמה כמו במדינות אחרות.
ביסוס מדיניות רווחה מקיפה בשוודיה לפני חמישים שנה היה גורם מכריע, כמו גם ההבנה כי יש כאשר מטפלים בבעיות חברתיות, יש לקחת בחשבון את ההשפעה של פערים ביחסי הכוח. באופן כללי, אני טוענת כי יש הבנה טובה יותר של מבני כוח בחברה השוודית. אבל כמובן שהיה עלינו להילחם בכל הרמות כדי להשיג זאת. קיבלנו גם הרבה חשיפה תקשורתית בנושא. היו הרבה כתבות וכנסים.
בסיטואציות רבות מגיע השינוי הפוליטי בעקבות מאבק של קבוצה גדולה, אבל נדרשים גם אנשים בעמדות כוח שמוכנים לפעול למען ביצוע השינוי. מרגרטה ווינברג (Margareta Winberg), שבאותו זמן הייתה מנהיגת איגוד הנשים של מפלגת הלייבור, החליטה כי היא תיקח זאת על עצמה. חוק האלימות נגד נשים שעבר ב-1998 כלל הגדרת הזנות כאלימות נגד נשים. זהו שינוי במודע התרבותי שמתרחק מתרבות של זנות. השינוי התרבותי בשוודיה אמר שעברנו מהגדרת הזנות כנפרדת מצורות אחרות של אלימות גברית והתחלנו לראות אותה כמופע רציני של אלימות מינית גברית נגד נשים. ואם זנות היא אלימות גברית נגד נשים, אז יש כאן פשע וכתוצאה מכך יש גם פושע. ועל כן עלינו להתמקד בפושעים בדיון על הזנות, לא רק בסוחרי הנשים ובסרסורים, אלא גם בפושע המיידי – האדם שמבצע את אקט הזנות על האישה העובדת, שהוא לא שונה מאנס.

איך את חושבת שנוכל ליצור שינוי תרבותי כזה במדינות כמו ארצות-הברית, שבהן תרבות הזנות מוטמעת עמוק כל כך?

ובכן, התרבות הזו מוטמעת עמוק ברוב המדינות. מהרבה בחינות שוודיה לא שונה מארצות-הברית. כאשר אומרים את מילת הקסם ביקוש – הגברים שקונים ומנצלים נשים – נדמה כי איזשהו אור נדלק אצל אנשים רבים. למשל, הקמפיין הנורדי-בלטי נגד סחר בנשים, שהיה קמפיין ממשלתי, היווה יוזמה יוצאת דופן. ממשלות ששיתפו פעולה ואמרו "אנחנו נעורר מודעות לסחר בבני אדם" והסכימו כי הקמפיין יתמקד בביקוש הגברי לנשים בזנות – משהו שלא ממש דובר עליו לפני כן. בשוודיה עבר חוק ב-1999, ובכל המדינות האחרות אין חוק כזה. בשלוש המדינות הבלטיות היו יוזמות חקיקה שנועדו להפוך את תעשיית הזנות לחוקית.

הקמפיין פעל בקונטקסט הזה. עבדנו עם קבוצות נשים ועם ממשלות ועם רשויות ציבוריות. נקודת המוצא שלנו הייתה פרוטוקול האומות המאוחדות, סעיף 9.5, שאומר כי כל מדינה שחתמה ואשררה את האספה חייבת לנקוט צעדים חוקיים ואחרים כדי להוריד את הביקוש. כל מדינה נאלצה לנקוט בצעדים ליצירת מדיניות ומודעות כדי להוריד את הביקוש. אפשר לעשות זאת באמצעות העלאת מודעות או באמצעים אחרים. אבל רצינו להפוך את כל הגברים שמנצלים מינית נשים וילדות באמצעות זנות לנוכחים ואחראים משפטית.

מדינות מסויימות היו מסוייגות יותר מאחרות במעשיהן, משום שהייתה להן מדיניות זנות שהייתה סובלנית יותר כלפי התעשייה. עם זאת, הן הסכימו כי קמפיין כזה היה הכרחי וחשוב. זו הייתה הפעם הראשונה בעולם שקמפיין כזה בוצע. ובגלל הקמפיין הזה, קבוצות נשים ונשות פרלמנט וכמה שרות במדינות הבלטיות נלחמו כדי להוריד מסדר היום את יוזמות החקיקה שנועדו להפוך את הזנות לחוקית – והצליחו! בשוודיה, למשל, עשינו קמפיין חינוכי בתיכונים לנערים ונערות בני 15-18. הגענו ליותר מ-65 אלף תלמידים ותלמידות. ארגנו פורומים ודיונים חינוכיים שנמשכו יום שלם שבהם הוקרן הסרט Lilya-4-Ever. הפצנו ספר מצויין שבו מאמרים על שוויון מגדרי, מאמרים נגד זנות ופורנוגרפיה, מאמרים על החפצה מינית של נשים וילדות בספירה הציבורית וכו'. היו לנו המון דיונים על האופן שבו ילדים מתייחסים לילדות (למשל עד כמה זה לא מקובל לכנות ילדות או נשים בשמות מקטינים, להטריד מינית ילדות וכו'). עבדנו עם ילדים שכתבו חלק מהטקסטים בספר. דיברנו על ילדים וגברים צעירים שהחינוך המיני שלהם מגיע מפורנו באינטרנט וכמה הדבר הזה פוגע ביחס שלהם לנשים ולילדות. דיברנו גם עם ילדות אודות היכולת שלהן לסרב. זה היה טוב מאד, אבל כמובן שכדי להגיע להשפעה אמיתית אי אפשר לעשות את המבצע החינוכי הזה רק פעם אחת. יש לעשות זאת באופן תמידי כדי להשפיע על דורות חדשים.

אחת מהמטלות שלי הייתה גם "לייצא" את האסטרטגיות השוודיות נגד זנות – כלומר להשפיע על מחוקקים וקבוצות נשים במדינות אחרות לפתוח בקמפיין שמקדם חוקים דומים. וראינו שינוי עצום. למשל, בדרום קוריאה, דרום אפריקה, נורווגיה ומדינות אחרות אשררו חוקים דומים שמפלילים את הלקוח.

האם תוכלי לדבר על כמה מהעקרונות שעומדים מאחורי חוק הזנות השוודי?

אחד מהעקרונות הראשונים הוא שאם אתה מנסה ליצור חברה דמוקרטית מודרנית שבה שוויון מגדרי הוא הנורמה הרווחת ובה כל הגברים והנשים הם בעלי זכויות ותחומי אחריות שווים, אז אתה לא יכול להפוך את הזנות לחוקית. בשוודיה מבינים שכל חברה שמנסה להגן על עקרונות השוויון החוקי, הפוליטי, הכלכלי והחברתי עבור נשים וילדות חייבת לדחות את הרעיון כי נשים וילדים, ובעיקר ילדות, הן סחורה שגברים יכולים לקנות, למכור ולנצל מינית. אם מתעלמים מכך, יוצרים מעמד נפרד של אנשים מסוג נקבה ובמיוחד נשים וילדות שנמצאות בשוליים הכלכלים והגזעיים, שמודר מכל מדדי השוויון.

אני אתן לך דוגמה. באחד מהסמינרים הבינלאומיים שאורגנו במדינה שבה תעשיית הזנות חוקית ישבו ממש לפניי בקהל שני גברים והעמידו פנים שהם לא מקשיבים להרצאה שלי. כאשר הסמינר נגמר, הם חצו את הכביש ונכנסו לבורדל. עכשיו, אם הם היו ניגשים אליי ונוגעים בחזה שלי או אומרים משהו מנצל או פוגעני, הייתי יכולה לפעול בכל האמצעים עליהם נלחמנו כמו חוק למניעת הטרדה מינית. אבל במקום זאת, הם חצו את הכביש, שילמו 50 אירו לפקידת הקבלה בבורדל ועשו את אותם דברים לאישה שתפקידה הוא "עובדת בתעשיית המין". כמובן שדבר מהאמצעים החוקיים לא עומדים לרשותה. היא לא יכולה להתלונן על תקיפה מינית או על אונס. היא לא יכולה לטעון שהוטרדה על ידיהם. אין לה כל זכויות.

ולכן, עלינו להבטיח כי כל הנשים נכללות במאבקים שלנו. השחרור לא יכול להיות רק עבור חלק מאיתנו. אנחנו חייבים להאמין בחזון פוליטי ולפיו כל הנשים והילדים יכולות לחיות ללא כל אלימות גברית שמופעלת עליהן ואז לפעול לביסוס אמצעים להטמעת החזון הפוליטי הזה. אז זה העיקרון הראשון.
העיקרון השני הוא שנשים בזנות לא יכולות להפוך להיות הפושעות – משום שהן הקרבנות של אלימות גברית. במקום זאת, התוקפים – הסרסורים, סוחרי האנשים וקוני הזנות – צריכים להיות מופללים. בשוודיה, נשים שעובדות בזנות נתפסות כקרבנות של אלימות גברית ולא צפויות לעונשים חוקיים או אחרים במקום זאת, הן זכאיות לסיוע ביציאה מהזנות.

עיקרון נוסף היה ששוודיה ונציגיה יתנגדו לכל ניסיון להפוך את הזנות לחוקית או להפללת הנשים בחוגים בינלאומיים.

ועדיין אנשים נצמדים לאידיאולוגיית "הבחירה", שנשים "בוחרות" בזנות. איך את מגיבה לכך?

למעשה, אני לא חושבת שהתשובה מסובכת כל כך. ראשית, לעולם לא אשכנע את אלו שהם ממש בעד זנות, אבל אין לי גם כל כוונה לעשות את זה. לא ממש מעניין אותי משום שזה ניסיון חסר תועלת. מה שמעניין אותי הוא לעורר את המצפון של אלו שיש להם ראש פתוח. משם הולך להגיע השינוי. השינוי לא יגיע מאלו שהם בעד זנות. רובם לא ישנו את דעתם. אנחנו צריכים להתמקד בהעלאת מודעות אצל אלו שמוכנים לפקפק באמיתות פטריארכליות.

כאשר אנשים מדברים על בחירה, הנושאים הופכים אישיים מאד וזה מה שממש מטריד אותי. אם מתחילים לדבר על מארי שעובדת בזנות ומכנה את עצמה "עובדת בתעשיית במין" ואנחנו לא מדברים על מבני הכוח, זו בעיה. זו בעיה כשאנחנו מדברים רק על נשים ספציפיות ולא על פטריארכיה ועל אלו שמרוויחים ונהנים ממכירת, קניית וניצול נשים בזנות.

נאו-ליברליות היא אידיאולוגיה אינדיבדואליסטית ונאו-ליברליות חסרה את הניתוח של הכוח הגברי. חלק חשוב נוסף של העקרונות שלנו היה שכל מה שאנחנו עושים כדי להילחם באלימות גברית נגד נשים חייב לכלול ניתוח של הבדלי הכוחות בין גברים ונשים. אז אם קיים ניתוח פמיניסטי, אתה שואל את עצמך "מי מרוויח מזה?"

חייבים לדבר על פערי הכוחות ההיסטוריים בין גברים לנשים שהובילו לדיכוי גברי ולהצבת נשים וילדות בעמדה נחותה. אם הניתוח הזה לא קיים, לעולם לא תוכל להבין את הזנות. אלו שהם בעד זנות כמובן מתעלמים מפערי הכוח בין גברים לנשים. הם מצמצמים את משמעותה של הזנות לבחירה אישית. אם מנתחים את הבחירה מבינים כי היא אפשרית רק אם ניתן לבחור בין אפשרויות שוות. יש להבדין בין קבלת החלטות לבין בחירה אמיתית. אנחנו מקבלים החלטות בכל מיני מצבים קשים, כחלק מהחיים. אם אני עובדת בעבודה שאני ממש מתעבת, שמשלמת לי משכורת גרועה, ייתכן שעליי להישאר בה. על כן אני מקבלת החלטה להישאר משום שאני לא יכולה להשיג עבודה אחרת כרגע. זה לא נקרא בחירה אמיתית. אנחנו לא מדברים על בחירה בין מותגים שונים של מוצר צריכה. אנחנו מדברים על מצב של שליטה גברית שבו קיימות צורות שונות של דיכוי שמקטינות נשים. האם אפשר לבצע בחירה אמיתית אם את ענייה? לא, כנראה לא בקונטקסט שבו את עומדת מול מצבים שונים של דיכוי. אני לא אומרת שכל הנשים שחיות בעוני יגמרו בזנות, אבל רבות מהנשים בזנות הגיעו מרקע עני, ולכן עלינו לחשוב על המצב באופן הזה.

סרסורים, סוחרי בני אדם וקונים כמו תיירי מין מגיעים למדינות שבהן נשים מתקיימות תחת דיכוי חברתי, פוליטי, חוקי וכלכלי או למדינות בהן יש קונפליקט מזויין או אסונות טבע או למדינות שבהן המערכת הפוליטית או החברתית לא מתפקדת עבור נשים כדי לגייס ולקנות נשים וילדות לתעשיית הזנות. וכאשר אתה מסתכל על זנות/סחר בתוך המדינות עצמן, המצב דומה. גברים מנצלים את העובדה כי נשים הן מדוכאות/מודרות לשוליים מסיבות שונות. למשל, הקרבנות שלהם עשויות להיות נערות שברחו מהבית משום שהן נאנסו בידי אבותיהן או קרובים אחרים, או נשים שהם פגיעות בשל שימוש סמים או משום שעזבו בעלים מכים וכו'.

מה הם השינויים החיוביים שהתרחשו מאז הוטמע המודל השוודי?

בינואר 2009 יגיע הזמן לפתוח את השמפניה! זה יהיה הרגע בו יעברו עשר שנים מאז נכנס החוק לתוקפו בשוודיה והיום הראשון שבו ייכנס החוק לתוקפו בנורווגיה. אני אישית בכיתי כאשר החוק עבר בפרלמנט בנורווגיה. כל כך הרבה עבודה קשה. כולנו הרגשנו כי חוללנו שינוי פוליטי עצום באותו יום.
כאשר החוק השוודי נכנס לתוקף נוצרו שני מנגנוני פיקוח. הראשון הוא הוועדה הלאומית לבריאות ורווחה שהופקדה על מעקב אחר מצב הזנות בשוודיה. המנגנון השני היה הדו"ח הלאומי השנתי בנוגע לסחר בבני אדם. בעולם נוטה הלובי בעד הזנות להתעלם מהדו"חות האלו משום שהם לא רוצים לשמוע את העובדות והמספרים שמראים כי האסטרטגיות שלנו עובדות. במקום זאת, הם יצרו מיתוסים ולפיהם החוק לא עובד. הם טוענים כי הזנות ירדה מתחת לפני השטח, וכי האלימות נגד נשים בזנות התגברה או כי גברים נוסעים למדינות אחרות בשל החוק שלנו. אלו שלושת המיתוסים הנפוצים ביותר. אנחנו יודעים כמובן כי אף אחד מהמיתוסים האלו אינו נכון.

ראשית, מייד כאשר נכנס החוק לתוקפו נעלמו כמעט כל הקונים מהזנות ברחובות. זה צפוי, משום שהם לא רצו להיעצר. לפני החוק, ב-1996, נערכו ראיונות עם גברים שוודים בנוגע לחוויה שלהם בקניית אדם לצרכי זנות. 13.6% אחוז מהגברים השוודים מעל גיל 18 קנו מישהו פעם אחת או יותר לצרכי זנות. באמצע נובמבר 2008 התפרסם מחקר חדש ומספר הקונים בו ירד ל-8%. זהו מחקר טוב ואמין – מבוסס, חזק ואמפירי.

אנחנו יודעים כי מספר העובדים בזנות ירד בצורה משמעותית וכי בשוודיה יש את מספר קרבנות הסחר בבני אדם הנמוך באיחוד האירופי. זה קורה משום שהחוק משמש כמחסום אפקטיבי נגד שגשוגם של סוחרים בבני אדם בשוודיה. שוודיה היא כבר לא שוק אטרקטיבי. והסיבה לכך ששוודיה היא כבר לא שוק אטרקטיבי היא משום שפגענו בביקוש – ובגברים – בהעברת החוק הזה. הסוחרים בבני אדם מתעניינים רק בעשיית רווחים. אם מוחקים את הרווחים, הם יילכו למקום אחר. ועל כן הפרון הטוב ביותר הוא לחוקק חוק.

אנחנו יודעים ממשטרת שוודיה שחוקרת רשתות סחר וקנייה – הן לאומיות והן בינלאומיות – כי סרסורים במדינות הבלטיות מתרחקים משוודיה. יש לנו ראיות מקיפות מהאזנה לטלפונים. למשל, סרסור אמר כי רצה להביא 15 אסטוניות צעירות לשטוקהולם לשבועיים כדי לעשות כסף, והמתווכים השוודים אמרו "אל תעשה את זה. זה יקר מדי בשבילך. תביא את הנשים לנורווגיה או דנמרק או הכי טוב לגרמניה או להולנד". משום ששם נמצאים השווקים.

החוק השוודי מתפקד כמחסום סחר, אם רוצים להשתמש בשפה כלכלית. הקשינו על סרסורים למכור נשים כסחורה בשוודיה. כדי למכור את הסחורה צריכים אנשי המכירות, הסרסורים, ליצור קשר עם הקונים. והקונים פוחדים ממעצר. יש מחלקת אינטרנט מיוחדת במשטרה הלאומית שמתמקדת רק בזנות, סחר ופורנו. הקונים חושבים כי האינטרנט הופך אותם לבלתי נראים, אולם האמת הפוכה לחלוטין. קל לעקוב אחר ניסיונות הקונים ליצור קשר עם הסרסורים. עכשיו יש לנו גם החלטת בית משפט שמאפשרת להשתמש באימיילין בין קונה לסרסור כראייה. זהו צעד אמיתי בכיוון הנכון.

צריך גם לחנך את המשטרה כדי שתבין את העקרונות בבסיס החוק ולא רק כיצד להטמיע את החוק. הם צריכים להבין כי הקונים הם הפושעים, ולא הנשים בזנות. לפני שהחוק נכנס לתוקפו, השוטרים היו ביקורתיים מאד. התביעה הייתה ביקורתית מאד. הם אמרו כי החוק לא יעבוד. אנחנו לא אוהבים את זה. אנחנו לא רוצים את זה. אז נאלצנו לחנך אותם.

אפשר גם לראות שינויים חשובים בנורמות כתוצאה מהחוק – משהו שהיווה מטרה נוספת לחקיקה. לגרום לאנשים לחשוב כי "בשוודיה אף אחד לא מועמד למכירה ואף אחד לא יכול לקנות אדם אחר". סקרים שנערכו באופן קבוע בנוגע לדעת הקהל על החוק הראו בין 70 ל-79 אחוזי תמיכה בחוק, כך שהחלק של חינוך הציבור עובד.

מפקד המשטרה בשטוקהולם היה ביקורתי במיוחד בנוגע לחוק. עם זאת, כאשר פרש, הוא הטריח עצמו לעיתונים כדי לומר שטעה והחוק למעשה עובד. והסיבה לכך שהגיע למסקנה שהחוק עובד היא שהמשטרה יכולה להשתמש בקונים כדי להגיע לסרסורים.

הקונים מועמדים לדין ביחד עם הסרסורים והסוחרים, ראשית, הם מורידים חלק מהנטל מכתפי הקרבנות. ברוב התיקים של רכישה וסחר במדינות אחרות מגיעות הראיות המכריעות מסיפורים שמספרות הקרבנות. ברור כי רק לעתים נדירות רוצות נשים לדבר בפרטים על האלימות שהתבצעה נגדן. ועל כן, כאשר מגיעים לניסיון לקבוע מי הם הסוחרים והסרסורים, הקונים עומדים בחקירה נגדית. כך מקבלים חלק מהמידע שלנשים חסר משום שהנשים לרוב אינן יודעות כיצד יוצרים הגברים קשר עם הסרסורים.

יש גם יתרון פדגוגי בהעמדה לדין של קונים באותו משפט. לפתע הם בבית המשפט ביחד עם רשת פשע מאורגן. המשטרה והתובעים מבהירים לקונים היטב כי הם קשורים אינטימית לפשע המאורגן, משהו שגורם לרובם אי נחת גדולה.

שוב אפשר לראות את ההשפעות של החוק על הנורמה. כאשר חוק כזה נכנס לתוקף מפסיקים הרבה מהקונים את ההתנהגות הנצלנית שלהם ולא ממשיכים לקנות נשים בזנות. אלו הגברים שמכונים הקונים המזדמנים. הגברים האלו נעלמים כמעט מייד משום שזה מסוכן מדי. אנחנו יודעים כי כ-3% – והמספר הזה יכול להשתנות מעט ממדינה למדינה – מהקונים הם הליבה הקשיחה של הביקוש. הם יעשו כל מאמץ כדי לקנות מישהו ולנצל מינית אותה או אותו. אבל אתה נפטר מרוב הקונים כאשר החוק מוטמע. ייתכן כי הם יקנו נשים בזנות כאשר הם מטיילים, אבל אפילו זה משתנה משום שאנחנו רואים את הנורמות משתנות. מחקר קטן בוצע בגביע העולם הכדורגל בגרמניה ב-2006. חוקרים ראיינו אנשים ממדינות שונות ושאלו אותם האם בכוונתם לקנות נשים בזנות. המחקר מראה כי הגברים השוודים טוענים בהתמדה כי לא יעשו זאת. התשובה יכולה להיות אמיתית או לא, אבל לפחות הגישה שלהם השתנתה.

האם יש לך הצעות או מסקנות להעביר לאקטיביסטיות שפועלות נגד זנות וסחר?

לא משנה מהו הצעד הפוליטי שלקראתו אתן פועלות – חקיקת חוק או שינוי מדיניות – בכל מקרה עליכן לחשוב על חזון פוליטי, לדון במטרה שאתן רוצות להשיג או לחשוב באיזו חברה אתן רוצות לחיות. כן, אנחנו רוצות לבטל את הזנות ואנחנו רוצות לעשות את זה עכשיו, אז איך אנחנו עושות זאת? ראשית עליכן לחשוב מהי המטרה שלכן ואז תחשבו על האמצעים שיביאו אתכן למטרה הזאת. ברבות מהמדינות נוקטות הנשים באמצעים מפוזרים שלא מובילים למטרה מסויימת. ופוליטיקה עוסקת בהנחת הדרך שמובילה למקום אליו רוצים להגיע.

אנחנו יודעים כי כנראה לא נוכל לבטל את הזנות לחלוטין בשוודיה בימי חיי, אבל יש לנו חזון פוליטי ולפיו עלינו לפעול בכוון, לכיוון הביטול המוחלט. זהו הניגוד הגמור לחזון הפוליטי של אלו שהם בעד-זנות, שהחזון שלהם מוגבל להצהרה על זנות כעבודה; זהו המקצוע העתיק בעולם. גברים לעולם לא יפסיקו לקנות נשים משום שהם זקוקים לגישה מינית לנשים בכל פעם שהם רוצים. משום שזהו שחרור מיני לנשים ובכלל מי אני שאגיד לנשים אחרות מה לעשות! אם זו תפיסת המציאות שלכן, החזון הפוליטי שלכן מוגבל מאד להפחתת נזקי הזנות. זהו חזון בעייתי מאד משום שהוא מנסה לתקן את המציאות של נשים בזנות שפועלות בתוך מערכת שהיא נצלנית מטבעה. לעומת זאת, אם את מחזיקה בנקודת מבט פמיניסטית, המטרה היא כי כל הנשים והילדות יוכלו לחיות את חייהן מבלי שתופעל נגדן אלימות גברית בכל צורה שהיא, וזהו חזון שדורש אמצעים קיצוניים!

עלינו להגיד בבירור מה אנחנו רוצות ולא להתפשר על המטרות שלנו. אנחנו רוצות לבטל את הזנות. אחנו לא רוצות שנשים וילדות – או ילדים לצורך העניין – יהפכו לקרבנות של זנות וסחר בבני אדם. וכדי להצליח בכך, עלינו לדבר על גברים שהם העבריינים. הם אלו שצריכים לעמוד לדין על למעשיהם, הם צריכים לקחת אחריות על ההתנהגות שלהם ולהפסיק לקנות נשים וילדות ולנצל אותן מינית. זהו לא התפקיד של הנשים. גברים צריכים לעשות זאת ועליהם לשאת בתוצאות אם לא יעשו זאת.

אנחנו יודעים ממחקר שבדק את הביקוש בשוודיה, ולצורך הדוגמה גם בסקוטלנד ובשיקגו, כי הגברים עצמם נוקבים בשלושה אמצעים שיגרמו להם להפסיק לקנות אנשים לצרכי זנות. האמצעי הראשון הוא פרסום שמם ותמונתם על לוח מודעות. השני הוא הוספת שמם למאגר תוקפים מיניים. אבל אמצעי המנע החשוב ביותר, הם אומרים, הוא חקיקה שמענישה את אלו שקונים מגע מיני.
למדי את עצמך את נושא הזנות והתחילי לדבר עם חברייך ועם אקטיביסטיות אחרות. בליבותיהן יודעות היטב רוב הנשים כי הזנות היא פוגענית. נשים יודעות, אבל הן חסרות את המלים לומר מדוע. אין להן את הטיעונים שיאפשרו להם לעמוד מול תומכי הזנות. אז השתפרי בהבנת מהות הזנות, בהבנת ההשפעות האישיות והמוסדיות שלה, ופתחי את הטיעונים שלך!

אני תמיד שואלת שלוש שאלות כשאני מנסה להבהיר כי זנות היא אלימות גברית.
1. מי הנשים שמשמשות בזנות? כבר דיברנו על כך.
2. מה עושים גברים לנשים בזנות? הלובי בעד הזנות לעולם לא יענה על השאלה הזאת. הם מדברים על כך שזה מסוכן לעסוק בזנות בפינת הרחוב משום שהנשים מסתכנות ברצח, וכמה טוב יותר יהיה לנשים בבורדלים חוקיים, אבל הם לעולם לא מדברים על האקט הפיזי שקונים מבצעים בנשים: החדירה, הנגיעות, ההשפלה. וזה קורה בכל מקום בו נשים עובדות בזנות. אם הם היו מדברים על אקט הזנות והיו מבינים באופן משמעותי את הנזק שגורמת הזנות, כל ההקשר האנליטי שלהם היו מתפרק. קל לדבר על תקן בריאותי ועל בדיקות גניקולוגיות, אבל כאשר אנחנו מדברות על האקט עצמו, הם לא יכולים להתמודד עם זה ונגמרים להם הטיעונים.
3. איך משפיעה הזנות על הנשים שעוסקות בה ועל החברה בכלל? הזנות לא משפיעה רק על הנשים שעוסקות בה. היא משפיעה על כלל הנשים החברה. מדינה שחושבת שזה ראוי ומקובל להעמיד נשים למכירה, מכשירה גם את הרעיון כי לגברים עומדת הזכות לקנות ולנצל מינית לא רק נשים ממעמד נחות, אלא את כל הנשים כולן.

חשוב שכולנו נבין את הזנות ונאמין בחזון פוליטי ולפיו הזנות יכולה להיעלם. אנחנו צריכים לדבר על הקונים ועל מבצעי העבירות ולפעול נגדם, ובאותו זמן עלינו להבין כיצד נוכל לסייע לנשים לצאת מהזנות. וכך נוכל לחולל שינוי.

מה הסיפור? הסיפור הוא על רצח של אמריקאי שמגיע לעיירה בארגנטינה. העיירה נשלטת בידי ראש משפחה עיקש, בידי שופט נכלולי, ובידי שתי הבנות של האיש העשיר, שהן תאומות יפהפיות עם נמשים באזור הכללי של הפות. השופט הנכלולי רוצה שנחשוב שמישהו אחד, חסר כח סימבולי וגם הומו, רצח את האמריקאי כי חשק בו, ואילו ראש המשטרה חובב האינטואיציות, שפותר פשעים כמו שאימא נכנסת לחדר של הילד שלה ויודעת בדיוק איפה הוא החביא את התפוח שסירב לאכול, טוען שמדובר בחסר כוח אחר, שעשה זאת בשביל הכסף. בדרך יש עיתונאי, אח מת, אח נוסף שהוא יוצר טוטאלי והרבה מאטה ותיאורים של עיירה מנומנמת.

ומזל! מזל גדול שגבי היא זו שהמליצה עליו כי הספר בחציו הראשון הוא כל מה שאני שונאת בספרות הדרום אמריקאית שאליה נחשפתי. יותר מדי דמויות, יותר מדי חיי כפר, יותר מדי רומנטיקה שלווה לכאורה שברור שהיא מופרעת בזרמי עומק שתיכף נתוודע אליהם, יותר מדי אמירות כלליות על חיים מלוות במשלים שעוברים מאב לבן ומבת לנכדה. אין לי סבלנות לזה. אני בחורה עירונית ושונאת אמירות כלליות על החיים.

אבל גבי אמרה אז המשכתי לקרוא. עזר גם הניסוח הכה חינני של שנאת הכפר:

"היא הייתה פראית מכדי להפוך לאמא ארגנטינית, היא רכבה על סוסים יותר טוב מהגאוצ'וס אבל היא שנאה את חיי הכפר בארץ שלנו. 'איזה מין שיט החארות האלה חושבים שהם?' הייתה אומרת… הכל בגלל חיי הכפר, השיעמום האינסופי של חיי הכפר, כולם מסתובבים כמו מתים-חיים ברחובות הריקים. הטבע מייצר רק הרס וכאוס, הוא מבודד אנשים, כל גאוצ'ו הוא רובינזון קרוזו שדוהר בשדות כמו איזה צל. רק מחשבות מבודדות, מנותקות, קלות כמו נייר כסף, כבדות כמו שקי תירס, אף אחד לא יכול לצאת, כולם כבולים לשממה, דוהרים על הסוס במרחבי הנחלה שלהם לראות אם הכלונסאות של הגדרות שלמים, לבדוק שהבהמות לא התרחקו מבור השתייה, לראות אם באה סופה; לקראת ערב הם חוזרים הביתה, הלומים מרוב שיעמום וריקנות".

ואז מגיע חציו של הספר ותעלומת הרצח נפתרת לכאורה, ואז מגיע הספר האמיתי. אתם מכירים את זה שלפעמים אתם פוגשים אדם לראשונה, נגיד שהוא מגיע אליכם הביתה עם עוד אנשים, וכולם יושבים ומדברים ואומרים דברים לא חשובים ולפעמים קצת דברים חשובים, והוא משתתף בשיחה כשצריך ולא משתתף כשלא צריך, אבל לא משאיר שום רושם עז, ואז מגיעים למשהו שנורא חשוב לו ופתאום ברור לכם שאתם רוצים להמשיך לדבר איתו על הנושא עוד מלא, והוא זוכה להזמנה נוספת לבית שלכם ואתם זוכים בפוטנציאל חברות? אז ככה. רק בספר.

כי פתאום, אחרי שתעלומת הרצח הרשמית יורדת מהפרק, לאדון ריקרדו יש הזדמנות לדבר על ההבדל בין הספרות לחיים, על תאווה לכח, ועל האופן שבו המטריצה הזאת פועלת, כלומר על האופן שבו ספרות מתייחסת לתאווה לכח לעומת האופן שבו החיים מתייחסים אליה. והוא עושה את זה דרך כדור מראות עם אלף זוויות שכולן מראות בדיוק את אותה מסקנה: הספרות אינה החיים וכל מי שחושב שהוא יכול להתעלם משאלת הכח ולהחליף את הספרות בחיים, נידון לאבדון.

יש שם אישה ששקועה כל כך בספרות, שבטוחה שאת כל הספרים שהיא קוראת היא בעצם כותבת במעשה הקריאה, אבל היא יוצאת מהבית רק בשביל הלוויות של הילדים שלה. יש שם בחור שרוצה לבנות מכונה שפועלת על החומרים שמייצרים החלומות שלו, בעקבות ספר של יונג, אבל כדי לעשות זאת הוא נאלץ למכור את כל הונו, את אח שלו, את אבא שלו ואת חוש הצדק שלו. יש שם ארכיברית שאוספת בדקדקנות את קורות החיים של המשפחה החשובה בעיר, אבל איש לעולם אינו מגיע כדי לקרוא אותם. ויש את הסוף: הכח מנצח, אנשי הספרות נדחקים למאורותיהם ורק העיתונאי העירוני ממשיך בחייו ללא הפרעה.

יש משהו כל כך מרענן בלקרוא סופר בגיל של אבא שלי שלא משתמש בניסיון שצבר כדי לייצר מדינה ופאתוס כמו עמוס עוז וחברים שלו, אלא משתמש בכל הידע הספרותי הזה כדי לשחק משחקי כח עם הספרות, לנצח אותה, לחמול עליה ולקראת סיום לחמול על הקוראים ולהגיש להם במתנה את מתנת החלום:

"פעמים רבות במרוצת השנים, ובמקומות שונים, הרשה לעצמו אמיליו רנסי להתמסר לזכרו של לוקה בלדונה, ותמיד זכר אותו כאדם שהיה לו האומץ לעמוד ברף שהציבו חלומותיו… הוא זכר את המפעל הסגור, את המבנה האבוד, ואת לוקה מסייר בין הכלים והמכונות שלו, תמיד אופטימי, תמיד מוכן לטפח תקוות, בלי להעלות על דעתו שהמציאות תכה באופן מכריע דווקא בו, כפי שהיא עושה לרבים כל-כך…"