כל הפוסטים מאת שדמה

מחשבות על ביקוריי בעולם

מאז שנגמר סמסטר א', והפסקתי להיות מחויבת ללו"ז באוניברסיטה (נותרה רק הכותרת החמקמקה שעדיין מוקפת בהילה מיסטית מבחינתי, של "מחקר"), התאפשר לי להתמסר באופן מלא יותר לנטייה אובססיבית-אסתטית ישנה שלי "לבקר בעולמות". היומיום התנקה ממחויבויות חיצוניות, ואני נהפכתי להיות האחראית הבלעדית לצבוע את הלוח הריק של השבוע הקרוב (כל שבוע מחדש) ב"התרחשויות", שרצוי שכמה שיותר מהן יהיו בצבעים חדשים (לא לחינם עולם הדימויים שלי שאול מ'גוגל קלנדר').

כאן צריכה לבוא רשימה של דוגמאות, ובהחלט יש כזאת – אבל הפנקסנות הפומבית הזאת מרגישה לי מדי כמו שיווק עצמי כדי לערוך אותה באופן עד כדי כך מפורש. אז נראה לי שדוגמאות יינתנו בגוף הטקסט אם יהיה צורך. רק כדי שבכל זאת יהיה משהו להחזיק בראש – אספר שבפסח ביליתי שבוע במדבר עם כ-200 בני 30+ שרובם משתייכים לענף זה או אחר של קהילת הניו אייג' של ישראל (תחת הכותרת המסתורית 'המחנה').

החוויות הללו עבורי, כפי שכבר כתבתי, הן בראש ובראשונה אסתטיות. כלומר, אני שואבת איזושהי הנאה בלתי ניתנת להמללה ולמעשה לא כל כך אישית, מהתחושה של "להיות בתוך צבע חדש". ניתן לקרוא לזה "ללמוד על העולם", אבל נראה לי שכותרת מהסוג הזה יוצרת דגש מוטעה על מימד אינפורמטיבי, בעוד שמה שמעניין אותי הוא המימד החווייתי. לכן גם אשתעמם מלשמוע אנתרופולוגים מספרים על התצפית שלהם, אבל הייתי שמחה לנכוח בתצפית במקומם (חוץ מזה, כמובן, אני גם שואבת הנאה אסתטית מלהתבונן באנתרופולוגים מדברים כיוון שזה כשלעצמו חי בתוך 'עולם האנתרופולוגיה'). לחילופין, אני מאבדת עניין כאשר אני "מבקרת" באותה חוויה יותר מפעם אחת–פעמיים, או כשמדובר על חוויה מתמשכת – שאז אני בד"כ מפתחת את הדחף לברוח אחרי כמה ימים.

במקביל, ובשונה מההבנה המקובלת של מהי 'חוויה', התפיסה העצמית שלי את עצמי בתוך הסיטואציה היא של 'מתבוננת', ולא של 'משתתפת'. כלומר, אני מתבוננת חיצונית, אבל מבלי ניסיון לפרק את המציאות, או להמליל אותה – אלא רק 'לקבל את הדברים כפי שהם'.

רוב הזמן נוח לי עם זה.

ועדיין, כמובן, החוויה הטהורה הזאת של 'מתבוננת-בלבד' לעיתים קרובות לא באמת מתאפשרת. אמנם יש אירועים בהם ניתן לשמר אותה פחות-או-יותר (כמו לבקר בכנס של האגודה האנתרופולוגית או במפגש ראווה של קבוצת הדיבייט של הר הצופים), אבל הרבה מהאירועים הם ממושכים או תובעים מעורבות (כמו אותו מחנה במדבר, או קטיף תפוחים בקיבוץ בצפון, או קורס של חודש באוניברסיטה בגרנדה, או גם בקנה מידה קטן יותר – ארוחת ערב של הקהילה הטבעונית עם עוד שלושה משתתפים). או אז, אי אפשר שלא להתעמת עם המתח הבסיסי שמתרחש כשאני מכניסה את עצמי שוב ושוב לעולמות 'זרים' – המתח שנוצר בפער שבין ה"עצמיות" שלי (כמובן במרכאות), איך שאני רגילה לתפוס אותה ולהתנהל במסגרתה, לבין החוקים שמכתיבה הסיטואציה (ובעצם, גם זה במרכאות).

עוד לפני הנסיון להתמודד עם המתח – משהו על המרכאות: כרגע אני לא רוצה להתחייב על אפיונים חמורים של "עצמיות", או של "חוקי הסיטואציה". נראה לי שהאפשרויות השונות ל"פתרון" של המתח מבליעות הנחות שונות לגבי הקיום המובחן של הישים הללו, והמידה בה ניתן לתחום אותם בפשטות. לצורך העניין נקודת המוצא היא אינטואיטיבית – אני, כשאני עומדת בליל שישי במעגל ענק של צעירים עם מבט מזוגג ולבוש וודסטוקי, חציים מקפצים בפראות מסוכנת סביב מדורה ענקית ושרים "אייה-אייה-אייה", בפירוש מרגישה פער (בין אם אדיש, משועשע או מדוכדך) בין "עצמי" לבין ה"סיטואציה". יהיו אותו "עצמי" ואותה "סיטואציה" מה שיהיו.

אז ראשית, מעצם קיומו של מתח בכלל, כבר בשלב זה ראוי לשכוח מהאפשרות של הלימה "טבעית", בין עצמי, לבין הסיטואציה. יותר מזה – לא רק שברור שהיא מופרכת כשמדובר בעולמות שמראש מוגדרים כ-'זרים', אז הרי גם כשמדובר בזירות הרבה יותר "פשוטות" – כמו מעגל החברים הקרובים, או אפילו בן זוג, נאיבי לדבר על "הלימה טבעית", וברור שמדובר על איזשהו תהליך דינאמי ומאד לא אחיד, של "איחוד" ו"פירוד" בין הפנים לחוץ.

לאור זאת – כביכול – ניתן לנקוט בגישה ה"אופטימית" או בזו ה"פסימית".

לפי זו האופטימית, איזשהו שילוב בין אינסטינקט לכוונה, יגרמו לסיטואציה לעצב אותי (או אולי "לשאוב" אותי), באופן שירחיב את גבולות העצמיות שלי, עד שאחווה את עצמי באופן אותנטי בסיטואציה החדשה (אך מבלי לאבד את היכולת לחוות את עצמי באופן אותנטי גם בסיטואציות ישנות או אחרות).

(והנה – עמדה זו כבר לא מדברת על "עצמיות" אחת קבועה כזאת, אלא על משהו הרבה יותר דינאמי).

אז באיזשהו מישור אידיאולוגי – נורא הייתי רוצה שזה מה שיקרה. אכן בסיטואציות עדינות יותר, כמו חברים קרובים או בן זוג (אנשים שעוברים איזשהו "סף-התאמה" בסיסי), אני אכן מאמינה שזה מה שקורה. למרבה הצער, כשנמצאים מתחת לאותו סף-התאמה מסתורי, זה לא קורה לי. לפחות לא בניסוח הגרנדיוזי הנ"ל. כמובן, שאני משתנה ומתגמשת, אבל מכאן ללהיות מסוגלת לשיר בהתלהבות מסביב למדורה הדרך רחוקה ביותר. לכן, נראה לי שכבר זנחתי את האידיאל הזה, ואולי מעולם לא החזקתי בו בכנות (ולכן גם ניתן לטעון כנגדי שאני מאד חלשה לא רק באינסטינקט, אלא גם בכוונה).

לפי זו הפסימית, אז לעולם ייוותר פער, שאני זה אני זה אני. שהעמדה של הצופה החיצונית, מעבר לקיר הזכוכית, היא פשוט 'העמדה שלי בעולם', וזהו. אז זה קצת מדכדך, בעיקר לבד באוהל בלילה.

לכן, הייתי רוצה לנסות להציע אפשרות שלישית, שהיא איפשהו בין חמקמקה לטריוויאלית, אבל שלאחרונה נראה לי שאני מתחילה להרגיש בנוח בתוכה ושתוכל להוות לי איזושהי פשרה בין דחף ה"נאמנות העצמית" לתחושת החובה להיות קצת יותר "מעורבת-באמת".

שתי אנקדוטות לצורך העניין (והנה אני דווקא נוקטת באפשרות לעצב את עצמי בהתאם לסיטואציה, וכותבת אנקדוטות כנגד "טבעי", בגלל שאלו החוקים של "ההקשר") –

א. לפני כמה שבועות "ישבתי" עם קרן בפרוזדור – מקום שהוא, מבחינתי, שווה ערך לחלוטין במידת זרותו למחנה ניו אייג'י בנגב. ודיברנו בערך על תחושת הזרות (הזו. שלי). אז קרן אמרה, שכל מה שמפריד ביני לבין להיות "חלק מהמקום" זה להגיע אליו ברצף כמה ימים, לנופף לשלום לברמנית ולשאר ה"קבועים" עד שכולם ינופפו לי לשלום בחזרה.

ב. במחנה (זה שבמדבר) היה בחור משונה למראה, שהגיע לבדו, וכל החיצוניות שלו הייתה לחלוטין לא קשורה לסיטואציה – הוא כן היה חברותי ומתקשר (שלא כמוני), אבל שפת הגוף שלו הייתה נוקשה (שלא כמו אוסף מורי היוגה והמטפלים באבני חן שפרצו במחול ספונטני ברגע שהופיעה דרבוקה בסביבה), הדיבור שלו היה נוקשה, הוא היה משקפופר (נו, ומכוער), וכיוצא בזה ניתן להשלים לבד. לפני שבועיים ראיתי אותו שוב כשביקרתי את קבוצת ווק אבווט לאב (הצעירים זגוגי העיניים שמקפצים מסביב למדורה), ובסופ"ש האחרון ראיתי אותו שוב בפסטיבל אקטיביזם – בכל המקרים לבדו.

הדמות של האנקדוטה השנייה משמשת כאן, למקרה שזה לא נורא ברור, כמראה לעצמי (הרי ברור שכל פעם שאני ראיתי אותו, גם הוא ראה אותי, ונורא נהניתי מהעובדה ששנינו מייצרים אחד בשביל השני מציאות 'מובנת מאליה' שאולי נחווית אחרת לגמרי מבפנים).

כלומר, ברור למה מכוונות האנקדוטות – למעשה, הדמות שהיא אני עוברת סוג של החצנה (כלומר, הופכת להיות 'דמות', כבר לא רק חוויה סובייקטיבית של עצמיות חסרת צורה), ונהיית חלק מ"הסיפור" שהוא הסיפור של הסיטואציה. ככזאת, היא כבר לא משהו שנפרד מה"מצב", אלא היא מעצבת את גבולותיו. נכון, אני לא מי ש"מגדירה" את הסיטואציה – הפרוטוטיפ שלה (היא אותה בחורה מחוללת לצלילי הדרבוקה במדבר). אבל אני כן מרחיבה את גבולותיה, תופסת איזשהי משבצת שברגע שאני כבר שם נהיית "ברורה-מאליה". (ודימוי בהקשר הזה: כמו שתמיד בחבורת הילדים של סרטים אמריקניים יש את המעצבן/השמן/הפחדן, שלמרות שאולי צוחקים עליו או שהוא לא באמת "מבין עניין", עדיין יש את הבטחון והוודאות שהוא "חבר", שהוא חלק בלתי נפרד מהקבוצה).

ואיך זה פותר את בעיית הפער? בעיקר באמצעות כך שזה מאפשר להרפות ממנה.

אני מבינה שה'דמות' שלי בתוך הסיטואציה, היא בעצם יצור חיצוני לי, וחיצוני גם ל"סיטואציה". כלומר, משהו שכבר מתקבל כ"טבעי" ו"מובן מאליו" רק מתוקף היותו. הוא לא נחשב לא דרך המונחים בהם אני חושבת על עצמי, ולא דרך ה"חוקים של הסיטואציה" (שהם נגזרת של איזה גרעין קטן של פרוטוטיפים חצי-מדומיינים). הוא מתקבל כפי שהוא רק מתוקף כך שאני שם, מגיעה כבר ברצף לשלושה פסטיבלים (או לפרוזדור כל יום במשך שבועיים [את זה דווקא לא עשיתי. אפילו לא גרה בתל אביב]).

השחרור פה, הוא לא שחרור (זה של הפתרון "האופטימי") מהסוג של לאמץ לעצמי התנהגות מסוג שונה או להידמות "באמת" למי שסביבי, אלא – זה שחרור של לקבל את יצור הכלאיים שנוצר כשאני מתנהגת באופן "טבעי" מבחינתי, אבל בעצם ברור לחלוטין שהאנשים שמחוץ לי תופסים אותי אחרת מאיך שאני תופסת את עצמי. כך שיוצא שאני נוצרת כדמות מסוג אחר בסיפור שלהם, שאותה אני יכולה לקבל באופן בלתי שיפוטי אלא "כמות שהיא", וליהנות מהפער אשר בין אותה דמות לבין איך שאני תופסת את עצמי. אז זה לא בדיוק "ירחיב את גבולות העצמי" שלי, אם אנחנו מתייחסים ל'עצמי' כקול הפנימי, כדיבור שלי עם עצמי על עצמי. מה שכן, זה יכול קצת להשכיח ממני שבכלל קיים "עצמי" כזה, יאפשר לי להרפות ממנו ולהתאחד קצת (או לחוות בו זמנית) עם נקודת מבט חיצונית, של הוריאציה "שלי" אחרי שהיא הפכה להיות כבר חלק מהסיפור שאני לא שולטת בו, שאנשים אחרים מספרים עליי.

כל העניין מספק סוג של הנאה די דומה להנאה שאני מקבלת מאפייה – כפי שבאפייה יש מין פער פלאי בין התהליך הטכני של ערבוב המרכיבים, לתוצר הסופי כפי שהוא נחווה ע"י הצופה החיצונית (יותר נכון, האוכלת החיצונית). כך גם פה יש הנאה מלהיות בעמדה הבו-זמנית של להיות אני-עצמי החווה את הדברים דרך מערכת ההצדקות והסיפורים הפרטיים שלי לגבי עצמי, ושל להיות דמות בסיפור חיצוני אבסורדי כזה (על חבורת המוזרים הפוקדת פסטיבלים), שבו גם כבר אין לי שליטה והוא מבחינתי תוצר פלאי של שלב ערבוב המרכיבים. (הנאה פטרונית, יש לציין. אם כי לא כי יש לי תרשים של המכניזם מאחורי הקפיצה הפלאית הזו, אלא רק את עצם ההכרה בבו-זמניות של הדברים)

ודימוי אחרון לסיכום: היום 15 סטודנטיות צעירות (הפעם לשון הנקבה לא רק מטעמים פמיניסטיים, אם כי היה גם סטודנט אחד בקהל) רשמו בפחם בגודל טבעי את פלג גופי העליון החשוף. אז בסוף השיעור ניתנה לי ההזדמנות הנדירה לראות 15 וריאציות של הגופניות שלי שאותה אני כבר רואה במראה לפחות פעם פעמיים ביום כבר 26 שנים. ואכן – לא הייתה שום משמעות להיכרות שלי עם הדמות במראה כשראיתי את מה שהן ציירו: מדובר היה במישהי אחרת לגמרי מאשר זו שבמראה, ויותר מכך, מדובר היה ב-15 בחורות מאד שונות אחת מהשנייה. ואכן, ההבנה הזו הייתה משחררת – כי היה ברור שהגופניות שלי היא באמת – לא דווקא זאת שבמראה או דווקא זו שבציורים.

הערה: כמובן שכל הכתוב מעלה חל גם על כל הכתוב מעלה – כלומר, על הפער שבין חוויית הכתיבה שלי וה"נאמנות העצמית" בתוכה לפרוטוטיפ הכתיבה בתוך ה"סיטואציה" (בלוג. הבלוג הספציפי הזה).