ספטמבר 1979. כיתה א'. המורה לילי אסטרוגו – צמה שיורדת עד מתחת לקו המותן ומבטא דרום אמריקאי – אמרה לנו לקנות מחברת אלפון כזו ולכתוב בה כל מילה חדשה שאנחנו שומעים. התרשמה מאד ממספר המילים שהיה לי. בפורים של כיתה ב', התחפשה לחמור, ראש ואוזניים והכל, ונשאה על הגב ילקוט עם שלט 2+2=5. פעם אחת באותה שנה, חנה מהכיתה התערבה איתי שלילי מצביעה ליכוד. אני אמרתי בידענות שלא (היא הלכה עם אבא שלי להפגנות של שלי). בסוף הלכנו אליה. חנה שאלה, ולילי התפרצה עליה. משהו עם בגין. היא היתה מצ'ילה, זה היה אישיו. אומרים שלכל אחד יש מורה שהוא זוכר ובאמת לילי היתה בלתי נשכחת.
ג'-ד', המורה גיטה. צעירה, רזה, מנומשת, לבשה גופיות בלי חזייה וקראנו לה הרבה לבוא להסביר כדי שתתכופף. בלבלה בקביעות זכר ונקבה ופעם אפילו כתבה טלאות ב-ט', משהו עם הטלאות שהיהודים עברו בשואה. או אולי עמי ותמי, מי יודע. אמרתי לה – אבל זה ב-ת', והיא בתמורה גם צרחה עליי וגם לא סבלה אותי. הייתי טרחנית.
בכיתה ה' הייתה שפרה אחת, כבדה, בצקתית ורעת פנים. חוץ מאשר שהייתה המחנכת, היא לימדה השפלה. פעמיים שלחה אותי לשבת בכיתה ג'. שני שיעורים שלמים, בסוף הכיתה, על כסא בצד, גדולה בשנתיים מכולם. עונש חינוכי, לא זוכרת על מה.

עוד זיכרון, אולי בכיתה ה', אולי קודם. ילד אחד שגם גר בבניין שלי, היה מאוהב במסתרים בגבי היפה מהכיתה, שגרה קומה מתחתיי. זה לא היה מקובל בעיניי האנשים שקבעו את החוקים בכיתה. יום אחד הם תפסו אותו ושניים החזיקו אותו ואחד קרב מספריים לנצרת מכנסיו – שום דבר ממש גס – והכריח אותו לומר "גבי, אני אוהב אותך", "גבי, אני מזיין אותך". הילד הזה, שקראו לו ש' השמן, התפתל ובעט והאדים ובסוף נכנע ואמר.

אחר כך נסענו לחו"ל. כיתה ו'. בבית הספר היהודי במרסיי היו "מורות לקודש", כלומר כאלה שפיקחו על תפילות השחר ובשעה הבאה לימדו שצריך לנשק את הסידור אם הוא נופל, ולשטוף ידיים לפני שנוגעים בו כשיוצאים מהשירותים וגם כשנוגעים בחזייה – למי שכבר יש. ככה קראו להן. Prof de Kodesh. באסיפת ההורים הראשונה אחת מהן עברה בין הוריי שאר הבנות ואמרה להם שלא ירשו לילדות לדבר עם תמר, הישראלית החדשה, כי היא מדרדרת אותן בענייני דת.
הרב אוחיון. לימד פיזיקה ומתמטיקה. לא הבנתי כלום ואף פעם לא הכנתי שיעורים. נהג לומר את שם המשפחה שלי בחיקוי לועג של מבטא ישראלי.
המורה להיסטוריה, מסייה סעדון, שהיה חב"דניק חוזר בתשובה, לימד אותנו על הנצרות, שלא נגיד לחברים הלא יהודים שלנו, אבל מריה עשתה את זה עם הנגר השכן מלמעלה. בשיעור היסטוריה. על הנצרות.
בכיתה ז' לימד אותנו מתמטיקה מסייה בלוק, שהיה גם מנהל בית הספר. הוא היה דוס דוס, וחיבב אותי במיוחד. רצה להקפיץ אותי כיתה כי הייתי הכי טובה במתמטיקה.
בכיתה ח' איימו להשאיר אותי כיתה. עושים את זה בקלות בצרפת. בסוף לא השאירו.
אה, הייתה מאדאם ליאר, שכתבו אותה עם ד' בסוף. כיתה ט'. לא יהודיה. לימדה צרפתית, הרבה הכתבות, אהבה אותי במיוחד. הייתי טובה מאוד בדקדוק ובאיות. גרה בחווה מחוץ למרסיי, גידלה חיות משק וניגנה בעוגב עצום. סיפרה לנו שכשכורתים לברווז את הראש, הוא ממשיך ללכת עוד קצת.

כשחזרנו לארץ גרנו באשדוד. שם למדתי מה זה בית ספר מקיף, לדבר ערסית ושגרב זה זכר (מה שמסביר את הסצנה שבה לוליטה עומדת מול הומברט "בגרב אחד"). ערסית זה דבר מאוד שימושי, לא לזלזל בזה. זה משהו לחיים.

זיכרון אחד יד שנייה: חודש אחרי תחילת הלימודים בכיתה א', מודיעה לאמא שלי שאני לא הולכת יותר לבית הספר. אין צורך. "תראי, לקרוא ולכתוב אני כבר יודעת, חשבון אבא יילמד אותי, ואני במילא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה – להיות רקדנית. אז אני לא צריכה את כל השאר".
לא הסכימו לי. לא היה אז הום סקולינג.
למרות שבסופו של דבר את מה שאני יודעת אני יודעת מההורים שלי. נוסעים באוטו לסבתא בחיפה, בדרך שרים שירים בשני קולות (הגבעטרון. ארץ ישראל הישנה. בכיתה ד' הייתי היחידה שידעה בעל פה את "אדמה אדמתי" למחר, כמו שאמרו). משחקים מי רואה ראשון את הסוס של אלכסנדר זייד כשנכנסים לעמק יזרעאל. ליומולדת של כיתה ג' קיבלתי במתנה מההורים ארגז ספרים. היו שם כמה מהסדרה של בית קטן בערבה, וכמה נרניות, את קיזי הילדה הצועניה והמגדל הפורח באוויר ומומו ומר אל כאן אנה והנסיך האובד והכלבים מאחוזת ווילובי ואליס, שאז קראו לה עליזה… נגיד, כל הוצאת מרגנית, וגם אורי ואליפים וכל אלה. גם מה זה סוציאליזם אבא לימד וגם מי זה פינושה (שאמא צעקה לו פשיסט בהפגנה בפריז). אבא יודע את האינטרנציונל בעברית. אמא בצרפתית. היה גם משחק כזה, מן משושה מפלסטיק, תמנון כזה (משושון?) שבכל אחת מהזרועות שלו היתה קובייה, שעל כל פאה שלה היתה אות אחרת. המשחק היה לסובב את המשושון בין הידיים ובסוף למצוא כמה שיותר מילים באותיות שיצאו. אבא לימד אותי שיטה וגם מילים של שתי אותיות נחשבות.

וכל זה, זה רק בתנאי שחינוך זה הדברים שלומדים. אבל לא בשביל זה הרי שולחים את הילדים לבית הספר. שולחים אותם כדי שנוכל ללכת לעבודה.
נגיד ששולחים אותם גם כדי שילמדו להיות עם ילדים אחרים. נגיד: "חיברות". אבל הרי זו הבעיה האמיתית עם החינוך. זו לא בעיית חינוך, זו בעיית ביטחון. הם לא בטוחים שם.
תמיד לימדו בבית הספר השפלה. תעשו סקר סביבכם אם אתם לא יודעים את זה לבד. תמיד היו ילדים שהמערכת לא ידעה מה לעשות בהם, ואם היה להם מזל הייתה להם לילי אסטרוגו כזו, ואם לא – הייתה להם שפרה. תמיד היו מכות וחרמות וזוועות. כולם זוכרים ש' שמן כזה ודברים נוראיים בהרבה.

עוד זיכרון: 1997. מלמדת צרפתית במקיף באשדוד, כיתות ז' עד ט'. השיטה במקיפים זה שב-י' מחלקים לכיתות עיוניות, עם בגרות, וכיתות מקצועיות, בלי בגרות אבל עם רתכות וקוסמטיקה. בחטיבה כולם יחד.
נכנסת לכיתה ז': המולה. מבקשת לשבת. ילדה אחת, מטופחת – אין מילה אחרת – שיער אסוף לקוקו של תלתלים מעוצבים, קצת סומק, ציפורניים של גברת, לבושה בקפידה, שום דבר מוגזם, הכל בטוב טעם של מישהי שממש יש לה טעם. בדרך מהכניסה לכסא שלה הילדה הזו, כמו שאומרים באשדוד, "הביאה ליחה". כלומר, ירקה. על הרצפה. לא סתם יריקה. ליחה, ל' בחיריק. כזו שמושכים בשבילה באף ומגייסים את הגרון. כמו נרקומן זקן. ואז המורה תמר, הלומה במקצת, גייסה את פני המג"ד שלמדה מאחיה, הוציאה בשלווה מהתיק נייר טואלט ואמרה לילדה תאספי ובסוף היא באמת אספה.
פעם אמרתי לה להביא את ההורים אחרי שלוש אזהרות או מה, והיא לא הסכימה ("בקשה המורה, בקשה לא"). המחנכת באה אליי לסנגר עליה בנימוק "תוותרי לה". רק כשאמרתי שאי אפשר יותר, טרחה להגיד שלילדה הירקנית אין באמת הורים, מתו, או אולי אסיר ונרקומנית, ושסבתא מגדלת אותה. לא חשבה שחשוב לספר לי את זה קודם. נתנה לי להציק לילדה עם "תביאי את ההורים", ולילדה אין הורים. כמו בדיחה: "אמא שלך מנגנת פסנתר מעולה" – "מטומטם, לאמא שלי אין ידיים", רק יותר גרוע.
לא נראה היה לה חשוב לספר את זה למורה לצרפתית, שהייתה בעצם המורה המחליפה אחרי שלוש מורות מחליפות, שכולן באו כי המורה המקורית קיבלה משכורת אבל לא לימדה בשל תשישות נפשית. היא לא חשבה שאני אשאר הרבה, כנראה. ולא רק היא. בשיעור הראשון אמר לי אחד התלמידים, בקול, כולם שמעו, המורה, גם את לא תחזיקי מעמד. כל מי שהיתה לפנייך ברחה מאיתנו. הם באמת היו מפחידים.
איזו יריקה, עד היום אני לא קולטת את זה.

אולי חינוך זה שלא יורקים על הרצפה. אולי חינוך זה שלא מכים את המורה. אולי חינוך זה שלא דוחפים את הראש של מישהו לאסלה, עם או בלי להוריד את המים. אבל גם את זה אף פעם לא לימדו בבית ספר. תמיד היה מישהו שהראש שלו היה באסלה. אם זה לא היה אתם – ניצלתם. אני מכירה מישהו אחד כזה.
הבעיה עם החינוך היא לא חינוך. ילד שאין לו כלים ללמוד מהבית – סקרנות, עניין – לא ילמד שום דבר בבית ספר, וגם לא הרבה במקומות אחרים. וזה גם לא משנה, כי כשמדובר בלימודים, החינוך אף פעם לא היה להיט. המורות יותר עילגות? לא בטוח, ראו מקרה גיטה וה"טלאות" שלה. וגם אם כן, מה זה משנה. הילד רק ישתלב טוב יותר במרחב.
הבעיה העיקרית היא שהבייביסיטר המכונה "בית ספר" הוא מקום לא בטוח. אולי זה כמו אלימות בתוך המשפחה או הפרעות קשב – תמיד היה ורק לא ידענו. לפעמים אני חושבת שמשהו בכל זאת השתנה מאז, שזה לא סתם "פעם היה יותר טוב". אולי פעם פחדו קצת יותר מהמורים. מקרי קצה תמיד היו, אבל טווח האמצע היה יותר רחב, ולמורים הייתה יותר סמכות. בגלל זה הם יכלו לשמור יותר טוב על הילדים.

ואולי מה שהשתנה זה שפעם לא ידענו כל כך כמה מרוויח מי ולמה. ידענו פחות על כסף, ומורים לא היו הכלומניקים האלה שמרוויחים שקל וחצי. הנה, זה הכבוד של המורים שהלך לאיבוד. בגללו הגיוני לירוק על הרצפה בכיתה, כי ברור לגמרי מי בתחתית שרשרת המזון. זה כמו ב"אוז" – עניין של זמן עד שהאסירים יהרגו אותך באיזו התפרעות. הכבוד של המורים לא הלך כי המורים של היום עילגים, אלא כי הם מרוויחים קצת, והיום כולם יודעים את זה. כך שבסוף אולי חינוך זה ללמד מה זה סוציאליזם. אבל אף אחד לא יקנה את זה.

"זה על היברידיות", אמר לי העורך כשהזמין אותי משהו לכתוב לגיליון הזה, "הרי היברידיות זו את בעצמך" – והתכוון לעובדה שאני ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי. הזהות שלי מורכבת מכמה זהויות, אף לא אחת מהן היא לגמרי שלי, אמרתי בהקשר הזה במקום אחר, ולכן אני גם מזדהה עם הצורך בשייכות וגם מרגישה לא לגמרי נוח עם הגדרות ברורות של זהות. אני מעדיפה את האפשרות לייצר זהות ממקום מרובה, מפוצל, נזיל, למרות ש"אי שייכות היא פצע", כדברי רונית מטלון. "קטגוריות", התפארתי, "מביכות אותי"1.

אני באמת "היברידית", אם למילה הזו עוד יש תוכן, אם היא לא איבדה משמעות מרוב שימוש. אני בת תערובת, תמיד הייתי. גם זה וגם זה, לפעמים לא זה ולא זה. אצלנו בחגים יש שני סוגי גפילטע-פיש – זה שלמדה סבתא שלי להכין לסבא שלי הפולני, וזה שהיא המציאה בעצמה, איזה טייק אוף גלילי על הקציצה המוכרת, בעגבניות וכוסברה. כששואלים "מאיזה מוצא את" אני אומרת "כל מיני", ולפעמים "בעיקר ערבייה". הבדיחה הקבועה שלי על זה שאני לא אוכלת חריף היא שזה שאני שווארצע חייע, זה לא אומר שאני לא פולנייה.

כן, אני תערובת אמיתית. מותר לי להגיד פרענק ומותר לי להגיד ברברים ומותר לי לצחוק על פולניות, כי אני כל אלה. מותר לי בגלל זה לספר איזה בדיחות שבא לי ולעשות איזה מבטאים שבא לי, כולל של רוסים ודרום אמריקאים. זה תמיד היה הכי קל וברור.

ההיברידיות הזו שלי היא מקום נעים, מקום של "מותר". היא מאפשרת לי להתנודד, להיות איפה שמתחשק לי, לבחור על מה לדבר וגם את המקום שממנו אני מדברת. ותמיד בחרתי להזדהות עם האנדרדוג. גם בבית שבו גדלתי, התשובה הכי טובה לשאלה "מאיפה אתם" היא "אנחנו מהשמאל"2. צבע וגזע זה לא דבר חשוב במשפחה שלי. או אחרת: זה דבר לא-חשוב. וזה שההורים של סבתא שלי החרימו את החתונה שלה עם אשכנזי, זה אדיוטי לא פחות מזה שגיסתה החדשה, אחותו של סבא שלי, הקדימה את בואה ארצה בתום מלחמת העולם (מה שנהוג לכנות "אוד מוצל") – במכתב שאמר "שמעתי שמצאת לך אזייאתית להתחתן איתה".

האמנתי, אני עדיין מאמינה, שריבוי והתנודדות הם מקום מוצלח לייצר בו זהות – מקום זהיר, עירני, מודע לאחר ולאפשרות ה"אחרות" שלו עצמו. ההיברידיות שלי הייתה מה שאפשר לי להיות בו בזמן "אני" ו"אחר", להיות המרכז והשוליים גם יחד, ובכך לפרוע את הגבול המובן מאליו שביניהם. הייתי הוכחה מהלכת לזה שאי אפשר לומר "כל המזרחים" או "כל האשכנזים". התגאיתי בזה.

הכל היה טוב ויפה. ואז נולד לי ילד חום. אני לא ידעתי שהוא חום, אבל הראו לי. לא ידעתי שהוא שזוף, שחום, תימני-תימוני, מולאטי, כושי קטן, קרמבו מוקה, צבע קקי, כמו שאמרה לי מישהי בחמימות. אני בכלל לא ידעתי שיש לו צבע – "איזה צבע מדהים יש לו, מאיפה זה, מהאבא?". ילד אנטילי קטן נולד לי. "הוא לא מכאן", אמר לי קרוב משפחה מהגליל, "הוא כמו ההוא מהספר של יהודה אטלס. הוא מסיפור אחר".

אמרתי לאבא שלו לא מזמן, כל הזמן מדברים איתי על הצבע של אביתר. כל הזמן. זה עניין. מתייחסים אליו בלי הפסקה, אפילו במחמאות – "איזה צבע מדהים יש לו". והוא אמר: וולקאם טו מיי לייף.

וככה הבנתי שהייתי זחוחה.

מבחינתי "היבריד", גם-זה-וגם-זה, תמיד אמר שאני יכולה לבחור איפה להתמקם. היה לי ברור שאני ב"אחרים", וגם שאני יודעת איפה נמצאת האחרות הזו, בגלל שאני אישה. בגלל זה יכולתי להגיד שאחרות היא גם עמדה מוסרית, שמאפשרת – יחד עם הסבל שיש בה – גם לראות את העולם במשקפיים זהירים יותר. כמובן שידעתי שזו עמדה פריבילגית, כי בחרתי בה, לא כפו אותה עלי. אבל האמת היא שמעולם לא נצרכתי ליותר מדי הסברים. השם שלי הציל אותי. לא משנה שכמעט ואין פעם שלא מניחים אוטומטית שאני "צפרוקאית" כששומעים אותי מדברת צרפתית. לא משנה שיש איזו תמיהה כששומעים שאני "קפלנסקי". זה לא משנה כי בסך הכל אני עוברת בתור לבנה. וגם את זה לא ידעתי עד שנולד "התימוני שלי", הילד הקטן והאקזוטי שכולם כל כך אוהבים להגיד משהו, לא משנה מה, על הצבע שלו. ההיברידיות שלי הייתה מה שהייתה רק משום שבקטגוריית הצבע הייתי חסרת צבע, שקופה. לבנה.

באמת ידעתי משהו על אחרות, זה לא נכון שלא ידעתי. וגם ידעתי שיש גזענות. אבל לא הבנתי את הדבר הזה בגוף. את האחרות של להיות אישה – התוספת הקיימת-תמיד, הנוכחות הגופנית העודפת שאת תמיד נדרשת אליה, שהמבט לעולם לא מחמיץ – את האחרות הזו הכרתי בגוף. אוכלת-לא-אוכלת, כוסית-לא-כוסית, יפה-לא-יפה, ציצים-לא-ציצים, מניקה-לא-מניקה, אוהבת-ילדים-לא-אוהבת. אני יודעת שזה משהו שלא מבינים מבחוץ. אני יודעת כי ניסיתי להסביר כמה פעמים. וחשבתי שהידיעה הזו אמורה לחסן אותי מעיוורון, אבל היא לא מחסנת. והתמיהה שלי לנוכח הגילוי – בחיי! – שלילד שלי יש צבע, היא בדיוק התמיהה של מישהו שאת מספרת לו שלהיות אישה זה להידרש כל הזמן אל הגוף שלך מצד הסביבה, והוא אומר לך "אבל אני לא מבין מה הסיפור שלך. מישהו אומר לך מה לאכול?".

גם הילד שלי הוא היברידי. גם וגם. הוא יידע לדבר גם וגם וגם – עברית וצרפתית ואולי עוד יריח קצת ערבית וגם יידע לקרוא בתורה בתימנית. הוא יאכל גם וגם ויש לו שני שמות. אבל כל זה לא יציל אותו מהמבט שכבר קבע מאה פעם מאז שהוא נולד – "התימוני שלך, איך יצא לך כזה תימוני". ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להציל אותו.

לילד שלי ההיברידיות לא תעזור. אם כבר, אני חוששת שהיא תהפוך לדבר שאמור "להגן" עליו מתיוג כמזרחי. שיחשבו שנתתי לו גם את שם המשפחה שלי לא מטעמי פמיניזם, אלא מטעמי שכנוז, כדי שבכל זאת ילך לו באוניברסיטה או משהו. אני יכולתי להיות היברידית איך שבא לי. זה היה הדבר שאפשר לי להתנגד למרכז – שבו, אני מבינה בדיעבד, הייתי – ולהתמקם בשוליים. אבל כשאתה חום, שזוף, תימוני כזה, כשהצבע שלך מדהים – כבר קבעו לך את המיקום. ההיברידיות הזו, במירעה, עלולה להפוך למה שמאפשר לך להתקרב אל המרכז.

אני כותבת ונזכרת איך שתי בחורות בעבודה צחקו עלי כשהתחתנתי, שאני שומרת על שם המשפחה שלי ולא מחליפה אותו כי זה שם אשכנזי. הן צחקו אבל התכוונו ברצינות, ולכי תוכיחי עכשיו שאין לך אחות (גזענית). עכשיו פתאום אני חושבת שזה שהתעקשתי לתת גם אני את שמי לילד שלי, עלול להיתפס – איזו אירוניה, כניסיון להלבין אותו, לשכנז אותו. תימוני-תימוני, אבל קוראים לו קפלנסקי. כותבת ונזכרת באשתו של חבר – חצי-תימני-חצי-עיראקי, שמצטערת עכשיו שלא נתנה לילדה השזופה-מדי שלה, שטרם מלאה לה שנה, גם את השם שלה. הסוגיה הזו כלל לא הטרידה אותה כשהתחתנה ולכן לילדה, כמו להוריה, יש עכשיו שם תימני למהדרין. "יהיה לה יותר קשה להסתדר ככה בחיים", הסבירה לי ברצינות תהומית. היא בעצמה מאוד עסוקה בצבע של התינוקת שלה: "היא לא בדיוק חומה, היא יותר צהובה, היא משתזפת כזאת".

***

אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני חצי-חצי, ותמיד הזהיר מפני גזענים. גם אני אצטרך ללמד את ההיבריד הקטן שלי משהו על גזענות. ה"גם וגם" לא יוכל כנראה להיות השיעור הזה בשבילו – לא הייתי רוצה שהחצי-חצי יהפוך במקרה שלו לצידוק מטהר. את השיעור באחרות הוא כנראה יילמד מהחיים.

(בתוכי כבר צער על עלבון עתידי, אפשרי, שאולי יעלבו בו; שאיפה לא לגמרי הגיונית – שיהיה לו קל ופשוט, שיהיה מגזע אדונים).

 

פורסם ב"הכיוון מזרח" 14

---

1. "מה הצבע של פרנץ פנון?", בתוך: תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006.

2. "מה זאת אומרת מאיפה אני?" היא מתעצבנת: "לכל מקום שברנאר ואני הולכים, בכל בית שאנחנו מבקרים בו, הדבר הראשון שאנחנו אומרים, זה Nous sommes de Gauche, כדי שיהיה ברור הדבר הזה: אנחנו מהשמאל" (רונית מטלון, "עמדה כלפי הביוגרפיה", בתוך: קרוא וכתוב, הספריה החדשה, 2001, עמ' 49).