לא סדרה טורקית

27 באוקטובר, 2009

הסדרה הטורקית היא הסתה. הסדרה הטורקית היא אנטשימית. נכון? בניגוד למה שנראה בסדרה, חיילי צה"ל לא רוצחים ילדות קטנות. זה הרי בדיוק מה ש"הגבוה לצדק" הולך לפסוק בעתירה נגד סגירת תיק החקירה בפרשת רציחתה של עביר עראמין. או כך לפחות מסתמן מהדיון שנערך השבוע ב"גבוה לצדק", בדיוק באותו זמן שאייריליק (זה שם הסדרה הטורקית) מככבת בכותרות הישראליות, ועיתונאים בכירים מחלקים נזיפות פטרוניות לטורקיה על הצטרפותה ל"ציר הרשע". באמת איך אפשר להציג כך את חיילי צה"ל? אין כמו הפרכת הבדיון: לפי אותו היגיון שמעדיף לחגוג ולהנציח את הפנטזיה (תהליך שלום, שואה) כדי לא להתמודד עם המציאות (כיבוש, אפרטהייד), אופרת סבון טורקית גרועה היא "חדשות"; שגרת הכיבוש לא ממש.

 

 שבוע לאחר שאביה הרצה באוניברסיטת תל אביב על הצורך בשיתוף פעולה פלסטיני-ישראלי למאבק בלתי אלים בכיבוש,  עביר עראמין בת העשר נורתה למוות. שוטר מג"ב ירה כדור גומי אל תוך ראשה בשעה שיצאה משיעור בבית הספר. זה לא קרה בסדרה טורקית. זה קרה בענאתה בינואר 2007.

מה שלא ידעתי על הנכבה

8 באוקטובר, 2009

מצאתי זמן, לפני כמה חודשים, לקרוא את ספרו של בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949. קריאת הספר הייתה קודם חוויה מפתיעה. היא גילתה לי כמה מעט ידעתי על הנכבה. זה לא שלא היו הדהודים של ידע בזמן הקריאה – תאריכים, שמות של מקומות, מבצעים צבאיים, אנשים. מה שהקריאה עשתה הוא למתוח רשת צפופה של קווים חדשים בין נקודות הידע שהיו לי על 1948, ידע שכמעט ולא היו בו פלסטינים.

באופן כללי, הספר של מוריס טוען כי התוצאה הסופית של הנכבה הייתה 600-760 אלף פלסטינים שהוצאו או יצאו מהשטחים שהפכו להיות מדינת ישראל (דוברים רשמיים של ישראל דיברו על 520 אלף פליטים; הפלסטינים טענו שהמספר עומד על 900 אלף; במכתב לא רשמי מ-1950 העריך מנכ"ל משרד החוץ של ישראל כי מספר הפליטים הפלסטינים הוא בערך 800 אלף). מוריס טוען כי לא הייתה מראש תוכנית כוללת ומסודרת לגירוש הפלסטינים. מדיניות רחבה של גירוש צמחה תוך כדי המלחמה כשילוב של יוזמות מקומיות של פקידים ואנשי צבא ושל הנהגה שהתחילה מהר מאוד לחשוב על יציאת הפלסטינים כעל "הזדמנות". תוך כדי המלחמה ואחרי המלחמה התגבשה מדיניות מסודרת של הריסת הכפרים או יישובם ביהודים ומניעת חזרה מהפליטים.

אני חושב שספרו של מוריס הוא בגדר חובה לכל מי שמתעניין או מתעניינת בהיסטוריה או בפוליטיקה של ישראל. עבורי הספר הזה מהווה עבורי צעד ראשון בלימוד אחד הנושאים המשמעותיים בהיסטוריה ובפוליטיקה הזו. אני מסכם כאן בקצרה כמה נקודות מתוך הספר. אלו נקודות שבאופן אישי נראו לי מעניינות וחשובות ולא הייתי מודע אליהן קודם לקריאה.

"צרכים מבצעיים"

לאחר הקרב בקסטל התירו הפקודות הצבאיות להרוס כפרים שנכבשו מתוך "צורך מבצעי" - על מנת למנוע מכוחות אויב השתלטות והתבצרות מחודשת על הכפרים. למעשה, ההיתר הזה אפשר למפקדים בשטח להורות על הריסת כפרים. תוך זמן קצר הפך ה"צורך המבצעי" להצדקת מחיקתם של המוני הכפרים שמהם יצאו או גורשו הפלסטינים. במקרים מסוימים, לפי מוריס, גירוש פליטים נעשה גם מתוך מחשבה טקטית במערכה נגד הצבא המצרי או הירדני (למשל ב"מבצע דני"). אלפי פליטים גורשו אל תוך השטח שבו החזיקו הצבאות הללו, תוך שהם חוסמים את הדרכים ומערימים קשיים לוגיסטים.

"תעמולת הלחש"

השאלה הנפוצה האם הפליטים ברחו או גורשו לא לוקחת בחשבון בדרך כלל את המדיניות שישראל אכפה למניעת חזרתם של הפליטים, כמו גם את הרס הכפרים ואת היערות שנשתלו עליהם או את ההשתלטות המהירה על בתי הפליטים. דבר מעניין נוסף שהשאלה הזו אינה לוקחת בחשבון הוא את העובדה שבמקרים רבים הפלסטינים ברחו לאחר שספגו איומים מצד כוחות ההגנה וצה"ל. תעמולת הלחש הייתה השם שההגנה נתנה להפצת האיומים והשמועות הללו. ההגנה וצה"ל השתמשו בשיטות שונות להפצת תעמולת הלחש. אחת מהן הייתה רכב שהיה נכנס לתוך היישוב הפלסטיני לפני הגעת כוחות הצבא למקום, תוך שהוא קורא לתושבים לפנות את הכפר, מאיים ומזהיר מפני מעשי טבח שיעשו במי שישאר בביתו.

השתלטות על שדות

חלק מההשתלטות על שדות הפליטים נעשתה מתוך חמדנות הקיבוצים והיישובים שבסביבת הכפרים שגורשו. היו דיבורים על "עיבוד השדות עד שהפליטים יחזרו", והיו דיבורים על כך שחבל לבזבז את תנובת השדות. מוריס מתאר מעין מירוץ שבו קיבוצים לא רצו להיוותר מאחור, בזמן שהיישובים השכנים התחילו לנכס לעצמם את שדות הכפרים הפלסטינים שהתרוקנו מיושביהם.

מעשי רצח וטבח

הספר של מוריס מתאר לא מעט פרשיות של רצח פלסטינים בידי יחידות צבא ישראליות. על כמה מתוך הפרשיות הללו לא שמעתי דבר וחצי דבר קודם לכן. צריך להזכיר שרוב המקורות של מוריס כאן (ובדרך כלל למען האמת) הם מקורות ישראלים.

עין זייתון – כ-70 שבויים פלסטינים כפותים נרצחו בואדי בין צפת לכפר עין זייתון, ששימש בסיס לכוחות הפלסטינים הלא סדירים באזור. לאחר שהכפר נכבש, מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח משה קלמן הורה לרצוח את השבויים. מכיוון שמפקדי הפלוגות שלו סירבו להוראה, המג"ד מצא שני אנשים שמשפחותיהם נרצחו בידי ערבים והם ביצעו את הטבח .

לוד – כ-250 פלסטינים נהרגו ב-12 ביולי ב"דיכוי מרד" לאחר שלוד נכבשה על ידי חטיבת יפתח. משה קלמן היה גם כאן המג"ד. לפי מוריס, לאחר ששני חיילי צה"ל נהרגו בהיתקלות עם שניים או שלושה משוריינים של הלגיון הירדני, וכנראה לאחר שהתגלה צלף פלסטיני על אחד הגגות, הורה המג"ד: "לפתוח באש על כל הנראה ברחוב". הפרשה תוארה כאמור כ"דיכוי מרד". היציאה ההמונית של תושבי רמלה ולוד לפי מוריס, צריכה להיות מובנת על רקע הטבח בלוד.

אל דווימה – ב-29 באוקטובר 1948 נטבחו בכפר אל דווימה שבדרום הר חברון 70-80 פלסטינים. ב-3 בנובמבר הורה יגאל אלון על חקירה. אחד החיילים שהגיע לכפר שעות לאחר שנכבש טען כי: "הכובשים הראשונים הרגו כ-80 עד מאה ערבים נשים וטף. את הטף הרגו תוך כדי רצוץ גלגלותיהם במקלות". אחד מהחיילים שהשתתפו בטבח העיד מאוחר יותר, כי החיילים היו משולהבים בזכרם את הטבח בחברון בתרפ"ט.

מבצע חירם בגליל העליון – לפי מוריס, העדר פקודות ותוכנית מכוונת הובילה כאן לביצוע של זוועות, שבעקבותיהן הוקמה ועדת חקירה. העדויות של מוריס מתארות הוצאות להורג שבוצעו במרכזם של כפרים, לאחר שאלו נכנעו. כך, ב-30 באוקטובר בעילבון נרצחו כך 12 צעירים, שנבחרו באקראי מתוך ההמון. עדות אחרת תיארה כיצד לאחר כניעת הכפר ספסף החיילים ריכזו עשרות גברים כפותים בתוך בור ופתחו באש לתוכו, כשהם הורגים 10 מהם. באותו כפר היו דיווחים על כמה מעשי אונס. "מקרי רצח המוניים" של אנשים שהניפו דגלים לבנים נרשמו גם בכפר סעסע. למרות הקמת ועדה החקירה, מציין מוריס, "רק אחד ממבצעי פשעים אלו הועמד לדין, נמצא אשם, נידון לתקופת מאסר קצרה – ומיד שוחרר (בלי שריצה אף יום אחד בכלא)" .

הויכוח הפנים-יהודי

בעקבות הידיעות על מעשי רצח ואונס כתב מאיר יערי ממפ"ם: "הנוער שטפחנו בפלמ"ח, גם חברי קיבוצים, יש המכריחים את הערבים להיות להם לעבדים; יורים בערבים, בערביות חסרי מגן ולא בקרב, כדי לנקות את המשלט לפי פקודה מגבוה… רמזו לא לקחת שבויים… האם מותר להרוג שבויים נכנעים? רציתי שיימצאו אנשים שימרדו ויסרבו להרוג ויעמדו למשפט צבאי – ולא זכיתי שיימצא איש אחד".

אבל הויכוח המשמעותי והמרתק יותר, שבו עוסק מוריס על פני לא מעט עמודים, נסב סביב הגירוש והרס הבתים והכפרים. לא אנסה לסכם אותו כאן, רק אצביע על שתי נקודות שנראות לי מרתקות.

הקרע הפנימי בתוך מפ"ם: מפ"ם הייתה נתונה במבוכה פנימית בין מנהיגים שהתנגדו לגירוש הפלסטינים (בעיקר מקרב השומר הצעיר) ובין הגנרלים של המפלגה (בעיקר אנשי אחדות העבודה) שהיו מהמקדמים הבולטים של מדיניות הגירוש.

הפער בין הממשלה לצבא: גירוש הפלסטינים ויותר מכך הרס הכפרים נעשו במקרים רבים ללא ידיעתם או הסכמתם של שרי הממשלה . מוריס מתאר הבנות וקריצות בין בן-גוריון והגנרלים, שלעיתים (במקרה של גירוש רמלה למשל) היו מנוגדות להחלטות הממשלה. במקרים אחרים, בן גוריון הבטיח "לחקור" באותו זמן ממש שהצבא הורס כפרים בידיעתו ובאישורו.

להיות מוסרי זה להיות לא פראייר

7 באוקטובר, 2009

כותבים לא מעטים אוהבים לעסוק בפסיכולוגיה של שמאלנים, עיסוק שמקביל במידה מסוימת לחקירת גורמי המימון של ארגונים כמו בצלם או שוברים שתיקה. אחד מממתיקי השפה וחסידי האגרוף של "רשימות" אף הגדיל לעשות ודיבר על "הזדהות נפשית עם האויב". כמי שמשייך את עצמו לשמאל, אני רוצה להקדיש את הרשימה הזו לפסיכולוגיה של הצד השני. לא לפסיכולוגיה בגרוש, אלא לפסיכולוגיה בחינם. לא לפסיכולוגיה של הימין (שלעיתים נחשב בטעות להיפוכו של השמאל) אלא לפסיכולוגיה של המרכז.

ליברמן-לבני-ביבי-ברק, קונגלומרט מצלולי נטול הבדלים משמעותיים. אם תרצו, גוש פוליטי שאפשר להמשילו ל"גוש התיישבות" - מה שישאר שלנו בכל הסדר, מה שהוא הקונצנזוס, הפטריוטיות, מה שתמיד ישאר בשלטון. כדאי לזכור, שלא מול נוער הגבעות עומד השמאל בבילעין או בדרום הר חברון, אלא קודם כל מול הצבא, מול הקונצנזוס, מול המרכז. המחשבה על השמאל הזה מול הימין ההוא היא לא רק שגויה, אלא היא חלק מהאידיאולוגיה השלטת שמארגנת את המציאות כך שתאפשר לישון בשקט. מחשבה על שמאל מול ימין מעודדת את זחיחותו המוסרית של המרכז: "אלו קיצונים ואלו קיצונים ואנחנו דמוקרטיה נחמדת שיכולה לישון בשקט בזמן שמטוסינו… וכו' וכו'".

עמדת המרכז נחשפת באופן הברור ביותר כשהיא במגננה. ההתנסחות הפרדיגמטית שלה היא ב"הסברה", כלומר בהתמודדות עם הביקורת המוסרית על התנהלותה של ישראל. התגובות לדו"ח גולדסטון ולעדויות החיילים של שוברים שתיקה, התגובה לתמונות הגופות החרוכות מעזה, אלו הרגעים המובהקים של העמדה הזו, עמדה שהיא במהותה פרדוקסלית.

אבל לפני הפרדוקסליות, כדאי לומר כמה מילים על המצב ההחדש שבתוכו נתונה העמדה הזו. "מבוכה לכאורה" אפשר לכנות אותו. למה הכוונה? היום זה נראה ברור שאת ההיסטוריה הפוליטית של השנים האחרונות אפשר לספר דרך נארטיב של הקצנה שיכול להתנסח בכמה וכמה אופנים,. למשל כך: הקצנה דרך ניסוי וביסוס החיסולים, בניית הגדר וחסימת הכבישים, חומת מגן ו"מבצעי ההבלגה" בעזה 2004-2008 (מאות הרוגים),  בואך לבנון 2006, ושיא הדמים האחרון של (מחק את המיותר:) "טבח חנוכה"/"עופרת יצוקה", שהיה גם שיא תיאורטי של הצדקת פשעי מלחמה, של השרצת כשרים. ה"מבוכה לכאורה" של המרכז נובעת מהשילוב בין  הקאמבק של פשעי המלחמה והעמקת האפרטהייד לתהליך של עליית האינטרנט וקלות התיעוד. השכלולים באמצעי הייצור, ההפצה והצריכה של המדיה, יצרו מצב חדש שבו פחות מעשי זוועה חומקים מן העין.  דובר צה"ל יכול אולי לחסל ממוקדות טקסט – דוח עדויות חיילים מעזה למשל –  אבל מניעת שידורו והפצתו של  תיעוד וידאו שנעשה על ידי נערה פלסטינית (ובו רואים חיילים היורים ברגלו של פלסטיני כפות) היא פעולה מסובכת הרבה יותר. במצב שנוצר, אפילו בלב המאפילייה, לא אצל הערבים באל ג'זירה, כאן -  בתקשורת הישראלית של ינואר 2009 – היה אפשר לצפות בגופות חרוכות. במצב שנוצר, המסבירים והמצדיקים, אנשי המרכז, צריכים להתמודד עם סרטי וידאו שבהם נגלה, זהוב על גבי שחור, הדרן של פצצות זרחן מעל שכונות בעזה. סוג ההתמודדות הזה הוא חדש.

המצב החדש מבליט את המהות הפרדוקסלית של עמדת המרכז. זוהי עמדה  פרדוקסלית משום שהיא מדברת בשני קולות: היא מכחישה את הטענות נגד ישראל  ומצדיקה את המעשים שהטענות הללו מייחסות לישראל. זוהי רוח הדברים: דו"ח גולדסטון לא אמין. גולדסטון הוא יהודון. החמאס ירה במטרה להרוג אזרחים. למה לא גינו את החמאס. שמונה שנים ישראל הבליגה. החמאס התחבא מאחורי אזרחים. אין בררה במלחמה הורגים. כל מדינה ריבונית הייתה עושה אותו דבר. מי שמבקר אותנו צבוע. מי שמבקר אותנו מזדהה עם האויב.

 בכמה וכמה מקומות, למשל בתגובות לפוסט הזה, עידן לנדו הצביע על המתח שבעמדה הזו: מי שטוען שהעדויות לפשעים הן מזויפות מרגיש לא בנוח עם סוג המעשים שנחשפים בהן.

אבל לא רק שאין בעיה להחזיק בעמדה פרדוקסלית (הפסיכולוגיה בגרוש אומרת: כולנו מחזיקים בעמדות כאלו), הפרדוקסליות  המסוימת הזו היא זו שמאפשרת למרכז הישראלי לכונן את זהותו. במילים אחרות, היכולת להיות נגד פשעי מלחמה אבל בעד מחיקת שכונות בעזה היא, אם תרצו, מה שמגדיר את המרכז הישראלי. מה שהמרכז מעוניין בו הוא להיות עם ולדמיין בלי, להיות אפרטהייד ולדמיין דמוקרטיה. פיצול האישיות הוא מה שמאפשר לפנטז. אולי קצת כמו בסרט האחרון של קוונטין טרנטינו: בטח שאנחנו מרגישים לא בנוח עם מה שאנחנו רואים ובטח שאנחנו חושבים שזה מוצדק. הרבה יותר מהשמאל, העמדה של המרכז היא באמת עמדה מורכבת: אנחנו יהודים במזרח התיכון. אנחנו מוסריים, אבל גם לא פרייארים. למעשה, ככל שחושבים על זה יותר, להיות מוסרי זה בעצם להיות לא פרייאר.

ככל שחושבים על זה יותר, הכחשת המרכז את פשעי המלחמה תוך כדי הצדקתם היא הבולטת בשורת פרדוקסים שמרכיבה את זהותו של המרכז: אנחנו בעד חלוקת הארץ אבל נגד הפסקת הבנייה בהתנחלויות; אנחנו בעד משא ומתן אבל אין פרטנר; אנחנו לא רוצים לשלוט בעם אחר, אבל אין לנו בררה; אנחנו דמוקרטיה אבל מדינה יהודית.

  

בנתיים, בארץ הסנאים

23 בספטמבר, 2009

 

בכל מקום אני שומע עברית, או כך לפחות נדמה לי. בדרך לאוניברסיטה אני בטוח ששתי הנשים מהמדרכה הנגדית אמרו משהו על ביאליק. אחר כך ברחוב ליד בית הקפה, העברית שנשפכה רותחת מתוך שיחתם המרוחקת של שני תלמידי קולג' (ויכוח על שאלת החרם) מתקרשת באחת למידווסטית מצויה. מאז שנשברו לי המשקפיים לא חשתי שאני נודד כך, בתוך עולם רפאים. מעבר לעיר חדשה, בית חדש עם רצפת עץ חורקת, נסיונות משמעותיים ראשונים להתבטא בשפה עם  יותר מדי זמנים, הרבה יותר מדי קריאה.

 בתוך הג'טלג התרבותי הזה קרה שבפעם הראשונה מזה חמש שנים  לא "התעדכנתי" באופן שוטף ב"מה שקורה" ("מה שמגדיר אותך בתור ישראלי", אומרת כאן חברה של חברים, "זה זה שאתה קורא וויינט בבוקר"). גם לא כתבתי בבלוג ולא הקטרתי את האנחה הפוליטית הכבדה יותר מפעמיים או שלוש (התגובה הישראלית לגולדסטון וארי שביט עם השמאל החדש שלו עולים בדעתי כרגע). לעומת זאת, גיליתי שהסנאי הינו חיה חכמה ומרשימה.

 
 
 
 
 
 

קרלו שטרנגר והפסיכולוגיה של הכובש

16 באוגוסט, 2009

באופן אישי, באמת שאיבדתי את הסבלנות כלפי אותם "שמאלנים", שגם בישראל של 2009 (אחרי החיסולים, אחרי הגדר, אחרי "עופרת יצוקה") מסרבים להוציא את צווארם הענוג מהעיסה החמימה והמרגיעה של מסגרת המחשבה הסימטרית. מי שחושב על מה שקורה בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל של 2009 במונחים של סכסוך או מריבה חושב במונחים סימטריים ולא אקטואלים. תפיסה סימטרית המתעקשת על מסגרת ההמשגה של "סכסוך", מתעלמת מכך שמה שקורה בפועל בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל אינו סכסוך או מריבה, אלא דיכוי ואפרטהייד. אבחנת העומק שבין "דיכוי" לבין "סכסוך" חשובה, משום שנגזרות ממנה מסקנות פוליטיות שונות לחלוטין. אפשר כמעט לומר שבשנים האחרונות, הקו הפוליטי הקונקרטי שמתחה האבחנה הזו היה בין אלו שהתנגדו בתוקף ל"מלחמה" על צורותיה השונות לבין אלו, שבהשתמשם במגוון שלם של טיעונים, הצדיקו אותה, תמכו בה, היססו ביחס לנחיצותה או שתקו למולה.

צורת החשיבה הסימטרית אופיינית לכובש הנאור, זה שמוכן להכיר בקיומם של הנכבשים ואולי בזכויות כאלו או אחרות שמגיעות להם, אבל בתפיסת העומק, מעבר למס שפתיים, מסרב להכיר באמת בקיומו של הכיבוש ובמשמעויות הנגזרות ממנו, ובכלל זה היקף הזוועות שנעשות בשמו והפריבילגיות שהוא עצמו, ככובש, נהנה מהן. אין זה מפתיע אולי, שמנסחיה ואינטלקטואליה של תפיסת הסימטריה נוהגים לכוון את חיציהם המושחזים ביותר דווקא שמאלה מהם, כלפי השמאל ה"רדיקלי", השמאל ה"לא ציוני", או סתם כלפי השמאל שמתנגד באופן רם ועקבי למדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. את השמאלנים הללו טורחים הסימטריקונים, שמעידים על עצמם פעמים רבות שהם "נגד הכיבוש" או "בעד שתי מדינות", לאפיין באמצעות שורה שלמה של תיאורים ושמות פעולה [מחק את המיותר:] נאיביות, אופנתיות, פוסט מודרניזם, שנאה עצמית, אוטופיזם, חוסר התאמה למזרח התיכון.

מאמרו של קרלו שטרנגר ב"הארץ" מלפני יומיים מדגים היטב את צורת המחשבה הסימטרית ואת הסגנון הטיעוני הנלווה אליה בדרך כלל, ובכך מבסס את מעמדו של שטרנגר בפנתיאון המאוכלס בצפיפות של "השמאל המפוכח". באופן מוצהר, שטרנגר מנסה להסביר במאמרו מדוע "השמאל בישראל נעלם". טענתו המרכזית בהקשר זה היא שאותו שמאל "חדל להתקיים משום שלא סיפק תמונה מציאותית של הסכסוך". הוא מסביר, כי במקום להכיר במורכבותה של המציאות בחר השמאל לעצום את עיניו ולהתעקש על ההנחה היחידה שעמדה "בבסיס האידיאולוגי שלו": "אם נציע לפלסטינים מדינה בשטחים שנכבשו ב-1967 – יהיה 'שלום עכשיו'".

אבל האמת היא שלמרות המטרה המוצהרת של המאמר, קשה להשתחרר מהרושם כי מה שבאמת מעניין את שטרנגר הוא לתקוף את המיעוט היהודי שמאשים את ישראל, ולא את הפלסטינים, באחריות למצב. יותר מחצי מאמר מוקדש לביקורת של מה ששטרנגר מכנה "הפרשנות השמאלית הטיפוסית". פרשנות זו, לפי שטרנגר, "בנויה על הנחות פסיכולוגיות מפוקפקות: אם רק נהיה נחמדים לכל בני האדם באשר הם, כל העימותים יגיעו לקצם. בכך מתעלמים מן הצורך האנושי בשליטה ובמערכת אמונות המעניקה לאדם תחושת ערך עצמי. וכך, במעטה של הומניטריות, גישה זו מניחה, שלקבוצות לא מערביות אין רצון משלהן וכל פעולותיהן, רגשותיהן וצורכיהן הן תגובה על המדיניות המערבית".

עד כמה זה מעניין שבישראל של 2009 (כלומר, אחרי הרצח של מפגין בבילעין, אחרי הייבוש של כפרי הגדה, אחרי הזרחן על עזה, אחרי חוק האזרחות) שטרנגר, שמעיד על עצמו שהוא מתנגד לכיבוש, מקדיש את מאמרו לא להקצנה בדיכוי הישראלי או בגזענות הגואה, אלא בוחר להתעסק דווקא בפסיכולוגיה של המיעוט היהודי שמאשים את ישראל בסרבנות שלום? עד כמה זה מעניין שבמקום לאזור אומץ ולהישיר מבט אל המציאות הקשה (התעללות בעצירים פלסטינים, גירוש חקלאים מאדמותיהם, הרעבה מתמשכת של יותר ממליון בני אדם, שתי מערכות חוק נפרדות) בוחר הפרופסור לפסיכולוגיה, בצעד שאין להבינו אלא כצעד השלכתי – לתאר את הפסיכולוגיה הפטרונית כביכול של אלו שתוקפים את ישראל? בחירה זו של שטרנגר אינה מעניינת במיוחד. היא מהווה ביטוי ל"פרשנות קונפורמית טיפוסית", שנוסחה בשנים האחרונות אינספור פעמים בידי מוכשרי ורהוטי הפובליציסטים של הממסד.

מה שמעניין יותר הוא שאם מחלצים את הנארטיב ההיסטורי שמקופל בין שורותיו של שטרנגר, אפשר להיווכח שגם אצל הסימטריקונים, התפיסה הסימטרית פעמים רבות אינה סימטרית כלל וכלל. כך כותב שטרנגר בבואו להסביר מה בדיוק השתבש ב"תהליך השלום": "אחרי הסכם אוסלו חינכה הרשות הפלסטינית את ילדיה באמצעות ספרי לימוד אנטי-ישראליים, מהם אף בעלי מסרים אנטישמיים. פיגועי ההתאבדות ב-1996 לא נמנעו (יש שאומרים, אף נתמכו) בידי יאסר ערפאת. לריסוק השמאל לחלוטין גרמו הכישלונות בקמפ-דייוויד ב-2000 ובטאבה ב-2001 ופריצת האינתיפאדה השנייה".

כדאי לשים לב, כי מן הנארטיב ההיסטורי הקצרצר הזה משתמע שישראל "נתנה" לפלסטינים את הסכמי אוסלו והם מצידם כתבו ספרי לימוד אנטישמים ושלחו את יחיא עייש והמחבלים המתאבדים לפוצץ אוטובוסים. כלומר, המציאות המורכבת ש"השמאל" אטם את עיניו מלראותה היא מציאות שבה הפלסטינים אינם מוכנים או בשלים לשלום.

במסגרת הנארטיב הזה – הנארטיב המורכב, המפוכח, הריאלסטי, ובעיקר הלא פטרוני של שטרנגר, הנאטריב שתובע להחזיר לפלסטינים את האייג'נסי שגזלו מהם השמאלנים (אומללים הפלסטינים, גזלו מהם אפילו את האייג'נסי) – אין כל התיי
חסות לחלקה של ישראל ב"כשלון תהליך השלום". הקורא יכול לתהות למשל האם בעולמו של שטרנגר, המתנגד כאמור לכיבוש, קיים איזשהו קשר בין תנופת הבנייה המסיבית בשטחים בתקופת אוסלו, או בין תעשיית הכבישים העוקפים והמחסומים לכישלון אוסלו. הקורא יכול לשאול את עצמו מדוע ערפאת נכנס לסיפורו של שטרנגר כגורם שהשפיע על כשלון התהליך, אבל מקומו של אהוד ברק – כיום אחד מהמובילים הראשיים של הקו התוקפני של ישראל – או של בנימין נתניהו ושמעון פרס – כולם היו ראשי ממשלה בתקופת אוסלו – נפקד. במילים אחרות, הקורא יכול לשאול את עצמו האם מתחת למעטה הרטורי המאוזן נחשף כאן שטרנגר בסך הכל כעוד אחד שטוען שהשמאל הישראלי לא השכיל להבין ש"אין פרטנר". זאת הרי הייתה העמדה של ה"שמאל המפוכח" מאז המיליניום וזאת נשארה התורה כולה.

אפשר להדגים את הפסיכולוגיה העומדת בבסיס העמדה ששטרנגר מנסח במאמר באמצעות ניתוח שניים מהתארים שמשמשים אותו כאשר הוא עוסק בחלק הישראלי של "הסכסוך". אלו הם התארים, "טפשי" ו"נחמד".

את התואר "טפשי" שואל שטרנגר מישעיהו לייבוביץ שאמר (בהסתמך על המאמר) כי "אינו יודע אם המדיניות הישראלית מאז 1967 היא טיפשות מרושעת או רשעות מטופשת". על כך אומר שטרנגר: "אני סבור שיש לסיים את הכיבוש במהירות האפשרית. אבל אני סבור, שהטיפשות של ישראל הולמת את התנהלות הפלסטינים, שעשו את כל הטעויות האפשריות לאורך הדרך". הנה, גם כאן, אין באמת סימטריה. שטרנגר לא מדבר על "הטיפשות של הישראלים" מול "הטיפשות של הפלסטינים", אלא על "הטיפשות של ישראל" מול "הטיפשות של הפלסטינים". אבל חשובה יותר מכך היא העובדה שבגירסה של שטרנגר ("אבל אני סבור…"), הרשעות שמופיעה אצל לייבוביץ' נשכחה קצת ובמקומה יש התמקדות בטיפשות. אפשר אמנם להתווכח האם ההנהגה הפלסטינית מאז 67' נהגה בטיפשות ו"עשתה את כל הטעויות האפשרויות", או לדון בשאלה האם אומות ("הפלסטינים") מסוגלות להיות טיפשות באופן כולל. אבל להשוות בין הטיפשות לכאורה של ההתנהלות המדינית הפלסטינית מאז 67' ובין טיפשות הכיבוש?

אכן, אפשר לומר הרבה דברים על הפצצות וחיסולים, על מעצרים מנהליים, על התעללויות, על גזילת אדמה ומים, על מניעת חופש תנועה ועל הרעבת אוכלוסיה. אפשר לומר שמדובר במדיניות אכזרית, אפשר לומר שמדובר במדיניות נפשעת, אפשר לומר שמדובר במדיניות רווחית. אבל לומר שזוהי מדיניות טיפשית? ובכן, כותרת המאמר של שטרנגר, "אם רק נהיה נחמדים?" מלמדת אותנו שהפסיכולוגיה שלו מבינה את הכיבוש לא רק כתופעה טפשית, אלא גם כתופעה "לא נחמדה" (במאמר מקביל שטרנגר בין "להיות נחמד" לבין ההצעה הישראלית לסגת לקווי 67'). לפחות זה.

למרות כל זאת, קשה לי לחלוק על טענתו של שטרנגר, לפיה השמאל הניח ש"אם נציע לפלסטינים מדינה בשטחים שנכבשו ב-1967 – יהיה "שלום עכשיו". בכך אני סבור ששטרנגר צודק לגמרי. ה"שמאל" הישראלי באמת חשב שאם יציע, יהיה שלום. זה היה אותו "שמאל" של בונים ובוכים או שמא מרחיבים ומבטיחים; אותו "שמאל" שחשב ועדיין חושב שדיבורים והכרזות חשובות יותר ממעשים, ושהפלסטינים צריכים להגיד תודה על כך ש"אנחנו מכירים בעם פלסטיני" או "בעד שתי מדינות לשתי עמים" או "נגד הכיבוש". במובן הזה, מדובר באותו "שמאל", שאליו במודע או שלא במודע, משתייך שטרנגר. השמאל הזה, תמיד היה "מפוכח".

עוד חוזר הניגון: מעצרים פוליטים בבלעין

10 באוגוסט, 2009

1.

לפני כמה שבועות שאל אותי אחד מחבריי על ההפגנות בבלעין. מדוע ממשיכים להפגין שם? האם בג"צ לא קבע כבר שיש לפרק את הגדר?

אכן, בית המשפט הישראלי הכיר למעשה בכך שתוואי הגדר סמוך לבלעין נועד להשתלט על אדמות הכפר לטובת הרחבת ההתנחלות הסמוכה, מודיעין עילית. בפסיקתו הורה בג"צ למדינה לפרק את הגדר הנוכחית ולהציע תוואי חלופי.

זה היה בספטמבר 2007. הפגנת הענק שנערכה לאחר מכן בבלעין לרגל "הניצחון" בבג"צ הייתה אמנם עליזה ואופטימית, אבל לא פחות מכך זהירה. יודע צדיק נפש בהמתו, וכמעט שנתיים לאחר פסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק, לא חתיכת ברזל ולא קצה חוט תיל פורקו מהגדר בבלעין, שעדיין עומדת על תילה, מאיימת ומפותלת. רק בשבוע שעבר שוב שוב מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות המדינה, שלא קיימה את פסק הדין.

אלא שהתנהלות המדינה ביחס למקרה של בלעין אינה מסתכמת באי פירוק הגדר, או בהקפאת המצב כפי שהוא. המחאה בבלעין ממשיכה כנראה לעצבן נורא את הצבא, שפתח בחודשים האחרונים במערכה מחודשת לדיכוי ההפגנות במקום. אחרי שבאפריל  הרגו החיילים את באסם אבו רחמה, ואחרי שירי הגז המדמיע על ההפגנות הוגבר לעוצמות חדשות, המילה האחרונה כעת היא גל מעצרים פוליטים נגד תושבי הכפר המשתתפים ומנהיגים את ההפגנות.

הפלישות הליליות הנוכחיות החלו לפני כחודש וחצי. פלישות כאלו כוללות בדרך כלל כניסה של כוחות צבא לכפר באמצע הלילה, ירי באוויר והשלכת רימוני הלם או גז, סריקות בבתים ומעצרים. כעשרים בני אדם נעצרו בגל הנוכחי, ביניהם כמה ממנהיגי ההפגנות. רוב העצורים מואשמים בזריקות אבנים.

בפלישה לילית שנערכה ב-3.8 עצרו החיילים שבעה בני אדם, ביניהם מוחמד חטיב, איש הוועדה העממית של הכפר ואחד מהמנהיגים הכריזמטים והמבריקים של ההפגנות נגד הגדר בבילעין. אחד מהעצורים שוחרר בנתיים, אך חמישה אחרים יואשמו כנראה בזריקת אבנים, ואילו מוחמד חטיב יואשם בהסתה לזריקת אבנים. השבוע תבקש המדינה מבית המשפט להאריך את מעצרם של תושבי הכפר עד סיום המשפט, צעד שבגינו הם עלולים למצוא את עצמם כלואים לחודשים רבים.

כל מי שמכיר את מוחמד חטיב יודע שהאשמות נגדו מופרכות. מדובר באדם מתון ולא אלים, שחטאו היחידי הוא בכך שלא הסכים להוריד את הראש בפני הדיכוי הישראלי בכפרו, אלא בחר להקדיש את השנים האחרונות להובלת מחאה נחושה ויצירתית נגד האפרטהייד. מעצרו של מוחמד ומעצרם של תושבי הכפר האחרים הם מעצרים פוליטיים שנועדו להשיג דבר אחד: לדכא את ההפגנות של תושבי בלעין נגד גזל אדמותיהם. ביום שישי הקרוב, ה-14.8, תערך בבלעין הפגנת ענק במחאה על גל המעצרים הנוכחי ועל העוול המתמשך, גדר ההפרדה.

2.

בכל בוקר, בין השעה חמש לשש, מצפצף לו ביפר במערכות אתרי החדשות האינטרנטים. השכם בבוקר, בכל בוקר, מסכם דובר צה"ל את הקציר: כך וכך "מבוקשים" עצרו חיילינו הלילה.

באמת שאין כמו להתעורר מוקדם בבוקר. היום למשל יכלו משכימי ומשכימות הקום שבינינו, אגב שתיית הקפה ושפשוף העיניים, להתעדכן בוויינטבוואלה או בנענע על ששת ה"מבוקשים" הפלסטינים שנעצרו בגדה המערבית. כמו בכל בוקר, גם היום המבזקים לא מלמדים הרבה: אנחנו לומדים שנעצרו "מבוקשים"; אנחנו לומדים שארבעה מהם נעצרו בכפרים באזור ג'נין; אנחנו לומדים שכולם "הועברו לחקירת כוחות הביטחון".

מי שעוקב אחר הדיווחים הללו יודע כי מדובר בשגרה. גם בשעה שעיתונאים ומפריחי סיסמאות שונים מלהגים על השיפור באיכות החיים בגדה או על הערים הפלסטיניות המשגשגות, שגרת המעצרים והפלישות הליליות של הכיבוש נמשכת. בכל לילה פולשים כוחות הצבא ליישובים פלסטינים, מתדפקים על דלתות ועוצרים פלסטינים, שבכל בוקר זוכים באתרי האינטרנט ובתחנות הרדיו לכינוי הנהדר "מבוקשים". לפי הדיווחים של ויינט (בספירה שאפשר לערוך כאן), מאז תחילת אוגוסט, כלומר רק בעשרת הימים האחרונים, נעצרו בגדה המערבית 39 "מבוקשים".

והנה מה שנכתב בוויינט ביום שני לפני שבוע, בשעה 6:02 בבוקר, פחות משעות ספורות לאחר שמוחמד חטיב ושישה תושבי בילעין נוספים נעצרו:

צה"ל עצר הלילה 14 מבוקשים ברחבי יהודה ושומרון

פורסם 03.08.09, 06:02

כוחות צה"ל עצרו הלילה 14 מבוקשים פלסטינים ברחבי יהודה ושומרון. באזור קלקיליה נעצרו שלושה מבוקשים, באזור שכם נעצרו שלושה מבוקשים, באזור רמאללה ארבעה, באוזר בית לחם שלושה, ובאזור חברון מבוקש אחד.

כל העצורים הועברו לחקירת כוחות הביטחון.


מדריך בעל כובע בוקר

28 ביולי, 2009

ביום רביעי הבא, ה-5 באוגוסט בשעה 17:00, אקריא את השיר הבא באירוע מחאה של גרילה תרבות, נגד מבצע הגירוש של הפליטים ומהגרי העבודה. אירוע המחאה ייערך מול מתקן משטרת ההגירה בחולון. פרטים נוספים על האירוע, כמו גם שירים של חלק מהמשתתפים הנוספים אפשר למצוא כאן.

 

מדריך בעל כובע בוקר

 

 

בכל אותו הזמן יימשך הסיור המודרך ברחובות העיר הלבנה.

צל השקמה יתקצר, כשמדריך בעל כובע בוקר

יפליג בתנועות יד

אל אורח חייו הצנוע של המלך אלברט,

או אל הרומן המפורסם שהתחולל

בסמטה אלמונית זו או פלונית אחרת.

מה לו למדריך בעל כובע בוקר

ולפקחי האדם, ציידי האדם, סוחרי האדם,

המזינים בכל אותו הזמן את תעשיית האדם

המשגשגת ברחובות העיר הלבנה?

וגם אם יתפרץ מישהו ויקשה,

אז מהו בעצם הבאוהאוס וכו',

לא תפקע סבלנותו של מדריך בעל כובע בוקר,

והוא ישוב ויתאר את מאפייניו הא-סימטרים

של הסגנון הבינלאומי, ובמיוחד

את ההבדלים בינו ובין הסגנון האקלקטי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדרוש את שניצל התירס

27 ביולי, 2009

[סוג של תגובה אישית  לפוסט של דרור בורשטיין]

שלוש סיבות הביאו אותי להתחיל ולדרוש, ולחזור ולדרוש, את שניצל התירס. לחזור ולדרוש את שניצל התירס, באותו חדר אוכל, באותו בסיס צבאי שמעל קלקיליה. לחזור ולדרוש את שניצל התירס ובסופו של דבר, לאחר כמה שבועות – ואולי היו אלו כמה חודשים – להסכים ולהודות, תחילה בפני עצמי, ולאחר מכן גם בפני אחרים: אני צמחוני.

ואלו הסיבות:

1. הבעיה הלוגית – איך הפסקתי להרוג יתושים, ואני עדיין אוכל בשר.

2. הבעיה הלוגית – איך הפסקתי להרוג יתושים, ואני עדיין בבסיס הצבאי מעל קלקיליה.

3. הפוסטר שהיה תלוי בכניסה לחדר האוכל (הוא נראה בערך כך):

שוברים שתיקה: על האידיאולוגיה של פשעי המלחמה

20 ביולי, 2009

המאמר הבא פורסם אתמול באתר העוקץ תחת הכותרת על קווים אדומים ומרחב מופלל. טור דעה נוסף שכתבתי באותו נושא פורסם בוואלה ואפשר למצוא אותו כאן.

אין פלא שעם פרסום החוברת החדשה של שוברים שתיקה, המכילה את עדויותיהם של כשלושים חיילים שהשתתפו ב"מבצע עופרת יצוקה", פצחה בשבוע שעבר מערכת הביטחון במתקפה תקשורתית רבתית שנועדה להשיג אפקט אחד: למנוע את קריאת העדויות. כך, עמלו תועמלני צה"ל להסיט את הדיון מתוכן העדויות עצמן, בהדביקם לשוברים שתיקה את כינוי (הגנאי?) "ארגון זכויות אדם", ובהתעקשם כי מטרת החוברת הינה להשמיץ את מדינת ישראל. עוד נטען, כי העדויות הן אנונימיות ולא מבוססות, ולכן אינן אמינות. למותר לציין, כי זוהי טענה מופרכת, משום שהפרטים המלאים של העדים, כולל פרטים מדויקים על המקומות והמועדים שבהם התרחשו האירועים המתוארים, שמורים במערכת שוברים שתיקה, וכי רוב המעידים לא התפרסמו בשמם מחשש להתנכלויות מצד מערכת הביטחון. את דובר צה"ל, שאולי שכח כי גם עבודה עיתונאית רצינית עושה לעיתים שימוש במקורות שאין מפרסמים אותם בגלוי, ראוי לשים במקומו, ולהזכיר כי בחמשת שנות פעילותו של ארגון שוברים שתיקה לא הופרכה ולו עדות אחת מתוך מאות העדויות שפורסמו.

אין זה מפתיע לראות כי במערכה לניטרול דיון ציבורי על תוכן העדויות לקחו חלק גם עיתונאי הממסד. למעשה, אחד משיאיו של האמבוש התקשורתי נגד שוברים שתיקה נרשם במשדר מהלך האימים של עירית לינור וקובי אריאלי בגלי צה"ל, שהחל בסיפור מילדותו של אריאלי שעסק במכות הרצח שהחטיף חברו מהשכונה לילד אחר, לאחר שהתגלה שזה ריגל לטובת מחנה נגדי של ילדים. אריאלי, שמיד לאחר מכן הבהיר שהוא מדבר על הדו"ח של שוברים שתיקה, ניצל את הבמה כדי להעלות תהייה: כאשר "בוגדים שמאלנים… מלשינים עלינו למחנה האחר…מדוע החזקים שלנו לא מנפחים להם את הצורה ושולחים אותם הבייתה עם צלקות?"

ניהול המערכה להסטת הדיון מהעדויות פשוט הרבה יותר מההתמודדות עם התוכן עצמו: עדותו של החייל המספר כיצד הוא וחבריו ירו עשרות פצצות מרגמה אל עבר שכונות מיושבות בתוך העיר עזה; עדותו של חייל אחר, המתארת כיצד ההפצצות מהאוויר היו חסרות הבחנה וכללו מחיקת שכונות שלמות; הדיווח על הטנקיסטים שירו פצצות זרחן ממרגמה "כי זה מגניב"; או זה המתאר כיצד מפקד הפלוגה שלח את צוותי הדי-ניינים להרוס בתים כדי "שיהיו מבסוטים".

העובדה שב"מבצע עופרת יצוקה" בוצעו פשעי מלחמה הייתה ברורה וידועה גם בזמן אמת לכל מי שלא אטמה את עיניה לנוכח המראות והעדויות שהגיעו מעזה הבוערת. מבחינה אינפורמטיבית, עדויות החיילים מסייעות להשלים את חלקי הפאזל, שבהרכבתו החלו העדויות הפלסטיניות מעזה ותחקירי הארגונים הבינלאומיים. אבל התרומה הייחודית של העדויות נעוצה בהצצה שהן מאפשרות אל האידיאולוגיה של פשעי המלחמה – אל התפיסות שאפשרו מחיקה של שכונות שלמות או ירי מכוון באזרחים, ואל האופנים שבאמצעותם התקפה ברוטלית על אוכלוסיה אזרחית הובנה, הוסברה והוצדקה על ידי החיילים ומפקדיהם.

מהעדויות עולה, כי לכוחות הצבא בשטח היה היתר להפעיל ולהשתמש באש כמעט ללא מגבלה וללא הבחנה: "אם אתה רואה שטח מת מבחינת זווית ראייה של בניין שמסתיר – אז אתה מוריד את הבניין"; "בניין שאתה לא יודע מה יש שם, תירה עליו. אלו היו ההנחיות הכלליות". ההיתר לירות ולהפגיז ללא הבחנה ("לפרק", בשפת החיילים) היה כה גורף עד כדי כך שחיילים הרגישו שהם נמצאים בתרגיל אש, שבו צה"ל מציג לראווה את עוצמת ההרס שלו. במילותיו של אחד החיילים: "זה הרגיש מאוד כמו תרגיל מהבחינה הזאת שיש פה פירוטכניקה, יורה לאו לפה, יורה לפה ושם…".; חייל אחר סיפר: "אתה מרגיש כמו ילד אינפנטיל עם זכוכית מגדלת שמתעסק עם הנמלים, שורף אותם".

איך הסבירו החיילים התנהלות כזו? העדויות מראות כי מצד אחד היו גורמים שטרחו לערוך דמוניזציה של הפלסטינים והדגישו את הציפיה 'להביא גופות'. אלו היו אנשי הרבנות הצבאית, שהסתובבו בין החיילים והסבירו להם כי הם נלחמים במלחמת בני אור ובני חושך, אבל יותר מכך היו אלו מפקדי צה"ל. מפקד חטיבה אחד הסביר בתדריך כי מטרת המבצע היא אלפיים מחבלים הרוגים; מפקד חטיבה אחר הביע את שמחתו על כך שבתי החולים בעזה מלאים וכך מתים יותר אנשים; מפקד גדוד הסביר כי "המתורגמן הטוב ביותר לערבית הוא מקלע רימונים"; מפקד פלוגה אמר לחייליו כי מרוב איקסים שיסומנו על הנשק לא יהיה להם מקום, והם יצטרכו להתחיל לסמן איקסים על השרוולים; מפקד פלוגה אחר אמר: אנחנו הולכים לפרק להם את התחת, לאנוס אותם, לזיין אותם".

אין לזלזל באמירות כאלו, שמעידות על ההתלהמות ועל תאוות ההרג ששרתה בקרב דרגי הפיקוד של הצבא, אבל בו בזמן אין גם מה להפריז בחשיבותם כהסבר בלעדי לפשעי המלחמה שבוצעו בעזה. מה שעולה באופן ברור מחוברת העדויות הוא שלא הדמוניזציה של האוכלוסיה הפלסטינית סיפקה את הבסיס להפצצות האכזריות עליה, אלא ההתעלמות מקיומה. באופן ספציפי, ההיתר לירות ולהפציץ ללא רסן הוסבר והוצדק קודם כל דרך תפיסת הצבא את פעולתו כמתרחשת במרחב שהוא, מצד אחד, ריק מאזרחים, ומצד שני מלא במחבלים.

תפיסה זו של המרחב כמרחב 'מופלל' [בהשאלה משפת החיילים שמייחסים את התואר 'מופלל' לבני אדם] עמדה בבסיס הטשטוש שבין לוחמים ולא-לוחמים."לש"ב זה אומר שאדם זה אויב. אין הבדל בין חף מפשע לאויב", מספר אחד החיילים, ולשיטתו של חייל אחר: "כל אדם חשוד והנחת העבודה היא שלא יהיו אזרחים שם. הם יברחו דרומה לעזה. מבחינת הצבא מי שנמצא שם הוא בר מוות". מי שדאג להשריש בחיילים תפיסה כזו היו המפקדים, שהסבירו בתדריכים כי החיילים עומדים להיכנס לשטח שאין בו אוכלוסיה אזרחית. לדברי המפקדים, מכיוון שחיל האוויר פיזר כרוזים שקראו לתושבים לעזוב את בתיהם, אם ימצאו בני אדם בשטח הרי שהם בוודאות מחבלים.

דמיון המרחב העירוני שבתוכו נעו כוחות צה"ל, ואותו הפגיזו והפציצו, כמרחב ריק מאזרחים, בשילוב עם התפיסה שטופחה אף היא ולפיה חיי החיילים שווים יותר מחייהם של 'אזרחי הצד השני' ובשילוב עם תחושת האיום שלובתה דרך שטף של התרעות מודיעיניות על מחבלים שנמצאים בכל מקום, הניחו את התשתית האידיאולוגית להיתר הירי חסר ההבחנה. כך, מותר היה לטנקים לירות פגזים על בתים שחסמו שדה ראייה; כך הופעלה אש ארטילרית לא מדויקת לעבר שכונה שבאחד הבתים בה זיהו 'מחבלים'; כך הוצא גזר דין מוות לכל אדם שזוהה עומד על גג או בפתח חלון (אם השטח ריק מאזרחים, הרי שמי שעומד על הגג הוא בהכרח מחבל מתצפת) או למי שחטא בכך שהלך ברחוב בלילה ("תנועה בלילה בשטח – דינה אחד הוא"); כך נמחקה בהפצצה אווירית שכונה שלמה לאחר שמאחד הבתים שבה ירו רקטת רסאם, וכך נרצחה אישה שהתקרבה יתר על המידה לבית שבו שהו חיילים, או זקן שאחז בידו פנס מהבהב.

עדויות החיילים מלמדות, כי דמיון המרחב כריק מאזרחים לא התערער באופן משמעותי גם כאשר נתקלו כוחות הצבא במשפחות פלסטיניות. במקרה מסוים, אמנם, יחידה צבאית אחת הפסיקה "להיכנס ברטוב" לסריקות בבתים, לאחר שקשיש פלסטיני ששהה בבית נהרג, אולם ככלל, עד סיום המבצע נמשך הירי המסיבי וחסר ההבחנה לעבר "נקודות חשודות", כמו גם ההפצצות וההפגזות המסיביות של שטחים מיושבים. למרות שהחוברת מכילה עדויות של חיילים מיחידות השדה, אין סיבה להניח שהקבלני ההרג המסיבי, הטייסים ומפעילי המזל"טים למיניהם, החזיקו בתפיסה שונה. אם החיילים שעל הקרקע האמינו שהם פועלים בתוך חמאסטן, המלאה במחבלים וריקה מ'חפים מפשע', הרי שמהאוויר או דרך צג המחשב הדברים נראים תמיד סטריליים אפילו יותר.

עדויות החיילים מ"עופרת יצוקה" מהוות אם כן נורת אזהרה נוספת, שמראה באיזו קלות יכול צה"ל של 2009 לבצע פשעי מלחמה. יותר מכך הן מראות כיצד ובאיזו יעילות פועלת האידיאולוגיה שמאפשרת להסביר ולהצדיק פשעים כאלו. אחד החיילים בחוברת אומר: "הרושם שלי לגבי הוראות פתיחה באש, לפחות ברמתנו, זה שלא היו דברים ברורים. לא היו קווים אדומים ברורים". אבל, כפי שמעיד חייל אחר, קווים אדומים היו ועוד איך: "אחד הדברים שהיו בנוהל הם קווים אדומים, זה אומר שמי שחוצה את הקו הזה, יורים בו בלי לחשוב פעמים".

"כמו ילד אינפנטיל עם זכוכית מגדלת שמתעסק עם הנמלים, שורף אותם"

16 ביולי, 2009

יותר מחמישים עדויות של כשלושים חיילים שהשתתפו במתקפת "עופרת יצוקה" על עזה, נאספו ואוגדו בדו"ח חדש של ארגון שוברים שתיקה. התמונה הקשה העולה מעדויות החיילים משלימה את העדויות הפלסטיניות ואת תחקירי הארגונים השונים. מבחינת אינפורמציה, חשיבותו של הדו"ח בעיניי אינה נעוצה רק באישוש העובדה שצה"ל ביצע בעזה פשעי מלחמה, אלא בעיקר בחשיפת האופנים שבהם התנהלה ובוצעה בפועל הפגיעה המסיבית והנפשעת באוכלוסיה האזרחית, וכן בתיאור העקרונות והאמונות שאפשרו אותה ועמדו במוקד השראתה.

שלושה נושאים מרכזיים עולים וחוזרים, ושבים ועולים בעדויות השונות.

הנושא הראשון הוא ההפתעה מהעדר ההתנגדות הפלסטינית. הפרספקטיבה של החיילים מערערת על הדימוי לפיו צה"ל ביצע 'לחימה במחבלים' ומתארת מציאות של הפצצות חסרות תקדים כמעט ללא התנגדות של ממש; בעדויות מסוימות נאמר באופן מפורש שההרגשה בשטח הייתה של תרגיל, מופע אש, שבה פורש צה"ל לראווה את יכולות האש שלו על מבנים ושכונות בעזה.

הנושא השני שמעלות העדויות הוא ההריסה המסיבית והלא מוצדקת של מאות בתים; החיילים מספרים על הרס בלתי פוסק של בתים ותשתיות; הם מתארים כיצד, לאורך שבוע של שהייה ברצועת עזה, קו האופק הולך ונעשה ריק מבתים, וטוענים כי רוב ההרס נעשה לשם חישוף של שטח, מתוך המחשבה של מה שכונה בצה"ל "היום שאחרי"; במקרים מסוימים, טוענים החיילים, נעשה הרס לשם הנאה או סתם מתוך שעמום.

הנושא החשוב השלישי, והוא בעיניי  המטריד ביותר, קשור בהיתר העקיף שניתן לכוחות בשטח להרוג חפים מפשע. כפי שעולה מעדויות רבות, המפקדים הסבירו לחיילים שהם נכנסים לשטח ריק שבו אין אזרחים ונשארו רק מחבלים; לכן, הסבירו המפקדים, אין צורך לחשוב לפני שיורים, ועדיף קודם לירות ואחר כך לחשוב; לכוחות רגליים מותר היה להפעיל אש ארטילרית או מן האוויר על אזורים מיושבים, ללא כל מחשבה על אוכלוסיה אזרחית שעלולה להימצא במקום. הדו"ח מראה כי הוראות פתיחה באש לא היו קיימים להלכה או למעשה, והיה היתר לירות כמעט בכל מצב.

מקבץ של משפטים מתוך העדויות (עדויות שלמות ניתן לקרוא, בנתיים, כאן):

עדות מס' 1: "לפעמים הייתה כניסה עם אזרח, ששמים את הקנה על הכתף שלו"

עדות מס' 3': "אני נגד הלשנה, אבל אם אני מסתכל מהצד, יש אנשים שמגיע להם ללכת לכלא"

עדות מס' 5: [על הוראות הפתיחה באש]: "כשהמ"פ והמג"ד שלך אומרים לך "יאללה תירה", אז החיילים לא ירסנו את עצמם.הם מחכים ליום הזה"

עדות מס' 6 [על ירי ארטילרי ממרגמות]: "היו ימים שירינו רק בתוך שטח בנוי, לעיר עזה עצמה"

עדות מס' 7 [על הוראות הפתיחה באש]: "לש"ב זה אומר שאדם זה אויב. אין הבדל בין חף מפשע לאויב"

עדות מס' 8: "לא הייתה התייחסות יותר מדי לעניין חפים מפשע"

עדות מס' 8: [על ירי חסר אבחנה:] "זה נראה להם מגניב שיש להם את הכוח הזה בידיים, ואף אחד לא רוצה לרסן אותם, יש להם אישור ירי"

עדות מס' 10: [על שיחה עם מפקדים בכירים:] "הייתה תחושה ברורה, וזה חזר על עצמו עם כמה אנשים שדיברו איתנו, ששום שיקול הומניטארי לא משחק כרגע תפקיד בצה"ל"

עדות מס' 10: "אם אתה רואה שטח מת מבחינת זווית ראייה של בניין שמסתיר – אז אתה מוריד את הבניין"

עדות מס' 10: [ציטוט מדברי מפקד הגדוד:] שלא יטרידו אתכם שאלות מוסריות, זה יטריד אתכם אחר כך"

עדות מס' 11: [על ירי מסיבי של פצצות זרחן ממרגמה:] "עד אותו רגע חשבתי שאני בצבא הכי הומאני בעולם"

עדות מס' 11: [על הפצצות חסרות אבחנה של חיל האוויר:] "שכונות שלמות נמחקו ככה, כי ירו מארבעה בתים בשכונה קסאמים"

עדות מס' 12: "ראיתי בעיקר הרבה בתים הרוסים. אני לא יכול לספור, אבל בציר התנועה שלנו כחצי נפגעו בצורה כזו או אחרת"

עדות מס' 12: "אחד הדברים שהיו בנוהל הם קווים אדומים, זה אומר שמי שחוצה את הקו הזה, יורים בו בלי לחשוב פעמים"

עדות מס' 14: "פשוט הייתה הרגשה שאנשים מחפשים להרוג שם, ואף אחד לא הרגיש עם זה רע"

עדות מס' 15: [ציטוט מתדריך של איש הרבנות הצבאית:] "והאויב הרביעי הם ערביי ישראל"

עדות מס' 15: [ציטוט מאותה שיחה:] "אסור לרחם, אלוהים שומר אתכם, כל מה שאתם עושים זה קדוש"

עדות מס' 16: [על תדריך של איש הרבנות הצבאית:] נאמר שמה שהפלסטינים הם כמו הפלשתים, שגם הם חדשים מקרוב באו ומקומם לא שמה, בעצם זרים שנטועים על אדמתנו שלנו, וברור שהאדמה הזאת צריכה לחזור אלינו"

עדות מס' 16: "אותו רב אמר שאנחנו בעצם נלחמים מלחמת בני האור בבני החושך".

עדות מס' 17: "התחושה היא שהכל דיונות, כל הרחובות הפכו אותם ויש בורות של פגזים, כי הרי הפציצו את זה לפני שנכנסו"

עדות מס' 18: "הרושם שלי לגבי הוראות פתיחה באש, לפחות ברמתנו, זה שלא היו דברים ברורים. לא היו קווים אדומים ברורים"

עדות מס' 18: [על מה שמפקד גדוד הסביר לחייליו:] "זה לא שאתם הולכים לעשות טבח, אבל…"

עדות מס' 21: [על מה שמפקד גדוד הסביר לחייליו:] "המתורגמן הכי טוב לערבית הוא מקל"ר"

עדות מס' 23: "להגיד לך שאין אלמנט מבחינת חייל עכשיו של לפרק, או שזה עם הלאו לא מת לירות? או שהמפקד שלו לא רוצה את זה? כן. אין לי ציטוט, אבל זו האווירה".

עדות מס' 24: "בדרך כלל בשיחות כאלו הצבא, המפקדים, מזכירים חיי אזרחים והתחשבות באזרחים. ממש לא הזכירו את זה אפילו. כלומר, בברוטאליות, להיכנס בברוטאליות".

עדות מס' 24: [על מה שאמר מפקד החטיבה:] "זה בעוכרנו שאנחנו מדינה דמוקרטית, שהצבא לא יכול לפעול באגרסיביות שבה הוא רוצה לפעול"

עדות מס' 24: [עוד מדבריו של אותו מפקד חטיבה:] "לשמחתנו בתי החולים כבר בתפוסה מלאה, אז אנשים מתים מהר יותר"

עדות מס' 25: "השיקול היה מבצעי כי זה בית ששלט על המקום שישבנו בו. לא ראינו שם אף אחד ולא היה שם אמל"ח, אבל הורדנו אותו כי הוא שלט על איפה שישבנו"

עדות מס' 25: [מפקד הפלוגה מסביר:] "אל תדאגו, אנחנו ניכנס וכבר לא יהיה לכם מקום על הנשק, שתצטרכו לסמן איקסים על השרוולים"

עדות מס' 26: "מבחינתנו כל אדם חשוד והנחת העבודה היא שלא יהיו אזרחים שם. הם יברחו דרומה לעזה. מבחינת הצבא מי שנמצא שם הוא בר מוות"

עדות מס' 26: "האזרחים בסיפור הזה היו פחות רלוונטים"

עדות מס' 27: [על ירי תותחים של פגזי זרחן על בית:] "זה מתפוצץ כמה עשרות מטרים בודדים מעל הבית ויוצר מן מטרית אש על הבית. להגיד לך שזה מדויק? כדרכם של תותחנים זה בטוח לא מדויק על המטר, אבל אני יודע שקצין הארטילריה אמר שהפגיעה הייתה מדויקת".

עדות מס' 28: "אנחנו באים, אנחנו דופקים פגז לבית שיש עליו התרעות ונכנסים פנימה"

עדות מס' 28: "היה את הקטע הזה שמאוד אהבו, בתצפיתנים. אתה עובד עם חי"רניקים, הם מזהים תצפיתן במרחק שני ק"מ ממך, ומשחררים פגז"

עדות מס' 29: [על ההיתר לבצע 'ירי מונע לעבר נקודות חשודות':] "מה זה נקודה חשודה? מה שאתה החלטת שהיא חשודה ואתה יכול לכלות את זעמך עליה"

עדות מס' 29: "זה מה שכונה הריסות בשביל היום שאחרי. התרגום המעשי של זה הוא לקחת בית שאי אפשר להפליל אותו… החטא היחיד של הבית הוא זה שהוא על גבעה בעזה"

עדות מס' 29: "בשיחה אישית עם המג"ד שלי הוא הזכיר את העניין הזה ואמר – בחצי חיוך וחצי עצבות אני חושב – ואמר "זה עוד משהו שיצטרכו להוסיף לרשימת פשעי המלחמה שלי"

עדות מס' 30: [על הוראות הפתיחה באש:] "בניין שאתה לא יודע מה יש שם, תירה עליו. אלו היו ההנחיות הכלליות"

עדות מס' 31: "מהשכונה הזו ירו ככה וככה רקטות היום? נמחק את השכונה. נראה שככה זה עובד. אני לא זוכר שמישהו אמר את זה אבל ראינו שכך וכך רקטות יוצאות ואמרנו שהשכונה הזאת לא תעמוד עוד הרבה זמן, והיא לא עמדה הרבה זמן"

עדות מס' 33: "הטנקים לידינו הרביצו גם פגזים לכיוון מסגד שהיה שם"

עדות מס' 34: [על הוראות הפתיחה באש:] ""אחר כך אפשר לדאוג להומניטאריות"

עדות מס' 37: "הרס הולך ומעמיק. בתים שנעלמים עם הזמן, שטחים חקלאיים שנחרשים עם הזמן"

עדות מס' 38: [על הריסות בתים:] "לפעמים המ"פ ככה, להשאיר את הדי-ניינים מבסוט, אז הוא נותן להם איזה משהו להרוס"

עדות מס' 38: "בפלוגה שלי היו המון אנשים שירו סתם על בתים… דודים, חובבים גדולים של לירות על דודים"

עדות מס' 39: [על סריקה בבית:] "החיילים מחפשים לפוצץ מסכי טלוויזיה ומסכי מחשב, מחפשים דברים מעניינים במגירות"

עדות מס' 40: [על הכוונה והפעלה של אש:] "אתה מרגיש כמו ילד אינפנטיל עם זכוכית מגדלת שמתעסק עם הנמלים, שורף אותם"

עדות מס' 41: [על חוסר האבחנה של הוראות הפתיחה באש:] "תנועה בלילה בשטח – דינה אחד הוא. ככה דברים התנהלו"

עדות מס' 42: [על ירי של פגזי זרחן:] "מה שהזרחן עושה הוא פורס בעצם מטרית אש מעל המטרה, וכמובן זה מעלה את כל הבית באש"

עדות מס' 44: [על סריקות בבתים:] "אנשים מעצבים שברו, נתנו מכה או זרקו משהו. מישהו עובר סתם, רואה תמונה, נותן מכה עם הסטרשף לתמונה"

עדות מס' 45: [על השחתת רכוש:] "הקצין שלנו החליט שהוא עושה אימון זריקת רימון ולא הספקנו לעשות את זה לפני שנכנסנו. הלכנו לבית ליד, תפסנו חדר פנימי וכל פעם מישהו בא וזרק רימון פנימה. הבית הושחת לחלוטין"

עדות מס' 46: "אלה ששברו, הם עשו את זה כי זה היה שייך לערבים"

עדות מס' 48: [על מה שאמר מפקד הפלוגה:] "חבר'ה, יש חדירה, יש מחבלים, אנחנו הולכים לפרק להם את התחת, לאנוס אותם, לזיין אותם"

עדות מס' 49: "עליה על הגג כמוה כהתאבדות"

עדות מס' 50: "לא הייתה אווירה של פחד, אלא אנשים יותר התלהבו מלירות באנשים"

עדות מס' 50: "זה הרגיש מאוד כמו תרגיל מהבחינה הזאת שיש פה פירוטכניקה, יורה לאו  לפה, יורה לפה ושם"

עדות מס' 51: "נוהל שכן הוא נוהל רשמי של הצבא, אבל לא קוראים לזה נוהל שכן"

עדות מס' 52: [על עצת מפקד החטיבה:] "לא לדבר על ההרס שראיתם בבית, לא צריך להתגאות בזה"

עדות מס' 53: [על ירי באישה ש'עברה קו אדום':] "היא שכבה שם איזה כמה זמן גוססת ואחרי איזה כמה זמן היא נהרגה"