על מאבק החקלאים

בשלוש השנים האחרונות לוקח אבא שלי חלק פעיל  ב"מאבק החקלאים". פרטי הסיפור מורכבים ועמוסים, והם כוללים גופים בעלי שמות כמו "מועצת הצמחים", "הקרן לנזקי טבע" או "שולחנות מגדלים". העלילה הבסיסית, לעומת זאת, די פשוטה: מדובר בהתאגדות מלמטה של כמה אלפי חקלאים שהחליטו לצאת למאבק משפטי וציבורי במנגנון פקידים ומקורבים, החי על גבם. מנגנון זה, "מועצת הצמחים", הינו גוף הכפוף על פי חוק למשרד החקלאות, והוא מתקיים בין השאר  מ"היטלים" שנגבים מכל חקלאי וחקלאית לא בהתאם לרמת ההכנסה, אלא בהתאם לסוג הגידול ולגודל השטח המעובד. לדברי החקלאים הנאבקים, "מועצת הצמחים", האמורה לעסוק ב"מחקר ופיתוח", גובה מהם עשרות מיליוני שקלים בשנה ואינה תורמת להם דבר. הם  גם טוענים להתנהלות לא שקופה ולעיתים לא חוקית של המועצה. אבל לב הבעיה טמון בכך שה"היטלים" הגבוהים שהמועצה גובה מהחקלאים הופכת במקרים רבים את העיסוק בחקלאות ללא משתלם.

מנקודת מבטו של חקלאי בודד, האבסורד יכול להיות בלתי נתפס. בכל שנה אמור אותו חקלאי לשלם למועצת הצמחים "היטלים" שיכולים להגיע לעשרות אלפי שקלים. במקרה של משקים חקלאיים רבים, מדובר בסכום שמאדה למעשה את כל הרווח השנתי. גרוע מכך, הסכום הזה נגבה מראש, והוא אינו תלוי בשאלה האם החקלאי הצליח להפיק איזשהו רווח באותה שנה. כך, חקלאי שמסיבה כזו או אחרת לא עלו לו יבוליו יפה, עלול למצוא את עצמו בחוב של עשרות אלפי שקלים נוספים רק משום שהוא עדיין אמור לשלם "היטלים".

החקלאים הנאבקים גם קובלים על כך שסכומי ה"היטלים" אינם שיוויונים, ומשתנים בהתאם לסוג הגידול. חקלאי שמגדל תפוחים, למשל, יכול באופן עקרוני לשלם אלפי שקלים יותר או פחות משכנו המגדל בחלקה סמוכה שזיפים, אגסים או אפרסקים. מדוע ישנם פערים כאלו? האופן שבו נקבע סכום ה"היטל"  בכל ענף נעשה לכאורה בתהליך שבו לוקחים חלק "נציגי החקלאים", אולם לטענת החקלאים, מדובר במשחק מכור מראש שבו "מועצת הצמחים" ומשרד החקלאות מכתיבים את ההתנהלות, בהתאם לשיקולים פוליטיים ולוביסטיים, וללא ייצוג מהימן של החקלאים.

נגד ההתנהלות הזו פתחו החקלאים במאבק ציבורי ומשפטי, שכלל בין השאר עתירה לבג"ץ. מאות ואולי אלפי חקלאים הפסיקו בנתיים לשלם את ה"היטלים", ועשרות מהם עומדים על כך למשפט בימים אלו. למרות שמדובר בסיפור על התאגדות של אלפי ישראלים המסרבים למעשה לשתף פעולה, ולהוריד את הראש בפני התנהלות מדיניתית לא צודקת ולא שיוויונית, קולותיו של המאבק הזה לא זכו לתהודה ציבורית רחבה.

מעבר לאדישות הכללית ביחס למאבקים מסוג כזה, יש לכך לדעתי עוד שתי סיבות. ראשית מדובר בסיפור מורכב ורצוף פרטים, שלא תמיד מתארגן לתוך התבניות המוכרות שדרכן אנחנו רגילים להבין סיפורים דומים. שנית, מאבק של חקלאים מתקשה בגיוס סולדיריות מצד השמאל החברתי.

בעיני השמאל, החקלאים נתפסים במקרה הטוב כטפילים הזוכים למים ולאדמות בזול. במקרה הרע הם בעלי אחוזות עשירים הנהנים משירותיהם של עבדים תאילנדים. אבל המציאות בפועל מורכבת יותר. רובם המכריע של החקלאים בישראל אינם עשירים, ואף להיפך. רבים מהם "נתקעו" עם מקצוע לא רווחי ועם משק מקרטע, שפרט למס ההיטלים חשוף בכל שנה לבצורות, ברד, גניבות, מחלות עצים וקרקע, או לנזקיהם של מיני תוכים פולשים. כל החקלאים שאני פגשתי בחיי היו אנשים המורגלים בעבודה פיזית קשה במקצוע עם מרכיב קיצוני של חוסר וודאות ומרכיב קיצוני לא פחות של מזל (ובעיקר מזל רע). רבים מהחקלאים בארץ לא רק שאינם עשירים אלא מתקשים לסגור את החודש ואף נתונים בחובות. אם מסתכלים למשל על המושב שבו גדלתי  אפשר לראות שאנשים רבים שעסקו בחקלאות לפני עשרים שנה הפסיקו בנתיים לעסוק בחקלאות, בעיקר משום שנמאסו עליהם הקשיים, המצוקות וחוסר הוודאויות הכרוכים בתחום. במקרים אחרים, חקלאים מצאו עבודות נוספות, ובאופן אבסורדי מממנים את המשק החקלאי דרכן. לפני כשמונה שנים, באחת התקופות בהן שעזרתי לאבא שלי בדילול האפרסקים, נתקלתי במקרה בחקלאי שכן שעבד במטע המשמש שלו. את הבעת הפנים המיואשת עד אימה שבה ניסה להשביע אותי – "תברח מכאן, תעשה לעצמך טובה ואל תישאר במשק" – באמת שקשה לשכוח.

מפרספקטיבה שמאלית צריך לומר שהשיטה שבה עובדת החקלאות בישראל באמת אינה מוצדקת ואינה מוסרית. ייבואם של מאות אלפי עובדים ועובדות מחוץ לארץ בפרקטיקות של סחיטה וניצול, עליהן מנצחות חברות כוח האדם המרוויחות ממדיניות מושחתת של "דלת מסתובבת", הוא כל דבר חוץ מהגון או צודק. העדר מנגנון שמבטיח בפועל את זכויותיהם של אותם אנשים ונשים שמגיעים לעבוד בארץ הוא נבזות של ממש, וכך גם העדרו של מסלול הגירה והתאזרחות כדין. במובן הליטרלי ביותר של הביטוי, עובדים ועובדות כאלו נותנים מזיעתם להפריח את השדות או לבנות את הבניינים של הארץ הזאת, ולאלו מביניהם שמעוניינים בכך צריך לאפשר להתיישב בה כתושבים ובהמשך כאזרחים שווי זכויות, גם אם מוצאם אינו מאפשר להם "לעשות עלייה".

לבסוף, יתכן גם שאין הצדקה מוסרית לקיומה של חקלאות בישראל. אולם, כל עוד מתקיימת חקלאות, ומתקיים משרד חקלאות בממשלה, על המדינה מוטל להפסיק לפגוע באלו שעוסקים בתחום, ואף להתחיל לפעול באופן אקטיבי למען השמירה על זכויותיהם. על המדינה מוטל למצוא פתרון מערכתי צודק שיאפשר הן לעובדים החקלאיים השכירים והן לבעלי המשקים החקלאיים להתפרנס ולחיות בכבוד. רפורמה ושינוי מהותי של השיטה הקיימת הוא צעד חשוב ומחוייב, משום שהבעיה היא קודם כל בעיה מערכתית שהשתלבה כל השנים, ועדיין משתלבת, בסיפורים גדולים יותר על התיישבות או על הפרדה בין אוכלוסיות. במקרה של החקלאות, אותה מערכת שהנהיגה את שיטת ה"עובדים הזרים" כחלק מתהליך סגירתה של "ישראל היהודית" בפני עובדים פלסטינים תושבי הגדה המערבית בתחילת שנות התשעים, היא חלק מהמערכת שמפעילה היום את הדלת המסתובבת המושחתת, שמייבאת ומגרשת עובדים. עשרות אלפי השקלים שבעלי המשקים החקלאיים משלמים כ"היטלים" הוא רק אחד האמצעים שדרכו המערכת הזו דואגת לניטרולם של החקלאים, שומרת עליהם במצב כמעט מתמיד של היות על סף פשיטת רגל ובמיוחד הופכת אותם לתלויים בשיטה ובחסדיהם של סוכניה ופקידיה. ביטול ה"היטלים" הוא לא רק מינהל תקין וצודק – הוא יכול וצריך להיות צעד אחד ברפורמה רחבה יותר של הפיכת מערכת החקלאות בישראל להוגנת וצודקת יותר.   

6 תגובות לפוסט "על מאבק החקלאים"

  1. מאת דרור:

    תודה

  2. מאת רקאני:

    לא הכל סובב סביב פועלים זרים וגדר ההפרדה, ולא כל העובדים הם בראשות הנמלים.

  3. מבין ללבך דוקא את הזן החקלאים צריך לשמר
    אך משהוא מקולקל אצל מקבלי ההחלטות
    החקלאים כבר לא הקטר הכלכלי
    אין אדמה אין מדינה

  4. מאת בר:

    ינאי הנושא של ההטלים הרבה יותר מורכב מהצורה בה הצגת אותו חלק גדול מההטל הוא ביטוח ניזקי טבע והחלק של המועצה הוא לא כלכך גדול.
    מצד שני זה נכון שבענפים חקלאים רבים בעיקר ביותר קטנים לא מקבלים תמורה הולמת אבל זה בעיקר בגלל חוסר יכולת בהתארגנות של החקלאים, בגידולים גדולים (ושעוסקים בהם בעיקר קיבוצים) כמו אבוקדו, בננות, ותפוח כמעט ואין בעיה וכל הכסף הולך למחקר לפי החלטות המגדלים.
    וכן לצערי הרב כמישהוא שהוא גם חקלאי , וגם לקח ב10 שנים האחרונות חלק בהרבה מאוד מאבקי שמאל, השמאל הישראלי וויתר לחלוטין על כל המגזר החקלאי כחלק מהוויתור שלו על הפריפריה בכלל.

  5. מאת דוד:

    בר, ענין ההיטלים אינו מורכב במיוחד. ההיטלים מוטלים על החקלאים שאינם מקבלים כל תמורה , ומורגלים לגזירות וגזל מתחילת ההסטוריה החקלאית. מאז ומעולם נגזלו חקלאים ע"י אנשי זרוע אלימים ומשרתיהם הפקידים. עיקר הענין – העסקונה חיה על חשבון חקלאים קשיי יום, ואלו מצידם – עד לאחרונה "קונים" סיסמאות נבובות הבאות להכשיר את השרץ.
    מעט עובדות: היטל האבוקדו כמעט 200 ש"ח לדונם – גם אם הפסדת.- שילמת!שולחנות המגדלים הם חותמת גומי של המועצה.ע"ח סעיף המופ נוסעים העסקנים לחו"ל כולל אשל והוצאות ומוכרים לחקלאים הנאיבים לוקשים.
    אם תבוא לכנס שפיים מחר – אולי נצליח להאיר לך מעט מהעניין.

  6. מאת ליאור קינן:

    גם מצב החקלאות והחקלאים הוא כלי לניגוח המדינה? יש הרבה עוולות שמצדיקות ניגוח ואיסור על כניסת פועלים פלסטינים אינה אחת מהן. כניסתם לתחומי הקו הירוק מעצימה את הסיכון הבטחוני לי ולך. לעומת זאת, אשמח אם תספר אילו צעדים נעשו (אם נעשו) לעידוד עבודה בחקלאות בקרב צעירים ישראלים (אחרי/לפני צבא) או מובטלים. קוראים הרבה על חקלאים שטוענים שצעירים, מובטלים ושאר מועסקים בפוטנציה פשוט לא רוצים לעבוד בחקלאות. מה המצב לאשורו? ומה המקור לדעה שהמגזר החקלאי אחראי לבזבוז מים?

    ובלי קשר לדעות פוליטיות ולשאלות שהעלתי, ההיטל הזה באמת מגוחך. הלוואי שיימצא פיתרון, אבל בהתחשב בסדר היום הציבורי/ממשלתי ובאנונימיות של הסוגיה קשה לי להאמין בכך.

כתיבת תגובה