להיות מוסרי זה להיות לא פראייר

כותבים לא מעטים אוהבים לעסוק בפסיכולוגיה של שמאלנים, עיסוק שמקביל במידה מסוימת לחקירת גורמי המימון של ארגונים כמו בצלם או שוברים שתיקה. אחד מממתיקי השפה וחסידי האגרוף של "רשימות" אף הגדיל לעשות ודיבר על "הזדהות נפשית עם האויב". כמי שמשייך את עצמו לשמאל, אני רוצה להקדיש את הרשימה הזו לפסיכולוגיה של הצד השני. לא לפסיכולוגיה בגרוש, אלא לפסיכולוגיה בחינם. לא לפסיכולוגיה של הימין (שלעיתים נחשב בטעות להיפוכו של השמאל) אלא לפסיכולוגיה של המרכז.

ליברמן-לבני-ביבי-ברק, קונגלומרט מצלולי נטול הבדלים משמעותיים. אם תרצו, גוש פוליטי שאפשר להמשילו ל"גוש התיישבות" - מה שישאר שלנו בכל הסדר, מה שהוא הקונצנזוס, הפטריוטיות, מה שתמיד ישאר בשלטון. כדאי לזכור, שלא מול נוער הגבעות עומד השמאל בבילעין או בדרום הר חברון, אלא קודם כל מול הצבא, מול הקונצנזוס, מול המרכז. המחשבה על השמאל הזה מול הימין ההוא היא לא רק שגויה, אלא היא חלק מהאידיאולוגיה השלטת שמארגנת את המציאות כך שתאפשר לישון בשקט. מחשבה על שמאל מול ימין מעודדת את זחיחותו המוסרית של המרכז: "אלו קיצונים ואלו קיצונים ואנחנו דמוקרטיה נחמדת שיכולה לישון בשקט בזמן שמטוסינו… וכו' וכו'".

עמדת המרכז נחשפת באופן הברור ביותר כשהיא במגננה. ההתנסחות הפרדיגמטית שלה היא ב"הסברה", כלומר בהתמודדות עם הביקורת המוסרית על התנהלותה של ישראל. התגובות לדו"ח גולדסטון ולעדויות החיילים של שוברים שתיקה, התגובה לתמונות הגופות החרוכות מעזה, אלו הרגעים המובהקים של העמדה הזו, עמדה שהיא במהותה פרדוקסלית.

אבל לפני הפרדוקסליות, כדאי לומר כמה מילים על המצב ההחדש שבתוכו נתונה העמדה הזו. "מבוכה לכאורה" אפשר לכנות אותו. למה הכוונה? היום זה נראה ברור שאת ההיסטוריה הפוליטית של השנים האחרונות אפשר לספר דרך נארטיב של הקצנה שיכול להתנסח בכמה וכמה אופנים,. למשל כך: הקצנה דרך ניסוי וביסוס החיסולים, בניית הגדר וחסימת הכבישים, חומת מגן ו"מבצעי ההבלגה" בעזה 2004-2008 (מאות הרוגים),  בואך לבנון 2006, ושיא הדמים האחרון של (מחק את המיותר:) "טבח חנוכה"/"עופרת יצוקה", שהיה גם שיא תיאורטי של הצדקת פשעי מלחמה, של השרצת כשרים. ה"מבוכה לכאורה" של המרכז נובעת מהשילוב בין  הקאמבק של פשעי המלחמה והעמקת האפרטהייד לתהליך של עליית האינטרנט וקלות התיעוד. השכלולים באמצעי הייצור, ההפצה והצריכה של המדיה, יצרו מצב חדש שבו פחות מעשי זוועה חומקים מן העין.  דובר צה"ל יכול אולי לחסל ממוקדות טקסט – דוח עדויות חיילים מעזה למשל –  אבל מניעת שידורו והפצתו של  תיעוד וידאו שנעשה על ידי נערה פלסטינית (ובו רואים חיילים היורים ברגלו של פלסטיני כפות) היא פעולה מסובכת הרבה יותר. במצב שנוצר, אפילו בלב המאפילייה, לא אצל הערבים באל ג'זירה, כאן -  בתקשורת הישראלית של ינואר 2009 – היה אפשר לצפות בגופות חרוכות. במצב שנוצר, המסבירים והמצדיקים, אנשי המרכז, צריכים להתמודד עם סרטי וידאו שבהם נגלה, זהוב על גבי שחור, הדרן של פצצות זרחן מעל שכונות בעזה. סוג ההתמודדות הזה הוא חדש.

המצב החדש מבליט את המהות הפרדוקסלית של עמדת המרכז. זוהי עמדה  פרדוקסלית משום שהיא מדברת בשני קולות: היא מכחישה את הטענות נגד ישראל  ומצדיקה את המעשים שהטענות הללו מייחסות לישראל. זוהי רוח הדברים: דו"ח גולדסטון לא אמין. גולדסטון הוא יהודון. החמאס ירה במטרה להרוג אזרחים. למה לא גינו את החמאס. שמונה שנים ישראל הבליגה. החמאס התחבא מאחורי אזרחים. אין בררה במלחמה הורגים. כל מדינה ריבונית הייתה עושה אותו דבר. מי שמבקר אותנו צבוע. מי שמבקר אותנו מזדהה עם האויב.

 בכמה וכמה מקומות, למשל בתגובות לפוסט הזה, עידן לנדו הצביע על המתח שבעמדה הזו: מי שטוען שהעדויות לפשעים הן מזויפות מרגיש לא בנוח עם סוג המעשים שנחשפים בהן.

אבל לא רק שאין בעיה להחזיק בעמדה פרדוקסלית (הפסיכולוגיה בגרוש אומרת: כולנו מחזיקים בעמדות כאלו), הפרדוקסליות  המסוימת הזו היא זו שמאפשרת למרכז הישראלי לכונן את זהותו. במילים אחרות, היכולת להיות נגד פשעי מלחמה אבל בעד מחיקת שכונות בעזה היא, אם תרצו, מה שמגדיר את המרכז הישראלי. מה שהמרכז מעוניין בו הוא להיות עם ולדמיין בלי, להיות אפרטהייד ולדמיין דמוקרטיה. פיצול האישיות הוא מה שמאפשר לפנטז. אולי קצת כמו בסרט האחרון של קוונטין טרנטינו: בטח שאנחנו מרגישים לא בנוח עם מה שאנחנו רואים ובטח שאנחנו חושבים שזה מוצדק. הרבה יותר מהשמאל, העמדה של המרכז היא באמת עמדה מורכבת: אנחנו יהודים במזרח התיכון. אנחנו מוסריים, אבל גם לא פרייארים. למעשה, ככל שחושבים על זה יותר, להיות מוסרי זה בעצם להיות לא פרייאר.

ככל שחושבים על זה יותר, הכחשת המרכז את פשעי המלחמה תוך כדי הצדקתם היא הבולטת בשורת פרדוקסים שמרכיבה את זהותו של המרכז: אנחנו בעד חלוקת הארץ אבל נגד הפסקת הבנייה בהתנחלויות; אנחנו בעד משא ומתן אבל אין פרטנר; אנחנו לא רוצים לשלוט בעם אחר, אבל אין לנו בררה; אנחנו דמוקרטיה אבל מדינה יהודית.

  

20 תגובות לפוסט "להיות מוסרי זה להיות לא פראייר"

  1. מאת אסתי:

    המרכז הזה עליו אתה מדבר הוא בעצם ימין.
    הוא לא קורא לעצמו ימין ונעלב כשאומרים עליו ימין (ראה מאמר מערכת נעלב של עורכת גלובס הערב בו היא מנסה להסביר צנזורה פוליטית שלה תחת הכותרת – "אני ימנית, אני?")
    (http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000475057)

    אבל ההשקפות המדיניות, החברתיות והמוסריות של אותו מרכז הן ימין מפורש.

    וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר.

  2. מאת avivsky:

    ינאי,
    לטעמי הניתוח שלך נעצר מבלי לרדת לעומק העניין.

    נכון יש פראדוקס במרכז. נכון, זה לא סתם פראדוקס אלא השלמה – תמיכה – עם מעשים שמנוגדים למה שהוא לכאורה האני מאמין המוסרי של המרכז הישראלי. הפרדוקס הזה הוא כל כך חריף עד שהוא מביא להקצנה הולכת וגוברת של האלימות הישראלית.

    לטעמי חסרה אצלך – אם אתה באמת מעוניין בפסיכולוגיה של המרכז – התייחסות לשאלה "למה זה כך?". איך יתכן שציבור כל כך גדול (ואני מוכן לכלול כאן אפילו את אנשי התקשורת והפוליטיקאים) משלימים עם המעשים שתיארת ועם אווירה ציבורית שונאת/גזענית/פחדנית.

    הניתוח הנוכחי שלך נושא טעם של בוז – "תראו את המרכז והסתירות הפנימיות שלו". זכותך כמובן ואולי יש טעם להצביע בפני השמאל המתנדנד על העיוורון וקהות החושים של המרכז.
    אבל אם אנחנו רוצים לתקן כאן משהו, נצטרך לגרום לשינוי במרכז ועל מנת להצליח לעשות זאת אנחנו צריכים להבין אותו הרבה יותר לעומק.

    איך יתכן שתפיסת המציאות הפראדוקסלית הזו רווחת כל כך? איזו תחושת איום גורמת לאנשים להתחפר כך ואלו צרכים עמוקים הם פוחדים שיפגעו אם יודו במה שהם מסרבים להודות?

    אחרי שנבין את זה נוכל אולי גם למצוא איך להביא שינוי

    אביב

  3. מאת אסתי:

    אני לא חושבת שהתיאור והניתוח הזה אופייני דווקא לישראל. אני חושבת שזה חלק ממגמה עולמית של גלובליזציה, של אובדן ערך האדם כפרט בחברה, של היעלמות הסולידריות, של השטחת הכל במגרת הפוסטמודרניזם, של זילות התרבות והפיכתה למנוף כספי (במקרה הטוב), של כשלון מערכת החינוך (זה דווקא אופייני לארץ), של חוסר מנהיגות ערכית (ויותר מנהיגות אם אפשר לקרוא לזה ככה – כלכלית)
    בקיצור, זה חלק ממהלכים חברתיים ופוליטיים עולמיים.
    ולכן השאלה למה לא ממש רלוונטית לניסיון למצוא לזה פתרון.

  4. מאת נועם:

    כדאי מאוד להציץ בשפע החומר שמביא לנו אייל ניב בבלוג שלו "אמת מארץ ישראל":
    http://eyalniv.wordpress.com/2009/09/25/but_we_told_u/

  5. מאת ינאי:

    אני לא בז לעמדה הזו ולא מתנשא מעליה.
    אני מודאג וחושש מפניה. אם זה היה הרושם שהתעורר, אז אני לוקח אחריות על טקסט שלא כתוב טוב. אגב, אני חושב שגם בעמדות פוליטיות שמאליות, למשל זו שלי, יש סתירות ומתחים (ואני לא חושב שזו כזו בעיה גדולה). אלא שאצל השמאל והימין העמדות הללו לדעתי לא משחקות תפקיד חשוב בהגדרת המקום שממנו מדברים וזה מה שניסית לטעון. זאת לא הייתה רשימה כדי לטעון שהעמדה הזו מלאה חורים, ושאם רק ננופף בפני אנשי המרכז בעובדות באופן ברור יותר הם יתפקחו. מה שניסיתי לעשות הוא להצביע על האופן שבו הפרדוקסליות הזו משרתת את העמדה. בכל מקרה, כפי שציינתי, זו אפילו לא פסיכולוגיה בגרוש – התרשמות שלי שמצריכה עוד מחשבה ובטח אפשר לנסח אותה יותר טוב. לגבי שאלת השינוי אני באמת לא יודע. אני גם לא בטוח שאני מקבל את ההנחה שלך על תחושת איום שעומדת בבסיס העמדה הזו ועל כך שאם נבין אותה יותר טוב נוכל לשנות משהו.

  6. מאת ינאי:

    תודה על הלינק המצוין.

  7. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    ואפילו אתה אומר כי הניתוח שלך (שאינו מובן ורצוף סתירות) אינו ראוי אפילו למינוח פסיכולוגיה בגרוש. אז בשביל מה הטרחה? שב וכתוב על משהו שאתה מבין בו ועשה זאת באופן בהיר.

  8. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    על טענה לפרדוקסים אבל אתה לא מביא ולו אחד כזה. למשל אתה טוען כי ישנן טענות השוללות את אמיתות העובדות שמציין גולדסטון ובאותה נשימה מצדיקות את הפעולות במידה והיו כאלה. אין לי מושג האם יש לך הכשרה פורמלית בלוגיקה. זה לא פרדוקס. או דוגמה אחרת שלך: "היכולת להיות נגד פשעי מלחמה אבל בעד מחיקת שכונות בעזה"
    פשע מלחמה היא הגדרה משפטית ובהחלט יתכן מצב בו שני חלקי הטענה מתיישבים. למעשה אליבא דאנשי המחלקה המשפטית בצהל הם עשויים להתיישב. יתכן שהם טועים אבל ודאי שאין פה פרדוקס.
    הקיצר הפוסט הזה הוא דמגוגי.

  9. מאת אור ברקת:

    נראה לי שיש מידה של דמגוגיות בשינוי האמירות אותן אתה תוקף לפני תקיפתן. אבל זה רק אני

  10. מאת דני:

    בסוף היום הפתרון הנו גזעני אנטישמי. היהודים שונים מכל עם ולשון. בכל העמים תהליך דימוקראטי מוציא את ה"טוב" כמו שגורג' בוש אמר לנו. כאן בגזע הזה רובם רעים רצחניים וייקבלו את עונשם. לא בעצם כבר היו אומות כאלו: כולם יודעים מי: באירופה – מרכז, ואסיה – מזרח וכולם יודעים את העונש. אכן, הצנטריפוגות בנתז וקום מסתובבות. אז אנחנו לא גזענים סתם אנחנו וגולדסטון מהטובים. אנחנו בעצם היורשים של נביאי החורבן. רק שאלו לא הסתובבו כמה חודשים בהולנד ביחוד בהאג וליקקקו לכל מה שזז, מעניין למה. ואת הדוחות שלהם לא פרסמו באשורית בבלית או מצרית. ולא קבלו מענקים מקרן ויקינגית [ אנכרוניזם כאן ] ועוד דבר לא עשו נביאי החורבן לא יצרו רושם ולו לרגע, והם הקפידו על כך, שהם איך לומר, לא נעים, מזדהים עם אשור בבל מצרים ואדום, על רושם אני מדבר. גם לא זכור לי עדויות שלהם בבתי דין אשוריים בבליים וכ"ו.
    אני איש מרכז אבל מה לעשות לא נכנס לקופסה שכאן בונים עבורי. נתחיל מהסוף שלא קראתי לא כאן ולא בלינקים של "הטובים" שנשפכים ממחשבי. אני לא רוצה מדינה דו-לאומית ולו רק מהסיבה ששבוע אחרי שתקום, יום או שעה בעצם, תתחיל מלחמת מחתרות ערבית יהודית רצחנית שעוד לא הייתה כמותה. זה יש כבר אז מה חידשנו? אני גם לא עובר קו ירוק לא מבקר מעבר לקו. לא קונה מה שאני יכול מהתנחלויות. בני לא לקח עבודה בברקן אבל הולך למילואים בשמחה. אני בכלל חושב שפינוי עזה היה אחד המעשים הציונים הגדולים שהסכמי אוסלו גם כן ושצריך להתחיל בפינוי התנחלויות, עכשיו מייד. שני בני חזרו ממילואים עם מתנות מנשות המחסומים וגם הם בדעתי. ולבסוף לעניין. אני חושב שלו כל הגאונים שכאן ובלינקים היו משקיעים באמת בעם שלהם, באמת באמת. לו כל מסתובבי חו"ל וקוראי להחרים, כמו למשל משה מירושלים שמקבל כסף טוב עבור סמינר לדימוניזציה של ישראל בטרודיים. או הליצן מבאר – שבע, דור שני קביעות אקדמאית, לו כל אלו היו פונים לעם ברחובות במועדונים יום יום שעה שעה המשיח לא היה בא ושלום לא היה נופל משני צידי הקו הירוק אבל אולי היה טיפה טוב יותר, אולי לא. ראו כל אחד יודע חרם = אבטלה ולרבים מהדורשים אותו חוזה קיבוצי ומשכורת שמנות באקדמיה [אני יודע לא לכולם ] גם אצלי זה יוצר שנאה אדירה למחרימים זה יעזור להשיג דברים בקייץ במקנדינוויה קולות בארץ זה לא מביא, להפך. אבל נחמד יותר להיות צדקן נרדף ו[ גם לפעמים משתלם ] מאשר לנסות לדבר לעמך יום יום וגם לא בטוח שזה יצליח וגם ברור לי שאתם לא יודעים איך. רשימת פשעים שהולכת טוב בגארדיאן לא תעבוד בשוק פ"ת או התקווה וגדעון לוי ועמירה הס לא ישכנעו איש בדרום תל-אביב.
    וחוג קוראי וחושבי כמו הבלוג הזה הנו כמה מאות וזהו. פחות בכי על עזה [ יש מה לבכות, והרבה, בודאי ] ויותר הזדהות עם שדרות ודיבורים עם העם אולי יעזרו, בכל מקרה לא יזיקו. חוץ מזה אל תגידו שיש רעב או היה רעב בעזה, זה המקצוע שלי וגם האו"ם אומר שאין ולא היה רעב. ובאשר לתרופות? דו"ח האו"ם אומר שיש ומרוב תרומות יש בלגן ובזבוז תרופות וכבר לא ידוע מה יש ברצועה ומה אין. אסון אנושי? בודאי ! אחריות מוחלטת של ישראל? בודאי לא.
    נקווה שהעסק ירגע. דבר אחד בטוח גולדסטון ודומיו לא רוצים להרגיע אין לו ולדומיו כלום מרגיעה. אני חושב, מכמה מילים מוחלפות, שרוב האנשים כאן בין הים לירדן יהודים כערבים רוצים פתרון סביר והגון ולא צדק שיפוטי מוחלט. פתרון אולי ניתן להשיג, צדק מוחלט? כולנו נהיה חררה רדיואקטיבית כשיגיע.

  11. מאת avivsky:

    בתגובה הקודמת שלי שכחתי להודות לך על כתיבתך – אז תודה על התגובה.

    כשאני מדבר עם אנשי ימין/מרכז אני רואה את תחושת האיום בצורה מאוד ברורה. פחד גדול לוותר על ביטחוניזם. פחד גדול להודות שאנחנו לא זכים וטהורים. פחד גדול להודות בחטאי הציונות ובמחיר שהיא דורשת מאיתנו היום.

    אביב

  12. מאת דני:

    ואני לא רוצה להיות צודק אני רוצה לחזור לקו הירוק ולראות שתי מדינות, שבהכרח ישתפו פעולה מתפקדות עם, נניח, רק הרוג שנים בשנה מפעולות איבה. מה יוצא לך מזה שאתה מגלה בי ומפרסם זאת, ואולי נדמה לך שאתה רואה, פחד לוותר מביטחוניזם. מה זה בכלל ביטחוניזם. זכים וטהורים? איש קש המצאת ועכשיו אתה מכה בו. זכים וטהורים – מי, אנחנו ? עצור אנשים ברחוב ושאל? סדום ועמורה [ באמת בלי ציניות ] שוויץ לעומת מה שהולך כאן. ראית שמעת אחד שחזר ממילואים או גמר שרות ואמר שצה"ל זך וטהור. חטאי הציונות? כאן נפלת, עברת על כל מדינות האו"ם ואותנו סימנת. "והמחיר שהיא דורשת". שמע חכם, עכשיו ברצינות, היטלר שרף צוענים ויהודים. בסוף היום, מאז ומעולם יהודים היו במזרח אירופה ומרכזה כצוענים. נכון, היו שחיו באשליה היו שחיים כך היום, כולם הלכו על קרח דק. מתחתיו תהומות. יהודיי ונצואלה כבר אמרנו? בריטניה? – יום בהיר: משבר אמיתי, אבטלה עצומה, חוסר אשראי, מי יעשו המוסלמים קוראי ה"גארדיאן" באנגליה ליהודים? מי ילך איתם? אתה יודע? אתה בטוח? יום אחד לפני שנים מעטות ראיתי בגן ציבורי לא רחוק מתחנת הרכבת בציריך שוטרים דוברי גרמנית מכים צועני. ילד הייתי ובגרתי מלחמות ומילואים עברתי. כאלו מכות עוד לא ראיתי. פליטים נוצריים ארמיים מסוריה בשוודיה ראיתי. יש עוד דוגמאות. אני מוכן לשלם המון ועוד יותר לא לחיות תחת החמאס וחוקי השריעה בארץ-ישראל או להיות פליט באירופה. זה כרגע מה שמציע לי החמאס. אילן פפה עבר לאנגליה – אני מניח שהוא שילם ומשלם ועוד נחייה ונראה. המחיר אינו חייב להיות מות ילדים מכל עם, חורבן עזה וכ"ו בהחלט לא בודאי לא. משום כך שמחתי כישראל יצאה מעזה. מה שקרה בהמשך לא קרה רק, אני חוזר, גם אך לא רק! בגין ישראל. יש הרבה רוע בעולם וטיפשים בצד השני חשבו שאני אילן פפה שאני אסע מכאן. נו טוב התוצאות ידועות. לעם היהודי בארץ ישראל יש זכות מוקניית כמו לכל עם ולשון להגדרה עצמית בארץ-ישראל. זה נוהל, מנהג, חוק אוניברסלי. אם תקדים אמירה זו לכל תביעה שלך ושל השמאל הישראלי בכללו מהעם הישראלי היהודי: לסגת, לוותר, לשוב לקו הירוק, לשלם פיצויים לפליטים האומללים וגם לפליטים מארצות ערב. הסיכויים שלך שלי ושלנו לרוב דימוקראטי יהודי לרעיון ולמעשה של עתיד טוב כאן בארץ מחולקת עם ירושלים מחולקת לשני עמים משתפר. עם תמשיך למנות את חטאי המרכז ימין ולעשות להם פסיכולוגיה בגוש במקום לשכנע אותם שאנחנו כבר חיים במדינה דו-לאומית וזה רע. אם לא תמצא דרך דימוקראטית לשוב לקו הירק אז, איך אמרת: המחיר הנדרש יהיה איום ונורא וכולם ישלמו. אני ? אני תמיד אהיה יחד עם עמי בטוב וברע, פטריוטיות אינה המצאה יהודית, שאל את הנורווגים, השוודים, הספרדים והאירים אבל היא מתאימה לנו הציוניים. על השמאל הישראלי לחפש ולמצוא דרך להמון העם היהודי הישראלי ולא כמוך בבלוג שלך למצוא עליו אמיתות פסיכולוגיסטיות בפרוטה.

  13. מאת אזרח.:

    בשלט רחוק וקרוב.אתה מדבר מילים יפות ונכונות לרוב,אבל המדיניות של ישראל היא אחרת.המדיניות הישראלית מעבירה את הסכסוך לפסים דתיים.

  14. מאת דני:

    שלום אזרח
    מה איכפת לי דתי חילוני. יש דתיים יהודים שבכלל מוכנים לוותר על המדינה. אז אולי מבחינת אנטי-ציוניים מסלול דתי זה טוב? דתי ערבי זה רע?, אז איך מקטינים זאת. איך משיגים קולות בכנסת? על מה מוותרים? מה מדגישים?
    איך מונעים ולו חלק מהאסון. תראה בחיי שאיני רוצה להתגרות ואני מבקש סליחתך מראש. השגיאה שתקנת חשובה? מה כאן מבחן כתיב ? מ-צ בשכנות, יצאה שגיאה. בסדר. שולט לא שולט איך מפסיקים התנחלויות? איך בונים מחדש את איזור התעשייה בארז? עם הרש"פ בלי הרש"פ עם החמא"ס בלי? עם שלט גדול ענק עצום בערבית ואנגלית שזה טובה אישית מהביברק אבל תהיה עבודה לכמה מאות בני אדם. גולסטון יביא עבודה? גולדסטון יעשה שלום? מה הדבר הזה. לרשום עוד חטא או פשע של ישראל. עוד חייל שהכה ערבי זה טוב למי שרוצה לבנות דילגיטימציה של ישראל. להעניש, לעשות צדק מוחלט. לוב באו"ם תעשה צדק וסומלי תשפוט פשעי היהודים. זה ירפא ילד חולה אחד? יביא משכורת לעזתי אחד? אולי עם רשימת פשעים קצרה יותר ודברי פיוס לישראלים נוכל לשכנע ישראלים ולהשיג דברי אמת.?

  15. מאת שאול:

    דוחה ובורות מביכה. כפי שכבר כתבו לך למעלה פרדוקס לוגי ודאי שאין פה. המונח אליו כוונת הוא דיסוננס קוגניטיבי. אלא שבאופן הפוך לטענתך דיסוננס קוגניטיבי חזק יותר ככל שהעמדות של האינדיוידואל מתרחקות מהמרכז. במילים אחרות, ככל שאתה קיצוני יותר (ימני או שמאלי) חווית הדיסוננס שלך עוצמתית יותר. לשון אחר, רמת הדיסוננס שאתה אישית חווה, קרוב לודאי חזקה יותר משל מצביע קדימה ממוצע. מכאן, התאוריה הקטנה שלך היא גיבוב של שטויות. מצד שני אתה יכול להתנחם בכך אצל החברים הימניים של אביבסקי המצב שונה. שווה לערוך מחקר קטן על החברים של אביבסקי

  16. מאת שאול:

    באופן חלקי. הנה מה שחסר:
    דוגמה טובה היא המתח שעידן טוען כי ימניים ממנו חווים ולמעשה, לפחות לפי הגישה המדעית, עידן חווה אותו הרבה יותר מאחרים. אתה ועידן פאציפיסטים ברמה כזו או אחרת. מצד שני אתם יודעים היטב כי ללא השיטות בהן צהל נוקט יש סיכוי לא קטן שבעת שאתם יושבים בבית קפה תיפול לכם רקטה על הראש או שאיזה בחור צעיר במעיל יתפוצץ לידכם ויחריב לכם את הלפטופ. זה יוצר חווית דיסוננס חזקה. הפתרון של הדיסוננס, בדיוק כמו בניסוי הכת המפורסם של פסטינגר הוא בהעצמה של האמונה הפאציפיסטית ובהגברה של פעילות הגיוס לאידיאה אותה מייצגת הכת (כתיבה אינסופית בבלוגים והשתתפות באינספור קבוצות דיון והפגנות).

  17. מאת איריס:

    ההכחשות הן חלק מהמלחמה, ונעשות ביודעין, לדעתי. כלומר אתה מייחס תמימות יתרה לאנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים ועושים, למרות שאתה לא שותף לעמדתם, כדאי לנתח אותה מציאותית.

    כאשר מצדיקים את מה שאתה קורא פשעי מלחמה, התגובה הרציונאלית הראשונה היא החובה להכחיש, כדי ש"לא יתפסו אותנו", ואז בדרך אגב מסבירים, גם אם תתפוס אותי על חם, יש לי הסברים וצידוקים.
    זה מאד דומה לכל אדם שעומד בפני אפשרות הרשעה (ילד בגן עם צעצוע של חברו ביד, או גנב בחנות מכולת), מי שרציונאלי מכחיש ומצדיק באותה עת.

    לכן אני ברוב המקרים חושבת שהויכוחים בסגנון עידן הם אולי משוננים ומחודדים אבל הם סימולציה במקרה הטוב של ויכוח אמיתי.

    אתה אומר זה כן קרה וזה לא מוצדק
    הם אומרים זה לא קרה וזה כן מוצדק.

    ויכוח שגרתי בכל גן חובה בבוקר. לא פרדוקס ולא דיסוננס, סתם עימות רגיל. זה אומר חציה שלי וזה אומר כולה שלי, אתה מכיר ? אם לא תציץ, בבא מציעא או משהו כזה. "שניים אוחזין בציצית, זה אומר…" וגומר. קלסיקה ממש.

    הפוסטים האלה יוצאים מהנחה שיש קורא תיאורטי בישראל שאין לו דעה, שהוא נגד פשעי מלחמה, ושזה יטה את דעתו. אין כאלה אנשים, אולי שניים, וחבל להתאמץ עליהם לדעתי העניה כמובן.

    אבל כן חשוב ללבן לעצמך את עמדתך, והפידבק אולי עוזר. או שלא

    .

  18. מאת ינאי:

    איריס, הפידבק עוזר מאוד, וגם מעניין. תודה. הויכוח בסגנון הגן הוא נקודה טובה. אבל אני לא יודע למה את אומרת שהוא סימולציה ולא ויכוח אמיתי. לצערי, רוב הויכוחים הפוליטים שיצא לי להיות מעורב בהם התנהלו בערך כך. אולי זה רק אני. מצד שני, אני יודע שלהרבה אנשים יש חוויות דומות מויכוחים פוליטים לא וירטואלים (

    חוץ מזה, לא השתכנעתי שהעמדה שלי היא תמימה. הפוסט הזה הוא לא על מי שמתכנן, מנהל ומרוויח מהתוקפנות הישראלית. שישראל הרשמית היא רציונלית וצינית באופן מקפיא דם.
    הפוסט הזה הוא על אנשים שיצא לי לקרוא, לדבר ולהתווכח איתם. אלו אנשים שמחזיקים בעמדות קרובות ודומות לזו שתיארתי (בשחצנותי הדוחה ובבורתי המביכה), ואני חושב שזה לא נכון לייחס להם מניע של גנב שנתפס ומנסה להכחיש ולהצדיק את מעשיו. לדעתי אלו עמדות מורכבות יותר שמכילות הזדהות אמיתית עם שתי עמדות שלכאורה מנוגדות.

    לגבי המטרות של הפוסט הזה. צדקת בסוגית ליבון העמדה. לפחות במקרה של הפוסט הזה.תוסיפי לזה גם תסכול וקיבלת את הרוב. ביחס לכל שאלת הויתור על שני האנשים שאולי ישנו את דעותיהן – אני אמביוולנטי לגבי זה. ראשית, למה חבל להתאמץ? האם זה מזיק (יכול להיות שכן, אני לא יודע)? שנית, גם אם נניח שאי אפשר לשכנע אף אחד, אפשר בוודאי לחשוב על קהלים אחרים ואפקטים אחרים שטקסטים מהסוג הזה פונים אליהם או מנסים לעורר אותם. מבחינתי יש כאן באמת בעיה שתובעת הסבר וליבון.

    לגבי כל עניין הטרמינולוגיה שהעלו כמה קוראים -אני מקבל את ההסגות מהשימוש ב"פרדוקסליות". מצד שני, אני לא אוהב את "דיסוננס קוגניטיבי" ואני גם לא חושב שהוא מתאים כאן במיוחד..

  19. מאת איריס:

    העיקר שאתה נהנה :) )

    אני לצערי משתכנעת שרוב המתווכחים שמייצגים כביכול עמדה מוסרית ציונית, כלומר, זה לא קרה ואם כן, אז בטח זה מוצדק, הם בדיוק "הגנב שנתפס" אלא שכמותו, הם ממש לא מרגישים גנב, להיפך, והויכוח חוזר לשאלות הבסיסיות שבהן כניראה קשה יותר לשכנע, והן גם לא בתחום המוסר והאתיקה.

    עד שרואים כמה אפקטיבית הטענה של ילד, שעומד מולך בעוז, עם השלל ביד ואומר "לא לקחתי" לא מבינים את הרעיון. מזה למדים, שאם אתה נחוש מספיק, וחוצפן, ומשוכנע כבר במה שמכרת לעצמך, תוכל אפילו להיתפס במצלמת וידאו לוקח את השלל, וזה לא ישנה כלום. במצבים האלה מדובר רק בעניין של כוח. כלומר, אין מה להתווכח או לנסות לעורר את המצפון של הנתפס הטוען לחפותו, אלא להפעיל כוח שיאלץ אותו להפיק הצהרה התואמת את המציאות. אחרי שמענישים, יש אולי תקווה שהשיח ישתנה מהכחשה להצדקה, וכבר זזנו צעד.

    נסה לעמוד מול ילד מניפולטיבי שלא ממצמץ, ומתעקש שאין לו ביד כלום. ואחרי שהוא כבר לא יכול הוא מייד יאשים אותך ויתחיל לבכות ולצווח ולגרום לך להצטער על ההערה ושבכלל נכנסת לזה. והמתוחכמים יותר מאיימים על עדים, ואז את ניצבת מול שלושה ילדים שמאשרים בתוקף שמה שנתפס בידו של חברם לא קיים, ואולי את הוזה בכלל ? השווה לפסטיבל גולדסטון….

    הכיבוש משחית :) )

    מכל מקום, לגבי אנרגיה לבזבוז על שני אנשים, סתם אמרתי, אני בהחלט מבזבזת על פחות מזה, במספר קוראי הבלוג שלי.

כתיבת תגובה