קרלו שטרנגר והפסיכולוגיה של הכובש

באופן אישי, באמת שאיבדתי את הסבלנות כלפי אותם "שמאלנים", שגם בישראל של 2009 (אחרי החיסולים, אחרי הגדר, אחרי "עופרת יצוקה") מסרבים להוציא את צווארם הענוג מהעיסה החמימה והמרגיעה של מסגרת המחשבה הסימטרית. מי שחושב על מה שקורה בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל של 2009 במונחים של סכסוך או מריבה חושב במונחים סימטריים ולא אקטואלים. תפיסה סימטרית המתעקשת על מסגרת ההמשגה של "סכסוך", מתעלמת מכך שמה שקורה בפועל בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל אינו סכסוך או מריבה, אלא דיכוי ואפרטהייד. אבחנת העומק שבין "דיכוי" לבין "סכסוך" חשובה, משום שנגזרות ממנה מסקנות פוליטיות שונות לחלוטין. אפשר כמעט לומר שבשנים האחרונות, הקו הפוליטי הקונקרטי שמתחה האבחנה הזו היה בין אלו שהתנגדו בתוקף ל"מלחמה" על צורותיה השונות לבין אלו, שבהשתמשם במגוון שלם של טיעונים, הצדיקו אותה, תמכו בה, היססו ביחס לנחיצותה או שתקו למולה.

צורת החשיבה הסימטרית אופיינית לכובש הנאור, זה שמוכן להכיר בקיומם של הנכבשים ואולי בזכויות כאלו או אחרות שמגיעות להם, אבל בתפיסת העומק, מעבר למס שפתיים, מסרב להכיר באמת בקיומו של הכיבוש ובמשמעויות הנגזרות ממנו, ובכלל זה היקף הזוועות שנעשות בשמו והפריבילגיות שהוא עצמו, ככובש, נהנה מהן. אין זה מפתיע אולי, שמנסחיה ואינטלקטואליה של תפיסת הסימטריה נוהגים לכוון את חיציהם המושחזים ביותר דווקא שמאלה מהם, כלפי השמאל ה"רדיקלי", השמאל ה"לא ציוני", או סתם כלפי השמאל שמתנגד באופן רם ועקבי למדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. את השמאלנים הללו טורחים הסימטריקונים, שמעידים על עצמם פעמים רבות שהם "נגד הכיבוש" או "בעד שתי מדינות", לאפיין באמצעות שורה שלמה של תיאורים ושמות פעולה [מחק את המיותר:] נאיביות, אופנתיות, פוסט מודרניזם, שנאה עצמית, אוטופיזם, חוסר התאמה למזרח התיכון.

מאמרו של קרלו שטרנגר ב"הארץ" מלפני יומיים מדגים היטב את צורת המחשבה הסימטרית ואת הסגנון הטיעוני הנלווה אליה בדרך כלל, ובכך מבסס את מעמדו של שטרנגר בפנתיאון המאוכלס בצפיפות של "השמאל המפוכח". באופן מוצהר, שטרנגר מנסה להסביר במאמרו מדוע "השמאל בישראל נעלם". טענתו המרכזית בהקשר זה היא שאותו שמאל "חדל להתקיים משום שלא סיפק תמונה מציאותית של הסכסוך". הוא מסביר, כי במקום להכיר במורכבותה של המציאות בחר השמאל לעצום את עיניו ולהתעקש על ההנחה היחידה שעמדה "בבסיס האידיאולוגי שלו": "אם נציע לפלסטינים מדינה בשטחים שנכבשו ב-1967 – יהיה 'שלום עכשיו'".

אבל האמת היא שלמרות המטרה המוצהרת של המאמר, קשה להשתחרר מהרושם כי מה שבאמת מעניין את שטרנגר הוא לתקוף את המיעוט היהודי שמאשים את ישראל, ולא את הפלסטינים, באחריות למצב. יותר מחצי מאמר מוקדש לביקורת של מה ששטרנגר מכנה "הפרשנות השמאלית הטיפוסית". פרשנות זו, לפי שטרנגר, "בנויה על הנחות פסיכולוגיות מפוקפקות: אם רק נהיה נחמדים לכל בני האדם באשר הם, כל העימותים יגיעו לקצם. בכך מתעלמים מן הצורך האנושי בשליטה ובמערכת אמונות המעניקה לאדם תחושת ערך עצמי. וכך, במעטה של הומניטריות, גישה זו מניחה, שלקבוצות לא מערביות אין רצון משלהן וכל פעולותיהן, רגשותיהן וצורכיהן הן תגובה על המדיניות המערבית".

עד כמה זה מעניין שבישראל של 2009 (כלומר, אחרי הרצח של מפגין בבילעין, אחרי הייבוש של כפרי הגדה, אחרי הזרחן על עזה, אחרי חוק האזרחות) שטרנגר, שמעיד על עצמו שהוא מתנגד לכיבוש, מקדיש את מאמרו לא להקצנה בדיכוי הישראלי או בגזענות הגואה, אלא בוחר להתעסק דווקא בפסיכולוגיה של המיעוט היהודי שמאשים את ישראל בסרבנות שלום? עד כמה זה מעניין שבמקום לאזור אומץ ולהישיר מבט אל המציאות הקשה (התעללות בעצירים פלסטינים, גירוש חקלאים מאדמותיהם, הרעבה מתמשכת של יותר ממליון בני אדם, שתי מערכות חוק נפרדות) בוחר הפרופסור לפסיכולוגיה, בצעד שאין להבינו אלא כצעד השלכתי – לתאר את הפסיכולוגיה הפטרונית כביכול של אלו שתוקפים את ישראל? בחירה זו של שטרנגר אינה מעניינת במיוחד. היא מהווה ביטוי ל"פרשנות קונפורמית טיפוסית", שנוסחה בשנים האחרונות אינספור פעמים בידי מוכשרי ורהוטי הפובליציסטים של הממסד.

מה שמעניין יותר הוא שאם מחלצים את הנארטיב ההיסטורי שמקופל בין שורותיו של שטרנגר, אפשר להיווכח שגם אצל הסימטריקונים, התפיסה הסימטרית פעמים רבות אינה סימטרית כלל וכלל. כך כותב שטרנגר בבואו להסביר מה בדיוק השתבש ב"תהליך השלום": "אחרי הסכם אוסלו חינכה הרשות הפלסטינית את ילדיה באמצעות ספרי לימוד אנטי-ישראליים, מהם אף בעלי מסרים אנטישמיים. פיגועי ההתאבדות ב-1996 לא נמנעו (יש שאומרים, אף נתמכו) בידי יאסר ערפאת. לריסוק השמאל לחלוטין גרמו הכישלונות בקמפ-דייוויד ב-2000 ובטאבה ב-2001 ופריצת האינתיפאדה השנייה".

כדאי לשים לב, כי מן הנארטיב ההיסטורי הקצרצר הזה משתמע שישראל "נתנה" לפלסטינים את הסכמי אוסלו והם מצידם כתבו ספרי לימוד אנטישמים ושלחו את יחיא עייש והמחבלים המתאבדים לפוצץ אוטובוסים. כלומר, המציאות המורכבת ש"השמאל" אטם את עיניו מלראותה היא מציאות שבה הפלסטינים אינם מוכנים או בשלים לשלום.

במסגרת הנארטיב הזה – הנארטיב המורכב, המפוכח, הריאלסטי, ובעיקר הלא פטרוני של שטרנגר, הנאטריב שתובע להחזיר לפלסטינים את האייג'נסי שגזלו מהם השמאלנים (אומללים הפלסטינים, גזלו מהם אפילו את האייג'נסי) – אין כל התיי
חסות לחלקה של ישראל ב"כשלון תהליך השלום". הקורא יכול לתהות למשל האם בעולמו של שטרנגר, המתנגד כאמור לכיבוש, קיים איזשהו קשר בין תנופת הבנייה המסיבית בשטחים בתקופת אוסלו, או בין תעשיית הכבישים העוקפים והמחסומים לכישלון אוסלו. הקורא יכול לשאול את עצמו מדוע ערפאת נכנס לסיפורו של שטרנגר כגורם שהשפיע על כשלון התהליך, אבל מקומו של אהוד ברק – כיום אחד מהמובילים הראשיים של הקו התוקפני של ישראל – או של בנימין נתניהו ושמעון פרס – כולם היו ראשי ממשלה בתקופת אוסלו – נפקד. במילים אחרות, הקורא יכול לשאול את עצמו האם מתחת למעטה הרטורי המאוזן נחשף כאן שטרנגר בסך הכל כעוד אחד שטוען שהשמאל הישראלי לא השכיל להבין ש"אין פרטנר". זאת הרי הייתה העמדה של ה"שמאל המפוכח" מאז המיליניום וזאת נשארה התורה כולה.

אפשר להדגים את הפסיכולוגיה העומדת בבסיס העמדה ששטרנגר מנסח במאמר באמצעות ניתוח שניים מהתארים שמשמשים אותו כאשר הוא עוסק בחלק הישראלי של "הסכסוך". אלו הם התארים, "טפשי" ו"נחמד".

את התואר "טפשי" שואל שטרנגר מישעיהו לייבוביץ שאמר (בהסתמך על המאמר) כי "אינו יודע אם המדיניות הישראלית מאז 1967 היא טיפשות מרושעת או רשעות מטופשת". על כך אומר שטרנגר: "אני סבור שיש לסיים את הכיבוש במהירות האפשרית. אבל אני סבור, שהטיפשות של ישראל הולמת את התנהלות הפלסטינים, שעשו את כל הטעויות האפשריות לאורך הדרך". הנה, גם כאן, אין באמת סימטריה. שטרנגר לא מדבר על "הטיפשות של הישראלים" מול "הטיפשות של הפלסטינים", אלא על "הטיפשות של ישראל" מול "הטיפשות של הפלסטינים". אבל חשובה יותר מכך היא העובדה שבגירסה של שטרנגר ("אבל אני סבור…"), הרשעות שמופיעה אצל לייבוביץ' נשכחה קצת ובמקומה יש התמקדות בטיפשות. אפשר אמנם להתווכח האם ההנהגה הפלסטינית מאז 67' נהגה בטיפשות ו"עשתה את כל הטעויות האפשרויות", או לדון בשאלה האם אומות ("הפלסטינים") מסוגלות להיות טיפשות באופן כולל. אבל להשוות בין הטיפשות לכאורה של ההתנהלות המדינית הפלסטינית מאז 67' ובין טיפשות הכיבוש?

אכן, אפשר לומר הרבה דברים על הפצצות וחיסולים, על מעצרים מנהליים, על התעללויות, על גזילת אדמה ומים, על מניעת חופש תנועה ועל הרעבת אוכלוסיה. אפשר לומר שמדובר במדיניות אכזרית, אפשר לומר שמדובר במדיניות נפשעת, אפשר לומר שמדובר במדיניות רווחית. אבל לומר שזוהי מדיניות טיפשית? ובכן, כותרת המאמר של שטרנגר, "אם רק נהיה נחמדים?" מלמדת אותנו שהפסיכולוגיה שלו מבינה את הכיבוש לא רק כתופעה טפשית, אלא גם כתופעה "לא נחמדה" (במאמר מקביל שטרנגר בין "להיות נחמד" לבין ההצעה הישראלית לסגת לקווי 67'). לפחות זה.

למרות כל זאת, קשה לי לחלוק על טענתו של שטרנגר, לפיה השמאל הניח ש"אם נציע לפלסטינים מדינה בשטחים שנכבשו ב-1967 – יהיה "שלום עכשיו". בכך אני סבור ששטרנגר צודק לגמרי. ה"שמאל" הישראלי באמת חשב שאם יציע, יהיה שלום. זה היה אותו "שמאל" של בונים ובוכים או שמא מרחיבים ומבטיחים; אותו "שמאל" שחשב ועדיין חושב שדיבורים והכרזות חשובות יותר ממעשים, ושהפלסטינים צריכים להגיד תודה על כך ש"אנחנו מכירים בעם פלסטיני" או "בעד שתי מדינות לשתי עמים" או "נגד הכיבוש". במובן הזה, מדובר באותו "שמאל", שאליו במודע או שלא במודע, משתייך שטרנגר. השמאל הזה, תמיד היה "מפוכח".

25 תגובות לפוסט "קרלו שטרנגר והפסיכולוגיה של הכובש"

  1. מאת אופיר זמר:

    הבטחנו להם כל כך הרבה והם עדיין לא מרוצים!

  2. מאת נועם:

    העמדה של שטרנגר היא הבון טון של השמאל הבורגני. עמדה מצוינת לפרופסור. כמה באקדמיה (ובכל מקום) מוכנים לשלם את המחיר של עמדות רדיקליות יותר?

  3. מאת יובל:

    נחמד לקרוא, מנוסחות בבהירות, את המחשבות שחלפו בראשי כשקראתי את המאמר. אני מסכים איתך – ה-"שמאל המפוכח" מתאפיין בעיקר בכך שהוא מנתק את הקשר בין פעולות ישראל בשטחים (המשך והרחבת ההתנחלויות, ההרעבה, המחסומים וההתעללויות) לבין התגובות של הפלסטינים ל-"תהליך אוסלו". מבחינתו – בעצם קיומו של איזשהו תהליך, למרות שסופו בעצם נדחה לאינסוף, ישראל עשתה את שלה. אין טעם לדרוש מישראל ממש להפסיק את הכיבוש ולהנות מפירותיו.
    מזכיר קצת את "אנשי הבסדר" של חנוך לוין.

  4. מאת עידו לם:

    תמיד תענוג לראות את השוטים מהסמול הקיצוני מתרצים את הכישלון שלהם וזה תמיד מעשה שטן אחראי לכך ואף פעם לא הם, גם המהפיכה הקומוניסטית לא נכשלה בגלל שמבצעיה היו מנוולים ופושעים עם חזון לא ריאלי זה הבורגנים המרושעים מן המערב מן הסתם הכשילו אותם, גם דרום אפריקה אחרי האפרטהייד לא הפכה למדינה נפלאה כמו שקיוו הסמולנים וזה לא בגלל האזרחים השחורים של דרא"פ אלא בגלל הגזענים הלבנבנים יהיו אשר יהיו, גם בימים אלה אחרי שהפלסטינאים דחו את הצעתו של אומרט(חזרה לקווי 67+ חזרת הפליטים במספרים מסויימים) ינאי ישראלי פסאודו אינטלקטואל בפרוטה וסמולן תוקף את קרלו שטרנגר על שהוא מעיז להאשים את הפלסטינאים במצב ולא פור אותם כליל מאחריות אבל אנשים כמו ינאי אין להם מוסר או הומניזם וזה הכול פוזה שאין מאחוריה ולא דבר, יש להניח שאם ינאי הסמולן היה חי בשנות ה 50 הוא היה תומך באמירה של סרטר שאין גולאגים בברית המועצות, ואם הוא היה חי בשנות ה30 יכול מאוד להיות שהוא היה תומך בברית היטלר סטלין כי יש שמאל מתון ופשיסטי למגר ולכן אסור בשום פנים לשתף איתו פעולה, הסמול שינאי שייך אליו תמיד היא אמוסרי מנוון וחסר יכולת מוסרית להבחין בין טוב לרע ובטח לא לדרג את הרוע.

  5. מאת יובל:

    מדובר בטרול ידוע. תוך זמן קצר גם לך ימאס מהבירבורים הקבועים שלו ותתחיל פשוט להתעלם. עדיף להתחיל עכשיו.

  6. מאת עידו לם:

    כרגיל סמולן תלוש שלא מבין דבר וחצי דבר במוסר מתחיל לגדף ומציע להתעלם מהסיבה הפשוטה שאין לו תשובות.

  7. מאת עידן:

    מעניין אם גם בטיפולים שלו הוא ממליץ למטופל להתעלם מן המציאות ולהתרכז ברגשות שלו. כי זה בדיוק מה שהוא עשה – התעלם מכל מה שישראל מחוללת והתרכז ב"פסיכולוגיה" (עאלק) של השמאל הרדיקלי.

    תופעה מעניינת: השמאל הרדיקלי מנתח את מציאות הכיבוש, והשמאל הבורגני מנתח את השמאל הרדיקלי.

  8. מאת רן:

    חבל להשתמש בקלישאות הנדושות "כיבוש" אין אפרטייד. צריך לבצע את תכנית אולמרט מהר ובצורה חד צדדית. יש להכניס אתמול לכלא כמה מתנחלים ולהטיל קנסות כבדים ביותר על אחרים. מאמירה זו עד הפיכת מדינת ישראל למדינה הכי פושעת בעולם אין ולא כלום.
    לא כל מי שמבקר את ישראל מתכוון להיטיב עם הפלשתינים רבים מתכוונים להשמיד את מדינת העם היהודי- ישראל. למה? לאנטישמיות כלכל גזענות קניבלית רצחנית אין ולא היה עד היום הסבר טוב.
    השימוש במונח רעב הוא ספין דמגוגי נלוז. אין ולא היה רעב בעזה ותושביה לא הורעבו מעולם. רעב היא תופעה קלינית מוגדרת. בעזה כמה סוכנויות רפואה בין לאומיות אם היו הוכחות הן היו לפנינו.
    שום תהליך פוליטי הקשור באנשים וגבולות לא בוצע מייד אלא רק במלחמה וכחלק ממנה ואין הרוצה בכך. כל תהליך של פיוס בארץ ישראל יהיה איטי ובחלקים או שלא יהיה בכלל. אין אימון בין הצדדים. כחלק מהאיטיות בוצע בעזה ניסוי יקר ע"י ישראל. קשה לומר שהתגובה הפלשתינית הראתה שהרצון לבנות עם וארץ חזק מהרצון להשמיד את ישראל. העובדה היא שישראל מספקת לעזה שירותי נמל-קשר יחיד לעולם, מים וחשמל והכי חשוב מייצבת את המטבע ומאפשרת כלכלה תקינה. מדוע לא פנו למצרים בדברים אלו, אשמח למצוא תשובה. וכשמצרים רוצה הגבול אכן פתוח אפילו מאוד. ייתכן וחשוב ורצוי והכרחי להרוג יהודים אבל אפשר לבנות עם וארץ במקביל. לא מובן לי מדוע לא מוקמות כרגע ברצועה שלוש תחנות ליצירת חשמל ומים בגז פלשתיני? האשמת ישראל אינה לעניין. מי שהקים שם תעשיית נשק יכול למצוא תכנית בין לאומית ליצירת חשמל ומים, ובינתיים אפשר גם להרוג יהודים אם צריך. השימוש במילה אפרטייד זידוני ומרושע. אין אפרטייד בישראל ומעולם לא היה. יהודים וערבים מעורבים היטב בכל מקום. יש אפליה ומאבק, לא יותר ולא פחות מאשר בין מיעוט לרוב בכל ארץ אחרת. גם על כבישי הביטחון בגדה נוסעים מדי יום עשרות רכבים ישראליים נהוגים בידי פלשתינים אזרחי ישראל. השימוש במילה זו נועד ללכלך על ישראל ומי שמשתמש בו מסמן עצמו כתועמלן גזען. בכל ארצות ערב והאיסלם יש יותר חוקים גזעניים מבישראל. מעניין שאיש לא מדבר ולא דיבר על החוקים הנוראים נגד פלשתינים בלבנון. אבל כבר ראינו השבוע שכולם הורגים את האומללים ( באמת ) גם בצפון לבנון וגם בדרום רצועת עזה וגם בעירק וגם בכווית אבל רק את ישראל מגנים. הנכתב שאני מגיב עליו היסטרי אפשר לכתוב עוד הרבה אך לפני שאפסיק. בניגוד מוחלט לנכתב יש כאן סימטריה מוחלטת. העם הערבי נגד העם היהודי. הפלשתינים נגרסים כאן לעפר. אבל כולם בני אדם הלוחמים להגדרה עצמית ולהכרה בהגדרה זו. הפלשתינים עד עכשיו מסרבים עדיין להכיר בהחלטת האו"ם שחילקה את הארץ הזו בין העם היהודי והערבי לשתי מדינות. גם הם סירבו להצעת אולמרט. לאחר הנאום של אובמה הם חזרו מסיכומים אחרים ושבו והעלו דרישות אולטימטיביות. לא רק הישראלים אשמים במצב הנוכחי.

  9. מאת גל:

    המאמר של שטרנגר עיצבן אותי, כתמיד. מדובר בטיפוס כל כך מדושן עונג, שלא רק דעותיו אלא הוא ממש בגופו מייצג מחנה חברתי, פוליטי וא-אינטלקטואלי מאוס.
    אגב, הפעם לא ציינו בשורה המסורתית בסוף המאמר שהוא "פסיכולוג ופילוסוף" (בדגש על הפילוסוף). היה לו דחוף יותר לציין איזה תואר כבוד מופלץ אחר (משהו על "ארגון המדענים הבינלאומי").

  10. מאת עידו לם:

    בטח שייכים לחוג המצומצם ויודעי ח"ן האינטלקטואלים, לא משנה שאתה משננים סיסמאות שחוקות ואתם פרובנציאלים להחריד אתם מחזיקים באידיאולוגיה הנכונה.

  11. מאת דני יואלי:

    וגם התגובות. למשל התגובה של עידן שכותב כי המאמר של שטרנגר עורר בו לא פחות ולא יותר סלידה. אין לך שום כבוד לדעה מנוגדת לשלך. ומי שאינו לחלוטין איתך מסומן כאויב. זה דוחה. אני מציע לך ליטול קורה מבין עיניך. ההתנהגות שלך היא פאשיסטית ואתה אפילו לא מרגיש. אני תוהה מה היה קורה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי לו אנשים כמותך היו הרוב.

  12. מאת אלעד-וו:

    קראת אותו כל כך צמודה שזה כמעט הטרדה מינית. שמישהו יטריד מינית את שטרנגר. הא, אירוני.

    תגיד, יש מצב שאתה שולח את זה גם בתור פוסט אורח לחברה של מלכוד 67? שם זה בדיוק המקום.

  13. מאת עידו לם:

    אתה לא ברור.

  14. מאת טלילה:

    גם לגבי הפוסט הקודם – אצלי הפונט הזה מופיע עם ריבועים בין המלים ומאוד קשה לקרוא. אולי לא רק אצלי. אנא החלף פונט

  15. מאת ינאי:

    טלילה, חשבתי שהבעיה כבר הסתדרה. בכל מקרה, שיניתי את הפונט לדיוויד. רואים בסדר?

    אלעד, אני לא מכיר את מלכוד 67', אבל אשמח לשלוח להם. תחבר בינינו?

  16. מאת reut:

    הפונט קטן עדיין צפוף, קטן ולא נוח. השתמש באופצית העתק טקסט עם קופי פייסט
    שטרנגר זה לא זה שהתנגד לחוק העישון כי המעשנים הם "קולים"?

  17. מאת יובל:

    היה צריך להתפרסם בהארץ כמאמר תגובה

  18. מאת אפרת:

    לשטרנגר יש קורס במחלקה לפסיכולוגיה שעוסק בקונפליקט במזרח התיכון, ושהיה לי העונג המפוקפק להשתתף בו. הוא לא העביר בו חומר אלא הזמין חברים שלו להרצאות אורח. העובדה הכי בולטת היא שהוא הביא שני מרצים כדי לייצג את שתי קצוות הויכוח: מצד אחד את ישראל הראל, ומצד שני את אברום בורג.
    בורג אמנם הגיע כשנה אחרי הריאיון המפורסם ה"פוסט ציוני" שלו, אבל הוא הציג עמדה ציונית בעליל.
    משמע, מבחינת קרלו שטרנגר הדיון כולו מתנהל בתוך השיח הציוני. היה נראה שהוא לא העלה על דעתו אפילו להציג לתלמידיו מרצה פלסטיני – ולו בשביל מראית העין.

    זה היה קורס דוחה ממש כמו המאמר.

  19. מאת אור ברקת:

    מעניין, ביקורת על דעה שונה שוללת בעיניך את לגיטימיות הדעה השונה? היא "פאשיסטית". באמת תפיסה מעניינת.
    אני תוהה מה היה קורה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי לו אנשים כמותך היו הרוב. אה, בעצם אני כבר די יודע…

  20. מאת עידו לם:

    דני יואלי לא קורא לינאי פשיסט בגלל שהוא מבקר דעה שהוא לא מסכים איתה אלא האופן שזה נעשה גובל בבולשביקיות ואיך נראית מדינה עם אנשים כמו ינאי? אהה אני יודע ברית המועצות.

  21. מאת "שמאלן":

    ינאי שלום

    אני כותב לך כאחד שמרגיש שייך לפלג השמאלי ה"מתון" שאותו אתה ואחרים מבקרים.
    ראשית, אני רוצה לומר שאני מוקיר את כתיבתך (כמו גם את של עידן לנדאו למשל) וחושב שהקול שאתם מעלים הוא חשוב – אתם בהחלט גורמים לי לחשוב הרבה…

    אבל, אני בהחלט מרגיש שאחת הבעיות של השמאל בארץ הוא חוסר הכרתו הפומבית בשגיאותיו ועוולותיו של הצד השני (גם הם היו טפשים ואף רשעים, לפחות חלקם)
    איני אומר זאת כדי לנקות את מצפוני, או בכדי לנסות להמעיט מהעוולות האדירות שישראל מבצעת בשטחים הכבושים. אני אומר זאת משום שאני חושב שדרך הביקורת שאותה נוקט השמאל הרדיקלי אינה פרודוקטיבית ויש בה אף מימד הרסני.

    כשמנסים להשפיע על אדם באופן רדיקלי, לעיתים נכון להטיח בו את המציאות באופן נוקשה בפנים ולגרום לו לסמי-התמוטטות שתניע שינוי עמוק. דדרך זו אינה בלתי אפשרית בשינוי מדיני, אך היא הרבה הרבה יותר מסוכנת. אם עדיין חשוב לנו לשמור על מדינת היהודים (לי זה חשוב) עלינו ליצור שינוי אבולוציוני ולא רבולוציוני, לפחות בתנאים הנוכחים. כך אני מאמין

    אשמח לשמוע את דעתך, ושוב – אני מודה לך בכל מקרה.

  22. מאת ינאי:

    תודה על התגובה. אני שמח מאוד שקראת, ואני רוצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית.

    ראשית, לי לא חשוב לשמור על "מדינת היהודים". אני חושב שהמשמעויות הפוליטיות הנגזרות מהמושג הזה הן הרסניות, משום שהוא מאפשר לקבע את חוסר השיוויון באופן מוסדי. אני הייתי רוצה לחשוב על מדינה ישראלית, שיוויונית, שבה מקומם וזכויותיהם של הישראלים, היהודים והלא יהודים, מובטחות. בעיניי, יהודים במדינת ישראל לא צריכים להנות ממעמד מועדף על פני תושבים שאינם יהודים, ולכן אני מתנגד להיותה של ישראל "מדינת היהודים".

    שנית, אני לא מסכים עם הטענה ה"טקטית" שאתה מעלה (אם הבנתי נכון – אתה אומר שצריך לחתור לשינוי הדרגתי ואולי "ריאליסטי" יותר). אני מאמין שהשיח המתון הוא בין הגורמים שמאפשרים להרבה אנשים לישון בשקט, בשעה שהם חיים
    במדינת אפרטהייד. אני מאמין שההמשגה של המציאות באופן סימטרי (זה סכסוך, זה מאבק, זה ריב בין שני עמים וכו') תורמת לשעתוק המצב הקיים.

    לבסוף, אין ספק שגם "בצד השני" ישנם לא מעט רוע ואכזריות, ומכל מיני סוגים. בניגוד למה שקרלו שטרנגר טוען, עמדה שמאלית רדיקלית לא בהכרח מלווה בחוסר הבנה של הרצון האנושי לשליטה או של האכזריות האנושית. בעיניי, מי שמפוצץ אוטובוסים או יורה רקטות על עיירות הוא לא פחות גרוע ממי שמשחרר פצצות של טון על בתים או יורה זרחן על שכונות מגורים. עם זאת, קריטי בעיניי לעשות הבחנה בין רמות האלימות הללו.

    אם בשנים האחרונות נרצחו כמה עשרות ישראלים בפיגועים, הרי שמספר הפלסטינים שנרצחו בידי צה"ל גדול פי עשרות מונים. אם לישראל יש גלעד שליט אחד, לפלסטינים יש כמה אלפים.

    אבל מעבר לכך, והכי חשוב,הוא שהשוואות כאלו משכיחות את הדיכוי היומיומי של הכיבוש.הן משכיחות את ההרס המסיבי של בתים, את ההשפלות במחסומים, את מניעת התנועה, את מניעת העבודה, את ההרעבה, את גניבת המים, את מעצרי השווא, ואת כל שאר הדברים שישראל עושה לכמה מיליונים של פלסטינים בשטחים.

  23. מאת שמאלן:

    ינאי, תודה על תגובתך. אגיב לנקודות שהתייחסת אליהן.

    1. מהעובדה (הנכונה לגמרי) שמדינת היהודים ממסדת בפועל אי שוויון, לא נכון להסיק שהאחרון נגזר בהכרח מהראשון. המצב הקיים בפועל אינו תנאי הכרחי נלווה לעצם הגדרת המדינה כמדינת הלאום היהודי. קיימות מדינות לאום רבות אחרות בעולם, וכמוהן גם לנו יש זכות להגדרה עצמית. ניתן לעשות זאת ועדיין לשמור על זכויות המיעוטים

    2. ה"טענה הטקטית" שלי לא מתיימרת לטעון שהמצב הוא סימטרי. אני פשוט אומר שאם ילד מוכה מרביץ לילד אחר, נראה לי שהרבה פעמים הדרך הטובה ביותר להגיע אל ליבו ולגרום לשינוי אצלו היא גם ע"י הבנת סבלו הוא (ללא הצדקת הסבל שהוא גורם לאחר, כמובן)

    3. אני חולק על ההבחנה הקריטית שלך בין רמות האלימות, אך לא זה העיקר. העיקר בעיני הוא שכפי שאתה טוען שהשוואות כאלה משכיחות את הדיכוי היומיומי, ניתן לטעון חזרה שהתעלמות טוטאלית מאכזריות הצד השני (כזו שנפוצה למדי אצל השמאל הרדיקלי) משכיחה את הפונזמנטליזם, הרצח, דיכוי הנשים, הומואים מיעוטים אחרים ועוד. אסור לנו לשכוח שלמרות שעשינו טעויות רבות וגרמנו סבל אדיר, הצד השני תרם את חלקו בצורה יפה, וכיום לפחות חלקו הגדול הוא אויב רע, אכזר ומר שיש להילחם בו (אני כמובן מתייחס לחמאס בעזה, ולא לתושבי בילעין…)

    בקיצור, תמונה פחות שחור-לבן , בעיני, היא גם נכונה יותר וגם יעילה יותר…

  24. מאת דרור:

    איזה כיף לקרוא את מה שכתבת, תענוג.
    תודה

  25. מאת אורי שני:

    מה שמאפיין את החברה הישראלית כחברה קולוניאלית יותר מכל דבר אחר, הוא הצירוף "שמאל בורגני". כמה מושגים יש כאן במאמר ובתגובות, שהכותבים שמים במרכאות כפולות, ורק "שמאל בורגני" נשאר בלי מרכאות. והרי אין סתירה יותר גדולה מאשר שמאל ובורגני! אלא שזו בדיוק אחת הסתירות שמאפיינת חברה קולוניאלית. לפלסטינים אין שמאל בורגני. יש להם שמאל, קטן מאוד, ובורגנות, עוד יותר קטנה.
    אם אנחנו רוצים שמאל אמיתי, נצטרך לוותר על מנעמי המושבה (=קולוניה), בורגנות אמיתי כבר יש לנו.

כתיבת תגובה