הדמגוג

[כל קשר לאירועים או לאנשים אמיתיים - איך לא - מקרי בהחלט]

כולם דיברו על איזי עבני כעל גולת הכותרת של שבוע זהות. המדריכים הבטיחו לנו הרצאה מעוררת השראה. הם סיפרו שבקורס של שנה שעברה אפילו היוד-גימלים הצינים ביותר התרגשו כל כך מהמפגש עם אותו עבני, עד שכמה מתוכם אפילו קבעו בנחרצות המחוצפת ומלאת החן האופיינית כל כך ליוד-גימלים, כי זו הייתה ההרצאה החשובה ביותר בקורס כולו. אלא שחרף הפצרותינו, המדריכים, חייכניים וממתיקי סוד, סירבו להסגיר את תוכן ההרצאה, ורק אמרו: אתם כבר תראו.

מה שידענו הוא שעבני זה עומד לדבר על הסכסוך. אחרי שבועות הגיאולוגיה, בוטניקה, זואולוגיה, היסטוריה ומתודיקה, הגיע תורם של הזהות והערכים. כבר הספקנו ללמוד על העקרונות הסביבתיים שלאורם נבנה כביש המנהרות ולשמוע על ההתפשטותו של הצבי ארצישראלי בשדרת ההר המרכזית ועל דילמת הציד המונע. יום לפני הפגישה עם עבני, כאשר חזרנו מחופשת סוף השבוע, הציג כל אחד מאיתנו חפץ שהביא עימו מבית הוריו והיה אמור לסמל עבורו את החיבור לארץ. המדריכים היו מרוצים.

איזי עבני עצמו זכור לי כגבר קירח וגבה קומה בשנות החמישים או השישים לחייו. עורו היה שזוף ועיניו הכהות והרציניות, בלטו מאחורי זוג משקפי ראייה גדולים. כך אני זוכר אותו, במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו חלקה בצבע בורדו יורד במדרגות אל הכיתה שלנו, שמוקמה במקלט, ושכיסאות הפלסטיק שלה סודרו בחצי מעגל. אלא שביחס לפרטים מסוג זה יתכן שעשר השנים שחלפו מאז נותנות את אותותיהן ומתעתעות.

מה שאני זוכר בוודאות גמורה הוא את הקול הנוקב ואת הע' הפצועה של איזי עבני, כאשר הוא התיישב בכבדות על כיסא הפלסטיק, ופתח בדברים: "אני איזי עבני, ואני פלסטיני ישראלי".

שקט השתרר בכיתה. יתכן בהחלט שכמה רגליים שולבו זו על זו בהתרסה שעה שעבני, שהתגלה כדובר נמרץ, פצח בסיפורו האישי שהלך ותפח במהירות לכדי נארטיב שוטף ומר של אפליה וקיפוח: קיפוח של איזי עבני, קיפוח של בני משפחתו של איזי עבני, קיפוח של בני עמו של איזי עבני. קיפוח שלו אחראים אנו, היהודים, והמדינה שלנו, הלא היא מדינת היהודים.

עבני סיפר לנו כיצד ב-1948, בילדותו, גורשו הוא ומשפחתו – לא ברחו, גור-שו, התענג על פירוק המילה להברותיה - מחאייפה אל אותו כפר בגליל, שבו הוא וילדיו מתגוררים עד היום. לא חשוב איזה כפר זה. מה שחשוב הוא שהיה ממשל צבאי. לא חשוב כמה ילדים יש לו. הרבה. מה שחשוב הוא מגילת העצמאות. מה שחשוב הוא דמוקרטיה. מה שחשוב הוא שעד היום אי אפשר לקבל היתרי בנייה. מה שחשוב הוא שהביוב זורם ברחובות ושהבן שלו, רופא מצטיין ברמב"ם שכל הזמן מטפל ביהודים, נדחה פעם אחר פעם ולא מקבל קידום למנהל מחלקה רק משום שהוא ערבי.

תנועות קלות של אי נוחות הורגשו באוויר הדחוס של המקלט. כמה כיסאות פלסטיק כבר התגרדו ברצפה במתיחות. אבל שטף דיבורו של איזי עבני, שקרחתו כבר נוגבה פעמים אחדות מאגלי זיעה, לא הושפע מכך ורק התעצם והתגעש. מדוגמה לדוגמה הייתה העברית שפיו הופכת מצליפה וחיונית יותר, רהוטה יותר.

"ירים את ידו מי מהנוכחים המכובדים בחדר שהיה מוכן שלמדינת ישראל יהיה ראש ממשלה ערבי, אם זה יבחר בבחירות דמוקרטיות", התגרה, "או שאתם בעצם נגד הדמוקרטיה?".

עכשיו כבר לא היה ספק בנוגע למטרת הרצאתו של עבני: להציג את מדינת ישראל כמדינה גזענית.

לא שהיינו כאלה ותרנים. כמה מאיתנו החלו להתווכח. במיוחד בנות השירות הלאומי, אבל לא רק הן. יוד-גימלים אחדים ניסו להציג כשלים בסיפורו של עבני. במיוחד, הם העלו את האפשרות שהוא מציג תמונה שטחית ומסולפת, בדרשם ממנו בתוקף  להתייחס גם לצד השני: "ומי בדיוק התחיל במלחמת השחרור? ומי סירב לכל מה שהציעו לו?". רק שני המדריכים שלנו עמדו בפינת החדר משולבי ידיים, מתבוננים בנעשה בשביעות רצון. אין ספק שהיו שם כמה מבטים נבוכים שניסו ללכוד את עיניהם, לזכות בשמץ הבנה, אך אלו, אולי בפעם הראשונה בקורס, נתקלו רק בהרמת גבה אדישה וחסרת פשר.

עבני מצידו לא נשאר חייב למבקריו והגיב בתוקפנות. הוא שיסה, לעג, תקף, צעק, חירף וחשף את בורותם של יריביו בהיסטוריה ובחוק הישראלי והבריטי והעותומני. לכל טיעון שהעלנו היה לו טיעון נגדי ומעצבן, חוקי או היסטורי, ומשלא היה לו טיעון, הרים את קולו ולא נתן לומר דבר.  מבטו היה חד ותנועותיו גמישות ומצליפות.

"גזענות! גזען!", היה מגלגל בפיו את המילים בהנאה רבה, מטיח אותן ושב ומטיח, כאילו היינו ילדים קטנים על הדשא, והוא המדריך שלנו, שמתגרה בנו, בואו תפילו אותי, נראה אתכם, ושב והודף את הסתערויותינו, מעיף אותנו לכל עבר, ושב והודף.

אלא שזה לא היה מהנה לרגע. הטונים בכיתה הלכו והתגברו. עכשיו לא נעשו מאמצים לבלום את חריקת הכיסאות. כמה צעקות כבר הדהדו בחלל המקלט. שני יוד-גימלים קמו, התחילו לארגן את מחברותיהם ברעש ועשו עצמם כעומדים לצאת מן המקלט בהפגנתיות. רק עכשיו התערבו המדריכים. אחד מהם פסע בנחישות למרכז המעגל ובעודו עוטה על פניו ארשת רצינית הכריז בנחישות על הפסקה בת עשרים דקות עד החלק ההשני של ההרצאה.

"אני מבין שאתם נסערים", אמר המדריך, כאילו האשם היה בנו בעודו מתבונן בחומרה בשני היוד-גימלים שקמו, "אבל כמדריכים לעתיד מצופה מכם לשמור על תרבות דיון".

ניכר היה שעבני מרוצה. כאשר המדריך דיבר הוא הנהן בזחיחות. מישהי מהמורות החיילות התחילה לומר משהו, אבל המדריך שיסה אותה.

"לא עכשיו, רחל", אמר, "נמשיך אחרי ההפסקה".

אבל פתאום התרכך קולו של המדריך והוא חייך. "אתם אמנם נסערים, אבל אני ממליץ לכם בחום לא לאחר".

עכשיו הוא התבונן בעבני המרוצה מעצמו במבט מוזר, "כי תתקן אותי אם אני טועה, איזי, אבל יש לי הרגשה שהחלק השני של ההרצאה הולך להיות מעניין אפילו יותר".

"אני בהחלט מקווה כך, גיא", אמר עבני כשהוא מתענג בלשונו זמן רב על הג' שבשם המדריך, כאילו הייתה  אות זו קובית קרח.

"אני מציע  לכל מי שנסער להירגע קצת ולקנות קרטיב אצל פאדי", סיכם המדריך. "תנוחו קצת ובכל מקרה אל תשכחו לשתות. גם ככה מאוד חם. עשרים דקות ותחזרו."

התחלנו לצאת מן הכיתה, מטפסים לאט במדרגות המקלט. בזווית העין עוד הספקנו לראות איך המדריכה ניגשת לעבני, שהמשיך לשבת במקומו - כפוף ונשען לפנים כשהוא משעין את שתי ידיו על ברכיו - ומושיטה לו בחיוך נבוך כוס מים. הספקנו לראות גם איך עבני נוטל את הכוס ומודה למדריכה בקצרה, אגב ניגוב עוד טיפת זיעה מקרחתו. אחר כך  היינו בחוץ ולא ראינו עוד. זה היה סוף אוגוסט אבל הייתה רוח.

"הייתי בהרצאה שלך בשנה שעברה", אמרה המדריכה אחרי שיצאנו, "כחניכה בקורס, ממש בכיתה הזו".

עבני לא הזדקף אבל התבונן בה וחייך.

"נו, ומה חשבת?" שאל אותה ברוך.

זה היה ממש מדהים", אמרה המדריכה, "ולא רק אני חשבתי ככה. כולם. פשוט כולם. כל כך מחזק."

המדריך קרב אליה מאחור, והניח את כף ידו על כתפה. "כדאי שנלך לראות שהחבר'ה בסדר ושהם חוזרים לחלק השני". הוא  חייך,כמעט קרץ לעבני, שהמשיך לשבת במקומו.

"כן", הסכימה המדריכה במבוכה.

היא הסתובבה ללכת עם המדריך, אבל פתאום חזרה בה, השתחררה מזרועו שחבקה את כתפה, סבה לאחור, ופנתה שוב אל עבני כשהיא מפטירה במהירות: "איזי, בטח אמרו לך את זה המון פעמים, בכל ההרצאות שלך וזה, אבל תדע  שמאז אותה הרצאה, לפני שנה, תמיד רציתי להגיד לך שההיפוך הזה…"

עבני התבונן בפניה ברצינות והיא השפילה את מבטה.

"גם אני בת קיבוץ, אבל ממשמר העמק," אמרה המדריכה,"ואני מוכרחה לומר שחשבתי על זה הרבה… מאז שנה שעברה…"

עבני הנהן בהבנה.

"בקיצור", המשיכה המדריכה כמו התעודדה מהנהונו, "אני רציתי לומר לך  שהחלק השני הוא פשוט מבריק. מבריק". עכשיו היא לא יכלה שלא להסמיק.

המדריך, שהסתובב בנתיים ונעמד בשילוב רגליים לצד המדריכה, הנהן גם הוא. הוא היה מבוגר מהמדריכה בשש שנים והוא היה האחראי מביניהם. הוא היה כמעט בן עשרים וחמש אז, ואת השנתיים האחרונות, מאז שהשתחרר, בילה במדבר. הוא התכוון להתחיל ללמוד גיאולוגיה והוא קפץ את שפתיו כשהנהן.

"ההיפוך הזה הוא אחת הפואנטות החזקות", אמר המדריך לעבני בהערכה. "אחרי שאתה שומע ככה את הצד השני… קשה לתאר עד כמה ההיפוך הזה עוצמתי. אני סיפרתי על זה לא מזמן לחיילים שלי במילואים. אבל זה כמובן לא אותו דבר".

"לא", צחקה המדריכה.

"אני חושב שכל אחד שעושה צבא קרבי צריך לעבור את זה", המשיך המדריך, "זה קלאסי לקורס קצינים, למרות שהם בטח היו רוצים למתן קצת את החלק הראשון".

המדריכה משכה בכתפיה.

איזי עבני לא אמר דבר. הוא היה מרוצה. הוא שתה את המים שלו לאט.

8 תגובות לפוסט "הדמגוג"

  1. מאת עוז:

    זה אפילו עומד במבחן על אף שהייתי העובדה שגם אני הייתי שם. מעניין שככה אתה חושב על זה.
    בדיעבד, מאכזב נורא שגם החברה להגנת הטבע, לקחה ולוקחת עדיין חלק בשיקוץ הנורא של דיכוי עם.

  2. מאת יובל:

    כלומר – הבנתי שענבי הוא לא באמת פלסטיני, ושבחלק השני של ההרצאה איכשהו הכל מתהפך. אבל איך בדיוק?

  3. מאת אפרת:

    נדמה לי שזה היה ב
    1999
    או
    2000

    אחרת הייתי חושבת שהמצאת את זה…

  4. מאת tnv:

    מה קרה בחלק השני. מבלבל.

  5. מאת עידן:

    יופי של קליף-האנגר, אבל באמת אשמח להסבר שלא שמור רק ליודעי ח"ן.

  6. מאת איתי משיח:

    מוזר שהעלית אתה הסצינה הישנה הזאת פתאום, אני זוכר את זה די טוב. זה היה תרגיל מלוכלך, התלוננו עליו כבר אז. אני אגב נתתי לו 0 במשוב, נראה לי שזה מה שהוריד לו את הממוצע ל-9.9.
    ע ם ז א ת אני חושב שאין צורך להכפיש את החברה להגנת הטבע בעניין הזה. בתוך המערך שהוא מאוד קונפורמיסטי מבחינה פוליטית ואפילו לאומי באוריינטציה שלו יושבים אנשים שחלקם רחוקים מזה מאוד. לזכות הארגון ייאמר שהוא מאפשר לך לדבר על מבצע עמלק בסטף לא פחות מעל מעיין שכבה. זה מהניסיון שלי לפחות…

  7. מאת עוז:

    החברה. אני מסכים איתך שהחברה להגנת הטבע היא יחסית מאוד פלורליסטית. אני גם שנאתי את המצג של איזי. אגב, אצלנו היה י"ג שבאופן עקרוני סרב להדריך מור"קים, וסלחו לו על זה. באופן ספציפי הוא דיבר רק על מעיינות שכבה.
    אבל אין ספק שהיום אני מרגיש מאוד לא בנוח עם הצד הזה של החלה"ט ועם החיבור הנוראי שלהם למוסד הצבאי.

  8. מאת אלעד-וו:

    נו, אז אולי מישהו יספר מה הלך שם.

כתיבת תגובה