ארכיון פוסטים מהקטגוריה "פוליטיקות"

צה"ל-האמיתי מכה שנית

יום חמישי, 28 בינואר, 2010

בצבא ההגנה לישראל לא אהבו כנראה את מה שמוחמד חטיב, תושב בילעין ופעיל בהפגנות נגד גדר ההפרדה, אמר אתמול ל-Ynet. אתמול בלילה, בשעה שחיילינו עושים את דרכם בחזרה ממסע יח"צ-צה"ל בהאיטי – שם, לפי ראש ממשלתנו, שרק זמן קצר קודם לכן חזר גם הוא ממסע יחצנות משלו באושוויץ, החיילים הראו לעולם "מי זה צה"ל האמיתי" –  פרצו כוחות הביטחון לביתו של מוחמד חטיב בבילעין ועצרו אותו.

הנה, שוב הוכח כי ידו הארוכה של צה"ל-האמיתי מוכנה ומזומנה להימתח כמו קפיץ ולהשתחרר:  מעבר לגדר ההפרדה בבילעין או מעבר לאוקיינוס האטלנטי. ולפלסטיני נאמר: השגת כתבה אוהדת באתר אינטרנט ישראלי? קראת להמשך ההפגנות נגד הגדר? אמרת שאתה משקיע מאמץ לגרום ללחץ על ישראל בחו"ל? אין בעיה. צה"ל-האמיתי לא ייתן לך לטרפד את מה שהשגנו בהאיטי . כי צה"ל-האמיתי – הוא ולא שרף – יבוא בתוך שעות ספורות לבקר אותך אצלך בבית. כולל מעצר, כולל חיפוש, וכולל והחרמת "חומרי הסתה" בצורת מסמכים הקשורים להפגנות ולעתירת הכפר לבג"ץ. ומי זוכר היום בכלל כתבות כאלו?  מ-2007, תקופה שעוד היה אפשר לחשוב בה שאם בג"ץ קבע, אז אולי צה"ל-האמיתי גם יפרק מתישהו את הגדר בבילעין.

 

 

 

 מעצרו של מוחמד חטיב מצטרף לגל המעצרים הנרחב שצה"ל-האמיתי עורך בקרב תושבי הכפרים שהעזו להרים את ראשם ולהפגין נגד גזל האדמות והאפרטהייד.  במקרה של חטיב מדובר במעצר שני בתוך כמה חודשים. מעצרו הקודם, באוגסט, הסתיים כעבור שבועיים, לאחר שעורכת דינו הוכיחה כי הראיות נגדו זוייפו. מאז יוני האחרון עצר צה"ל-האמיתי 35 מתושבי בילעין. בכפר השכן, ניעלין, ובכפר מעסרה שבאזור בית לחם, כבר נעצרו 110 תושבים,  21 מהם רק בחודש האחרון. בחלק מהמקומות הובהר לתושבים – לא על ידי המשטרה החשאית של צ'אוצ'סקו, לא על ידי השטאזי של גרמניה המזרחית – אלא על ידי צה"ל-האמיתי, כי ישנה כוונה לשבור את ההפגנות אחת ולתמיד. שנאמר: לא יפגין אדם נגד גזל אדמותיו.

גל המעצרים, שמהווה היום את השיטה העיקרית שבה מנסה צה"ל-האמיתי לשבור את ההפגנות, נבלע בדרך כלל בתוך  שיגרת שורות הבוקר שיח"צ-צה"ל מכתיב לתחנות הרדיו ולמערכות החדשות באינטרנט . כבר כתבתי כאן פעם על הקופי-פייסט-מבוקשים הזה: אם תפתחו את הרדיו הממלכתי מוקדם מספיק בבוקר, או אם תחפשו באתרי האינטרנט את המבזקים משעות ההשכמה, תוכלו לראות כיצד כמעט כל לילה עוצר צה"ל-האמיתי כך וכך "מבוקשים" שמועברים ל"חקירת כוחות הביטחון" .גורלם של ה"מבוקשים המועברים" הללו בדרך כלל נאלם.

והנה היום: בשעה 6:06 Ynet מדווח על מעצר של 10 מבוקשים ביהודה, שומרון ובבקעת הירדן. שלוש דקות לאחר מכן, 6:09, וואלה! מדווח על אותו דבר. ב"הארץ" קצת יותר איטיים הבוקר ומדווחים על מעצר המבוקשים רק ב-8:28. שלושת הדיווחים הללו מקבלים באופן מלא את הגירסה והשפה של יח"צ-צה"ל. לזכות אתרי האינטרנט הללו הבוקר יאמר, שכאשר הם מקבלים את הדיווח על כך שאחד העצורים הוא מוחמד חטיב הם מקדישים לכך מבזק נפרד, אם כי בלי לקשור בין הדיווח על המעצר הזה לדיווח המוקדם יותר על מעצר ה"מבוקשים". כך, ב-10:07 "הארץ"  מדווח על חטיב ש"נעצר הלילה ע"י כוחות צה"ל". Ynet מדווח על כך ב-10:19 ואף מזכיר שחטיב התראיין אתמול באותו אתר ו"הזהיר מפני אינתיפדה עממית".  דיווח מוצלח נוסף הוא זה של וואלה! ב-9:57, שבו מושם מעצרו של חטיב על הרקע המתאים: "חלק מגל המעצרים נגד הפעילים בבילעין ובניעלין".

קצת על חופש ושיעבוד עיתונות בישראל

יום שישי, 15 בינואר, 2010

1.

"איך יכול להיות", שמעתי כבר מישהו שואל, "שבשנה האחרונה חופש העיתונות במדינות כמו כווית או לבנון זוכה לדירוג גבוה יותר מזה שבישראל?"

דוגמה מהימים האחרונים לאופן שבו מתענה המדינה לקולות ביקורתיים בתקשורת (בנתיים בעיקר בתקשורת הפלסטינית) היא סיפור מעצרו של ג'ארד מלסין. מלסין הוא אזרח אמריקאי ועיתונאי שעבד בשנתיים האחרונות כעורך מרכזי בדסק החדשות באנגלית של סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" הממוקמת בבית לחם.  

ביום שלישי אחר הצהריים נעצר מלסין בנמל התעופה בן גוריון, בעת ששב מחופשה בצ'כיה. הוא נחקר בשדה התעופה במשך כשמונה שעות מבלי שהותר לו לראות עורך דין. לאחר מכן, הוחלט במשרד הפנים על גירושו המיידי מהארץ. לאחר עתירתם של עורכי הדין של "מען", קבע בית המשפט כי גירושו של מלסין ידחה עד לאחר קיום דיון בעניינו ביום ראשון. בנתיים, את סוף השבוע, הוא מבלה במעצר.

למה מדינת ישראל החליטה לעצור ולגרש את ג'ראד מלסין?

ב"מען" בטוחים שההחלטה קשורה לטורי דעה ביקורתיים שמלסין כתב נגד ישראל. לפי "מען", במסמכים שהוצגו בפני עורך הדין שלהם נטען כי מלסין נעצר משום ש"כתב מאמרים בשטחים, ביניהם כאלו שביקרו את מדינת ישראל.

לדיווחים של "מען" על מעצר העורך: כאן וכאן.

לגינוי באתר האינטרנט של הארגון "עיתונאים ללא גבולות": כאן.

 

 

ג'ארד מלסין

 

2.

במערכה התקשורתית שנועדה להצדיק ולהגן על הדיכוי הברוטלי של הפגנות פלסטינים ופעילי שמאל בשטחים, יח"צ-צה"ל והמשטרה התחילו בחודשים האחרונים להשתמש שוב בפטנט הידוע: דיווח על שוטרים או חיילים ש"נפצעו קל בעימותים", ולאחר מכן "קיבלו טיפול במקום".

למותר לציין, כי לעיתים קרובות הדיווחים הללו הם שקריים לחלוטין. כאלו למשל היו פני הדברים לפני מספר שבועות בהפגנה בשייח ג'ראח, שבה תקפה המשטרה בכוח רב את המפגינים ועצרה כעשרים מהם. אף שוטר לא הותקף בהפגנה ובטח שלא נפצע, ובכל זאת הכותרות באתרי האינטרנט מאותו יום עסקו בשוטרים שנפצעו-קל-קיבלו-טיפול-במקום וכו'.

הנקודה החשובה והמטרידה, וכבר נכתב עליה לא מעט, היא שלמרות שהכתבים והעורכים בשולחנות החדשות מודעים למוניטין הלא-מהימן של יח"צ-צה"ל ושל המשטרה בהקשרים הללו, הם נוטים לקבל את גירסאותיהם של אלו ללא שמץ של ביקורתיות או ספקנות ולהציגן כעובדות. זאת, בעוד שגירסאות הנגד – אלו של המפגינים הפלסטינים או של פעילי השמאל – אם הן כלל מובאות, יובאו בדרך כלל כ"דעות", או כ"טענות".

העובדה שיח"צ-צה"ל, שנתפס לא פעם ולא פעמיים בשקריו, ממשיך לשלוט ולעצב את המסגרת הסיפורית של החדשות, אומרת משהו על השעבוד השקט של כלי התקשורת הישראלים. במקרה של דיכוי ההפגנות בשטחים, הלשון העובדתית והכותרות, שהתקשורת מעניקה ליח"צ-צה"ל, מסייעת ליצירת הרושם שהסיפור הוא לא על הפגנות שמותקפות מדי שבוע אלא על  שוטרים וחיילים שנפצעו-קל-קיבלו-טיפול ב"עימותים". המסגרת הסיפורית הזו, שכאמור  מורכבת לעיתים קרובות מפרטים שקריים, מאפשרת גם להצדיק את הירי של גז מדמיע, כדורים מצופים גומי ולפעמים של אש חיה על המפגינים, ירי שיח"צ-צה"ל מצליח בדרך כלל להציגו בתקשורת כ"תגובה" לזריקות אבנים או להתפרעות.

והנה, גם היום, יח"צ-צה"ל בפעולה:למשל כאן  וכאן.

מורכבות החיים: על שוטרים, עיתונים ותיירים

יום שישי, 25 בדצמבר, 2009

האמת היא שגם לפני שהתחלתי את תקופת הלימודים הנוכחית, מעבר לים, לא קראתי הרבה עיתונים. כלומר, לא קראתי הרבה עיתונים עשויי נייר. מישהו אולי כבר כתב, ואולי צריך לכתוב מתישהו, על אותו רגע שבו לא-קוראי-עיתונים-מנייר-מצויים מתעכבים לרגע ליד סל המתכת האדום בפתח קיוסק או חנות מכולת מזדמנת וצורכים, אולי בהטיית צוואר, את הכותרות הראשיות. אפשר לחיות נהדר רק הכותרות הראשיות. אם זאת הייתה דיאטה – היה אפשר לכנות אותה דיאטה פנטסטית.

מישהו אולי כבר כתב על התזונה הזו, ואולי צריך לכתוב עליה מתישהו. אני, על כל פנים, רוצה לכתוב הפעם על נושא אחר – על התורה כולה. נתקלתי בה לפני שלושה ימים, בתור למספרה. הסתפרתי שם לפני כמה חודשים, ועכשיו, בחופשת הכריסטמס, זאת התחנה הראשונה שלי בעיר, ואני כבר עומד להשוויץ לארקדי בשיער העבות שהספקתי לצמח בגולה. בנתיים אני יושב וממתין שהוא יסיים לספר איזה בחור חביב אחד, חושב על כל המקומות שארצה לבקר בהם בחופשה הקצרה הזו, על כל האנשים שאפגוש, ועל הרשימה שהתחלתי לכתוב כמה ימים קודם לכן ולא הצלחתי לסיים וכותרתה הזמנית "האם הדמוקרטיה ליהודים אכן אוזלת".

והנה, עיתון מעריב מונח על שולחן הקפה הקטן שבפינת ההמתנה, ואני מתחיל לקרוא, ובעיקר נהנה מהחזקה של העיתון ומהעלעול, ואומר לעצמי איזו דרך נהדרת לפתוח בה את החופשה – לקרוא עיתון ישראלי, ועוד מנייר. והנה, התורה כולה לפניי, בעמוד שבע או משהו כזה, בידיעה קצרצרה שחורה לבנה. ואני מוציא את הלפטופ שלי ומעתיק אותה.

התיירים החדשים בחברון: השוטרים

אחרי העימותים: המשטרה יוצאת לסיורים בעיר

אבי אשכנזי ורועי שרון

ברחובות חברון נראה בתקופה האחרונה מראה מעורר השתאות: קבוצות של שוטרים חמושים במצלמות, מימיות ומפות טיולים מסיירים בין סמטאות העיר, כשבכל סיור מוביל את הקבוצות לא אחר מאשר נעם ארנון, דובר היישוב היהודי שלא אחת גרם להם ל"כאב ראש".

מרבית השוטרים הכירו את העיר כשהגיעו לפנות את "בית המריבה" או כשעמדו חוצץ בין התושבים היהודים לערבים. "השוטרים היו מגיעים לעיר כשהם חובשים קסדות, עוטים שכפ"צים ואפודי קרב, ונושאים כלי נשק, ואילו עכשיו הם מגיעים לעיר עם מצלמה ומפה, כמו תיירים המגלים אתר חדש", אמר קצין בכיר במחוז ש"י. מי שיזם את תוכנית הביקורים היה מפקד המרחב הקודם, ניצב משנה אבישי פלד. "שני הצדדים מרוצים מהסיורים הלאה. מצד אחד, השוטרים לומדים את המורכבות שבה חיים תושבי הרובע היהודי, ומהצד השני, התושבים מבינים שהשוטרים קשובים לבעיותיהם". מפקד המרחב החדש, ניצב משנה איציק רחמים, אימץ את התוכנית. "לשמחתי, ההיענות של היחידות עולה המצופה", אמר קצין במחוז. "אני חושב שכל מי שמגיע הנה נהנה ולומד פרק חשוב בהיסטוריה של עם ישראל", סיפר ארנון, שמדריך את הסיורים, "כשאני מדריך קבוצה, מבחינתי כולם תיירים ואני צריך לתת להם את מלוא התוכן, בצורה הכי לבבית".

מה אנחנו לומדים מהידיעה הזו? שהשוטרים נהנים ללכת לשמוע מנועם ארנון על הרפתקאות היהודים בחברון, ובסך הכל מבסוטים "כמו תיירים" מהצ'ופר שסידרו להם ראשי המשטרה המכונה ש"י.  או לפחות, שכך ראשי המשטרה המכונה ש"י סבורים. ומה אנחנו עוד לומדים? שאותם ראשי משטרה המכונה ש"י חושבים עוד, משום מה, שבחברון יש "רובע יהודי". כדאי לשים לב:  לא התנחלות,  לא התיישבות, אלא רובע שלם -  "רובע יהודי" ממש כמו בירושלים. רק שבחברון, אנשי הרובע הזה חיים ב"מורכבות", וראשי המשטרה המכונה ש"י מקווים שאנשיהם ילמדו עליה משהו בסיורים. "מורכבות", אגב, היא מילה מוצלחת מאוד, למרות שבתוך כותרת ראשית בעיתון היא כנראה לא הייתה ממש עובדת.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר שאנחנו, הקוראים, לומדים מהידיעה הזו היא שאנשי המשטרה המכונה  ש"י והמתנחלים בחברון נמצאים משני צידי המתרס. זה הרי הרקע לידיעה, הסגסוגת שמרכיבה את המסגרת הסיפורית, התנאי שמאפשר לתיאור הזה להיות "חדשות". פעם אוייבים, היום מתפייסים; פעם קסדות, שכפצ"ים וכלי נשק, ובימינו מצלמה ומפה; עכשיו "תיירים המגלים אתר חדש"; פעם אטומים זה לנקודת מבטו של זה, וכעת "השוטרים לומדים" ו"התושבים מבינים". או במילים פשוטות יותר: הטרנספר ממרכז העיר? הפוגורמים בפלסטינים? השחתת הרכוש? ההשתלטות על בתי פלסטינים? שום דבר מזה לא נעשה בחסות משטרתית. מה שהשוטרים עושים בדרך כלל בחברון זה לפנות את בית המריבה ולעמוד "חוצץ בין התושבים היהודים לערבים". לנוכח המציאות היומיומית בחברון  יש מי שכבר כתב, או אולי צריך לכתוב מתישהו: באמת יופי של עבודה.

(צילום: מירה בלבן, מחסום ווטש)

לנוכח הידיעה "מעוררת ההשתאות" הזו, אחד הדברים שניתן לתהות בקשר אליו הוא המקור שלה. אי אפשר כמובן לפסול את האפשרות שהכתבים "שמעו" ב"מקרה" על ליין הסיורים החדש שהשיקה משטרת ישראל, החליטו שהוא מספיק חשוב כדי להפוך אותו לידיעה עיתונאית, והרימו טלפונים לכל הגורמים המצוטטים. אלא שבמקרה הזה, לנוכח המסגרת הסיפורית, נראה סביר יותר שהיה מי ש"מכר" את הסיפור לכתבים או לעיתון. האם מתנחלי חברון עומדים מאחורי הפרסום? או שמא המשטרה? האפשרות השנייה נראית סבירה יותר, בעיקר לאור השפה הציורית של אותו "קצין בכיר" שפותח את הידיעה. שיהיה ברור: זה לא שאני לא מעריך את רמתם הפואטית של שוטרי ישראל. זה פשוט שהמשפט "השוטרים היו מגיעים לעיר כשהם חובשים קסדות, עוטים שכפ"צים ואפודי קרב, ונושאים כלי נשק, ואילו עכשיו הם מגיעים לעיר עם מצלמה ומפה, כמו תיירים המגלים אתר חדש", נשמע לי יותר כמו משהו שיחצ"ן לא-מוכשר-במיוחד היה כותב, מאשר כמו התבטאות של "קצין בכיר" שרואיין.

אפשר גם לתהות מיהו אותו "קצין בכיר" ולמה הוא אינו נזכר בשמו בכתבה; או מיהו ה"קצין במחוז" ששמח על ההיענות לסיורים, למה גם הוא אינו נזכר בשמו, ולמה הוא מגדיר כביכול את ההיענות לסיורים כ"מעל המצופה". האם יתכן שהעומדים בראש המשטרה המכונה יו"ש רצו משום מה להתחנף למתנחלים ,ולכן יזמו את האייטם החדשותי הזה ו"מכרו" אותו למעריב? האם האייטם הזה, כמו היוזמה עצמה אולי, אמור לשפר את תדמיתם של ראשי המשטרה המכונה יו"ש בעיני המתנחלים באמצעות הכרה פומבית בלגיטימיות המפעל ה"מורכב" שלהם? ואולי לא המתנחלים הם העיקר, אלא פוליטיקאי כזה או אחר? לא,  לא יתכן. המשטרה הרי לא עושה דברים "פוליטיים" מהסוג הזה.

התורה כולה נמצאת, כאמור,  בידיעה הזו, שהיא  לא חדשות, לפחות לא במובן שיש בה משהו חדש. במילים אחרות, הסיפור שמשתקף כאן הוא לא סיפור על שינוי אלא על המשכיות -  על הקשר ההדוק שבין "זרועות אכיפת החוק" לבין הקולוניאליזם הישראלי-יהודי בגדה המערבית. זה אפילו לא משנה אם נציגי "שלטון החוק" רוצים  להתחכך במתנחלים על ידי אייטם תקשורתי חנפני, או על ידי סיור חנפני לא פחות.

גם בקריאה הכי פחות צינית של עיתון הנייר הזה, מה שמתברר הוא שכאשר ראשי המשטרה המכונה ש"י רוצים ללמד את אנשיהם על "המורכבות" (מילה מוצלחת כבר אמרנו?), הם לא פונים לנסות וללמוד על נקודת מבטם של הפלסטינים, למשל זו של הפלסטינים המתגוררים בחברון. חייהם של אנשים אלו, הנתונים תחת משטר כיבוש אכזרי ותחת משטר פוגרומים, כנראה לא "מורכבים" מספיק בשביל ראשי משטרת ישראל. אחרת וודאי לא היו משיקים ליין של סיורי מתנחלים בהדרכתו של נועם ארנון, המלמד אותם, "פרק בהיסטוריה של עם ישראל". ראשי המשטרה יכלו למשל לשלוח את אנשיהם "עם מצלמה ומפה" לאחד הסיורים ש"שוברים שתיקה" עורכים בעיר. אבל התרחיש הזה סביר כמעט כמו ששוטרים בירושלים המזרחית - במקום  לעצור עשרות מפגינים, לחלק מכות, לרסס בגז פלפל, ולהחרים תופים  - ינסו להבין מה עובר על תושבי שכונת שייח ג'ראח.

העובדה שהמשטרה שולחת את אנשיה להשתלמות אצל המתנחלים [במילותיה של מורתי להיסטוריה בתיכון:] אומרת דרשני. התורה כולה עומדת על הקשר שבין "שלטון החוק" ובין הקולוניאליזם. זה סיפור על המשכיות, משום שבפעם הבאה כשמתנחלים בחברון יגרשו פלסטינים מבתיהם או גרוע מכך, והפלסטינים יתלוננו, השוטרים יעשו את מה שהם תמיד עשו. כלומר, לא יעשו כלום – או גרוע מכך. ההבדל היחידי הוא שבפעם ההיא השוטרים גם יכירו טוב יותר את"המורכבות שבה חיים תושבי הרובע היהודי" בחברון.

על מאבק החקלאים

יום רביעי, 25 בנובמבר, 2009

בשלוש השנים האחרונות לוקח אבא שלי חלק פעיל  ב"מאבק החקלאים". פרטי הסיפור מורכבים ועמוסים, והם כוללים גופים בעלי שמות כמו "מועצת הצמחים", "הקרן לנזקי טבע" או "שולחנות מגדלים". העלילה הבסיסית, לעומת זאת, די פשוטה: מדובר בהתאגדות מלמטה של כמה אלפי חקלאים שהחליטו לצאת למאבק משפטי וציבורי במנגנון פקידים ומקורבים, החי על גבם. מנגנון זה, "מועצת הצמחים", הינו גוף הכפוף על פי חוק למשרד החקלאות, והוא מתקיים בין השאר  מ"היטלים" שנגבים מכל חקלאי וחקלאית לא בהתאם לרמת ההכנסה, אלא בהתאם לסוג הגידול ולגודל השטח המעובד. לדברי החקלאים הנאבקים, "מועצת הצמחים", האמורה לעסוק ב"מחקר ופיתוח", גובה מהם עשרות מיליוני שקלים בשנה ואינה תורמת להם דבר. הם  גם טוענים להתנהלות לא שקופה ולעיתים לא חוקית של המועצה. אבל לב הבעיה טמון בכך שה"היטלים" הגבוהים שהמועצה גובה מהחקלאים הופכת במקרים רבים את העיסוק בחקלאות ללא משתלם.

מנקודת מבטו של חקלאי בודד, האבסורד יכול להיות בלתי נתפס. בכל שנה אמור אותו חקלאי לשלם למועצת הצמחים "היטלים" שיכולים להגיע לעשרות אלפי שקלים. במקרה של משקים חקלאיים רבים, מדובר בסכום שמאדה למעשה את כל הרווח השנתי. גרוע מכך, הסכום הזה נגבה מראש, והוא אינו תלוי בשאלה האם החקלאי הצליח להפיק איזשהו רווח באותה שנה. כך, חקלאי שמסיבה כזו או אחרת לא עלו לו יבוליו יפה, עלול למצוא את עצמו בחוב של עשרות אלפי שקלים נוספים רק משום שהוא עדיין אמור לשלם "היטלים".

החקלאים הנאבקים גם קובלים על כך שסכומי ה"היטלים" אינם שיוויונים, ומשתנים בהתאם לסוג הגידול. חקלאי שמגדל תפוחים, למשל, יכול באופן עקרוני לשלם אלפי שקלים יותר או פחות משכנו המגדל בחלקה סמוכה שזיפים, אגסים או אפרסקים. מדוע ישנם פערים כאלו? האופן שבו נקבע סכום ה"היטל"  בכל ענף נעשה לכאורה בתהליך שבו לוקחים חלק "נציגי החקלאים", אולם לטענת החקלאים, מדובר במשחק מכור מראש שבו "מועצת הצמחים" ומשרד החקלאות מכתיבים את ההתנהלות, בהתאם לשיקולים פוליטיים ולוביסטיים, וללא ייצוג מהימן של החקלאים.

נגד ההתנהלות הזו פתחו החקלאים במאבק ציבורי ומשפטי, שכלל בין השאר עתירה לבג"ץ. מאות ואולי אלפי חקלאים הפסיקו בנתיים לשלם את ה"היטלים", ועשרות מהם עומדים על כך למשפט בימים אלו. למרות שמדובר בסיפור על התאגדות של אלפי ישראלים המסרבים למעשה לשתף פעולה, ולהוריד את הראש בפני התנהלות מדיניתית לא צודקת ולא שיוויונית, קולותיו של המאבק הזה לא זכו לתהודה ציבורית רחבה.

מעבר לאדישות הכללית ביחס למאבקים מסוג כזה, יש לכך לדעתי עוד שתי סיבות. ראשית מדובר בסיפור מורכב ורצוף פרטים, שלא תמיד מתארגן לתוך התבניות המוכרות שדרכן אנחנו רגילים להבין סיפורים דומים. שנית, מאבק של חקלאים מתקשה בגיוס סולדיריות מצד השמאל החברתי.

בעיני השמאל, החקלאים נתפסים במקרה הטוב כטפילים הזוכים למים ולאדמות בזול. במקרה הרע הם בעלי אחוזות עשירים הנהנים משירותיהם של עבדים תאילנדים. אבל המציאות בפועל מורכבת יותר. רובם המכריע של החקלאים בישראל אינם עשירים, ואף להיפך. רבים מהם "נתקעו" עם מקצוע לא רווחי ועם משק מקרטע, שפרט למס ההיטלים חשוף בכל שנה לבצורות, ברד, גניבות, מחלות עצים וקרקע, או לנזקיהם של מיני תוכים פולשים. כל החקלאים שאני פגשתי בחיי היו אנשים המורגלים בעבודה פיזית קשה במקצוע עם מרכיב קיצוני של חוסר וודאות ומרכיב קיצוני לא פחות של מזל (ובעיקר מזל רע). רבים מהחקלאים בארץ לא רק שאינם עשירים אלא מתקשים לסגור את החודש ואף נתונים בחובות. אם מסתכלים למשל על המושב שבו גדלתי  אפשר לראות שאנשים רבים שעסקו בחקלאות לפני עשרים שנה הפסיקו בנתיים לעסוק בחקלאות, בעיקר משום שנמאסו עליהם הקשיים, המצוקות וחוסר הוודאויות הכרוכים בתחום. במקרים אחרים, חקלאים מצאו עבודות נוספות, ובאופן אבסורדי מממנים את המשק החקלאי דרכן. לפני כשמונה שנים, באחת התקופות בהן שעזרתי לאבא שלי בדילול האפרסקים, נתקלתי במקרה בחקלאי שכן שעבד במטע המשמש שלו. את הבעת הפנים המיואשת עד אימה שבה ניסה להשביע אותי – "תברח מכאן, תעשה לעצמך טובה ואל תישאר במשק" – באמת שקשה לשכוח.

מפרספקטיבה שמאלית צריך לומר שהשיטה שבה עובדת החקלאות בישראל באמת אינה מוצדקת ואינה מוסרית. ייבואם של מאות אלפי עובדים ועובדות מחוץ לארץ בפרקטיקות של סחיטה וניצול, עליהן מנצחות חברות כוח האדם המרוויחות ממדיניות מושחתת של "דלת מסתובבת", הוא כל דבר חוץ מהגון או צודק. העדר מנגנון שמבטיח בפועל את זכויותיהם של אותם אנשים ונשים שמגיעים לעבוד בארץ הוא נבזות של ממש, וכך גם העדרו של מסלול הגירה והתאזרחות כדין. במובן הליטרלי ביותר של הביטוי, עובדים ועובדות כאלו נותנים מזיעתם להפריח את השדות או לבנות את הבניינים של הארץ הזאת, ולאלו מביניהם שמעוניינים בכך צריך לאפשר להתיישב בה כתושבים ובהמשך כאזרחים שווי זכויות, גם אם מוצאם אינו מאפשר להם "לעשות עלייה".

לבסוף, יתכן גם שאין הצדקה מוסרית לקיומה של חקלאות בישראל. אולם, כל עוד מתקיימת חקלאות, ומתקיים משרד חקלאות בממשלה, על המדינה מוטל להפסיק לפגוע באלו שעוסקים בתחום, ואף להתחיל לפעול באופן אקטיבי למען השמירה על זכויותיהם. על המדינה מוטל למצוא פתרון מערכתי צודק שיאפשר הן לעובדים החקלאיים השכירים והן לבעלי המשקים החקלאיים להתפרנס ולחיות בכבוד. רפורמה ושינוי מהותי של השיטה הקיימת הוא צעד חשוב ומחוייב, משום שהבעיה היא קודם כל בעיה מערכתית שהשתלבה כל השנים, ועדיין משתלבת, בסיפורים גדולים יותר על התיישבות או על הפרדה בין אוכלוסיות. במקרה של החקלאות, אותה מערכת שהנהיגה את שיטת ה"עובדים הזרים" כחלק מתהליך סגירתה של "ישראל היהודית" בפני עובדים פלסטינים תושבי הגדה המערבית בתחילת שנות התשעים, היא חלק מהמערכת שמפעילה היום את הדלת המסתובבת המושחתת, שמייבאת ומגרשת עובדים. עשרות אלפי השקלים שבעלי המשקים החקלאיים משלמים כ"היטלים" הוא רק אחד האמצעים שדרכו המערכת הזו דואגת לניטרולם של החקלאים, שומרת עליהם במצב כמעט מתמיד של היות על סף פשיטת רגל ובמיוחד הופכת אותם לתלויים בשיטה ובחסדיהם של סוכניה ופקידיה. ביטול ה"היטלים" הוא לא רק מינהל תקין וצודק – הוא יכול וצריך להיות צעד אחד ברפורמה רחבה יותר של הפיכת מערכת החקלאות בישראל להוגנת וצודקת יותר.   

איש קטן ושמו קובי אריאלי

יום שני, 23 בנובמבר, 2009

נקודה חשובה שלא ניסחתי כהלכה ברשימה שכתבתי אתמול  נגד הטור הסקסיסטי של פז חסדאי, היא שההתקפה (בדרך כלל ההתקפה הגברית) המכוונת כלפי נשים בעלי דעות שמאליות, ובמיוחד כלפי אקטיביסטיות, נוטה לגייס עמדות שוביניסטיות כדרך מרכזית של השתקה. כשמנסים לגרום לשמאלנים לסתום את הפה מטיחים בהם בדרך כלל שהם בוגדים, עלובי נפש או לוקים בשנאה עצמית. השתקה של שמאלניות, לעומת זאת, תעבוד לעיתים קרובות עם אוצר מילים המדגיש תפיסות של מיניות ומגדר. יאמרו להן שהן מזדיינות עם ערבים, שהן לסביות, שמה שחסר להן זה זיון טוב, שהן מכוערות או סתם שהן נשים קלות דעת ומטומטמות. אפשר לתהות על הסיבות להבדל הזה. האם השוביניזם והמגדר הוא פשוט נשק זמין ויעיל יותר במתקפה על נשים? האם החריגה מהעמדה המגדרית, הממקמת נשים במקום פסיבי וכנוע, נתפסת כחמורה אפילו יותר מהחריגה מהקודים של הלאומנות היהודית? ואולי נשים עם דעות לא קונצזואליות מאיימות באופן כלשהו על מיניותם של הגברים המנסים להשתיקן?

על כל פנים, אחרי שכתבתי את הרשימה אתמול הופניתי בידי חברה לטור הזה של קובי אריאלי. במרכז הטור עומד הניסיון לרוקן עמדות שמאליות לכדי טרנד אופנתי, שהוא גם תל אביבי ונשי. הגיבורה של הטור (מאיה/דנה/קרן) היא, בלשונו של אריאלי, מטומטמת ופאקצה. אלא שלמזלה של אותה גיבורה כללית היא ניחנה בחושים חייתים מפותחים שמניעים אותה "לחשוב נכון", או במילים אחרות לתמוך באופן אוטומטי בכל מה שדב חנין אומר. לפי אריאלי, מאיה/דנה/קרן לא מבינה את העמדות הפוליטיות שהיא מבטאת, והיא נוטה להתבלבל בקלות ברגע שמתקילים אותה בשאלות קונקרטיות.

אריאלי, צריך לומר, הוא רטוריקן מתוחכם יותר מפז חסדאי. את השוביניזם הוולגרי ואת תפיסת העליונות הגברית שלו הוא מצפה בקילוח דק של הומור ובכמה הבחנות תרבותיות מדויקות יחסית (למשל: השכר הנמוך ביחס לשכר הדירה הגבוה של צעירים וצעירות בתל אביב). מהציפוי הזה, כנראה, אנחנו אמורים להתמוגג (כמה טוב אריאלי מכיר אותנו!), בזמן שהשוביניזם הגס מחליק לגרוננו.

ברור לגמרי שאריאלי לא היה יכול להתבטא באותה אפקטיביות כלפי גבר. לא משום שאין גברים שאינם יודעים דבר וחצי דבר על חוק הקרקעות או על המאגר הביומטרי, אלא משום שהרטוריקה של הטור מבוססת על חבירה אל טופוס תרבותי מיזוגני מוכר, שבו האישה משולה לבהמה גסה ומטומטמת. בטופוס הזה אריאלי עושה שימוש. זאת פחות או יותר הג'סטה: מתוך בוז עמוק שואל אריאלי את מאיה/דנה/קרן שורה של שאלות פשוטות (למה את נגד הכיבוש? למה את נגד הגדר? למה את נגד פיטום אווזים?), בזמן שהוא מגחך לעצמו בהנאה עוד לפני שהיא מתחילה להשיב.

קצרה כאן היריעה מלפרוש את שלל הטיעונים השמאליים המלומדים שניתן להעלות בתשובה לכל אחת מקושיותיו של אריאלי. כנראה גם שאין טעם רב בניסיון לשכנע אותו בכך שאם ישנה איזשהי תקווה פוליטית ומוסרית למדינת ישראל הרי שהיא מגולמת כנראה בפעילותן הפוליטית של נשים חכמות ואמיצות. אולי זה רק המקום להזכיר שהתשובות הטפשיות/אופנתיות לכאורה שאריאלי מקבל מאותה "פאקצה" שמאלנית הן למעשה תשובות קולעות ומדויקות להפליא. אילו רק, במקום לחגוג את הגבריות השמרנית והמשפילה שלו, היה אריאלי מנסה להקשיב למה שהגיבורה שלו אומרת… כי כן, הכיבוש הוא באמת משחית; כן, זה רע להפריד בין אנשים; וכן, פיטום אווזים הוא באמת אקט אכזר. למרות שישנן סיבות נוספות, ולמרות שדנה/מאיה/קרן לא יודעת אם זה טוב או רע לשטוף את מברשת השיניים אחרי שמורחים את המשחה (באמת שאלה קשה), התשובות שהיא מעלה נכונות ומספיקות לגמרי כדי להצדיק את סיום הכיבוש, פירוק הגדר והפסק פיטום האווזים.

בכלל, זה מוזר בעיניי שקובי אריאלי מעז להתנשא על הגיבורה דמיונית שלו. כדאי לזכור שהכותב הוא אותו איש קטן  שרק לאחרונה הוכיח להיכן מגיע האופק המוסרי והאינטלקטואלי שלו, כאשר ניצל את תוכנית הרדיו שלו כדי להסית לאלימות פוליטית. למי שאינה זוכרת, אחרי פרסום חוברת העדויות של "שוברים שתיקה" על מבצע עופרת יצוקה, בתוכנית הבוקר של גלי צה"ל הביע אריאלי את פליאתו ואכזבתו מכך ש"החזקים שלנו" לא מנפחים את הצורה לבוגדים שעומדים מאחורי החוברת. בניגוד למאיה/דנה/קרן, זאת כנראה הדרך של אריאלי לענות על שאלות נוקבות.

בקיצור, שב לך איש קטן בבית הקפה החביב שלך במרכז תל אביב ולגום בהנאה את האספרסו (רק היזהר שלא ישפך על הלפטופ). האמן לנו, אנחנו יודעים: כמה משכיל אתה, ומורכב, ונעלה. כמה מבין אתה בדרכי העולם, כמה עמוק וטוב אתה מהנשים הללו שמסביבך, מאיה ודנה וקרן. איזה קלות דעת הן - הצביעו לדב חנין! אז שב לך בנחת איש קטן (ורק היזהר עם הקפה). האמן לנו, אנחנו יודעים.

הכל חוץ מחינני – על הסקסיזם המאלף של פז חסדאי

יום ראשון, 22 בנובמבר, 2009

כמה טוב שהכותב פז חסדאי ווואלה! תרבות הזכירו גם למי שאין טלוויזיה עד כמה השוביניזם המבחיל עדיין מושל בסדר היום המיינסטרימי. "גבר דומיננטי ובשל" כהגדרתו, חסדאי סיפק ביום שישי האחרון את אחד השילובים הדוחים ביותר שבהם נתקלתי לאחרונה בין סקסיזם ואידיאולוגיה אנטי-שמאלית. תחת הכותרת "אל תסרבי לו", הטור של חסדאי עוסק בסרבנית הגיוס עומר גולדמן, שב"קסמיה" הכותב "נשבה". אחרי שהוא מהלל, כביכול, את "שיערה הגולש" ו"שפתיה החושניות", מציע/מורה חסדאי לגודלמן: "אז בואי עומר, את ואני, ניסע יחד להודו, ותירגעי קצת. האמיני לי, אין טעם בכל הדאגות המיותרות האלה, זה סתם יעשה לך קמטים. אנא, אל תסרבי לי".

מעבר לזחיחות המדושנת, הכמו מקועקעת בעצמותיו השחוקות של הטקסט הזה, מעבר לשחצנות, לחוסר הכשרון והדמיון של מי שהדיכוטומיה בין "אישה בשלה" ל"נערה רכה" תוחמת כנראה את קוטבי המחשבה שלו, מעבר לבורות הגאה שממקמת את קונדרה כהשראה האינטלקטואלית של האידיאולוגיה השמאלית של סרבני המצפון, מעבר לכל אלו – מה שהטור של חסדאי עושה מצויין הוא להדגים את הקשרים שבין כמה זנים שונים של סקסיזם.

אפשר להתבלבל ולחשוב שהסאב טקסט של חסדאי מסתכם במשהו כמו: לא אכפת לי מהפוליטיקה שלך, מה שמעניין אותי זה לזיין אותך. למעשה, מהפיסקה הראשונה בטור שלו משתמע דבר דומה פחות או יותר, כאשר חסדאי כותב:

 "לא אכפת לי שאת שמאלנית קיצונית. אדרבא. מבחינתי זה רק מראה עד כמה את מסורה, איזה דם רותח זורם בעורקייך,. אילו תשוקות טמונות בך ומחכות להתפרץ. רק תביאי איתך את רוח הנעורים הזו, אני כבר אדאג לכל השאר."

אבל קריאת ההמשך מבהירה שלחסדאי דווקא אכפת מאוד מהפעילות ומהדעות של גולדמן. ה"שמאלנות" שלה אינה מפריעה לו, לא משום שדעות פוליטיות אינן רלוונטיות למערכת היחסים הפנטסמטית שהוא מציע, אלא מתוקף בטחונו בכישוריו (כ"גבר דומיננטי ובשל") לנטרל את הדעות הללו. כלומר, ההתנשאות המגולמת בהנחה שהקשר עם חסדאי ישנה את גולדמן (ולא, חלילה, את חסדאי) היא שעומדת בבסיס מוכנותו של כותב הטור לסבול את הפוליטיקה שלה. יותר מכך, מקריאת השורות הללו נראה שמה שמעניין כאן את חסדאי באמת הוא לעסוק בביות או באילוף. זהו כבר סוג אחר של סקסיזם, סוג שתופס את עצמו, כנראה, כחינוכי יותר. אפשר אולי לומר שעמדה סקסיסטית כזו אינה מסתפקת בזיון האובייקט, אלא מפנטזת על חיפצון ברמה עמוקה יותר, על שבירת הרוח והאינדיוידואליות.

במילים אחרות, הטור של פז חסדאי לא רק מזלזל בעמדותיה של עומר גולדמן משום היותה אישה צעירה. הוא מייעד לה מסלול התפתחות – מנערה סרבנית לאישה כנועה וצייתנית. זוהי כנראה הפרשנות של חסדאי למטפורה הדוחה "אישה בשלה", וזהו המסלול שבו הוא מקווה כנראה להשתלב בבחינת מורה דרך ("רק תביאי את רוח הנעורים, אני כבר אדאג לכל השאר"). למרות זאת, מעניין להיווכח כי לטענתו של חסדאי מסלול התפתחות שכזה יכול באותה מידה להתרחש גם בלעדיו. אחרי שהוא מזכיר את השנאה העצמית והביקורת העצמית המוגזמת של "השמאלניזם הקיצוני", פונה חסדאי לגולדמן וכותב: "מי יודע אולי זה רק שלב זמני בהתבגרותך, בדרך להפיכתך לאישה בשלה".

נראה שעמדה סקסיסטית נוספת המקופלת בין שורותיו חושבת במונחים של רווח והשקעה. מה הופך את עומר גולדמן למושכת כל כך בעיני פז חסדאי? אם להאמין לדבריו, הרי שאלו הם כנראה  ה"דם הרותח" וה"תשוקה" שלה. כשהוא חושב על עצמו, אולי, בתור סוג של יזם, חסדאי מתבונן בגולדמן ורואה פוטנציאל, אנרגיה שמתבזבזת במקומות לא נכונים. "תנו לי לאלף את עומר גולדמן", אומר הסאב טקסט של הטור, "ואני אראה לכם איזו רווח אפשר לגרוף מהשקעה כזו".

אבל אולי הכי מעניין בטורו של פז חסדאי הוא הברית עם אביה של גולדמן. בהקשר זה חסדאי כותב את השורות הבאות:

"מודה, קצת חששתי כששמעתי לראשונה שאביך הוא איש מוסד לשעבר. אבות דומיננטיים מרתיעים אותי. אנשי כוחות הביטחון ושאר זכרי אלפא קרייריסטיים לא מעריכים במיוחד אספירציות רוחניות ומתקשים לזהות את החינניות בעובדה שאני גמלוני או חסר כישורים בעבודות הביתיות. אך איתו נדמה לי שאסתדר. אחרי שבתו האהובה, הנסיכה של הבית, משמיצה את מפעל חייו בכל פינה בעולם, אין ספק שהוא ישמח לראות כיצד גבר דומיננטי ובשל נכנס לחייה ומעניק מעט יציבות לנפשה המעורערת".

מעניין לראות שמה שחסדאי מציע כאן בעצם זו ברית בין הפטריארכליות הוותיקה לפטריארכליות החדשה. דרך אילוף האישה, עומר גולדמן, מבקש "גבר דומיננטי ובשל" זה לייצר ברית עם האב – גם הוא, לפחות בעיני חסדאי, גבר דומיננטי ובשל, רק ממודל מיושן קצת יותר.

בקצרה, מה שהטור של חסדאי מזכיר הוא שאפשר להיות "בעל אספירציות רוחניות" ו"גמלוני או חסר כישורים בעבודות הביתיות", ועדיין שוביניסט וסקסיסט ביותר מרובד אחד. ואולי השאלה המתבקשת היא האם יש קשר בין טורים כמו זה של חסדאי ("אל תסרבי לו") ובין נתונים כמו אלו שהופיעו היום, ולפיהם יותר מעשרים אחוז מהגברים מאמינים שמותר, למעשה, לאנוס בנות זוג.

בכל מקרה, כדאי לשים לב שבניגוד לפטריארכליות הוותיקה, זו שחסדאי מייצג תופסת את עצמה כקלילה וחיננית. זהו בדיוק אותו סקסיזם גברי שתחת מסווה של קלילות, הומוריסטיות ולעיתים אפילו סאטיריות נותן ביטוי לעמדות הדכאניות ביותר. לא,זה לא העבר הבטחוני – ההבדל האמיתי בין פז חסדאי ובין אביה של עומר גולדמן (כפי שחסדאי מדמיין אותו לפחות) הוא שהאחרון, לפי שעה, אינו מקבל במה בוואלה! תרבות.

עונת המסיק היא עונת המונסון

יום שלישי, 27 באוקטובר, 2009

"לא שקט ביהודה ושומרון: הבוקר (שלישי) התנהלו עימותים בין מתנחלים מהיישוב שבות רחל לבין פלסטינים מהכפר קריות"(הארץ)

"עימות אלים פרץ הבוקר (יום ג') בין פלסטינים למתנחלים סמוך לכפר קריות שבין שכם לרמאללה"(Ynet)

"הבוקר פרצו עימותים בין מתנחלים מקידה שבבנימין לבין תושבי כפרים פלסטינים באזור".(וואלה!)

נו, עולם כמנהגו נוהג."יהודה ושומרון" – לא מקום שקט במיוחד. "פורצים" או "מתנהלים" שם עימותים כבדרך קבע, ובערוץ המדע והטבע לא יכלו לנסח את זה טוב יותר מ-NRG : "כמדי שנה גם בעונת המסיק הנוכחית חלות הפרות סדר ומקרי אלימות בין מתנחלים לפלסטינים". כמעט כמו עונת המונסונים באיזו ארץ טרופית מזרחית רחוקה. ב-Ynet לעומת זאת, כנראה חשבו דווקא על גל השריפות האחרון בקליפורניה, עם כותרת צדדים אדומה המלמדת כי "השטח בוער".

ומה אנחנו למדים מהנשיונל ג'אוגרפיק הזה? עוד פעם הילידים עם השטויות שלהם. אלה ואלו: אלה "צעדו בראשות הרב בן ציון עמר אל עבר הכפר הפלסטיני הסמוך", ואלו "נופפו במסור, מקלות ואבנים"; אלה טענו ש"המטעים משמשים לפרובוקציות של פלסטינים ופעילי שמאל", ואלו ש"הגיעו למסיק"; אלה ש"הפלסטינים החלו ליידות לעבר אבנים", ואלו ש"שניים מבין התושבים של הכפר נפצעו"; אלה ש"המסיק פה הוא רק הסוואה להתארגנות לקראת פיגועים כמו פיגוע הירי האחרון", ואלה ש"מתנחלים גירשו בכוח חקלאים שמסקו את עצי הזית שלהם".

אבל רגע, לא חסר משהו בסיפור? ניחשתם נכון, כוחות הסדר!

ואכן, למרבה המזל,

"למקום הגיעו כוחות גדולים של משטרה, צבא וכוחות יס"מ שחצצו בין הצדדים ואבטחו את הצעדה שנכנסה לתוך הכפר הפלסטיני" (הארץ)

"כוחות יס"מ ומג"ב שהיו במקום הפרידו בין הניצים" (Ynet)

"שוטרי מג"ב ויס"מ הגיעו למקום והפסיקו את יידוי האבנים ההדדי בין הצדדים. עד כה נעצר פלסטיני אחד בחשד ליידוי אבנים לעבר המתנחלים" (וואלה!)

"כוחות משטרה וצבא שהגיעו למקום פעלו לשמירה על הסדר" (NRG)

"איש לא נפגע, ופלסטיני שהתפרע נעצר" (Ynet)

קצת מציק אולי שהמתנחלים מתעקשים להזכיר כי האירוע כולו (תחת הכותרת: "אם הם מוסקים אצלנו אנחנו נהיה אצלם") תואם עם הצבא ואושר על ידו, וגם הוידיאו באתר הארץ מעורר ניצן קט של סימן שאלה באשר למשמעות הפרקטית של "הפרידו בין הניצים". אבל בסך הכול אין מה להתבלבל: עוד פעם השטח בוער, עוד פעם פורצים ומתנהלים עימותים בין הקיצונים משני הצדדים. זה לא שהצבא אבטח צעדת מתנחלים לתוך כפר פלסטיני ואחר כך עוד עצר את אחד הפלסטינים (שאם יהיה לו מזל לא ינמק עכשיו כמה חודשים טובים בכלא) או משהו כזה. וגם אם כן – זה לא שהצבא לא מאבטח גם את ההפגנות הפלסטיניות נגד הגדר או את הצעדות של הפלסטינים לתוך ההתנחלויות.

בסופו של דבר, כפי שניתן לראות בתמונה ב-Ynet (באדיבות ועד מתיישבי בנימין), הקושי המרכזי היה כנראה לדחוף את עגלת התינוק במעלה דרך העפר המשובשת.

וכפי שניתן לראות החל מ-01:09 בוידאו של אתר "הארץ", את התורה כולה סיכם בדיוק מהמם מתנחל עם מגפון (בעוד שוטרי מג"ב דוחפים את המוסקים הפלסטינים ומפנים את הדרך): "חברה להירגע, יש לנו משטרה וצבא ששומר עלינו… יש לנו משטרה וצבא, אנחנו סומכים את ידם. קדימה להמשיך."

לא סדרה טורקית

יום שלישי, 27 באוקטובר, 2009

הסדרה הטורקית היא הסתה. הסדרה הטורקית היא אנטשימית. נכון? בניגוד למה שנראה בסדרה, חיילי צה"ל לא רוצחים ילדות קטנות. זה הרי בדיוק מה ש"הגבוה לצדק" הולך לפסוק בעתירה נגד סגירת תיק החקירה בפרשת רציחתה של עביר עראמין. או כך לפחות מסתמן מהדיון שנערך השבוע ב"גבוה לצדק", בדיוק באותו זמן שאייריליק (זה שם הסדרה הטורקית) מככבת בכותרות הישראליות, ועיתונאים בכירים מחלקים נזיפות פטרוניות לטורקיה על הצטרפותה ל"ציר הרשע". באמת איך אפשר להציג כך את חיילי צה"ל? אין כמו הפרכת הבדיון: לפי אותו היגיון שמעדיף לחגוג ולהנציח את הפנטזיה (תהליך שלום, שואה) כדי לא להתמודד עם המציאות (כיבוש, אפרטהייד), אופרת סבון טורקית גרועה היא "חדשות"; שגרת הכיבוש לא ממש.

 

 שבוע לאחר שאביה הרצה באוניברסיטת תל אביב על הצורך בשיתוף פעולה פלסטיני-ישראלי למאבק בלתי אלים בכיבוש,  עביר עראמין בת העשר נורתה למוות. שוטר מג"ב ירה כדור גומי אל תוך ראשה בשעה שיצאה משיעור בבית הספר. זה לא קרה בסדרה טורקית. זה קרה בענאתה בינואר 2007.

להיות מוסרי זה להיות לא פראייר

יום רביעי, 7 באוקטובר, 2009

כותבים לא מעטים אוהבים לעסוק בפסיכולוגיה של שמאלנים, עיסוק שמקביל במידה מסוימת לחקירת גורמי המימון של ארגונים כמו בצלם או שוברים שתיקה. אחד מממתיקי השפה וחסידי האגרוף של "רשימות" אף הגדיל לעשות ודיבר על "הזדהות נפשית עם האויב". כמי שמשייך את עצמו לשמאל, אני רוצה להקדיש את הרשימה הזו לפסיכולוגיה של הצד השני. לא לפסיכולוגיה בגרוש, אלא לפסיכולוגיה בחינם. לא לפסיכולוגיה של הימין (שלעיתים נחשב בטעות להיפוכו של השמאל) אלא לפסיכולוגיה של המרכז.

ליברמן-לבני-ביבי-ברק, קונגלומרט מצלולי נטול הבדלים משמעותיים. אם תרצו, גוש פוליטי שאפשר להמשילו ל"גוש התיישבות" - מה שישאר שלנו בכל הסדר, מה שהוא הקונצנזוס, הפטריוטיות, מה שתמיד ישאר בשלטון. כדאי לזכור, שלא מול נוער הגבעות עומד השמאל בבילעין או בדרום הר חברון, אלא קודם כל מול הצבא, מול הקונצנזוס, מול המרכז. המחשבה על השמאל הזה מול הימין ההוא היא לא רק שגויה, אלא היא חלק מהאידיאולוגיה השלטת שמארגנת את המציאות כך שתאפשר לישון בשקט. מחשבה על שמאל מול ימין מעודדת את זחיחותו המוסרית של המרכז: "אלו קיצונים ואלו קיצונים ואנחנו דמוקרטיה נחמדת שיכולה לישון בשקט בזמן שמטוסינו… וכו' וכו'".

עמדת המרכז נחשפת באופן הברור ביותר כשהיא במגננה. ההתנסחות הפרדיגמטית שלה היא ב"הסברה", כלומר בהתמודדות עם הביקורת המוסרית על התנהלותה של ישראל. התגובות לדו"ח גולדסטון ולעדויות החיילים של שוברים שתיקה, התגובה לתמונות הגופות החרוכות מעזה, אלו הרגעים המובהקים של העמדה הזו, עמדה שהיא במהותה פרדוקסלית.

אבל לפני הפרדוקסליות, כדאי לומר כמה מילים על המצב ההחדש שבתוכו נתונה העמדה הזו. "מבוכה לכאורה" אפשר לכנות אותו. למה הכוונה? היום זה נראה ברור שאת ההיסטוריה הפוליטית של השנים האחרונות אפשר לספר דרך נארטיב של הקצנה שיכול להתנסח בכמה וכמה אופנים,. למשל כך: הקצנה דרך ניסוי וביסוס החיסולים, בניית הגדר וחסימת הכבישים, חומת מגן ו"מבצעי ההבלגה" בעזה 2004-2008 (מאות הרוגים),  בואך לבנון 2006, ושיא הדמים האחרון של (מחק את המיותר:) "טבח חנוכה"/"עופרת יצוקה", שהיה גם שיא תיאורטי של הצדקת פשעי מלחמה, של השרצת כשרים. ה"מבוכה לכאורה" של המרכז נובעת מהשילוב בין  הקאמבק של פשעי המלחמה והעמקת האפרטהייד לתהליך של עליית האינטרנט וקלות התיעוד. השכלולים באמצעי הייצור, ההפצה והצריכה של המדיה, יצרו מצב חדש שבו פחות מעשי זוועה חומקים מן העין.  דובר צה"ל יכול אולי לחסל ממוקדות טקסט – דוח עדויות חיילים מעזה למשל –  אבל מניעת שידורו והפצתו של  תיעוד וידאו שנעשה על ידי נערה פלסטינית (ובו רואים חיילים היורים ברגלו של פלסטיני כפות) היא פעולה מסובכת הרבה יותר. במצב שנוצר, אפילו בלב המאפילייה, לא אצל הערבים באל ג'זירה, כאן -  בתקשורת הישראלית של ינואר 2009 – היה אפשר לצפות בגופות חרוכות. במצב שנוצר, המסבירים והמצדיקים, אנשי המרכז, צריכים להתמודד עם סרטי וידאו שבהם נגלה, זהוב על גבי שחור, הדרן של פצצות זרחן מעל שכונות בעזה. סוג ההתמודדות הזה הוא חדש.

המצב החדש מבליט את המהות הפרדוקסלית של עמדת המרכז. זוהי עמדה  פרדוקסלית משום שהיא מדברת בשני קולות: היא מכחישה את הטענות נגד ישראל  ומצדיקה את המעשים שהטענות הללו מייחסות לישראל. זוהי רוח הדברים: דו"ח גולדסטון לא אמין. גולדסטון הוא יהודון. החמאס ירה במטרה להרוג אזרחים. למה לא גינו את החמאס. שמונה שנים ישראל הבליגה. החמאס התחבא מאחורי אזרחים. אין בררה במלחמה הורגים. כל מדינה ריבונית הייתה עושה אותו דבר. מי שמבקר אותנו צבוע. מי שמבקר אותנו מזדהה עם האויב.

 בכמה וכמה מקומות, למשל בתגובות לפוסט הזה, עידן לנדו הצביע על המתח שבעמדה הזו: מי שטוען שהעדויות לפשעים הן מזויפות מרגיש לא בנוח עם סוג המעשים שנחשפים בהן.

אבל לא רק שאין בעיה להחזיק בעמדה פרדוקסלית (הפסיכולוגיה בגרוש אומרת: כולנו מחזיקים בעמדות כאלו), הפרדוקסליות  המסוימת הזו היא זו שמאפשרת למרכז הישראלי לכונן את זהותו. במילים אחרות, היכולת להיות נגד פשעי מלחמה אבל בעד מחיקת שכונות בעזה היא, אם תרצו, מה שמגדיר את המרכז הישראלי. מה שהמרכז מעוניין בו הוא להיות עם ולדמיין בלי, להיות אפרטהייד ולדמיין דמוקרטיה. פיצול האישיות הוא מה שמאפשר לפנטז. אולי קצת כמו בסרט האחרון של קוונטין טרנטינו: בטח שאנחנו מרגישים לא בנוח עם מה שאנחנו רואים ובטח שאנחנו חושבים שזה מוצדק. הרבה יותר מהשמאל, העמדה של המרכז היא באמת עמדה מורכבת: אנחנו יהודים במזרח התיכון. אנחנו מוסריים, אבל גם לא פרייארים. למעשה, ככל שחושבים על זה יותר, להיות מוסרי זה בעצם להיות לא פרייאר.

ככל שחושבים על זה יותר, הכחשת המרכז את פשעי המלחמה תוך כדי הצדקתם היא הבולטת בשורת פרדוקסים שמרכיבה את זהותו של המרכז: אנחנו בעד חלוקת הארץ אבל נגד הפסקת הבנייה בהתנחלויות; אנחנו בעד משא ומתן אבל אין פרטנר; אנחנו לא רוצים לשלוט בעם אחר, אבל אין לנו בררה; אנחנו דמוקרטיה אבל מדינה יהודית.

  

קרלו שטרנגר והפסיכולוגיה של הכובש

יום ראשון, 16 באוגוסט, 2009

באופן אישי, באמת שאיבדתי את הסבלנות כלפי אותם "שמאלנים", שגם בישראל של 2009 (אחרי החיסולים, אחרי הגדר, אחרי "עופרת יצוקה") מסרבים להוציא את צווארם הענוג מהעיסה החמימה והמרגיעה של מסגרת המחשבה הסימטרית. מי שחושב על מה שקורה בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל של 2009 במונחים של סכסוך או מריבה חושב במונחים סימטריים ולא אקטואלים. תפיסה סימטרית המתעקשת על מסגרת ההמשגה של "סכסוך", מתעלמת מכך שמה שקורה בפועל בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל אינו סכסוך או מריבה, אלא דיכוי ואפרטהייד. אבחנת העומק שבין "דיכוי" לבין "סכסוך" חשובה, משום שנגזרות ממנה מסקנות פוליטיות שונות לחלוטין. אפשר כמעט לומר שבשנים האחרונות, הקו הפוליטי הקונקרטי שמתחה האבחנה הזו היה בין אלו שהתנגדו בתוקף ל"מלחמה" על צורותיה השונות לבין אלו, שבהשתמשם במגוון שלם של טיעונים, הצדיקו אותה, תמכו בה, היססו ביחס לנחיצותה או שתקו למולה.

צורת החשיבה הסימטרית אופיינית לכובש הנאור, זה שמוכן להכיר בקיומם של הנכבשים ואולי בזכויות כאלו או אחרות שמגיעות להם, אבל בתפיסת העומק, מעבר למס שפתיים, מסרב להכיר באמת בקיומו של הכיבוש ובמשמעויות הנגזרות ממנו, ובכלל זה היקף הזוועות שנעשות בשמו והפריבילגיות שהוא עצמו, ככובש, נהנה מהן. אין זה מפתיע אולי, שמנסחיה ואינטלקטואליה של תפיסת הסימטריה נוהגים לכוון את חיציהם המושחזים ביותר דווקא שמאלה מהם, כלפי השמאל ה"רדיקלי", השמאל ה"לא ציוני", או סתם כלפי השמאל שמתנגד באופן רם ועקבי למדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. את השמאלנים הללו טורחים הסימטריקונים, שמעידים על עצמם פעמים רבות שהם "נגד הכיבוש" או "בעד שתי מדינות", לאפיין באמצעות שורה שלמה של תיאורים ושמות פעולה [מחק את המיותר:] נאיביות, אופנתיות, פוסט מודרניזם, שנאה עצמית, אוטופיזם, חוסר התאמה למזרח התיכון.

מאמרו של קרלו שטרנגר ב"הארץ" מלפני יומיים מדגים היטב את צורת המחשבה הסימטרית ואת הסגנון הטיעוני הנלווה אליה בדרך כלל, ובכך מבסס את מעמדו של שטרנגר בפנתיאון המאוכלס בצפיפות של "השמאל המפוכח". באופן מוצהר, שטרנגר מנסה להסביר במאמרו מדוע "השמאל בישראל נעלם". טענתו המרכזית בהקשר זה היא שאותו שמאל "חדל להתקיים משום שלא סיפק תמונה מציאותית של הסכסוך". הוא מסביר, כי במקום להכיר במורכבותה של המציאות בחר השמאל לעצום את עיניו ולהתעקש על ההנחה היחידה שעמדה "בבסיס האידיאולוגי שלו": "אם נציע לפלסטינים מדינה בשטחים שנכבשו ב-1967 – יהיה 'שלום עכשיו'".

אבל האמת היא שלמרות המטרה המוצהרת של המאמר, קשה להשתחרר מהרושם כי מה שבאמת מעניין את שטרנגר הוא לתקוף את המיעוט היהודי שמאשים את ישראל, ולא את הפלסטינים, באחריות למצב. יותר מחצי מאמר מוקדש לביקורת של מה ששטרנגר מכנה "הפרשנות השמאלית הטיפוסית". פרשנות זו, לפי שטרנגר, "בנויה על הנחות פסיכולוגיות מפוקפקות: אם רק נהיה נחמדים לכל בני האדם באשר הם, כל העימותים יגיעו לקצם. בכך מתעלמים מן הצורך האנושי בשליטה ובמערכת אמונות המעניקה לאדם תחושת ערך עצמי. וכך, במעטה של הומניטריות, גישה זו מניחה, שלקבוצות לא מערביות אין רצון משלהן וכל פעולותיהן, רגשותיהן וצורכיהן הן תגובה על המדיניות המערבית".

עד כמה זה מעניין שבישראל של 2009 (כלומר, אחרי הרצח של מפגין בבילעין, אחרי הייבוש של כפרי הגדה, אחרי הזרחן על עזה, אחרי חוק האזרחות) שטרנגר, שמעיד על עצמו שהוא מתנגד לכיבוש, מקדיש את מאמרו לא להקצנה בדיכוי הישראלי או בגזענות הגואה, אלא בוחר להתעסק דווקא בפסיכולוגיה של המיעוט היהודי שמאשים את ישראל בסרבנות שלום? עד כמה זה מעניין שבמקום לאזור אומץ ולהישיר מבט אל המציאות הקשה (התעללות בעצירים פלסטינים, גירוש חקלאים מאדמותיהם, הרעבה מתמשכת של יותר ממליון בני אדם, שתי מערכות חוק נפרדות) בוחר הפרופסור לפסיכולוגיה, בצעד שאין להבינו אלא כצעד השלכתי – לתאר את הפסיכולוגיה הפטרונית כביכול של אלו שתוקפים את ישראל? בחירה זו של שטרנגר אינה מעניינת במיוחד. היא מהווה ביטוי ל"פרשנות קונפורמית טיפוסית", שנוסחה בשנים האחרונות אינספור פעמים בידי מוכשרי ורהוטי הפובליציסטים של הממסד.

מה שמעניין יותר הוא שאם מחלצים את הנארטיב ההיסטורי שמקופל בין שורותיו של שטרנגר, אפשר להיווכח שגם אצל הסימטריקונים, התפיסה הסימטרית פעמים רבות אינה סימטרית כלל וכלל. כך כותב שטרנגר בבואו להסביר מה בדיוק השתבש ב"תהליך השלום": "אחרי הסכם אוסלו חינכה הרשות הפלסטינית את ילדיה באמצעות ספרי לימוד אנטי-ישראליים, מהם אף בעלי מסרים אנטישמיים. פיגועי ההתאבדות ב-1996 לא נמנעו (יש שאומרים, אף נתמכו) בידי יאסר ערפאת. לריסוק השמאל לחלוטין גרמו הכישלונות בקמפ-דייוויד ב-2000 ובטאבה ב-2001 ופריצת האינתיפאדה השנייה".

כדאי לשים לב, כי מן הנארטיב ההיסטורי הקצרצר הזה משתמע שישראל "נתנה" לפלסטינים את הסכמי אוסלו והם מצידם כתבו ספרי לימוד אנטישמים ושלחו את יחיא עייש והמחבלים המתאבדים לפוצץ אוטובוסים. כלומר, המציאות המורכבת ש"השמאל" אטם את עיניו מלראותה היא מציאות שבה הפלסטינים אינם מוכנים או בשלים לשלום.

במסגרת הנארטיב הזה – הנארטיב המורכב, המפוכח, הריאלסטי, ובעיקר הלא פטרוני של שטרנגר, הנאטריב שתובע להחזיר לפלסטינים את האייג'נסי שגזלו מהם השמאלנים (אומללים הפלסטינים, גזלו מהם אפילו את האייג'נסי) – אין כל התיי
חסות לחלקה של ישראל ב"כשלון תהליך השלום". הקורא יכול לתהות למשל האם בעולמו של שטרנגר, המתנגד כאמור לכיבוש, קיים איזשהו קשר בין תנופת הבנייה המסיבית בשטחים בתקופת אוסלו, או בין תעשיית הכבישים העוקפים והמחסומים לכישלון אוסלו. הקורא יכול לשאול את עצמו מדוע ערפאת נכנס לסיפורו של שטרנגר כגורם שהשפיע על כשלון התהליך, אבל מקומו של אהוד ברק – כיום אחד מהמובילים הראשיים של הקו התוקפני של ישראל – או של בנימין נתניהו ושמעון פרס – כולם היו ראשי ממשלה בתקופת אוסלו – נפקד. במילים אחרות, הקורא יכול לשאול את עצמו האם מתחת למעטה הרטורי המאוזן נחשף כאן שטרנגר בסך הכל כעוד אחד שטוען שהשמאל הישראלי לא השכיל להבין ש"אין פרטנר". זאת הרי הייתה העמדה של ה"שמאל המפוכח" מאז המיליניום וזאת נשארה התורה כולה.

אפשר להדגים את הפסיכולוגיה העומדת בבסיס העמדה ששטרנגר מנסח במאמר באמצעות ניתוח שניים מהתארים שמשמשים אותו כאשר הוא עוסק בחלק הישראלי של "הסכסוך". אלו הם התארים, "טפשי" ו"נחמד".

את התואר "טפשי" שואל שטרנגר מישעיהו לייבוביץ שאמר (בהסתמך על המאמר) כי "אינו יודע אם המדיניות הישראלית מאז 1967 היא טיפשות מרושעת או רשעות מטופשת". על כך אומר שטרנגר: "אני סבור שיש לסיים את הכיבוש במהירות האפשרית. אבל אני סבור, שהטיפשות של ישראל הולמת את התנהלות הפלסטינים, שעשו את כל הטעויות האפשריות לאורך הדרך". הנה, גם כאן, אין באמת סימטריה. שטרנגר לא מדבר על "הטיפשות של הישראלים" מול "הטיפשות של הפלסטינים", אלא על "הטיפשות של ישראל" מול "הטיפשות של הפלסטינים". אבל חשובה יותר מכך היא העובדה שבגירסה של שטרנגר ("אבל אני סבור…"), הרשעות שמופיעה אצל לייבוביץ' נשכחה קצת ובמקומה יש התמקדות בטיפשות. אפשר אמנם להתווכח האם ההנהגה הפלסטינית מאז 67' נהגה בטיפשות ו"עשתה את כל הטעויות האפשרויות", או לדון בשאלה האם אומות ("הפלסטינים") מסוגלות להיות טיפשות באופן כולל. אבל להשוות בין הטיפשות לכאורה של ההתנהלות המדינית הפלסטינית מאז 67' ובין טיפשות הכיבוש?

אכן, אפשר לומר הרבה דברים על הפצצות וחיסולים, על מעצרים מנהליים, על התעללויות, על גזילת אדמה ומים, על מניעת חופש תנועה ועל הרעבת אוכלוסיה. אפשר לומר שמדובר במדיניות אכזרית, אפשר לומר שמדובר במדיניות נפשעת, אפשר לומר שמדובר במדיניות רווחית. אבל לומר שזוהי מדיניות טיפשית? ובכן, כותרת המאמר של שטרנגר, "אם רק נהיה נחמדים?" מלמדת אותנו שהפסיכולוגיה שלו מבינה את הכיבוש לא רק כתופעה טפשית, אלא גם כתופעה "לא נחמדה" (במאמר מקביל שטרנגר בין "להיות נחמד" לבין ההצעה הישראלית לסגת לקווי 67'). לפחות זה.

למרות כל זאת, קשה לי לחלוק על טענתו של שטרנגר, לפיה השמאל הניח ש"אם נציע לפלסטינים מדינה בשטחים שנכבשו ב-1967 – יהיה "שלום עכשיו". בכך אני סבור ששטרנגר צודק לגמרי. ה"שמאל" הישראלי באמת חשב שאם יציע, יהיה שלום. זה היה אותו "שמאל" של בונים ובוכים או שמא מרחיבים ומבטיחים; אותו "שמאל" שחשב ועדיין חושב שדיבורים והכרזות חשובות יותר ממעשים, ושהפלסטינים צריכים להגיד תודה על כך ש"אנחנו מכירים בעם פלסטיני" או "בעד שתי מדינות לשתי עמים" או "נגד הכיבוש". במובן הזה, מדובר באותו "שמאל", שאליו במודע או שלא במודע, משתייך שטרנגר. השמאל הזה, תמיד היה "מפוכח".