ארכיון פוסטים מהקטגוריה "פרוזה"

נסענו לביצה, לצפות בעגורים

יום רביעי, 11 בנובמבר, 2009

נסענו לביצה, לצפות בעגורים נוחתים לשהיית הלילה. בדרך לשם, רצינו לשתות קפה. הפרטים המדויקים לא חשובים. מה שחשוב הוא הדיינר המצחין משמן שאליו הגענו (אני עדיין לא מאמין שהריח ההוא  היה שמן שרוף, אבל האחרים הסכימו על כך בביטחון). זאת הייתה עיירה של בתי עץ בני קומה אחת, ביניהם השתרעו דשאים רחבי ידיים, כמעט כמו קיבוץ או בסיס צבאי. בחצרותיהם של כמה מהבתים ראינו סירות פדלים שחלקן היה מכוסה ביריעות פלסטיק.

בקצה העיירה, בתוך הדיינר, הצחנה, כאמור, הייתה כבדה. המקום כולו, על גווניו הצהבהבים-אפורים, הזכיר לנו בית אבות או מתנ"ס. שתי מלצריות מאופרות בכבדות הובילו אותנו מן הכניסה לחדר פנימי, והורו לנו לשבת מסביב לשולחן מכוסה בשעוונית מהוהה.

החדר היה מלא בסועדים. הם היו ענקיים. היו שם גם כמה משפחות, אבל בעיקר זוגות סביב גיל חמישים. בסך הכל, עשרות גופים כבדים שהיו שקועים באכילה. קשה להפריז בגודלם. הם היו כמעט יפים. חלק מהגברים חבשו כובעי מצחייה ולאחת הנשים הייתה תחבושת אלסטית על הזרוע. כולם אכלו בורגרים וטבעות בצל ודיברו ביניהם, אבל שמענו רק שברי שיחה עמומים. קשה היה להפריז בגודלם. שתי המלצריות עברו בין השולחנות ומזגו  קפה. זוג אחד, במשך זמן לא מועט, בהה בנו בהפגנתיות.  שני הילדים שלהם דווקא היו רגילים למדי.

פתאום הופיעה המלצרית ושאלה מה נרצה. הזמנו טבעות בצל. אחר כך מישהו – אולי זה  הייתי אני – אמר משהו על ההזרה של הגוף האנושי.

לא היינו בטוחים מה אנחנו אמורים להרגיש או לחשוב על כל זה. נסענו לביצה, לצפות בעגורים נוחתים לשהיית הלילה.

לדרוש את שניצל התירס

יום שני, 27 ביולי, 2009

[סוג של תגובה אישית  לפוסט של דרור בורשטיין]

שלוש סיבות הביאו אותי להתחיל ולדרוש, ולחזור ולדרוש, את שניצל התירס. לחזור ולדרוש את שניצל התירס, באותו חדר אוכל, באותו בסיס צבאי שמעל קלקיליה. לחזור ולדרוש את שניצל התירס ובסופו של דבר, לאחר כמה שבועות – ואולי היו אלו כמה חודשים – להסכים ולהודות, תחילה בפני עצמי, ולאחר מכן גם בפני אחרים: אני צמחוני.

ואלו הסיבות:

1. הבעיה הלוגית – איך הפסקתי להרוג יתושים, ואני עדיין אוכל בשר.

2. הבעיה הלוגית – איך הפסקתי להרוג יתושים, ואני עדיין בבסיס הצבאי מעל קלקיליה.

3. הפוסטר שהיה תלוי בכניסה לחדר האוכל (הוא נראה בערך כך):

סיפורו של הנזיר, ומדוע כעס האב

יום שישי, 26 ביוני, 2009

1.

לפני כשלושה חודשים ביקרתי באשראם הינדואיסטי במנהטן, ובין השאר האזנתי שם להרצאה של מורה-נזיר שהגיע מניו זילנד. היה מעניין לשמוע את הרצאתו של הנזיר הכרזימטי הזה - אפרו-אמריקאי שגדל במנהטן ואחרי לימודים בייל הגיע להינדואיזם - למרות שהיא הסתכמה בעיניי בניסיון שטחי ולא משכנע להסביר מדוע שיטת היוגה של ההינדואיסטים היא הפתרון המושלם לכל בעיותיו של היחיד, ולמה היא טובה יותר מהשיטות הבודהיסטיות. במהלך ההרצאה, על כל פנים, סיפר אותו הנזיר סיפור שהלך בערך כך:

"לפני שנים אחדות ביקרתי בתאילנד, שם הרציתי בכמה מקומות. באחד הימים ביקרתי במנזר של נזירים בני אמונה אחרת משלנו – אין זה חשוב כרגע מאיזו אמונה. פגשתי שם את אב המנזר, שעשרים וחמש שנה קודם לכן, כאיש צעיר, הגיע למזרח מארצות הברית. אב המנזר הזה היה כל כך אדוק באמונתו עד שהוא החליט להתגורר מספר שנים במערה מחוץ למנזר, ושם לתרגל את הסיגוף המושלם ואת ההתנתקות מכל תשוקותיו. אחרי משהו כמו שנתיים של חיים במערה, כך סיפר לי אב המנזר, קרה לו דבר מה שהותיר אותו במבוכה גדולה. באותו יום, אחד מבני הכפר הסמוך חלף בדרך העפר שמתחת למערה, כשהוא רכוב על אופניו. על גבי האופניים היה קשור טייפ דאבל-קאסט גדול, שממנו בקעה מוזיקה. אב המנזר שמע את המוזיקה וזיהה אותה. זה היה שיר פופ באנגלית שאותו הוא זכר מנעוריו. במיוחד הוא זכר את הפזמון החוזר: 'לורה איי לאב יו, לורה דונט ליב מי'. ברגע הזה, להפתעתו ולבושתו, גילה אב המנזר שדמעות זולגות מעיניו. 'שנתיים אני מתבודד במערה ומתנתק מכל תשוקותיי', אמר לי אב המנזר, 'והלורה איי לאב יו, לורה דונט ליב מי הזה, זה מה שגורם לי לבכות?'"

2.

רות דולורס וייס הופיעה השבוע בצוותא. זאת לא הייתה הופעה טובה במיוחד, בטח שלא ביחס להופעתה הקודמת באותו המקום. חסרונו של יהוא ירון על הקונטרבס היה מורגש מאוד. למרות זאת, ולמרות שנגינתה של רות בכמה קטעים הייתה עצבנית ומביכה, היו במהלך המופע כמה רגעים סוחפים ומרגשים, להזכיר שגם בהופעה לא טובה שלה קשה לחמוק מההישג שבאלבומה האחרון, 'בעברית'. את מה שחשבתי על אלבום המופת הזה כתבתי כאן.

ברשימה הזאת, על כל פנים, מטרתי אינה לעסוק ברות דולורס וייס, אלא בסיפור קצר לילדים, שהיא החליטה לדקלמו בבמהלך ההדרן השני בהופעה בצוותא. למרות שכבר שמעתי פעם את השורות המחורזות הללו לא ידעתי מהיכן הן נלקחו. אחר כך, בבית, גוגל אמר שמדובר בסיפור של פניה ברגשטיין שנקרא "ויהי ערב". זה הולך כך:

בשמי ערב כחולים בשמי ערב צלולים

שט ירח עגול ובהיר.

חרש חרש טייל ודומם הסתכל

ביער, בפרדס ובניר.

ולמטה למטה, בין כרם וגן, ראה בית יפה וקטן.

ובתוך החצר, בלא אח וחבר

אט לה הלכה לה ילדה חביבה.

והלכו לתומם אפרוחים ואמם

ונקרו וצייצו בחדווה.

שמחה הילדה, אפרוחים בני כנף, נשחק, נשחק נא יחדיו.

שמעה תרנגולת יפת הכרבולת

את קול הילדה בדברה.

רועדת מפחד החלה בורחת

ואל הקטנים קרקרה:

שובו בניי אל הלול חיש מהר, סכנה להיות בחצר.

אך הגיעו ללול ונשכח הטיול

ושלום לקטני משפחה,

התיישבו להם יחד בסדר ונחת

ושקט וליל מנוחה.

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת בלילה כאן פותחת דלת?

כל הלול מתעורר, כל הלול מקרקר

אין מנוח מזאת הילדה.

אפרוחים מקפצים ובורחים ורצים

בצפצוף ובקול חרדה.

וטססות באוויר כרבולות וכנפיים והרעש עד לב השמיים.

אבא בא ושאל: "מי זה, תן או שועל?

מי נכנס אל הלול בגניבה?

לא שועל, לא תנה, זו בתי הקטנה.

חיש הביתה, ילדה לא טובה!

אסור לך, אסור לך להיכנס.

את יודעת שאבא כועס?"

"רציתי לתרנגולת לתת נשיקה בכרבולת

כי הבהלתי אותה בחצר.

להגיד לה סליחה וגם ליל מנוחה

ופתאום נבהלה עוד יותר".

כך אמרה הילדה הקטנה ודמעה נצצה בעינה.

אז אבא הרים בחיבוק רחמים את בתו הטובה הטובה.

בשמי לילה כחולים בשמי לילה צלולים

הירח חייך בחדווה.

וכשאבא נשק לה אוהב וסולח,

נשק לה גם הירח.

כששמעתי את רות מקריאה את הסיפור הזה חלפה בי צמרמורת. זאת לא הייתה רק הזדהות פשוטה שנלכדה כמו רוח במפרש השידרה, אלא מבוכה, שנבעה מן המתח שבין שני אפקטים מנוגדים. מצד אחד, כמו רעל טוב, הסיפור פעל בי דרך החומרים הפלקטיים והמרגשים-קולקטיבית שבו: הילדה, האב, הלילה, הירח, התמימות, חוסר ההבנה, המגע, החמלה (ואולי אפילו: המושב, ההתיישבות העובדת)… אבל מנגד, מעבר למסך קולה של רות, אני שומע את הסיפור הזה ובעת ובעונה אחת לא יכול להניח לזוועה המושתקת שבעיבורו. הנה סיבה טובה לצמרמורת: האם כבר אי אפשר להניח לשום דבר?

והנה קריאה אידיאולוגית, צמחונית-חתרנית, בסיפור של פניה ברגשטיין:

מדוע כעס האב? מדוע לילדה אסור להיכנס ללול? האם היא, כמו הקוראים, לא אמורה לראות את מה שמתרחש שם? לא נחת ורוגע, כפי שמתאר הסיפור, אלא צפיפות אכזרית שבה מוחזקות התרנגולות ומואבסות. אבל אולי קודם כל, הסיפור מעלה את הפער הבלתי ניתן לגישור שבין אדם וחיה. זהו אינו פער מן הטבע, אלא מן הנוהג.  הילדה מנסה לשחק עם האפרוחים וללטף את התרנגולת, אבל ילדות ותרנגולות לא אמורות לשחק ביחד; ילדות אמורות לאכול תרנגולות. התרנגולת מבינה זאת, והאב מבין זאת. והאב יודע גם בתוך שנה או שנתיים, לא יותר, כשיסיימו את תפקידן בהטלת הביצים, ישלחו התרנגולת והאפרוחים לשחיטה. האם הבת, שרוצה ללטף את התרנגולת, יודעת זאת?

במוקד הסצנה שמתארת את היחסים שבין האב והבת נמצא האיסור להיכנס ללול, שהוא האיסור על ידיעת האמת המזוויעה. האב שיודע, לא יספר לבתו שלא מבינה כלום. האב מרים את בתו הטובה הטובה על הידיים, סולח לה  (על מה בעצם? על כך שניסתה לחצות את הגבול, ולהגיע להיכן שהיא לא אמורה להיות?) ונושק לה. לכך קוראים חינוך.

הדמגוג

יום שני, 25 במאי, 2009

[כל קשר לאירועים או לאנשים אמיתיים - איך לא - מקרי בהחלט]

כולם דיברו על איזי עבני כעל גולת הכותרת של שבוע זהות. המדריכים הבטיחו לנו הרצאה מעוררת השראה. הם סיפרו שבקורס של שנה שעברה אפילו היוד-גימלים הצינים ביותר התרגשו כל כך מהמפגש עם אותו עבני, עד שכמה מתוכם אפילו קבעו בנחרצות המחוצפת ומלאת החן האופיינית כל כך ליוד-גימלים, כי זו הייתה ההרצאה החשובה ביותר בקורס כולו. אלא שחרף הפצרותינו, המדריכים, חייכניים וממתיקי סוד, סירבו להסגיר את תוכן ההרצאה, ורק אמרו: אתם כבר תראו.

מה שידענו הוא שעבני זה עומד לדבר על הסכסוך. אחרי שבועות הגיאולוגיה, בוטניקה, זואולוגיה, היסטוריה ומתודיקה, הגיע תורם של הזהות והערכים. כבר הספקנו ללמוד על העקרונות הסביבתיים שלאורם נבנה כביש המנהרות ולשמוע על ההתפשטותו של הצבי ארצישראלי בשדרת ההר המרכזית ועל דילמת הציד המונע. יום לפני הפגישה עם עבני, כאשר חזרנו מחופשת סוף השבוע, הציג כל אחד מאיתנו חפץ שהביא עימו מבית הוריו והיה אמור לסמל עבורו את החיבור לארץ. המדריכים היו מרוצים.

איזי עבני עצמו זכור לי כגבר קירח וגבה קומה בשנות החמישים או השישים לחייו. עורו היה שזוף ועיניו הכהות והרציניות, בלטו מאחורי זוג משקפי ראייה גדולים. כך אני זוכר אותו, במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו חלקה בצבע בורדו יורד במדרגות אל הכיתה שלנו, שמוקמה במקלט, ושכיסאות הפלסטיק שלה סודרו בחצי מעגל. אלא שביחס לפרטים מסוג זה יתכן שעשר השנים שחלפו מאז נותנות את אותותיהן ומתעתעות.

מה שאני זוכר בוודאות גמורה הוא את הקול הנוקב ואת הע' הפצועה של איזי עבני, כאשר הוא התיישב בכבדות על כיסא הפלסטיק, ופתח בדברים: "אני איזי עבני, ואני פלסטיני ישראלי".

שקט השתרר בכיתה. יתכן בהחלט שכמה רגליים שולבו זו על זו בהתרסה שעה שעבני, שהתגלה כדובר נמרץ, פצח בסיפורו האישי שהלך ותפח במהירות לכדי נארטיב שוטף ומר של אפליה וקיפוח: קיפוח של איזי עבני, קיפוח של בני משפחתו של איזי עבני, קיפוח של בני עמו של איזי עבני. קיפוח שלו אחראים אנו, היהודים, והמדינה שלנו, הלא היא מדינת היהודים.

עבני סיפר לנו כיצד ב-1948, בילדותו, גורשו הוא ומשפחתו – לא ברחו, גור-שו, התענג על פירוק המילה להברותיה - מחאייפה אל אותו כפר בגליל, שבו הוא וילדיו מתגוררים עד היום. לא חשוב איזה כפר זה. מה שחשוב הוא שהיה ממשל צבאי. לא חשוב כמה ילדים יש לו. הרבה. מה שחשוב הוא מגילת העצמאות. מה שחשוב הוא דמוקרטיה. מה שחשוב הוא שעד היום אי אפשר לקבל היתרי בנייה. מה שחשוב הוא שהביוב זורם ברחובות ושהבן שלו, רופא מצטיין ברמב"ם שכל הזמן מטפל ביהודים, נדחה פעם אחר פעם ולא מקבל קידום למנהל מחלקה רק משום שהוא ערבי.

תנועות קלות של אי נוחות הורגשו באוויר הדחוס של המקלט. כמה כיסאות פלסטיק כבר התגרדו ברצפה במתיחות. אבל שטף דיבורו של איזי עבני, שקרחתו כבר נוגבה פעמים אחדות מאגלי זיעה, לא הושפע מכך ורק התעצם והתגעש. מדוגמה לדוגמה הייתה העברית שפיו הופכת מצליפה וחיונית יותר, רהוטה יותר.

"ירים את ידו מי מהנוכחים המכובדים בחדר שהיה מוכן שלמדינת ישראל יהיה ראש ממשלה ערבי, אם זה יבחר בבחירות דמוקרטיות", התגרה, "או שאתם בעצם נגד הדמוקרטיה?".

עכשיו כבר לא היה ספק בנוגע למטרת הרצאתו של עבני: להציג את מדינת ישראל כמדינה גזענית.

לא שהיינו כאלה ותרנים. כמה מאיתנו החלו להתווכח. במיוחד בנות השירות הלאומי, אבל לא רק הן. יוד-גימלים אחדים ניסו להציג כשלים בסיפורו של עבני. במיוחד, הם העלו את האפשרות שהוא מציג תמונה שטחית ומסולפת, בדרשם ממנו בתוקף  להתייחס גם לצד השני: "ומי בדיוק התחיל במלחמת השחרור? ומי סירב לכל מה שהציעו לו?". רק שני המדריכים שלנו עמדו בפינת החדר משולבי ידיים, מתבוננים בנעשה בשביעות רצון. אין ספק שהיו שם כמה מבטים נבוכים שניסו ללכוד את עיניהם, לזכות בשמץ הבנה, אך אלו, אולי בפעם הראשונה בקורס, נתקלו רק בהרמת גבה אדישה וחסרת פשר.

עבני מצידו לא נשאר חייב למבקריו והגיב בתוקפנות. הוא שיסה, לעג, תקף, צעק, חירף וחשף את בורותם של יריביו בהיסטוריה ובחוק הישראלי והבריטי והעותומני. לכל טיעון שהעלנו היה לו טיעון נגדי ומעצבן, חוקי או היסטורי, ומשלא היה לו טיעון, הרים את קולו ולא נתן לומר דבר.  מבטו היה חד ותנועותיו גמישות ומצליפות.

"גזענות! גזען!", היה מגלגל בפיו את המילים בהנאה רבה, מטיח אותן ושב ומטיח, כאילו היינו ילדים קטנים על הדשא, והוא המדריך שלנו, שמתגרה בנו, בואו תפילו אותי, נראה אתכם, ושב והודף את הסתערויותינו, מעיף אותנו לכל עבר, ושב והודף.

אלא שזה לא היה מהנה לרגע. הטונים בכיתה הלכו והתגברו. עכשיו לא נעשו מאמצים לבלום את חריקת הכיסאות. כמה צעקות כבר הדהדו בחלל המקלט. שני יוד-גימלים קמו, התחילו לארגן את מחברותיהם ברעש ועשו עצמם כעומדים לצאת מן המקלט בהפגנתיות. רק עכשיו התערבו המדריכים. אחד מהם פסע בנחישות למרכז המעגל ובעודו עוטה על פניו ארשת רצינית הכריז בנחישות על הפסקה בת עשרים דקות עד החלק ההשני של ההרצאה.

"אני מבין שאתם נסערים", אמר המדריך, כאילו האשם היה בנו בעודו מתבונן בחומרה בשני היוד-גימלים שקמו, "אבל כמדריכים לעתיד מצופה מכם לשמור על תרבות דיון".

ניכר היה שעבני מרוצה. כאשר המדריך דיבר הוא הנהן בזחיחות. מישהי מהמורות החיילות התחילה לומר משהו, אבל המדריך שיסה אותה.

"לא עכשיו, רחל", אמר, "נמשיך אחרי ההפסקה".

אבל פתאום התרכך קולו של המדריך והוא חייך. "אתם אמנם נסערים, אבל אני ממליץ לכם בחום לא לאחר".

עכשיו הוא התבונן בעבני המרוצה מעצמו במבט מוזר, "כי תתקן אותי אם אני טועה, איזי, אבל יש לי הרגשה שהחלק השני של ההרצאה הולך להיות מעניין אפילו יותר".

"אני בהחלט מקווה כך, גיא", אמר עבני כשהוא מתענג בלשונו זמן רב על הג' שבשם המדריך, כאילו הייתה  אות זו קובית קרח.

"אני מציע  לכל מי שנסער להירגע קצת ולקנות קרטיב אצל פאדי", סיכם המדריך. "תנוחו קצת ובכל מקרה אל תשכחו לשתות. גם ככה מאוד חם. עשרים דקות ותחזרו."

התחלנו לצאת מן הכיתה, מטפסים לאט במדרגות המקלט. בזווית העין עוד הספקנו לראות איך המדריכה ניגשת לעבני, שהמשיך לשבת במקומו - כפוף ונשען לפנים כשהוא משעין את שתי ידיו על ברכיו - ומושיטה לו בחיוך נבוך כוס מים. הספקנו לראות גם איך עבני נוטל את הכוס ומודה למדריכה בקצרה, אגב ניגוב עוד טיפת זיעה מקרחתו. אחר כך  היינו בחוץ ולא ראינו עוד. זה היה סוף אוגוסט אבל הייתה רוח.

"הייתי בהרצאה שלך בשנה שעברה", אמרה המדריכה אחרי שיצאנו, "כחניכה בקורס, ממש בכיתה הזו".

עבני לא הזדקף אבל התבונן בה וחייך.

"נו, ומה חשבת?" שאל אותה ברוך.

זה היה ממש מדהים", אמרה המדריכה, "ולא רק אני חשבתי ככה. כולם. פשוט כולם. כל כך מחזק."

המדריך קרב אליה מאחור, והניח את כף ידו על כתפה. "כדאי שנלך לראות שהחבר'ה בסדר ושהם חוזרים לחלק השני". הוא  חייך,כמעט קרץ לעבני, שהמשיך לשבת במקומו.

"כן", הסכימה המדריכה במבוכה.

היא הסתובבה ללכת עם המדריך, אבל פתאום חזרה בה, השתחררה מזרועו שחבקה את כתפה, סבה לאחור, ופנתה שוב אל עבני כשהיא מפטירה במהירות: "איזי, בטח אמרו לך את זה המון פעמים, בכל ההרצאות שלך וזה, אבל תדע  שמאז אותה הרצאה, לפני שנה, תמיד רציתי להגיד לך שההיפוך הזה…"

עבני התבונן בפניה ברצינות והיא השפילה את מבטה.

"גם אני בת קיבוץ, אבל ממשמר העמק," אמרה המדריכה,"ואני מוכרחה לומר שחשבתי על זה הרבה… מאז שנה שעברה…"

עבני הנהן בהבנה.

"בקיצור", המשיכה המדריכה כמו התעודדה מהנהונו, "אני רציתי לומר לך  שהחלק השני הוא פשוט מבריק. מבריק". עכשיו היא לא יכלה שלא להסמיק.

המדריך, שהסתובב בנתיים ונעמד בשילוב רגליים לצד המדריכה, הנהן גם הוא. הוא היה מבוגר מהמדריכה בשש שנים והוא היה האחראי מביניהם. הוא היה כמעט בן עשרים וחמש אז, ואת השנתיים האחרונות, מאז שהשתחרר, בילה במדבר. הוא התכוון להתחיל ללמוד גיאולוגיה והוא קפץ את שפתיו כשהנהן.

"ההיפוך הזה הוא אחת הפואנטות החזקות", אמר המדריך לעבני בהערכה. "אחרי שאתה שומע ככה את הצד השני… קשה לתאר עד כמה ההיפוך הזה עוצמתי. אני סיפרתי על זה לא מזמן לחיילים שלי במילואים. אבל זה כמובן לא אותו דבר".

"לא", צחקה המדריכה.

"אני חושב שכל אחד שעושה צבא קרבי צריך לעבור את זה", המשיך המדריך, "זה קלאסי לקורס קצינים, למרות שהם בטח היו רוצים למתן קצת את החלק הראשון".

המדריכה משכה בכתפיה.

איזי עבני לא אמר דבר. הוא היה מרוצה. הוא שתה את המים שלו לאט.

כרוניקה של טוקבקים ידועים מראש

יום שבת, 16 במאי, 2009

בתקופה שבין ספטמבר 2007 ומרץ 2009 עבדתי כעורך בדסק החדשות של אתר האינטרנט וואלה!. הפוסט הזה מרכז כמה ממאמרי הדעה הפוליטיים שכתבתי סביב המתקפה האחרונה על עזה, ובנוסף  -  בשם הפואטיקה ונגד השיכחה –  כמה מהטוקבקים שנכתבו בתגובה למאמרים אלו.

עדויות החיילים: הפושעים שוב יתחמקו

[מרץ 2009, מאמר בתגובה לתחילת החשיפה של עדויות חיילים שהשתתפו ב"מבצע עופרת יצוקה"].

16. כותב הרשימה אינו אלא צייתן עיוור מקבוצת מפסידנים. [מאת: מצטער]

22. בימי משבר כלכלי עולמי, כשהמשרה בסכנה, עושים הכל ואם צריך למכור את סבתא בחמישה שקלים, אז מוכרים את סבתא בחמישה שקלים. [מאת:בכדי להוציא כתבה]

65. קצת מוזר לקרוא שטויות כאלו שנכתבו ע"י היסטוריון. יש לי רושם ששילמו לך לפי כמות המלים ושלו היית בודק דברים באופן פחות "אופנתי" לא הייתה לך כזו כתבה עסיסית. [מאת: סתם אחד].

80. אדון ינאי ממהר ללחוץ על ההדק. אדון ינאי מי שממהר ללחוץ על ההדק ו"להרוג" חפים מפשע זה אתה אדון ינאי, כאילו רק ממתין לאיזה תירוץ כדי לשחוטאז אדון ינאי החבוב לך תתבוסס בחרא של עצמך לאחר שהוזמו המזימות של אדונים כמוך!! [מאת: ישראלי].

איפה הבושה של קציני צה"ל

[ינואר 2009, מאמר דעה בתגובה לראיון וידאו של תא"ל במילואים צביקה פוגל בוואלה! חדשות, מיד לאחר סיום המתקפה על עזה].

14. כן כן אנחנו ברברים… מזל שאתה קדוש יותר מאלוהים. חחח חרטטן בשקל. [מאת: just me].

103. חח לא הולך לך הלוחמה הפסיכולוגית. אתה מנסה גרום לקוראים להבין אותך ואת הדעה שלך מבלי לתפוס עצבים בזה שאתה אומר על עצמך שאתה לא אובייקטיבי ושמאלני. אז לצערך ולשמחתי, זה לא הולך לך..חח לוזר! [מאת: יואב].

144. ינאי ישראלי? יש אדם כזה או שהמערכת המציאה? [מאת: אבי].

160. לשעבר. ינאי חביבי, להיות שמאלן זה לא אומר שאתה צריך לשנוא את עצמך. קצת אהבה יקירי. אבל מי שלא אוהב את עצמו לא יכול לאהוב באמת אף אחד. [מאת: שמאלנית]

209. אוכל פרגיות כל ערב בתל אביב ונותן ביקורת. עצוב. [מאת: אמיתי].

249. יששששש!! איזה רייטינג!!! איזה טוהר נפש אצילה. [מאת: העיקר שתרגיש טהור].

270. אתה צריך להתבייש לכנות את עצמך יהודי, כי יהודים אמיתיים אמיתיים כמו קציני צה"ל הגיבורים והאצילים
הם אנשים שאתה צריך להגיד להם תודה בוקר בוקר על כך שהם שומרים על חייך בחייהם! [מאת: הוי המרגמות].

291. אל כל מי שיודע להקליד שיר במחשב יכול להביע את דעתו [מאת: בנושא רגיש-ביטחון].

295. ינאי תמשיך לכתוב שירים, אל תיכנס לעניינים שאינך מבין. [מאת: ינאים/המשורר]

336. ינאי מאחלת לך ילדים אוהבי א"י וציונים – גול עצמי. [מאת: "מקללת את הכתב"]

411. הקצין (מיל') י' ישראלי, פשוט נבל בחסד עליון. אין לנו צורך באוייבים!!! ק' הארטילריה (מיל') ישראלי ושכמותו עושים את עבודתם של אויבינו היטב היטב! [ מאת: שחר].

437. ינאצ"יק – לא נורא, ניסית. נימצא לך פרוטקציה במקום אחר. אל תיקח ללב ואל תבכה, אז ניסית להיות מקורי, לא נורא, נסדר לך לעבוד במוסך של הדודים. [מאת: אמא של ינאי].

456. כלב רודף אחרי הזנב שלו. אולי באמת שכל יפי הנפש יסתמו את הפה שלהם לטובת הערבושים שלצערנו הוא כמו סרטן ואחד כמו ינאי הוא מהגרורות שאי אפשר להיפתר. [מאת: דידי].

583. 10 זריקות קוקטייל כדורים וכותונות אולי יעזרו. אכן יש פה תיאור חי של המחלה הנפשית הנקראת "שמאל קיצוני"או "יפה נפש" המתנגד להגנה העצמית של מדינה המאוימת על ידי פאנטים הרוצים להשמידה העדפת האויב המשתמש באוכלוסיה כמגן בצורה צינית העדפת על מותם של חיילך(תן לי לנחש שבמקרה ואתה סטרייט ויש לך ילדים הם לא ממש קרביים) וחוסר הכרת טובה למי שסיכן את חיו כדי שתוכל להמשיך את גיבובי הצביעות והשנטה העצמית שלך רפואה שלמה. [ד"ר פסיכי-יאטר].

613. ינאי ביקרתה פעם בנתניה??? [מאת: מהמישפחות הידועות].

703. היה צריך להשמיד את עזה ובנותיה – ועדיין אפשר לעשות זאת. לינאי אין בושה – לכל אויבי ישראל לא היתה אף פעם בושה. היו עלילות דם; היו הרעלות בארות; והיום צה"ל אשם בהרג רוצחים ואויבים. החלק היהודי של העם היהודי ימשיך בדרכו וכלבי הטרף האנטישמים ימשיכו לכתוב בוואלה.[מאת:מעוז].

707. מי יתרגם את התגובות וישלח לחו"ל, שיראו את הזוהמה? [מאת: נועה].

737. כתבה מכוערת. כתב שמאלן ברמות מפחידות צריך למחוק את עזה וכולם יודעים את זה. [מאת: יהודי].

738. אנשים כמוך – פשוט מאוד, צריך להרוג. [מאת: גם ככה לא תפרסמו].

המבצע בעזה: פשע מלחמה או כורח המציאות?

[דצמבר 2008, מאמר דעה זמן קצר לאחר שהחלה המתקפה על עזה]

31. לא פלא. לא פלא בגלל אנשים כאלה המדינה שלנו נהרסת במו ידינו לדעתי צריך להשמיד אותם ולא רק את המבנים שלהם הם הורגים לנו 1 נהרוג להם 1000. [מאת: אלירן].

73. זאת בושה בכלל להציג את דעתו של ישראלי לשעבר. [מאת: שמאלני = ישראלי לשעבר].

85. ליצן טמבל שמאלני מפגר. לך תגור שמה יומיים יחתיכת חלאת העם יא מגעיל גועל נפש שמאלנים אתם כמו ערבים. [מאת: אביב].

115. אני לא ידוע איך לא שוללים לך את האזרחות יפה נפש. תאמין לי רק בגלל אנשים כמוך העולם מתייחס אלינו כמו רוצחי תינוקות אתה בושה לישראל כאזרח ואיום לישראל כלאום לך תגור בשוייץ גזר! [מאת: put in naplam].

189. קודם כל שהכותב הדגול יחליף את שמו לינאי פלשתיני. נראה לי כי הכותב כל-כך התלהב מגיבוב השטויות שכתב. ששכח שהחמאס הפגיז ישובים אזרחיים יום ולילה, שולל זכויות יסוד משבוי, והנהגתו הופכת את השבי למופע היתולי, החמאס ביצע טבח בבני עמו מהפת"ח,אבל כל זה לגיטימי, כי בעיני מעוותי מוח לאויבנו מותר הכל, ולנו לא שמורה זכות התגובה, אפשר להגדיר את הכתיבה לעיל ככתיבה נפשעת. [מאת: דוביד].

214. מוסר ינאי מוסר ינאי מוסר ינאי, בואו נמסור את המוסר. [מאת: ינאי לרשות החמאס].

237. ינאי למה שלא תתנהג כמו האמא של הדמוקרטיה אר"הב אשר במלחמתה בטרור הרגה למעלה ממליון וחצי מוסלמים בעיראק ואפגניסטאן. להבדיל מהתשקורת השמאלנית שלנו התקשורת שם שותקת. [מאת: האמת האמיתית].

255. כמה תומכי חד"ש כותבים בוואלה? כבר הספקתי לספור. איך מפלגה כזו פצפונת נותנת את הטון באתר כה נפוץ? [מאת: שמוליק].

320. פשע מלחמה זה כותרת הכתבה הזאת. במדינה מתוקנת היו מכניסים לכלא באשמת בגידה כל מי שמעז להגדיר חיסול טרוריסטים כפשע מלחמה…[מאת: יוסי מל].

379. ינאי ישראלי מגיש לכם את קלישאות השמאל החבוטות והשקריות, עם קורטוב של התנשאות טיפוסית, דמגוגיה מוכרת לעייפה, ובעיקר חוסר מודעות עצמית מדהימה. [מאת: אנתרופולוג].

482. תגיד ינאי נכון שאתה יושב וקורא ברגע זה את התגובות הא.בזמן שאתה מלקק איזה ארטיק או משהו כזה.
ונהנה מהבלאגן שעשית. תסתכל במראה ותחשוב האם אתה באמת יהודי?כמה שנראה לי אתה לא רק חילוני אלה גם מת להתנצר כי אין לך שום זיקה מלבד עצמך. אטאיסט עלוב מאמין בטכנולוגייה ובשלום לא מציאותי.באהבה דד. אל תדאג אתה לא כזה מיוחד יש עוד הרבה כמוך. [מאת: גד].

514. ינאי – פרובוקטור עלוב מטבעו שמחפש נואשות התייחסות [מאת: מאז ילדותו העשוקה].

516. ינאי, אילו תרופות אמא שלך לקחה כשהיא הייתה בהריון? אתה חי פה? אתה באמת חושב שבחמאס מישהו רוצה לדבר איתך? מישהו מכיר בך? למה לא תחזור לאירופה כמו שהם רוצים שתעשה? [מאת: עמית].

530. ינאי לא יפה נפש אלא חולה נפש. [מאת: חיחי].

543. ינאי! אתה אדיוט! ואני אפילו לא קראתי את מה שכתבת! [מאת: חכמוני].

550. יש לי כותרת חדשה!! אדון ינאי, פושע מלחמה? או סתם אדיוט! [מאת: גד].

565. תודה ינאי. אתה זכור לטובה ואתה קול שפוי [מאת: נעמי].