רוח הרפאים של הערבית

5 באפריל, 2010

רשימה על "אל יפו" + ראיון עם המחבר, איימן סיכסק

אחד הדברים המרתקים והמרשימים ביותר ב"אל יפו", הרומאן של איימן סיכסק שיצא לאור רק השבוע, הוא האופן המסוים שבו הערבית נעדרת מן השטח. איימן כותב בעברית ישירה, זורמת, ובעיקר לא מתיפייפת. מצד אחד הספר שלו אינו מלהטט בשפה העברית, ומצד שני הוא לא טורח או לא מנסה לשחזר דיבור "אותנטי", דיבור של "הרחוב" שאמור להדגים או לחגוג ערבית נגועה בעברית או להיפך. אפשר אולי לחשוב על המשלב של הגיבור והמספר ב"אל יפו" כעל עברית דיבורית שעברה ספרותיזציה מאופקת. מצד אחד היא נעדרת סלנג ונוהגת להפיק ביטויים כגון: "הרגשתי משהו מתהפך בבטני", "תליתי בה את מבטי", או "המבטא שלו הסגיר מיד את זרותו". מצד שני היא נמנעת מההליכה הלאה, אל עבר המליציות, ההמצאתיות או העושר הלשוני המופלג.

האופן שבו "אל יפו" לא עושה עניין מהעברית מפלרטט עם האשלייה שמספר (וסופר) פלסטיני יכול לגולל נרטיב שלם בעברית באופן "נטרלי", מבלי שיהיה לכך כל השפעה על האקט הסיפורי עצמו.אם התנועה המתמדת של המספר ברומאן הזה – בין מקומות שונים בתוך יפו, בין יפו תל אביב וירושלים, בין ספרים, בין שפות, בין מערכות יחסים – משתלבת בתוך מה שנדמה גם כהשתנות ותנועה של המרחב עצמו – חג ועוד חג ועוד חג, שלטי ענק שנתלים ברחובות, תיירים ומתנחלים, מג"בניקים מפטרלים –  הרי שהקול העברי נחווה כישות היציבה היחידה בספר, מסך שקוף לכאורה שאינו מסתיר דבר ובתור שכזה אין צורך להתייחס אליו. למרות שהגיבור-מספר-נודד הזה עוסק באופן מפורש בהדרה, בדיכוי ובאלימות, שהוא חווה במרחב שבו הוא נע, הוא אינו מודע או לפחות לא מציע שום רפלקסיה ביחס לקול העברי שלו עצמו, הקול המפורש והבהיר שבתוכו הערבית נפקדת.

אבל האחדות, ה"טבעיות", של העברית בלשונו של המספר היא דווקא זו שיוצקת לתוך "אל יפו" מעין שכבה של בלבול או של חוסר בהירות שמשתלבת בתוך הציפוי הכולל של הרומאן המציג חזות מורכבת ולפעמים כאוטית. הדבר מתבטא במיוחד בדיאלוגים בין הדמויות. משום שהטקסט כמעט ואינו מסגיר את השפה שבה מתרחשים רבים מהדיאלוגים הללו אפשר לשער שהם נתונים לתהליכים לא מפורשים של שכתוב ותרגום. אני תוהה למשל, מה באמת אמר הרוכל (הפלסטיני כנראה) בשוק, כאשר המספר שם בפיו את הביטוי העברי "בלי עין הרע", או באיזו מין שפה מדברים המספר ונמרוד, בן השכנים היהודי. שאלות כאלו עולות גם כאשר המספר מתאר את הדיבור בתוך שתי מערכות היחסים הרומנטיות שהוא חווה ברומאן: עם שירהאן הפלסטינית ועם ניצן, החיילת/מאבטחת היהודייה. איך באמת נשמעו דבריה של שירהאן, המובאים על ידי המספר בעברית קולחת?

הרגעים הללו – שבהם נזכרים שהעברית התמה של "אל יפו" היא למעשה שכבה שמקפלת בתוכה שתי שפות, שכבה שאולי מכסה לפעמים את  הדיבור האמיתי תוך כדי שהיא מטהרת את הערבית מן הספר – היו עבורי רגעים מטרידים של חוסר נוחות. עליי להודות שהנחת הקריאה האוטומטית שלי הייתה שכאשר המספר משוחח עם חבריו או עם בני משפחתו הדיאלוג נערך בערבית (שאותה הוא מתרגם לעברית), בשעה שדיאלוגים בין המספר לבין יהודים, ובמיוחד בינו לבין חברתו ניצן, תמיד נערכים בעברית (שמובאת כלשונה). אלא שבמקומות שבהם רוח הרפאים של הערבית פתאום הנכיחה את עצמה, מצאתי את עצמי תוהה על מקורותיהן של ההנחות הללו. מדוע אי אפשר להניח, למשל, שהמספר וניצן מדברים דווקא בערבית? מדוע אין זה יתכן שכל הדמויות מדברות באמת בעברית? מה התוקף של קדם-ההנחות התרבותיות הקשיחות ברומאן שמספר על צעיר פלסטיני מוסלמי שקורא תהילים לצד "מדור המתכונים לאישה" בעיתון התנועה האיסלמית, תוך שהוא נזכר בנוסטלגיה בחג הסוכות שאותו חגג בילדותו?

נדמה לי שהיסודות החתרניים של "אל יפו" פועלים דרך השילוב שבין הדגמת הטבעיות והקלות שבה נכחדת הערבית בתוך הלשון העברית ההגמונית מצד אחד, ובין הפתיחה של אפשרויות שההגמוניה מדחיקה או לא מכירה בהן, מצד שני. כך, הגיבור של איימן יכול להיות זר ובן בית בעת ובעונה אחת. הוא יכול להיות מאויים מהחגים העבריים שפולשים לשכונה, אבל הם גם מעלים בו רגשות נוסטלגים. הוא נפגע מהגזענות של חברתו היהודייה, אך נמשך אל מדי החיילת שלה. הוא נחרד מהחשד של נוסעי אוטובוס יהודים כלפי נוסעת פלסטינית, אבל כאשר הוא נוסע באוטובוס לירושלים הוא מדמין את מותו בפיגוע. אולי הדבר שהרומאן הזה מצליח לעשות הכי יפה הוא ללכוד ולייצג באופן משכנע אפשרויות מורכבות ואמביוולנטיות של קיום וחוויה יומיומית, אך מבלי להיגרר לדרמטיזציה או לרומנטיזציה מיותרת שלהן.

התכתבות עם איימן סיכסק

רומאן שמדגיש מצד אחד את אפשרות הקיום של מערכת יחסים בין סטודנט פלסטיני וחיילת יהודייה, אבל מנגד את הגזענות של ניצן, ואת חוסר היכולת שלה לראות את הפגיעה במספר -  האם הוא טקסט אופטימי או פסימי?

אני רוצה להאמין שמדובר בטקסט אופטימי, אם לא במציאות המתוארת בו, אז בהתכוונות שלו לעודד שיח סביבה.

אני משער שיהיו רבים שיתעקשו לקרוא את הספר כעוסק ב"משבר הזהות הפלסטיני", ואולי אפילו כמייצג את "הדור הצעיר" של הפלסטינים אזרחי ישראל. מה דעתך על כך?

נמנעתי מלתת לגיבור שם גם משום שלא רציתי שיתייחסו אליו כאל נושא דגל. ובכל זאת, אני מאמין שאפשרי שצעירים פלסטינים ישראלים ימצאו משהו מעצמם בתוכו. כלומר, הגיבור לא מייצג את הדור הפלסטיני הצעיר, אבל כן, אני מקווה, יכול לשמש ככלי להנכחה של הציבור הזה בשיח הישראלי. אם בזכות "אל יפו" יתעורר דיון מעמיק ומורכב על הפלסטינים בישראל, שבו גם הציבור הזה ייקח חלק, אני אראה בזה הצלחה.

כשהמספר מזכיר את הסרט "זהות במלכודת", ההשוואה לג'ייסון, סוכן הסי.איי.איי ההוליוודי שמאבד את זהותו, מתבקשת לכאורה. ההתרשמות האישית שלי היא שהמספר וג'ייסון נמצאים במקומות שונים מאוד. מה דעתך? ומה לדעתך יותר גרוע –להיות סוכן סי איי איי שסובל מאמנזיה או להיות גיבור-מספר, שהשם שלו לא מופיע בספר?

ההשוואה בין השניים אכן מתבקשת, מתבקשת מדי, והגיבור מודע לזה, כשהוא אומר לאחותו בציניות שבטח היה קשה לג'ייסון לחיות בלי זהות. אני מאמין שהקורא יזהה כאן התנערות של הטקסט מההשוואה, משום שהיא מפורשת מדי וגם משום שכפי שאתה מתאר, הגיבור וג'ייסון נמצאים במקומות שונים. כך שההשוואה היא מתבקשת ובעת ובעונה אחת גם לא מדויקת. נראה לי שלגיבור היה קל הרבה יותר בחיים לו הייתה לו אפשרות "לגלות" את הזהות שלו כפי שג'ייסון מצליח, ולהגדיר אותה באופן ברור. למרבה האירוניה, זה גם היה עושה אותו הרבה פחות מעניין.

מעבר להתייחסות לתנועה הממשית של גיבור הרומאן, השם "אל יפו" יכול להדהד גם את תקוות השיבה של פליטי יפו. אבל למעט סצנה אחת, הנכבה כמעט ואינה נוכחת במרחב ובזמן של הספר, שלפעמים נדמים כמתפוצצים מעודף הקונקרטיות של ההווה ומועדיו: חגים, התנתקות, ההתקפה על עזה, שבוע הספר…

באופן אישי, זה לא עלה בדעתי. אבל עכשיו משהזכרת את זה, אני מזמין את הפרשנות הזו ומברך עליה. אמנם התכוונתי שבשם "אל יפו" יהיה טון של הזמנה, אבל הנמען המיידי שחשבתי עליו היה דווקא הקורא הישראלי, שייחשף, כך אני מקווה, לחברה שאותה הוא מכיר רק חלקית, או רק חושב שהוא מכיר היטב. הנכבה עצמה אמנם לא מוזכרת מפורשות אלא במקרה אחד, אבל אני חושב שהזהות הפלסטינית שאתה מתמודד הגיבור, ושהנכבה היא גורם מכריע בהבנייה שלה, מהדהדת את הנכבה כל הזמן, גם אם ז בהתנגדות רגשית למג"בניקים (חמושים) שנכנסים לשכונה יפואית (שהנוף החברתי שלה משתנה במהירות).

כשקראתי את הרומאן הרגשתי שאם ישנו מקום שהטקסט מנגיד אותו ליפו הרי שבאופן מפתיע (בשבילי לפחות) לא מדובר בתל-אביב, אלא דווקא בירושלים. הספר נפתח בחזרה מירושלים ליפו ומסתיים בנסיעה מיפו לירושלים. במידה רבה, ההתלבטות של הגיבור בנוגע להמשך לימודיו היא התלבטות שבין יפו וירושלים. אבל בניגוד חריף לנוכחותו של המרחב היפואי שעולה ברומאן במלוא מורכבותו ומתיחותו, ירושלים נשארת בצללים וכמעט אינה זוכה לתיאורים. כמי שמספק תמונה כל כך עשירה של יפו וכמי שחי בשתי הערים הללו (תקן אותי אם אני טועה), איך אתה תופס את המרחב הירושלמי לעומת המרחב היפואי?

מעניין התיאור שלך את ירושלים ויפו כפי שהן מופיעות בספר. הייצוג שלהן מושפע המון מהחוויה שלי את שתי הערים. בירושלים מעולם לא הרגשתי בבית. אני מרגיש סוג של ניכור שהוא כנראה מנת חלקם של לא-ירושלמים רבים, ותוצאה של העבודה שהאוכלוסייה הירושלמית מורכבת מקליקות חברתיות סגורות, שאולי מפגינות הרבה חום בתוך עצמן, אבל מתנכרות לזרים ולקליקות אחרות. הבידול בין חרדים לחילונים, ובין ערבים ליהודים בירושלים זועק לשמיים. במידה רבה האוכלוסיות השונות חיות זו בתוך זו, אבל איכשהו גם שומרות על הפרדה מאוד ממושמעת. אני מניח שהבאתי הרבה מתוך התסכול שלי כתושב זמני בעיר כשכתבתי על ירושלים בספר. ואכן, איני רואה ביחסים שבין יפו לתל-אביב יחסים של הנגדה. אבל אלה גם לא יחסים של שכנות הרמונית. ההשתלטות התל-אביבית על יפו (שבאה לידי ביטוי באופן החד ביותר בהחלטתה של העירייה לשנות באופן רשמי את שמה של יפו ל"תל-אביב יפו") מעוררת בהרבה תושבים התנגדות, ומאידך יש לה גם צדדים חיוביים. בכל מקרה נראה לי שזה מתאפשר משום שלשתי הערים יש כל-כך הרבה מן המשותף.

קשה לעבור את הספר בלי להרגיש את ההתעסקות הנרחבת בחגים. אז מה הקטע עם כל החגים האלה שגודשים את "אל יפו", והאם החוויה שלך דומה לזו של הגיבור – שלמרות שהמרחב גדוש בקרנבלים, בסופו של דבר דווקא הם מדגישים את הזרות?

בעניין הזה, ובניגוד למקומות רבים אחרים בספר, אני והגיבור דומים: בילדות חוויתי את החגים גם כחגים שלי, כולל להתחפש בפורים, למשל. גדלתי ביפו, בסביבה מאוד מגוונת מבחינה חברתית ודתית. חבריי היו מוסלמים (כמוני), יהודים ונוצרים. מכיוון שיפו היא עיר מעורבת מאוד, כמעט שאין בה חלקים הומוגניים מבחינה חברתית. תחושת הזרות בחגים הגיעה בגיל מבוגר יותר. להפתעתי, אני מגלה שהזרות הזאת (אמנם בצורה קצת שונה) היא גם משהו מתעורר ברבים מחבריי הישראלים החילונים בחגים. כך למשל בפסח. באופן משונה ואולי קצת מצחיק, יש בינינו רגע של קרבה שנוצר בגלל הזרות המשותפת (כל אחד מהמקום שלו) נוכח החגים היהודיים.

כסופר שפרסם עד כה בעיקר סיפורים קצרים, עד כמה הרגשת שכתיבת הרומן מהווה חוויה שונה?

כשכתבתי סיפורים קצרים לא הייתי חייב לקחת בחשבון את הכוּליוּת שרומאן מחייב, ולא את אורך הנשימה שלו. כמובן שלסוגת הסיפור הקצר יש אתגרים משלה. אני חושב שהיכולת הכי משמעותית שסיגלתי לעצמי בכתיבת הרומאן, לעומת העבודה על סיפורים קצרים, היא הסבלנות. סבלנות בבניית תהליכים מסוימים, סבלנות בדרך אל ה"פואנטה". בסיפורים קצרים אותה "פואנטה" קיבלה תמיד מקום משמעותי, ולהרגשתי גם הייתה מפורשת יותר, ואילו ברומאן היה לי חשוב להשאיר מקום רב ככל האפשר לפרשנות של הקורא.

אם היית יכול לבחור באדם או בדמות אחת שהיית רוצה שיקראו את הספר – מי זה היה?

שאלה מרתקת. גרמת לי לעצור ולהרהר. העניין הזה לא עלה בדעתי לפני כן. אני אקח את הסיכון שאשאיר רושם של פרובוקאטור, ואומר שהייתי רוצה שאביגדור ליברמן יקרא את הספר. ולא (רק) כי 'אל יפו' היה מן הסתם מעצבן אותו. אלא בתקווה שהוא היה מוכיח – אולי לחרדתו של הקורא הספציפי הזה – שהזרות בתוך החברה הישראלית אינה רק מנת חלקו ושל הציבור שאותו הוא מתיימר לייצג. אולי מכאן תיוולד האפשרות שנתחיל לשוחח. אופטימי מדי?

סוּגִים מְסֻיָּמִים שֶׁל כְּאֵב

15 במרץ, 2010

סוּגִים מְסֻיָּמִים שֶׁל כְּאֵב,

כְּמוֹ מִינֵי סָלָמַנְדְּרוֹת בִּנְיוּ-גִּינֶאָה,

סָבִיר לְהַנִּיח,

עוֹד מְחַכִּים לְהִתְגַּלּוֹת,

לְחוֹלֵל מַהְפֵּכָה קְטַנָּה וְנִרְגֶּשֶׁת בְּכַמָּה מַעְבָּדוֹת בַּעוֹלָם,

זֹאת בִּזְמַן שֶׁאֲחֵרִים, מֻכָּרִים זֶה מִּכְבָר,

עֲדַיִן נָהוּג לָשֵׂאת בַּחֲגִיגִיּוּת עֲיֵפָה

כְּמוֹ נְיָרוֹת בַּדֶּרֶךְ לְחֻפְשָׁה:

מִי אַתָּה, עוֹצֶרֶת הַבִּקֹּרֶת,

אֲנִי הַאַדְווֹת שֶׁשֻּׁחְרְרוּ בַּבֶּטֶן הַקְטַנָּה

בַּחֹרֶף שֶׁל תִּשְׁעִים וּשְׁתַּיִם,

בַּמִּבְחָן לַחֲגוֹרָה צְהֻבָּה,

כְּשֶׁהָאֶגְרוֹף שֶׁל הַמַּאסְטֶר

נָגַע כְּמוֹ אֶבֶן בַּשְּׁלוּלִית, לֹא בָּרוּר מַה עֻמְקָהּ,

שֶׁלְּיַד בֵּית הָעַם, בְּחֹרֶף שֶׁלֹּא יִהְיוּ כָּמוֹהוּ,

סָבִיר לְהַנִּיחַ, עוֹד לְעוֹלָם.

.

צה"ל-האמיתי מכה שנית

28 בינואר, 2010

בצבא ההגנה לישראל לא אהבו כנראה את מה שמוחמד חטיב, תושב בילעין ופעיל בהפגנות נגד גדר ההפרדה, אמר אתמול ל-Ynet. אתמול בלילה, בשעה שחיילינו עושים את דרכם בחזרה ממסע יח"צ-צה"ל בהאיטי – שם, לפי ראש ממשלתנו, שרק זמן קצר קודם לכן חזר גם הוא ממסע יחצנות משלו באושוויץ, החיילים הראו לעולם "מי זה צה"ל האמיתי" –  פרצו כוחות הביטחון לביתו של מוחמד חטיב בבילעין ועצרו אותו.

הנה, שוב הוכח כי ידו הארוכה של צה"ל-האמיתי מוכנה ומזומנה להימתח כמו קפיץ ולהשתחרר:  מעבר לגדר ההפרדה בבילעין או מעבר לאוקיינוס האטלנטי. ולפלסטיני נאמר: השגת כתבה אוהדת באתר אינטרנט ישראלי? קראת להמשך ההפגנות נגד הגדר? אמרת שאתה משקיע מאמץ לגרום ללחץ על ישראל בחו"ל? אין בעיה. צה"ל-האמיתי לא ייתן לך לטרפד את מה שהשגנו בהאיטי . כי צה"ל-האמיתי – הוא ולא שרף – יבוא בתוך שעות ספורות לבקר אותך אצלך בבית. כולל מעצר, כולל חיפוש, וכולל והחרמת "חומרי הסתה" בצורת מסמכים הקשורים להפגנות ולעתירת הכפר לבג"ץ. ומי זוכר היום בכלל כתבות כאלו?  מ-2007, תקופה שעוד היה אפשר לחשוב בה שאם בג"ץ קבע, אז אולי צה"ל-האמיתי גם יפרק מתישהו את הגדר בבילעין.

 

 

 

 מעצרו של מוחמד חטיב מצטרף לגל המעצרים הנרחב שצה"ל-האמיתי עורך בקרב תושבי הכפרים שהעזו להרים את ראשם ולהפגין נגד גזל האדמות והאפרטהייד.  במקרה של חטיב מדובר במעצר שני בתוך כמה חודשים. מעצרו הקודם, באוגסט, הסתיים כעבור שבועיים, לאחר שעורכת דינו הוכיחה כי הראיות נגדו זוייפו. מאז יוני האחרון עצר צה"ל-האמיתי 35 מתושבי בילעין. בכפר השכן, ניעלין, ובכפר מעסרה שבאזור בית לחם, כבר נעצרו 110 תושבים,  21 מהם רק בחודש האחרון. בחלק מהמקומות הובהר לתושבים – לא על ידי המשטרה החשאית של צ'אוצ'סקו, לא על ידי השטאזי של גרמניה המזרחית – אלא על ידי צה"ל-האמיתי, כי ישנה כוונה לשבור את ההפגנות אחת ולתמיד. שנאמר: לא יפגין אדם נגד גזל אדמותיו.

גל המעצרים, שמהווה היום את השיטה העיקרית שבה מנסה צה"ל-האמיתי לשבור את ההפגנות, נבלע בדרך כלל בתוך  שיגרת שורות הבוקר שיח"צ-צה"ל מכתיב לתחנות הרדיו ולמערכות החדשות באינטרנט . כבר כתבתי כאן פעם על הקופי-פייסט-מבוקשים הזה: אם תפתחו את הרדיו הממלכתי מוקדם מספיק בבוקר, או אם תחפשו באתרי האינטרנט את המבזקים משעות ההשכמה, תוכלו לראות כיצד כמעט כל לילה עוצר צה"ל-האמיתי כך וכך "מבוקשים" שמועברים ל"חקירת כוחות הביטחון" .גורלם של ה"מבוקשים המועברים" הללו בדרך כלל נאלם.

והנה היום: בשעה 6:06 Ynet מדווח על מעצר של 10 מבוקשים ביהודה, שומרון ובבקעת הירדן. שלוש דקות לאחר מכן, 6:09, וואלה! מדווח על אותו דבר. ב"הארץ" קצת יותר איטיים הבוקר ומדווחים על מעצר המבוקשים רק ב-8:28. שלושת הדיווחים הללו מקבלים באופן מלא את הגירסה והשפה של יח"צ-צה"ל. לזכות אתרי האינטרנט הללו הבוקר יאמר, שכאשר הם מקבלים את הדיווח על כך שאחד העצורים הוא מוחמד חטיב הם מקדישים לכך מבזק נפרד, אם כי בלי לקשור בין הדיווח על המעצר הזה לדיווח המוקדם יותר על מעצר ה"מבוקשים". כך, ב-10:07 "הארץ"  מדווח על חטיב ש"נעצר הלילה ע"י כוחות צה"ל". Ynet מדווח על כך ב-10:19 ואף מזכיר שחטיב התראיין אתמול באותו אתר ו"הזהיר מפני אינתיפדה עממית".  דיווח מוצלח נוסף הוא זה של וואלה! ב-9:57, שבו מושם מעצרו של חטיב על הרקע המתאים: "חלק מגל המעצרים נגד הפעילים בבילעין ובניעלין".

קצת על חופש ושיעבוד עיתונות בישראל

15 בינואר, 2010

1.

"איך יכול להיות", שמעתי כבר מישהו שואל, "שבשנה האחרונה חופש העיתונות במדינות כמו כווית או לבנון זוכה לדירוג גבוה יותר מזה שבישראל?"

דוגמה מהימים האחרונים לאופן שבו מתענה המדינה לקולות ביקורתיים בתקשורת (בנתיים בעיקר בתקשורת הפלסטינית) היא סיפור מעצרו של ג'ארד מלסין. מלסין הוא אזרח אמריקאי ועיתונאי שעבד בשנתיים האחרונות כעורך מרכזי בדסק החדשות באנגלית של סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" הממוקמת בבית לחם.  

ביום שלישי אחר הצהריים נעצר מלסין בנמל התעופה בן גוריון, בעת ששב מחופשה בצ'כיה. הוא נחקר בשדה התעופה במשך כשמונה שעות מבלי שהותר לו לראות עורך דין. לאחר מכן, הוחלט במשרד הפנים על גירושו המיידי מהארץ. לאחר עתירתם של עורכי הדין של "מען", קבע בית המשפט כי גירושו של מלסין ידחה עד לאחר קיום דיון בעניינו ביום ראשון. בנתיים, את סוף השבוע, הוא מבלה במעצר.

למה מדינת ישראל החליטה לעצור ולגרש את ג'ראד מלסין?

ב"מען" בטוחים שההחלטה קשורה לטורי דעה ביקורתיים שמלסין כתב נגד ישראל. לפי "מען", במסמכים שהוצגו בפני עורך הדין שלהם נטען כי מלסין נעצר משום ש"כתב מאמרים בשטחים, ביניהם כאלו שביקרו את מדינת ישראל.

לדיווחים של "מען" על מעצר העורך: כאן וכאן.

לגינוי באתר האינטרנט של הארגון "עיתונאים ללא גבולות": כאן.

 

 

ג'ארד מלסין

 

2.

במערכה התקשורתית שנועדה להצדיק ולהגן על הדיכוי הברוטלי של הפגנות פלסטינים ופעילי שמאל בשטחים, יח"צ-צה"ל והמשטרה התחילו בחודשים האחרונים להשתמש שוב בפטנט הידוע: דיווח על שוטרים או חיילים ש"נפצעו קל בעימותים", ולאחר מכן "קיבלו טיפול במקום".

למותר לציין, כי לעיתים קרובות הדיווחים הללו הם שקריים לחלוטין. כאלו למשל היו פני הדברים לפני מספר שבועות בהפגנה בשייח ג'ראח, שבה תקפה המשטרה בכוח רב את המפגינים ועצרה כעשרים מהם. אף שוטר לא הותקף בהפגנה ובטח שלא נפצע, ובכל זאת הכותרות באתרי האינטרנט מאותו יום עסקו בשוטרים שנפצעו-קל-קיבלו-טיפול-במקום וכו'.

הנקודה החשובה והמטרידה, וכבר נכתב עליה לא מעט, היא שלמרות שהכתבים והעורכים בשולחנות החדשות מודעים למוניטין הלא-מהימן של יח"צ-צה"ל ושל המשטרה בהקשרים הללו, הם נוטים לקבל את גירסאותיהם של אלו ללא שמץ של ביקורתיות או ספקנות ולהציגן כעובדות. זאת, בעוד שגירסאות הנגד – אלו של המפגינים הפלסטינים או של פעילי השמאל – אם הן כלל מובאות, יובאו בדרך כלל כ"דעות", או כ"טענות".

העובדה שיח"צ-צה"ל, שנתפס לא פעם ולא פעמיים בשקריו, ממשיך לשלוט ולעצב את המסגרת הסיפורית של החדשות, אומרת משהו על השעבוד השקט של כלי התקשורת הישראלים. במקרה של דיכוי ההפגנות בשטחים, הלשון העובדתית והכותרות, שהתקשורת מעניקה ליח"צ-צה"ל, מסייעת ליצירת הרושם שהסיפור הוא לא על הפגנות שמותקפות מדי שבוע אלא על  שוטרים וחיילים שנפצעו-קל-קיבלו-טיפול ב"עימותים". המסגרת הסיפורית הזו, שכאמור  מורכבת לעיתים קרובות מפרטים שקריים, מאפשרת גם להצדיק את הירי של גז מדמיע, כדורים מצופים גומי ולפעמים של אש חיה על המפגינים, ירי שיח"צ-צה"ל מצליח בדרך כלל להציגו בתקשורת כ"תגובה" לזריקות אבנים או להתפרעות.

והנה, גם היום, יח"צ-צה"ל בפעולה:למשל כאן  וכאן.

מורכבות החיים: על שוטרים, עיתונים ותיירים

25 בדצמבר, 2009

האמת היא שגם לפני שהתחלתי את תקופת הלימודים הנוכחית, מעבר לים, לא קראתי הרבה עיתונים. כלומר, לא קראתי הרבה עיתונים עשויי נייר. מישהו אולי כבר כתב, ואולי צריך לכתוב מתישהו, על אותו רגע שבו לא-קוראי-עיתונים-מנייר-מצויים מתעכבים לרגע ליד סל המתכת האדום בפתח קיוסק או חנות מכולת מזדמנת וצורכים, אולי בהטיית צוואר, את הכותרות הראשיות. אפשר לחיות נהדר רק הכותרות הראשיות. אם זאת הייתה דיאטה – היה אפשר לכנות אותה דיאטה פנטסטית.

מישהו אולי כבר כתב על התזונה הזו, ואולי צריך לכתוב עליה מתישהו. אני, על כל פנים, רוצה לכתוב הפעם על נושא אחר – על התורה כולה. נתקלתי בה לפני שלושה ימים, בתור למספרה. הסתפרתי שם לפני כמה חודשים, ועכשיו, בחופשת הכריסטמס, זאת התחנה הראשונה שלי בעיר, ואני כבר עומד להשוויץ לארקדי בשיער העבות שהספקתי לצמח בגולה. בנתיים אני יושב וממתין שהוא יסיים לספר איזה בחור חביב אחד, חושב על כל המקומות שארצה לבקר בהם בחופשה הקצרה הזו, על כל האנשים שאפגוש, ועל הרשימה שהתחלתי לכתוב כמה ימים קודם לכן ולא הצלחתי לסיים וכותרתה הזמנית "האם הדמוקרטיה ליהודים אכן אוזלת".

והנה, עיתון מעריב מונח על שולחן הקפה הקטן שבפינת ההמתנה, ואני מתחיל לקרוא, ובעיקר נהנה מהחזקה של העיתון ומהעלעול, ואומר לעצמי איזו דרך נהדרת לפתוח בה את החופשה – לקרוא עיתון ישראלי, ועוד מנייר. והנה, התורה כולה לפניי, בעמוד שבע או משהו כזה, בידיעה קצרצרה שחורה לבנה. ואני מוציא את הלפטופ שלי ומעתיק אותה.

התיירים החדשים בחברון: השוטרים

אחרי העימותים: המשטרה יוצאת לסיורים בעיר

אבי אשכנזי ורועי שרון

ברחובות חברון נראה בתקופה האחרונה מראה מעורר השתאות: קבוצות של שוטרים חמושים במצלמות, מימיות ומפות טיולים מסיירים בין סמטאות העיר, כשבכל סיור מוביל את הקבוצות לא אחר מאשר נעם ארנון, דובר היישוב היהודי שלא אחת גרם להם ל"כאב ראש".

מרבית השוטרים הכירו את העיר כשהגיעו לפנות את "בית המריבה" או כשעמדו חוצץ בין התושבים היהודים לערבים. "השוטרים היו מגיעים לעיר כשהם חובשים קסדות, עוטים שכפ"צים ואפודי קרב, ונושאים כלי נשק, ואילו עכשיו הם מגיעים לעיר עם מצלמה ומפה, כמו תיירים המגלים אתר חדש", אמר קצין בכיר במחוז ש"י. מי שיזם את תוכנית הביקורים היה מפקד המרחב הקודם, ניצב משנה אבישי פלד. "שני הצדדים מרוצים מהסיורים הלאה. מצד אחד, השוטרים לומדים את המורכבות שבה חיים תושבי הרובע היהודי, ומהצד השני, התושבים מבינים שהשוטרים קשובים לבעיותיהם". מפקד המרחב החדש, ניצב משנה איציק רחמים, אימץ את התוכנית. "לשמחתי, ההיענות של היחידות עולה המצופה", אמר קצין במחוז. "אני חושב שכל מי שמגיע הנה נהנה ולומד פרק חשוב בהיסטוריה של עם ישראל", סיפר ארנון, שמדריך את הסיורים, "כשאני מדריך קבוצה, מבחינתי כולם תיירים ואני צריך לתת להם את מלוא התוכן, בצורה הכי לבבית".

מה אנחנו לומדים מהידיעה הזו? שהשוטרים נהנים ללכת לשמוע מנועם ארנון על הרפתקאות היהודים בחברון, ובסך הכל מבסוטים "כמו תיירים" מהצ'ופר שסידרו להם ראשי המשטרה המכונה ש"י.  או לפחות, שכך ראשי המשטרה המכונה ש"י סבורים. ומה אנחנו עוד לומדים? שאותם ראשי משטרה המכונה ש"י חושבים עוד, משום מה, שבחברון יש "רובע יהודי". כדאי לשים לב:  לא התנחלות,  לא התיישבות, אלא רובע שלם -  "רובע יהודי" ממש כמו בירושלים. רק שבחברון, אנשי הרובע הזה חיים ב"מורכבות", וראשי המשטרה המכונה ש"י מקווים שאנשיהם ילמדו עליה משהו בסיורים. "מורכבות", אגב, היא מילה מוצלחת מאוד, למרות שבתוך כותרת ראשית בעיתון היא כנראה לא הייתה ממש עובדת.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר שאנחנו, הקוראים, לומדים מהידיעה הזו היא שאנשי המשטרה המכונה  ש"י והמתנחלים בחברון נמצאים משני צידי המתרס. זה הרי הרקע לידיעה, הסגסוגת שמרכיבה את המסגרת הסיפורית, התנאי שמאפשר לתיאור הזה להיות "חדשות". פעם אוייבים, היום מתפייסים; פעם קסדות, שכפצ"ים וכלי נשק, ובימינו מצלמה ומפה; עכשיו "תיירים המגלים אתר חדש"; פעם אטומים זה לנקודת מבטו של זה, וכעת "השוטרים לומדים" ו"התושבים מבינים". או במילים פשוטות יותר: הטרנספר ממרכז העיר? הפוגורמים בפלסטינים? השחתת הרכוש? ההשתלטות על בתי פלסטינים? שום דבר מזה לא נעשה בחסות משטרתית. מה שהשוטרים עושים בדרך כלל בחברון זה לפנות את בית המריבה ולעמוד "חוצץ בין התושבים היהודים לערבים". לנוכח המציאות היומיומית בחברון  יש מי שכבר כתב, או אולי צריך לכתוב מתישהו: באמת יופי של עבודה.

(צילום: מירה בלבן, מחסום ווטש)

לנוכח הידיעה "מעוררת ההשתאות" הזו, אחד הדברים שניתן לתהות בקשר אליו הוא המקור שלה. אי אפשר כמובן לפסול את האפשרות שהכתבים "שמעו" ב"מקרה" על ליין הסיורים החדש שהשיקה משטרת ישראל, החליטו שהוא מספיק חשוב כדי להפוך אותו לידיעה עיתונאית, והרימו טלפונים לכל הגורמים המצוטטים. אלא שבמקרה הזה, לנוכח המסגרת הסיפורית, נראה סביר יותר שהיה מי ש"מכר" את הסיפור לכתבים או לעיתון. האם מתנחלי חברון עומדים מאחורי הפרסום? או שמא המשטרה? האפשרות השנייה נראית סבירה יותר, בעיקר לאור השפה הציורית של אותו "קצין בכיר" שפותח את הידיעה. שיהיה ברור: זה לא שאני לא מעריך את רמתם הפואטית של שוטרי ישראל. זה פשוט שהמשפט "השוטרים היו מגיעים לעיר כשהם חובשים קסדות, עוטים שכפ"צים ואפודי קרב, ונושאים כלי נשק, ואילו עכשיו הם מגיעים לעיר עם מצלמה ומפה, כמו תיירים המגלים אתר חדש", נשמע לי יותר כמו משהו שיחצ"ן לא-מוכשר-במיוחד היה כותב, מאשר כמו התבטאות של "קצין בכיר" שרואיין.

אפשר גם לתהות מיהו אותו "קצין בכיר" ולמה הוא אינו נזכר בשמו בכתבה; או מיהו ה"קצין במחוז" ששמח על ההיענות לסיורים, למה גם הוא אינו נזכר בשמו, ולמה הוא מגדיר כביכול את ההיענות לסיורים כ"מעל המצופה". האם יתכן שהעומדים בראש המשטרה המכונה יו"ש רצו משום מה להתחנף למתנחלים ,ולכן יזמו את האייטם החדשותי הזה ו"מכרו" אותו למעריב? האם האייטם הזה, כמו היוזמה עצמה אולי, אמור לשפר את תדמיתם של ראשי המשטרה המכונה יו"ש בעיני המתנחלים באמצעות הכרה פומבית בלגיטימיות המפעל ה"מורכב" שלהם? ואולי לא המתנחלים הם העיקר, אלא פוליטיקאי כזה או אחר? לא,  לא יתכן. המשטרה הרי לא עושה דברים "פוליטיים" מהסוג הזה.

התורה כולה נמצאת, כאמור,  בידיעה הזו, שהיא  לא חדשות, לפחות לא במובן שיש בה משהו חדש. במילים אחרות, הסיפור שמשתקף כאן הוא לא סיפור על שינוי אלא על המשכיות -  על הקשר ההדוק שבין "זרועות אכיפת החוק" לבין הקולוניאליזם הישראלי-יהודי בגדה המערבית. זה אפילו לא משנה אם נציגי "שלטון החוק" רוצים  להתחכך במתנחלים על ידי אייטם תקשורתי חנפני, או על ידי סיור חנפני לא פחות.

גם בקריאה הכי פחות צינית של עיתון הנייר הזה, מה שמתברר הוא שכאשר ראשי המשטרה המכונה ש"י רוצים ללמד את אנשיהם על "המורכבות" (מילה מוצלחת כבר אמרנו?), הם לא פונים לנסות וללמוד על נקודת מבטם של הפלסטינים, למשל זו של הפלסטינים המתגוררים בחברון. חייהם של אנשים אלו, הנתונים תחת משטר כיבוש אכזרי ותחת משטר פוגרומים, כנראה לא "מורכבים" מספיק בשביל ראשי משטרת ישראל. אחרת וודאי לא היו משיקים ליין של סיורי מתנחלים בהדרכתו של נועם ארנון, המלמד אותם, "פרק בהיסטוריה של עם ישראל". ראשי המשטרה יכלו למשל לשלוח את אנשיהם "עם מצלמה ומפה" לאחד הסיורים ש"שוברים שתיקה" עורכים בעיר. אבל התרחיש הזה סביר כמעט כמו ששוטרים בירושלים המזרחית - במקום  לעצור עשרות מפגינים, לחלק מכות, לרסס בגז פלפל, ולהחרים תופים  - ינסו להבין מה עובר על תושבי שכונת שייח ג'ראח.

העובדה שהמשטרה שולחת את אנשיה להשתלמות אצל המתנחלים [במילותיה של מורתי להיסטוריה בתיכון:] אומרת דרשני. התורה כולה עומדת על הקשר שבין "שלטון החוק" ובין הקולוניאליזם. זה סיפור על המשכיות, משום שבפעם הבאה כשמתנחלים בחברון יגרשו פלסטינים מבתיהם או גרוע מכך, והפלסטינים יתלוננו, השוטרים יעשו את מה שהם תמיד עשו. כלומר, לא יעשו כלום – או גרוע מכך. ההבדל היחידי הוא שבפעם ההיא השוטרים גם יכירו טוב יותר את"המורכבות שבה חיים תושבי הרובע היהודי" בחברון.

על מאבק החקלאים

25 בנובמבר, 2009

בשלוש השנים האחרונות לוקח אבא שלי חלק פעיל  ב"מאבק החקלאים". פרטי הסיפור מורכבים ועמוסים, והם כוללים גופים בעלי שמות כמו "מועצת הצמחים", "הקרן לנזקי טבע" או "שולחנות מגדלים". העלילה הבסיסית, לעומת זאת, די פשוטה: מדובר בהתאגדות מלמטה של כמה אלפי חקלאים שהחליטו לצאת למאבק משפטי וציבורי במנגנון פקידים ומקורבים, החי על גבם. מנגנון זה, "מועצת הצמחים", הינו גוף הכפוף על פי חוק למשרד החקלאות, והוא מתקיים בין השאר  מ"היטלים" שנגבים מכל חקלאי וחקלאית לא בהתאם לרמת ההכנסה, אלא בהתאם לסוג הגידול ולגודל השטח המעובד. לדברי החקלאים הנאבקים, "מועצת הצמחים", האמורה לעסוק ב"מחקר ופיתוח", גובה מהם עשרות מיליוני שקלים בשנה ואינה תורמת להם דבר. הם  גם טוענים להתנהלות לא שקופה ולעיתים לא חוקית של המועצה. אבל לב הבעיה טמון בכך שה"היטלים" הגבוהים שהמועצה גובה מהחקלאים הופכת במקרים רבים את העיסוק בחקלאות ללא משתלם.

מנקודת מבטו של חקלאי בודד, האבסורד יכול להיות בלתי נתפס. בכל שנה אמור אותו חקלאי לשלם למועצת הצמחים "היטלים" שיכולים להגיע לעשרות אלפי שקלים. במקרה של משקים חקלאיים רבים, מדובר בסכום שמאדה למעשה את כל הרווח השנתי. גרוע מכך, הסכום הזה נגבה מראש, והוא אינו תלוי בשאלה האם החקלאי הצליח להפיק איזשהו רווח באותה שנה. כך, חקלאי שמסיבה כזו או אחרת לא עלו לו יבוליו יפה, עלול למצוא את עצמו בחוב של עשרות אלפי שקלים נוספים רק משום שהוא עדיין אמור לשלם "היטלים".

החקלאים הנאבקים גם קובלים על כך שסכומי ה"היטלים" אינם שיוויונים, ומשתנים בהתאם לסוג הגידול. חקלאי שמגדל תפוחים, למשל, יכול באופן עקרוני לשלם אלפי שקלים יותר או פחות משכנו המגדל בחלקה סמוכה שזיפים, אגסים או אפרסקים. מדוע ישנם פערים כאלו? האופן שבו נקבע סכום ה"היטל"  בכל ענף נעשה לכאורה בתהליך שבו לוקחים חלק "נציגי החקלאים", אולם לטענת החקלאים, מדובר במשחק מכור מראש שבו "מועצת הצמחים" ומשרד החקלאות מכתיבים את ההתנהלות, בהתאם לשיקולים פוליטיים ולוביסטיים, וללא ייצוג מהימן של החקלאים.

נגד ההתנהלות הזו פתחו החקלאים במאבק ציבורי ומשפטי, שכלל בין השאר עתירה לבג"ץ. מאות ואולי אלפי חקלאים הפסיקו בנתיים לשלם את ה"היטלים", ועשרות מהם עומדים על כך למשפט בימים אלו. למרות שמדובר בסיפור על התאגדות של אלפי ישראלים המסרבים למעשה לשתף פעולה, ולהוריד את הראש בפני התנהלות מדיניתית לא צודקת ולא שיוויונית, קולותיו של המאבק הזה לא זכו לתהודה ציבורית רחבה.

מעבר לאדישות הכללית ביחס למאבקים מסוג כזה, יש לכך לדעתי עוד שתי סיבות. ראשית מדובר בסיפור מורכב ורצוף פרטים, שלא תמיד מתארגן לתוך התבניות המוכרות שדרכן אנחנו רגילים להבין סיפורים דומים. שנית, מאבק של חקלאים מתקשה בגיוס סולדיריות מצד השמאל החברתי.

בעיני השמאל, החקלאים נתפסים במקרה הטוב כטפילים הזוכים למים ולאדמות בזול. במקרה הרע הם בעלי אחוזות עשירים הנהנים משירותיהם של עבדים תאילנדים. אבל המציאות בפועל מורכבת יותר. רובם המכריע של החקלאים בישראל אינם עשירים, ואף להיפך. רבים מהם "נתקעו" עם מקצוע לא רווחי ועם משק מקרטע, שפרט למס ההיטלים חשוף בכל שנה לבצורות, ברד, גניבות, מחלות עצים וקרקע, או לנזקיהם של מיני תוכים פולשים. כל החקלאים שאני פגשתי בחיי היו אנשים המורגלים בעבודה פיזית קשה במקצוע עם מרכיב קיצוני של חוסר וודאות ומרכיב קיצוני לא פחות של מזל (ובעיקר מזל רע). רבים מהחקלאים בארץ לא רק שאינם עשירים אלא מתקשים לסגור את החודש ואף נתונים בחובות. אם מסתכלים למשל על המושב שבו גדלתי  אפשר לראות שאנשים רבים שעסקו בחקלאות לפני עשרים שנה הפסיקו בנתיים לעסוק בחקלאות, בעיקר משום שנמאסו עליהם הקשיים, המצוקות וחוסר הוודאויות הכרוכים בתחום. במקרים אחרים, חקלאים מצאו עבודות נוספות, ובאופן אבסורדי מממנים את המשק החקלאי דרכן. לפני כשמונה שנים, באחת התקופות בהן שעזרתי לאבא שלי בדילול האפרסקים, נתקלתי במקרה בחקלאי שכן שעבד במטע המשמש שלו. את הבעת הפנים המיואשת עד אימה שבה ניסה להשביע אותי – "תברח מכאן, תעשה לעצמך טובה ואל תישאר במשק" – באמת שקשה לשכוח.

מפרספקטיבה שמאלית צריך לומר שהשיטה שבה עובדת החקלאות בישראל באמת אינה מוצדקת ואינה מוסרית. ייבואם של מאות אלפי עובדים ועובדות מחוץ לארץ בפרקטיקות של סחיטה וניצול, עליהן מנצחות חברות כוח האדם המרוויחות ממדיניות מושחתת של "דלת מסתובבת", הוא כל דבר חוץ מהגון או צודק. העדר מנגנון שמבטיח בפועל את זכויותיהם של אותם אנשים ונשים שמגיעים לעבוד בארץ הוא נבזות של ממש, וכך גם העדרו של מסלול הגירה והתאזרחות כדין. במובן הליטרלי ביותר של הביטוי, עובדים ועובדות כאלו נותנים מזיעתם להפריח את השדות או לבנות את הבניינים של הארץ הזאת, ולאלו מביניהם שמעוניינים בכך צריך לאפשר להתיישב בה כתושבים ובהמשך כאזרחים שווי זכויות, גם אם מוצאם אינו מאפשר להם "לעשות עלייה".

לבסוף, יתכן גם שאין הצדקה מוסרית לקיומה של חקלאות בישראל. אולם, כל עוד מתקיימת חקלאות, ומתקיים משרד חקלאות בממשלה, על המדינה מוטל להפסיק לפגוע באלו שעוסקים בתחום, ואף להתחיל לפעול באופן אקטיבי למען השמירה על זכויותיהם. על המדינה מוטל למצוא פתרון מערכתי צודק שיאפשר הן לעובדים החקלאיים השכירים והן לבעלי המשקים החקלאיים להתפרנס ולחיות בכבוד. רפורמה ושינוי מהותי של השיטה הקיימת הוא צעד חשוב ומחוייב, משום שהבעיה היא קודם כל בעיה מערכתית שהשתלבה כל השנים, ועדיין משתלבת, בסיפורים גדולים יותר על התיישבות או על הפרדה בין אוכלוסיות. במקרה של החקלאות, אותה מערכת שהנהיגה את שיטת ה"עובדים הזרים" כחלק מתהליך סגירתה של "ישראל היהודית" בפני עובדים פלסטינים תושבי הגדה המערבית בתחילת שנות התשעים, היא חלק מהמערכת שמפעילה היום את הדלת המסתובבת המושחתת, שמייבאת ומגרשת עובדים. עשרות אלפי השקלים שבעלי המשקים החקלאיים משלמים כ"היטלים" הוא רק אחד האמצעים שדרכו המערכת הזו דואגת לניטרולם של החקלאים, שומרת עליהם במצב כמעט מתמיד של היות על סף פשיטת רגל ובמיוחד הופכת אותם לתלויים בשיטה ובחסדיהם של סוכניה ופקידיה. ביטול ה"היטלים" הוא לא רק מינהל תקין וצודק – הוא יכול וצריך להיות צעד אחד ברפורמה רחבה יותר של הפיכת מערכת החקלאות בישראל להוגנת וצודקת יותר.   

איש קטן ושמו קובי אריאלי

23 בנובמבר, 2009

נקודה חשובה שלא ניסחתי כהלכה ברשימה שכתבתי אתמול  נגד הטור הסקסיסטי של פז חסדאי, היא שההתקפה (בדרך כלל ההתקפה הגברית) המכוונת כלפי נשים בעלי דעות שמאליות, ובמיוחד כלפי אקטיביסטיות, נוטה לגייס עמדות שוביניסטיות כדרך מרכזית של השתקה. כשמנסים לגרום לשמאלנים לסתום את הפה מטיחים בהם בדרך כלל שהם בוגדים, עלובי נפש או לוקים בשנאה עצמית. השתקה של שמאלניות, לעומת זאת, תעבוד לעיתים קרובות עם אוצר מילים המדגיש תפיסות של מיניות ומגדר. יאמרו להן שהן מזדיינות עם ערבים, שהן לסביות, שמה שחסר להן זה זיון טוב, שהן מכוערות או סתם שהן נשים קלות דעת ומטומטמות. אפשר לתהות על הסיבות להבדל הזה. האם השוביניזם והמגדר הוא פשוט נשק זמין ויעיל יותר במתקפה על נשים? האם החריגה מהעמדה המגדרית, הממקמת נשים במקום פסיבי וכנוע, נתפסת כחמורה אפילו יותר מהחריגה מהקודים של הלאומנות היהודית? ואולי נשים עם דעות לא קונצזואליות מאיימות באופן כלשהו על מיניותם של הגברים המנסים להשתיקן?

על כל פנים, אחרי שכתבתי את הרשימה אתמול הופניתי בידי חברה לטור הזה של קובי אריאלי. במרכז הטור עומד הניסיון לרוקן עמדות שמאליות לכדי טרנד אופנתי, שהוא גם תל אביבי ונשי. הגיבורה של הטור (מאיה/דנה/קרן) היא, בלשונו של אריאלי, מטומטמת ופאקצה. אלא שלמזלה של אותה גיבורה כללית היא ניחנה בחושים חייתים מפותחים שמניעים אותה "לחשוב נכון", או במילים אחרות לתמוך באופן אוטומטי בכל מה שדב חנין אומר. לפי אריאלי, מאיה/דנה/קרן לא מבינה את העמדות הפוליטיות שהיא מבטאת, והיא נוטה להתבלבל בקלות ברגע שמתקילים אותה בשאלות קונקרטיות.

אריאלי, צריך לומר, הוא רטוריקן מתוחכם יותר מפז חסדאי. את השוביניזם הוולגרי ואת תפיסת העליונות הגברית שלו הוא מצפה בקילוח דק של הומור ובכמה הבחנות תרבותיות מדויקות יחסית (למשל: השכר הנמוך ביחס לשכר הדירה הגבוה של צעירים וצעירות בתל אביב). מהציפוי הזה, כנראה, אנחנו אמורים להתמוגג (כמה טוב אריאלי מכיר אותנו!), בזמן שהשוביניזם הגס מחליק לגרוננו.

ברור לגמרי שאריאלי לא היה יכול להתבטא באותה אפקטיביות כלפי גבר. לא משום שאין גברים שאינם יודעים דבר וחצי דבר על חוק הקרקעות או על המאגר הביומטרי, אלא משום שהרטוריקה של הטור מבוססת על חבירה אל טופוס תרבותי מיזוגני מוכר, שבו האישה משולה לבהמה גסה ומטומטמת. בטופוס הזה אריאלי עושה שימוש. זאת פחות או יותר הג'סטה: מתוך בוז עמוק שואל אריאלי את מאיה/דנה/קרן שורה של שאלות פשוטות (למה את נגד הכיבוש? למה את נגד הגדר? למה את נגד פיטום אווזים?), בזמן שהוא מגחך לעצמו בהנאה עוד לפני שהיא מתחילה להשיב.

קצרה כאן היריעה מלפרוש את שלל הטיעונים השמאליים המלומדים שניתן להעלות בתשובה לכל אחת מקושיותיו של אריאלי. כנראה גם שאין טעם רב בניסיון לשכנע אותו בכך שאם ישנה איזשהי תקווה פוליטית ומוסרית למדינת ישראל הרי שהיא מגולמת כנראה בפעילותן הפוליטית של נשים חכמות ואמיצות. אולי זה רק המקום להזכיר שהתשובות הטפשיות/אופנתיות לכאורה שאריאלי מקבל מאותה "פאקצה" שמאלנית הן למעשה תשובות קולעות ומדויקות להפליא. אילו רק, במקום לחגוג את הגבריות השמרנית והמשפילה שלו, היה אריאלי מנסה להקשיב למה שהגיבורה שלו אומרת… כי כן, הכיבוש הוא באמת משחית; כן, זה רע להפריד בין אנשים; וכן, פיטום אווזים הוא באמת אקט אכזר. למרות שישנן סיבות נוספות, ולמרות שדנה/מאיה/קרן לא יודעת אם זה טוב או רע לשטוף את מברשת השיניים אחרי שמורחים את המשחה (באמת שאלה קשה), התשובות שהיא מעלה נכונות ומספיקות לגמרי כדי להצדיק את סיום הכיבוש, פירוק הגדר והפסק פיטום האווזים.

בכלל, זה מוזר בעיניי שקובי אריאלי מעז להתנשא על הגיבורה דמיונית שלו. כדאי לזכור שהכותב הוא אותו איש קטן  שרק לאחרונה הוכיח להיכן מגיע האופק המוסרי והאינטלקטואלי שלו, כאשר ניצל את תוכנית הרדיו שלו כדי להסית לאלימות פוליטית. למי שאינה זוכרת, אחרי פרסום חוברת העדויות של "שוברים שתיקה" על מבצע עופרת יצוקה, בתוכנית הבוקר של גלי צה"ל הביע אריאלי את פליאתו ואכזבתו מכך ש"החזקים שלנו" לא מנפחים את הצורה לבוגדים שעומדים מאחורי החוברת. בניגוד למאיה/דנה/קרן, זאת כנראה הדרך של אריאלי לענות על שאלות נוקבות.

בקיצור, שב לך איש קטן בבית הקפה החביב שלך במרכז תל אביב ולגום בהנאה את האספרסו (רק היזהר שלא ישפך על הלפטופ). האמן לנו, אנחנו יודעים: כמה משכיל אתה, ומורכב, ונעלה. כמה מבין אתה בדרכי העולם, כמה עמוק וטוב אתה מהנשים הללו שמסביבך, מאיה ודנה וקרן. איזה קלות דעת הן - הצביעו לדב חנין! אז שב לך בנחת איש קטן (ורק היזהר עם הקפה). האמן לנו, אנחנו יודעים.

הכל חוץ מחינני – על הסקסיזם המאלף של פז חסדאי

22 בנובמבר, 2009

כמה טוב שהכותב פז חסדאי ווואלה! תרבות הזכירו גם למי שאין טלוויזיה עד כמה השוביניזם המבחיל עדיין מושל בסדר היום המיינסטרימי. "גבר דומיננטי ובשל" כהגדרתו, חסדאי סיפק ביום שישי האחרון את אחד השילובים הדוחים ביותר שבהם נתקלתי לאחרונה בין סקסיזם ואידיאולוגיה אנטי-שמאלית. תחת הכותרת "אל תסרבי לו", הטור של חסדאי עוסק בסרבנית הגיוס עומר גולדמן, שב"קסמיה" הכותב "נשבה". אחרי שהוא מהלל, כביכול, את "שיערה הגולש" ו"שפתיה החושניות", מציע/מורה חסדאי לגודלמן: "אז בואי עומר, את ואני, ניסע יחד להודו, ותירגעי קצת. האמיני לי, אין טעם בכל הדאגות המיותרות האלה, זה סתם יעשה לך קמטים. אנא, אל תסרבי לי".

מעבר לזחיחות המדושנת, הכמו מקועקעת בעצמותיו השחוקות של הטקסט הזה, מעבר לשחצנות, לחוסר הכשרון והדמיון של מי שהדיכוטומיה בין "אישה בשלה" ל"נערה רכה" תוחמת כנראה את קוטבי המחשבה שלו, מעבר לבורות הגאה שממקמת את קונדרה כהשראה האינטלקטואלית של האידיאולוגיה השמאלית של סרבני המצפון, מעבר לכל אלו – מה שהטור של חסדאי עושה מצויין הוא להדגים את הקשרים שבין כמה זנים שונים של סקסיזם.

אפשר להתבלבל ולחשוב שהסאב טקסט של חסדאי מסתכם במשהו כמו: לא אכפת לי מהפוליטיקה שלך, מה שמעניין אותי זה לזיין אותך. למעשה, מהפיסקה הראשונה בטור שלו משתמע דבר דומה פחות או יותר, כאשר חסדאי כותב:

 "לא אכפת לי שאת שמאלנית קיצונית. אדרבא. מבחינתי זה רק מראה עד כמה את מסורה, איזה דם רותח זורם בעורקייך,. אילו תשוקות טמונות בך ומחכות להתפרץ. רק תביאי איתך את רוח הנעורים הזו, אני כבר אדאג לכל השאר."

אבל קריאת ההמשך מבהירה שלחסדאי דווקא אכפת מאוד מהפעילות ומהדעות של גולדמן. ה"שמאלנות" שלה אינה מפריעה לו, לא משום שדעות פוליטיות אינן רלוונטיות למערכת היחסים הפנטסמטית שהוא מציע, אלא מתוקף בטחונו בכישוריו (כ"גבר דומיננטי ובשל") לנטרל את הדעות הללו. כלומר, ההתנשאות המגולמת בהנחה שהקשר עם חסדאי ישנה את גולדמן (ולא, חלילה, את חסדאי) היא שעומדת בבסיס מוכנותו של כותב הטור לסבול את הפוליטיקה שלה. יותר מכך, מקריאת השורות הללו נראה שמה שמעניין כאן את חסדאי באמת הוא לעסוק בביות או באילוף. זהו כבר סוג אחר של סקסיזם, סוג שתופס את עצמו, כנראה, כחינוכי יותר. אפשר אולי לומר שעמדה סקסיסטית כזו אינה מסתפקת בזיון האובייקט, אלא מפנטזת על חיפצון ברמה עמוקה יותר, על שבירת הרוח והאינדיוידואליות.

במילים אחרות, הטור של פז חסדאי לא רק מזלזל בעמדותיה של עומר גולדמן משום היותה אישה צעירה. הוא מייעד לה מסלול התפתחות – מנערה סרבנית לאישה כנועה וצייתנית. זוהי כנראה הפרשנות של חסדאי למטפורה הדוחה "אישה בשלה", וזהו המסלול שבו הוא מקווה כנראה להשתלב בבחינת מורה דרך ("רק תביאי את רוח הנעורים, אני כבר אדאג לכל השאר"). למרות זאת, מעניין להיווכח כי לטענתו של חסדאי מסלול התפתחות שכזה יכול באותה מידה להתרחש גם בלעדיו. אחרי שהוא מזכיר את השנאה העצמית והביקורת העצמית המוגזמת של "השמאלניזם הקיצוני", פונה חסדאי לגולדמן וכותב: "מי יודע אולי זה רק שלב זמני בהתבגרותך, בדרך להפיכתך לאישה בשלה".

נראה שעמדה סקסיסטית נוספת המקופלת בין שורותיו חושבת במונחים של רווח והשקעה. מה הופך את עומר גולדמן למושכת כל כך בעיני פז חסדאי? אם להאמין לדבריו, הרי שאלו הם כנראה  ה"דם הרותח" וה"תשוקה" שלה. כשהוא חושב על עצמו, אולי, בתור סוג של יזם, חסדאי מתבונן בגולדמן ורואה פוטנציאל, אנרגיה שמתבזבזת במקומות לא נכונים. "תנו לי לאלף את עומר גולדמן", אומר הסאב טקסט של הטור, "ואני אראה לכם איזו רווח אפשר לגרוף מהשקעה כזו".

אבל אולי הכי מעניין בטורו של פז חסדאי הוא הברית עם אביה של גולדמן. בהקשר זה חסדאי כותב את השורות הבאות:

"מודה, קצת חששתי כששמעתי לראשונה שאביך הוא איש מוסד לשעבר. אבות דומיננטיים מרתיעים אותי. אנשי כוחות הביטחון ושאר זכרי אלפא קרייריסטיים לא מעריכים במיוחד אספירציות רוחניות ומתקשים לזהות את החינניות בעובדה שאני גמלוני או חסר כישורים בעבודות הביתיות. אך איתו נדמה לי שאסתדר. אחרי שבתו האהובה, הנסיכה של הבית, משמיצה את מפעל חייו בכל פינה בעולם, אין ספק שהוא ישמח לראות כיצד גבר דומיננטי ובשל נכנס לחייה ומעניק מעט יציבות לנפשה המעורערת".

מעניין לראות שמה שחסדאי מציע כאן בעצם זו ברית בין הפטריארכליות הוותיקה לפטריארכליות החדשה. דרך אילוף האישה, עומר גולדמן, מבקש "גבר דומיננטי ובשל" זה לייצר ברית עם האב – גם הוא, לפחות בעיני חסדאי, גבר דומיננטי ובשל, רק ממודל מיושן קצת יותר.

בקצרה, מה שהטור של חסדאי מזכיר הוא שאפשר להיות "בעל אספירציות רוחניות" ו"גמלוני או חסר כישורים בעבודות הביתיות", ועדיין שוביניסט וסקסיסט ביותר מרובד אחד. ואולי השאלה המתבקשת היא האם יש קשר בין טורים כמו זה של חסדאי ("אל תסרבי לו") ובין נתונים כמו אלו שהופיעו היום, ולפיהם יותר מעשרים אחוז מהגברים מאמינים שמותר, למעשה, לאנוס בנות זוג.

בכל מקרה, כדאי לשים לב שבניגוד לפטריארכליות הוותיקה, זו שחסדאי מייצג תופסת את עצמה כקלילה וחיננית. זהו בדיוק אותו סקסיזם גברי שתחת מסווה של קלילות, הומוריסטיות ולעיתים אפילו סאטיריות נותן ביטוי לעמדות הדכאניות ביותר. לא,זה לא העבר הבטחוני – ההבדל האמיתי בין פז חסדאי ובין אביה של עומר גולדמן (כפי שחסדאי מדמיין אותו לפחות) הוא שהאחרון, לפי שעה, אינו מקבל במה בוואלה! תרבות.

נסענו לביצה, לצפות בעגורים

11 בנובמבר, 2009

נסענו לביצה, לצפות בעגורים נוחתים לשהיית הלילה. בדרך לשם, רצינו לשתות קפה. הפרטים המדויקים לא חשובים. מה שחשוב הוא הדיינר המצחין משמן שאליו הגענו (אני עדיין לא מאמין שהריח ההוא  היה שמן שרוף, אבל האחרים הסכימו על כך בביטחון). זאת הייתה עיירה של בתי עץ בני קומה אחת, ביניהם השתרעו דשאים רחבי ידיים, כמעט כמו קיבוץ או בסיס צבאי. בחצרותיהם של כמה מהבתים ראינו סירות פדלים שחלקן היה מכוסה ביריעות פלסטיק.

בקצה העיירה, בתוך הדיינר, הצחנה, כאמור, הייתה כבדה. המקום כולו, על גווניו הצהבהבים-אפורים, הזכיר לנו בית אבות או מתנ"ס. שתי מלצריות מאופרות בכבדות הובילו אותנו מן הכניסה לחדר פנימי, והורו לנו לשבת מסביב לשולחן מכוסה בשעוונית מהוהה.

החדר היה מלא בסועדים. הם היו ענקיים. היו שם גם כמה משפחות, אבל בעיקר זוגות סביב גיל חמישים. בסך הכל, עשרות גופים כבדים שהיו שקועים באכילה. קשה להפריז בגודלם. הם היו כמעט יפים. חלק מהגברים חבשו כובעי מצחייה ולאחת הנשים הייתה תחבושת אלסטית על הזרוע. כולם אכלו בורגרים וטבעות בצל ודיברו ביניהם, אבל שמענו רק שברי שיחה עמומים. קשה היה להפריז בגודלם. שתי המלצריות עברו בין השולחנות ומזגו  קפה. זוג אחד, במשך זמן לא מועט, בהה בנו בהפגנתיות.  שני הילדים שלהם דווקא היו רגילים למדי.

פתאום הופיעה המלצרית ושאלה מה נרצה. הזמנו טבעות בצל. אחר כך מישהו – אולי זה  הייתי אני – אמר משהו על ההזרה של הגוף האנושי.

לא היינו בטוחים מה אנחנו אמורים להרגיש או לחשוב על כל זה. נסענו לביצה, לצפות בעגורים נוחתים לשהיית הלילה.

עונת המסיק היא עונת המונסון

27 באוקטובר, 2009

"לא שקט ביהודה ושומרון: הבוקר (שלישי) התנהלו עימותים בין מתנחלים מהיישוב שבות רחל לבין פלסטינים מהכפר קריות"(הארץ)

"עימות אלים פרץ הבוקר (יום ג') בין פלסטינים למתנחלים סמוך לכפר קריות שבין שכם לרמאללה"(Ynet)

"הבוקר פרצו עימותים בין מתנחלים מקידה שבבנימין לבין תושבי כפרים פלסטינים באזור".(וואלה!)

נו, עולם כמנהגו נוהג."יהודה ושומרון" – לא מקום שקט במיוחד. "פורצים" או "מתנהלים" שם עימותים כבדרך קבע, ובערוץ המדע והטבע לא יכלו לנסח את זה טוב יותר מ-NRG : "כמדי שנה גם בעונת המסיק הנוכחית חלות הפרות סדר ומקרי אלימות בין מתנחלים לפלסטינים". כמעט כמו עונת המונסונים באיזו ארץ טרופית מזרחית רחוקה. ב-Ynet לעומת זאת, כנראה חשבו דווקא על גל השריפות האחרון בקליפורניה, עם כותרת צדדים אדומה המלמדת כי "השטח בוער".

ומה אנחנו למדים מהנשיונל ג'אוגרפיק הזה? עוד פעם הילידים עם השטויות שלהם. אלה ואלו: אלה "צעדו בראשות הרב בן ציון עמר אל עבר הכפר הפלסטיני הסמוך", ואלו "נופפו במסור, מקלות ואבנים"; אלה טענו ש"המטעים משמשים לפרובוקציות של פלסטינים ופעילי שמאל", ואלו ש"הגיעו למסיק"; אלה ש"הפלסטינים החלו ליידות לעבר אבנים", ואלו ש"שניים מבין התושבים של הכפר נפצעו"; אלה ש"המסיק פה הוא רק הסוואה להתארגנות לקראת פיגועים כמו פיגוע הירי האחרון", ואלה ש"מתנחלים גירשו בכוח חקלאים שמסקו את עצי הזית שלהם".

אבל רגע, לא חסר משהו בסיפור? ניחשתם נכון, כוחות הסדר!

ואכן, למרבה המזל,

"למקום הגיעו כוחות גדולים של משטרה, צבא וכוחות יס"מ שחצצו בין הצדדים ואבטחו את הצעדה שנכנסה לתוך הכפר הפלסטיני" (הארץ)

"כוחות יס"מ ומג"ב שהיו במקום הפרידו בין הניצים" (Ynet)

"שוטרי מג"ב ויס"מ הגיעו למקום והפסיקו את יידוי האבנים ההדדי בין הצדדים. עד כה נעצר פלסטיני אחד בחשד ליידוי אבנים לעבר המתנחלים" (וואלה!)

"כוחות משטרה וצבא שהגיעו למקום פעלו לשמירה על הסדר" (NRG)

"איש לא נפגע, ופלסטיני שהתפרע נעצר" (Ynet)

קצת מציק אולי שהמתנחלים מתעקשים להזכיר כי האירוע כולו (תחת הכותרת: "אם הם מוסקים אצלנו אנחנו נהיה אצלם") תואם עם הצבא ואושר על ידו, וגם הוידיאו באתר הארץ מעורר ניצן קט של סימן שאלה באשר למשמעות הפרקטית של "הפרידו בין הניצים". אבל בסך הכול אין מה להתבלבל: עוד פעם השטח בוער, עוד פעם פורצים ומתנהלים עימותים בין הקיצונים משני הצדדים. זה לא שהצבא אבטח צעדת מתנחלים לתוך כפר פלסטיני ואחר כך עוד עצר את אחד הפלסטינים (שאם יהיה לו מזל לא ינמק עכשיו כמה חודשים טובים בכלא) או משהו כזה. וגם אם כן – זה לא שהצבא לא מאבטח גם את ההפגנות הפלסטיניות נגד הגדר או את הצעדות של הפלסטינים לתוך ההתנחלויות.

בסופו של דבר, כפי שניתן לראות בתמונה ב-Ynet (באדיבות ועד מתיישבי בנימין), הקושי המרכזי היה כנראה לדחוף את עגלת התינוק במעלה דרך העפר המשובשת.

וכפי שניתן לראות החל מ-01:09 בוידאו של אתר "הארץ", את התורה כולה סיכם בדיוק מהמם מתנחל עם מגפון (בעוד שוטרי מג"ב דוחפים את המוסקים הפלסטינים ומפנים את הדרך): "חברה להירגע, יש לנו משטרה וצבא ששומר עלינו… יש לנו משטרה וצבא, אנחנו סומכים את ידם. קדימה להמשיך."