אחד החלקים המעניינים שקורים כשזורקים שאלה, זה לראות מה אנשים מבינים מהשאלה שלך. הדרישה לכתוב על דרך החיוב יצרה קושי. הרי ברור שלהיות חילוני זה להיות לא דתי. רבים מהמגיבים טענו שחוסר המחויבות הזאת לערכים מוכתבים ע"י ישות מופשטת כלשהי יוצר מרחב של אפשרויות, אבל כמו הנערים בפוסט, התקשו להגיד מה הם עושים עם המרחב הזה ואיך לא-דתיות מעצבת אותו. הנימוק הרווח לכך הוא שאין ערכים משותפים לכל החילונים. האמת היא שגם לדתיים לא ממש, אבל החלק המעניין הוא שאינדיבידואליסטים לוחמניים שמתקשים אפילו להשלים עם זה שמילה כלשי אמורה להגדיר אותם לא רואים ערך בכתיבת ערכים שאינם משותפים לכולם.
את התשובות אצטרך לפרסם בכמה נגלות. אז בלי הקדמה נוספת, הנגלה הראשונה:
"אני חיה בגטו רעיוני". הילה נוגה.
מסתבר שאני חילונית.
אני לא יודעת מתי הבנתי שאני חילונית. אולי הבנתי את זה קצת אחרי שניסיתי להתחבב על הילדים בחטיבת הביניים במקיף ו' בבאר שבע על ידי כך שהכנתי סוכריות חמאה וחילקתי לכולם וזה עבד והיה נורא נחמד. זה עבד עד שכשמישהי שאלה את אחד הילדים למה הוא לא רוצה גם, הוא ענה "איכס, לך תדע מה היא שמה בפנים" ופתאום כולם זרקו את הסוכריות שלהם והלכו.
לקח לי קצת זמן להבין למה הם הלכו ולמה הוא התכוון.
זה מצחיק – אצלנו בבית לא מדברים על זהויות. כל הזהויות שלי הן סרחים עודפים שהודבקו אלי בשלב כזה או אחר בלי שביקשתי אותן, והן תמיד שימשו אנשים אחרים כדי ליצור חיץ בינם לביני יותר משהן שימשו אותי כדי לספר לעצמי מי אני. מסיבה זו הפוסט שלך תפס אותי לא מוכנה. אצלנו בבית אף פעם לא אמרנו "אנחנו X ולכן אנחנו עושים Y". כל הערכים שספגתי מההורים שלי נראו לי תמיד כמו ערכים טבעיים ואוניברסלים, וכל דבר שלמדתי מהם למדתי בפשטות ועל דרך הדוגמה. הפעמים היחידות שבהן הבנתי שיש משהו "זר" ברעיונות שלי היתה במפגש עם אנשים אחרים, בדרך כלל מתוך תגובת הזעזוע שלהם.
מסיבה זו קשה לי להגדיר את עצמי שלא על דרך השלילה. קצת כמו ילדיה של האשה החרדית שסיפרה שהיא לא מניחה להם לצאת מהשכונה כדי שלא ידעו שיש כזה דבר יהודי בלי כיפה, אני חיה בגטו רעיוני שבו אין כזה דבר בן אדם שלא מכבד את האוטונומיה של האחר, וכך על אף שהפוסט הזה מנוסח על דרך החיוב, הוא נולד בדרך השלילה – מתוך הפערים שגיליתי לאורך שנים בין מה שהיה נראה לי כמו "הסדר הטבעי של הדברים" לבין העמדות של הסובבים אותי.
אני מאמינה שאנשים חשובים מאידיאולוגיה
אמא שלי אמרה לי פעם "שתדעי לך שאנשים שבעים לא יוצאים למלחמות" (היום אני חושבת שהפשט של המשפט הזה חוטא לאמת בכל מיני רמות, אבל בתור ילדה הוא עיצב במידה רבה את תפישת העולם שלי). כך למדתי שאף רעיון גדול איננו מצדיק סבל של אנשים אמיתיים.
אני מאמינה באחריות אישית
אני מאמינה שיש לי אחריות אישית לבחירות ולמעשים שלי, ושהמדד הגדול לאיכות הבחירות שלי הוא ההשפעה שיש להן על הסביבה. באופן פשטני, "בחירה נכונה" היא כזו שלא פוגעת באחרים, ומקיימת איזון בין הצרכים שלי לבין טובת האנשים שסביבי.
כשאני נכנסת לתא בשירותים ציבוריים אני משאירה אותו מעט יותר נקי ממה שהוא היה כשנכנסתי אליו.
אני מנסה לאמץ את הפרקטיקה הזו בכל תחום בחיים שלי.
אני מטילה ספק
מתוך האחריות האישית שלי נובעת המחוייבות התמידית שלי להטיל ספק. להטיל ספק במה שאומרים לי מקורות סמכות, (ויהיו אלה המנהיגים שלי, ההורים שלי, אנשי הדת בשכונה או מדענים שמדברים אלי מבין דפי ספר הלימוד שלי), להטיל ספק במקורות המידע שלי, להטיל ספק באמונות ובערכים ובדעות שלי ולבחון אותם שוב ושוב למול המציאות המשתנה והעמדות של הסובבים אותי. אם מישהו ייפגע בגלל בחירה שעשיתי אני לא אוכל להגיד שכך אמרו לי לבחור, אני לא אוכל להגיד שזו מסורת, אני לא אוכל להגיד שהאידיאולוגיה מחייבת (אנשים יותר חשובים מאידיאולוגיה, כן?) – זו היתה האחריות שלי להטיל ספק ולעשות את הבחירה הנכונה.
אני מקבלת את השונה
ואת זה אני עושה מהרבה סיבות, שהאחרונה שבהן היא "כי בא לי לעשות מה שבזין שלי".
בראש ובראשונה, אני מקבלת את השונה כי ברוב שנותי אני הייתי שונה. האנשים שהקיפו אותי בבית הספר היו מסורתיים, ואת החברות שהיו "כמוני" יכולת לספור על יד אחת. קטועת אצבעות. אני מקבלת את השונה כי אני יודעת שזה פאקינג מסריח להיות שונה, וכי אני מעדיפה לא לשים אחרים במצב לא נעים בגלל השונות שלהם.
אני מקבלת את השונה כי אני מטילה ספק. כשאומרים לי שצריך להתרחק ממישהו, לשנוא מישהו או להדיר אותו אני קודם כל שואלת את עצמי למה. אח"כ אני הולכת ומבררת אולי יש שם משהו שאנשים אחרים פספסו. מדי פעם אני טועה, רוב הזמן לא.
אני מקבלת את השונה כי למדתי שמגוון יכול גם להיות מקור של כח.
ולבסוף, אני מקבלת את השונה כי ככה לימדו אותי וכי זו הדרך שבה הייתי רוצה שיתייחסו אלי.
אני מעריצה את היופי והכח של התרבות האנושית ואני רוצה להיות חלק ממנה
אני נפעמת מהמפעל האדיר שהוא התרבות האנושית, והדבר היחיד שמצער אותי במוות היא המחשבה שאני אף פעם לא אוכל "לבלוע" את כולה. אני רוצה להיות חלק מהעבודה הזאת ולתרום ולו רק בורג קטן משלי להתקדמות המין הזה. רוב הבחירות שלי בחיים מונחות על ידי הרצון הזה, ומול האידיאל הזה אני מודדת את מידת ההגשמה העצמית שלי.
יש לי הרבה אמונות וערכים והרבה מנהגים שמאפיינים אותי, אבל כשאני מנסה להתחקות אחרי המקורות של כל אחד מהם, כולם קשורים בצורה כזו או אחרת לחמשת העקרונות שפרטתי כאן. אם כך, אלה הדברים שמגדירים אותי. אם הם עושים אותי, בין השאר, לחילונית – יהי כך.
"לא צריך להתנצל". טל ק.
אני מסרב להשתתף בניסוי שלך, ואני אסביר לך למה:
אני לא צריך להסביר למה אני חילוני. מי שצריך להסביר למה הוא משהו, זה מי שדתי. החילוניות שלי היא לא איזשהו מצב ביניים בין להיות אדם רגיל וחופשי מדת לבין להיות אדם מאמין ודתי. החילוניות שלי היא לדעתי המצב הטבעי של בני אדם, נקודת המוצא – וכל תוספת מעבר לכך – היא זו שצריכה לספק את ההסברים.
לא נשמע לך אבסורד, שאתה מבקש ממני להסביר למה אני לא פותח את היום שלי בבקשות ותחינות לאיזשהו ייצור ערטילאי, תוך שאני כורך רצועות עור סביב הזרועות שלי, במקום לבקש הסברים מהאדם שעושה את זה?
אותו "חופש" שהילדים החילוניים דיברו עליו לא תלוי בשאלה מה אתה עושה איתו. הייתי מעדיף, בלי כל מחשבה שניה, שהילדים שלי או האחים שלי או החברים שלי יעבירו את שעות אחר הצהריים בפייסבוק ובכדורגל ובפלייסטיישן, מאשר בלימודי "קודש", שבעוד שמכילים בתוכם גם הרבה דברים חיוביים, מלאים גם בדברי הבל ובשטיפת מוח ובגזענות ובחושך.
אני מעוניין להעביר את החיים שלי בשקט וסבבה – ואין לי שום סיבה להתנצל על זה. מי שצריך להתנצל, זה מי שמונע מהאנשים שמסביבו לחיות את החיים שלהם בשקט ובסבבה, ואני אאבק באנשים האלה גם על חשבון השקט והסבבה שלי.
ואני אגיד לך את האמת – נוח לי להיות יהודי. אבל יהודי בסגנון שלי. אני יהודי כי ההורים שלי היו יהודים (שיט, נסיבתי, נכשלתי, מזל שאני לא משתתף בניסוי). נחמד לי לשבת בליל הסדר כי אני אוהב את השירים ואת האוכל של סבתא. נחמד לי להדליק נרות בחנוכה. לא תהיה לי שום התנגדות אם אשתי, כשתהיה כזו, תרצה שנחגוג גם את כריסמס או את העיד אל פיטר, כי ככה היה אצל ההורים שלה. אבל היהדות שלי לעולם לא תהיה תירוץ לכל הדברים הנוראיים שעושים בשם היהדות מאז שהיא קיימת. לצורך הדברים האלה – לעולם לא אהיה יהודי.
אני לא צריך לפרש את היהדות שלי, אני לא צריך להתנתק ממנה, ואני גם לא עושה ממנה יותר מדי סיפור – ובטח שאני לא רוצה פה מדינה יהודית. ישראלית זה מספיק בלגן בשבילי.
"אני אוהב לחשוב רחוק". מוקס2000.
אני חילוני מכיוון שאין לי כוח לשטויות. אין זה אומר שאני עצלן, חס וחלילה, לדברי טעם יש לי כוח ועוד איך. אני חילוני מכיוון שאני סומך על עצמי ועל עצמי בלבד להבדיל בין קודש לחול, בין אמת לשקר, בין חושך לאור. אם חיפשת ערך שהוא אינטרינזי למחשבה החילונית הרי הוא זה – החילוני שומר לעצמו את הזכות להחליט מה עיקר ומה תפל. במה שווה להשקיע תעצומות נפש, ובמה לא, והרי בערך זה טמונה כל המחשבה הליברלית. עצמאות המחשבה.
האנקדוטה שסיפרת על הדיון בין בתי הספר רלוונטית במיוחד, הרי הדיון הוא על חופש ומה עושים איתו. אמת, רוב בני האדם, כאשר חופש אמיתי נופל לידיהם, לא ינצלו אותו כדי לכתוב סימפוניות או להקים עמותות, אלא על מנת לשחק בפלייסטיישן ולצ'טט בפייסבוק. אמת זו נכונה במיוחד כאשר חופש זה הוא יקר מציאות, כי אז בא לידי ביטוי הדחף לחדול מלעשות, כהתנגדות לכוח הדוחף בנו לפעול כאשר אנו תחת שליטה. לא בשל כך חשוב החופש, אם כי אל לנו לזלזל בפעילויות חשובות כמו פלייסטיישן או טוויטר ופייסבוק שמעוררות את המוח ויוצרות קשרים חברתיים אמיתיים. החופש הזה, העצמאות לבחור איך לחשוב, חשוב בשל המעט שכן מנצלים אותו כראוי. כן כותבים סימפוניות, או קוד, או ערכים בוויקיפדיה, ומעשירים את עולמנו בצורה שאדם הנתון כל חייו בכפייה לא יוכל להבין. חשוב בשביל האדם האחד, הילד הקטן שצועק שהמלך הוא עירום. אדם אחד כזה יכול להפוך מדינה ואף עולם שלם על פיו.
אז למה אני חילוני? כי בתור דתי לא הייתי יכול לחשוב רחוק מדי. ואני אוהב לחשוב רחוק. בכל דת שלא תבחר, אורתודוקסית כרפורמית, מערבית או מזרחית תמיד יהיו לך טאבואים. דברים שאסור לך לחשוב. אף אחד לא יגיד לי על מה לחשוב. בגלל זה אני חילוני.
מה שטל כתב
מה שטל כתב זו תשובה ראויה בהחלט לשאלה שלי.
אתה בעצמך כתבת פעם על זה שרק במדינה שלנו צריך 'להצדיק' את ישיבתנו פה בארץ, באף מדינה אחרת על הגלובוס אנשים לא יושבים ומנהלים וויכוח על השאלה למה הם גרים בברזיל, ביפאן או בקנדה. הם פשוט גרים שם. אני פשוט חילוני ולא צריך להצדיק או להגדיר את היותי חילוני בדיוק כמו שתושב ברזיל לא עסוק במתן הסברים למה הוא לא ארגנטינאי.
נכון. אבל לא ביקשתי "להצדיק" אלא להגיד מה זה אומר, ואת זה ארגנטינאי או ברזילאי יכולים לעשות בקלות ובטח גם עושים זאת לא מעט. הכנסת ה"הצדקה" לסיפור זה שלך (ושל טל). דוגרי, אני בכלל לא מבין מה היא עושה שם.
אייתת את השם שלי לא נכון :/
תן לי את האיות הנכון ואני אתקן.
mux2000
או מוקס 2000 אם אתה מתעקש על שעתוק עברי
תודה
אני מאוד מזהה עם הדברים היפים שכתבה הילה. אני מניחה שזה מה שהייתי כותבת אם הייתי פחות עצלה. אבל מעניינים אותי יותר הדברים של מוקס 2000 (נוקס?) והטענות על חופש מוחלט, היעדר טבואים וכפייה ובחירה עצמית ואוטונומית. בעיני זו נאיביות או היתממות לחשוב שהעובדה שאדם לא מבקש תשובות והנחיות במקורות או מפי הרב הופכת אותו לאוטונומי וחופשי. הלוא ברור לכל בר בי רב שאנו תוצר של הבניות, אינדוקטרינציות והרבה מאוד כפייה – מעודנת, מתוחכמת, בלתי מורגשת לפעמים – אבל היא בהחלט קיימת, והיא מכתיבה את מחשבתנו, בחירותינו ואורח חיינו. גם אני, אתאיסטית למהדרין, מונעת על יד אמונות, דוגמות ופרדיגמות, פשוט קוראים להן בשמות אחרים (ליברליזם/סוציאליזם/קפיטליזם וכו'). איש אינו חי בחלל ריק, ובסופו של דבר הדמיון בין הדתיים לחילונים רב מהשוני. עזבו פלייסטיישן וכו', הסתכלו על הבחירות המשמעותיות בחיים: מתחתנים, יולדים ילדים, מכניסים אותם למערכת חינוך ממלכתית, שולחים לצבא, עובדים קשה, קוראים עיתון בסופ"ש ומקטרים. כולם עושים אותו הדבר. אז זה באמת משנה אם יושבים מול פייסבוק או לא? אני מאמינה שמעטים באמת מטילים ספק, בודקים את עצמם, חוקרים ושואלים שאלות – והמעטים הללו נמצאים בשני המחנות, חילונים ודתיים כאחד.
הי רוני, ותודה על התגובה. אנסה להבהיר למה התכוונתי. ברור ומובן שאין חופש מחשבתי מוחלט הן כולנו נתונים בשבי תפיסותינו ואמונותינו השונות. ברור שכל אדם נתון בכלוב מעשה ידי מוחו שאותו הוא לא רואה וממנו הוא לא יכול לברוח. האדם הוא יציר תרבותו, עמו, ארץ הולדתו, זמנו וכו'.
ובכל זאת, יש הבדל בסיסי בין ראיית העולם החילונית לזו הדתית. הנחת היסוד כי הטלת ספק הינה אקט לגיטימי בכל נושא. חופש המחשבה אינו עניין של יכולת גרידא, של מסוגלות… חופש המחשבה הוא עניין של עצמאות. אני, עם כל המגבלות שמוטלות על מוחי, יכול לבחור אילו מהנחות היסוד שלי לבחון, אילו מהנחות היסוד של החברה שלי, של הזמן שלי, לבקר.
זאת יכולת שניתנה לכל אדם, תחת מגבלותיו, כמובן, אך חלים עליה הגבלות נוספות בחברה הדתית. כמובן שיש את אלו שמטילים ספק גם בקרב הקהילה הדתית. אותו מיעוט שטורח להטיל ספק בחברה החילונית, אולי. אבל בחברה הדתית ישנו קנון. אם כפרת בתפל, אשריך אתה תלמיד חכם שהתפלפל פלפול עליו לא חשבו קודמיו. אם כפרת בקנון, הרי שהנך כופר ולכן תוצא מן הכלל ותוחרם, אם לא גרוע מכך. לסוג הראשון קוראים הטלת ספק "במסגרת הדת". לסוג השני קוראים "חזרה בשאלה".
אני מקווה שהבהרתי מעט.
הי מוקס, תודה על תגובתך. דבריך בהירים ונהירים, ואני גם מסכימה עימם, רק רוצה להאיר במעט את האשליה החילונית שאנו נוטים להישבות בה ולא לשים לב כיצד אנו כלואים גם כן ברשת מגבילה של חוקים ושל קאנון (שירות בצבא, ברית מילה) שהמעיזים להטיל בהם ספק נחשבים לתמהונים במקרה הטוב ולעוכרי ישראל במקרה הרע. גם החילונים יודעים היטב להוקיע ולהקיא מקרבם את מי שמערער על אמיתות יסוד מקודשות, גם להם יש דתות (דת המיליטריזם אמרתי?). בסופו של דבר, אנו נהנים מלגיטימיות גדולה יותר ומרחב מחשבתי והתנהגותי גדול יותר (וכאשה, אני יודעת להעריך זאת ביותר), אבל הטבע האנושי והחברתי בגילוייו הבעייתיים יותר משותף לכולם.
אני חושבת שהחופש והיכולת להטיל ספק הם פריבילגיה של קבוצה מצומצמת באוכלוסיה, שייתכן שחלק הארי שבה חילוני, אבל זה לא מה שמאפשר לה לעשות כן; אני סבורה שמדובר יותר בנסיבות סוציו-אקונומיות וגיאוגרפיות. לדעתי, בקרב הרוב הגדול של האוכלוסייה קיים דמיון רב ביותר בין אופן המחשבה ואורח החיים של דתיים וחילונים.
הרשי לי להכליל את דברייך בתוך הנקודה שלי. את צודקת כשאת מאבחנת את המיליטריזם, והרשי לי להוסיף, את הלאומנות, כדתות. יש להם קנון, ואוי למי שסוטה ממנו. אם נקבל שמיליטריזם הוא דת, אם כן, כאשר את אומרת שאדם שלא שירת בצבא מוקע ומוקא מן החברה, זוהי ביקורת על החברה הדתית, במובנה הרחב יותר. מי שמבצע בבנו את טקס בטלת המום הפומבי שנקרא "ברית מילה" שבוי בחבלי הדת בדיוק כמו החרדי ממאה שערים. "עוכרי ישראל" הוא הרי הביטוי המקביל ל"כופר" עבור דת הלאומנות. הדוגמאות שנתת הן כולן דוגמאות מן הדת (כפי שהסכמנו, אני חושב?), ולכן אני מרגיש שאת בעצם מחזקת את הטיעון שלי.
הרשי לי גם לחזור שוב על נקודה קודמת, את מדברת על הרוב, ואיך שרובנו לא משתמשים בחופש שניתן לנו, שרובנו לא מפקפקים בהנחות היסוד שלנו. אני יודע. זה נכון, וזה נכון בכל חברה, חילונית, דתית או מיליטריסטית. לכן היה לי חשוב להדגיש, גם במקור, שהחופש הזה חשוב בשביל המיעוט, עד כדי אדם בודד, שכן יש לו את המוצא הנכון, הגישה הנכונה, הידע המתאים, המוטיבציה, האמצעים והזמן כדי להטיל ספק בדברים הנכונים ולהביא לשינוי. כך חברות מתקדמות.
נקודה אחרונה לסיכום. גם אם לוקחים את המיליטריזם והלאומנות בתור לא-דת, בתור אמונות חילוניות, כביכול, ישנן אם כך חברות חילוניות שהן חברות סגורות, ויש כאלה שהן פתוחות וניתנות לשינוי. כל חברה דתית היא סגורה מכיוון שכל דת זקוקה מעצם קיומה לקנון מקובל ומחייב.
ועל כך אומרים הצעירים: לגמרי.
הצחיק אותי הציטוט: "כשאני נכנסת לתא בשירותים ציבוריים אני משאירה אותו מעט יותר נקי ממה שהוא היה כשנכנסתי אליו". נזכר אני שבימי ראשון שהיינו מגיעים לישיבה, ראש הישיבה בעצמו היה שוטף את השירותים ואומר לנו תמיד: "תלמיד חכם לא נמדד בכמה תורה הוא יודע אלא באיך נראים השירותים שהוא יוצא מהם" עכשיו לך תלכלך את השירותים אם אתה יודע שראש הישיבה שוטף אותם.
יפה.
רק משהו קטן – אני משתדלת לא ללכלך את השירותים כי *מישהו* ינקה אותם אחרי, וזה לא צריך להיות ראש הישיבה כדי שיהיה לי אכפת.
הילה, מה שכתבת מזכיר לי כתבה הומוריסטית בנושא (קישור לכתבה בשם שלי, אני חושב) על משהו שנקרא "ספרת הקוף." זה מדבר על היכולת המוגבלת שלנו להתחשב באנשים אחרי מספר קבוע מסוים של אנשים.
כלומר, למה קשה לנו לחשוב על המנקה בתור אדם מוחשי וקיים ולא רק "מישהו/משהו שינקה את השרותים" אבל הרבה יותר קל לנו לתפוס את יוסי שעובד פה ועישנו איתו סיגריה בחוץ איזה פעם בתור בן אדם אמיתי.
בכלל נראה לי שזה יעניין חלק מהקוראים כאן.
יש שני דברים שקצת הפריעו לי כאן…
הראשון הוא שכל מי שכתב פה על דת, נשמע כאילו הוא (או היא) תופש אותה כדבר אחיד וקיצוני יחסית, בזמן שבתוך הדת יש זרמים מזרמים שונים, פתוחים יותר ופחות, שכל אחד מהם מגדיר עצמו בצורה אחרת, אם בכלל.
השני הוא שאפילו בדת האורתודוכסית, יש לאנשים את היכולת ואף החובה לבחון את הערכים הבסיסיים שלהם. אדם דתי שלא חשב והגיע למסקנה שהוא רוצה להיות דתי ועושה זאת מתוך בחירה ואמונה, בדיוק כמו אדם חילוני שלא חשב והגיע למסקנה שהוא רוצה להיות חילוני, חסר בחייו משהו.
חיים מתוך הרגל ומסורת (לאו דווקא דתית- זה משהו שקיים בכל חברה), בלי מחשבה על מה שאנו עושים, הם חיים ללא בחירה ואין זה משנה אם האדם שחי אותם הוא דתי או חילוני.
ישנם אנשים שלא רואים בעיה בחיים כאלה, אפילו טוב להם מאוד איתם והם מרגישים מסופקים לחיות מתוך הרגל. אשריהם. לדעתי זה חבל, ואפילו מאוד, כי לכל אדם מגיע לחיות את חייו בידיעה שאלה החיים שבחר בהם, מתוך אמונה שככה הם צריכים להראות.
ענבר, לכל אחד מגיע לחיות את חייו איך שהוא רוצה, ואל לך להתנשא או לפקפק במי שלא רוצה לחשוב ולהגיע למסקנות. וזאת החילוניות האמיתית בעיני, והזיקוק שלה. להבין שכל אחד יכול לעשות כרצונו (כל עוד לא פוגע באחד וכו…), בלי שמישהו יניח, על סמך מערכת האמונות שלו עצמו, שמשהו חסר בחיים שלו.
וכל אחד יחליט לבד מה חסר לו בחיים.
אני חושב שהיופי בכל העניין הזה, הוא שעד עכשיו הסכמתי בצורה כמעט מלאה עם כל המכתבים שקראתי. אז אני חושב שהפרויקט כן נוחל הצלחה בניסיון להגדיר חילוניות. אם תזקק את כל המכתבים שתקבל אני חושב שאיפשהו שם תהיה לך את התמצית של החילוניות הישראלית הזאתי, או לפחות את זאת של קוראי הבלוג שלך.
Pingback: הפוך והפוך בה, דכולי בה: מה עושה אותי יהודי חילוני « תיקון עולם