עד 1967, היה בישראל גוף שנקרא "המכללה לביטחון לאומי" (ואז הוא נסגר כי סופרמנים כמונו לא צריכים לחשוב קדימה, ונפתח מחדש בעקבות מלחמת 73). זמן קצר לפני המלחמה, הוא הוציא מסמך שמעריך את השלכות סיפוח יהודה, שומרון ועזה, במידה וייכבשו. שני תסריטים צפתה המכללה: הראשון, אנחנו מעניקים אזרחות לפלסטינים (אז, הם ראו כמעט כמובן מאליו שנעשה זאת, שהרי אנחנו דמוקרטיה). הרוב היהודי המובהק יאבד, ואנחנו נהפוך בהדרגה למדינה דו-לאומית ולא "מדינה יהודית". במידה ולא נעניק להם אזרחות, כך צפו, אנחנו ניגרר להפעלת אלימות הולכת וגוברת (התופעה הידועה כ"לרוץ יותר מהר כדי להישאר באותו המקום"), היא תשחית את המדינה מבפנים ותחרב את יחסי החוץ שלה, ולבסוף המחיר פשוט יהיה גבוה מדי. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה, ומיותר לציין שהתחזית התממשה אחד לאחד. עכשיו, כך נראה, אנחנו עומדים לנסות את האפשרות הראשונה.
מראובן ריבלין ועד אורי אליצור, מאמילי עמרוסי ועד ציפי חוטובלי, ואתם משה ארנס וחנן פורת, אנשי ימין מדברים לאחרונה בגלוי על הענקת אזרחות לפלסטינים בשטחים, וסיפוחם למדינה אחת מהים עד הנהר. נחמד מצידם שהואילו לגלות את רעיון ה"שלום" ואני מאחל להם הצלחה בצעדיהם הראשונים בנבכי הדמוקרטיה. טענות צודקות יש להם למכביר. הפלסטינים הם פלסטינים, משני צידי הקו הירוק. ומי שמכיר את הדור הצעיר של הפלסטינים אזרחי ישראל, יודע שיש שם אליטה משכילה ומבינה עניין, שקוראת את המציאות יותר טוב מרוב היהודים, ומבינה דמוקרטיה מהי יותר טוב מהם. היהודים חושבים שדמוקרטיה זה לוקסוס למדינות בלי בעיות והצגה שצריך לעשות לאמריקאים כדי שהנשק ימשיך לזרום. הפלסטינים בישראל מבינים שדמוקרטיה היא הגנה עצמית מפני השררה, כי הם צריכים את ההגנה הזאת. הם לא פראיירים, ומוכנים לעמוד על שלהם, לא רק מול היהודים אלא גם מול ההנהגה הפלסטינית בשטחים, זאת שהפקירה אותם בהסכמתה, הזמנית אגב, לפיתרון שתי המדינות. אלו לא אותם "נכבדים ערבים" שמגישים קפה וחומוס בפנטזיה הנוסטלגית סטייל "השמאל הלאומי" של "ארץ ישראל היפה" של טרום 67, תקופה שברובה הפלסטינים בפנים נהנו מתנאים דומים של משטר צבאי לפלסטינים בשטחים דהיום. הרי הממשל הצבאי היה המודל והחזרה הגנרלית של הכיבוש.
הם גם צודקים כשהם מגחכים על רעיון ההפרדה המרחבית. קל לדמיין את זה בתל-אביב, אבל בתור מי שהעביר את רוב חייו סביב מרחב התפר בירושלים, באדמות 67 גזולות, ובשנים האחרונות באדמות 48 גזולות, אני יכול להגיד שרק לנסות להפריד את הגספצ'ו הרב תרבותי הזה דורש מנה גדושה של בטון והכחשה, לא יודע מה צריך כדי אשכרה להצליח. מכאן, כדי להבין שכל המרחב הזה הוא ארץ אחת, מספיק לעלות על פאקינג הר ביום יפה. הם צודקים גם כשהם אומרים שפינוי המתנחלים הוא פשע. כמובן שאת הפשע הזה אהיה מוכן לבצע בעצמי, אם זאת תהיה הדרך היחידה למנוע פשעים יותר גדולים, כמו הפשע היום יומי של שלטון ללא ייצוג ("עריצות" בדמוקרטית) על מיליוני פלסטינים. אבל אם אפשר להפסיק את העריצות ולהניח למתנחלים במקומם, אני אשמח. על עניין גזל האדמות, הדבר שהשמאל, בטיפשותו, הפך לדגל, נצטרך להסתדר כך או אחרת, גם בצד ה"נכון" של הקו הירוק. הם צודקים כשהם אומרים שהחלוקה לשתי מדינות לא תביא "שלום". רק שזה לא בדיוק חדש או מקורי, לייבוביץ' זצ"ל כתב את זה כבר ב-1970, אנחנו ניסוג לא "תמורת שלום", הוא אמר, אלא כדי לקיים עצמאות יהודית, נתבצר בגבולותינו ונתגונן משם. רטוריקת הפיס-אנד-לאב של ימי אוסלו, אני חייב לציין, עשתה לי בחילה כבר אז, כשהייתי תיכוניסט מטומטם שהולך להפגנות בעדה.
דיבור המדינה האחת מימין משתרע על קשת די רחבה. החל מרובי ריבלין שמדבר על אזרחות מלאה ולא מוכן לעשות הנחות על דמוקרטיה (בתור איש מורשת ז'בוטינסקי, הוא בין המעטים בארץ, ועל תקן חיה בסכנת הכחדה בימין, שעוד לוקחים את הדמוקרטיה ברצינות), ועד לחנן-פורים שמח יהודים-פורת שמדבר על מתן אזרחות לערבים שיהיו מוכנים להצטרף להסתדרות הציונית (ניסוח שלי, אבל די קרוב) ועל להראות את הדלת למי שלא מקבל את הסידור. בת'כלס, רובי ריבלין הציב את עצמו בשמאל הרדיקלי, וחנן פורת מספק גרסת מתק-שפתיים של כהניזם. או כך, לפחות, היינו רואים את זה אם הייתה לנו פוליטיקה של תפיסות עולם ולא פוליטיקה של זהויות שבה הדבר העיקרי (וכמעט היחיד במקרה של הדתיים-לאומיים) שמאחד מחנה פוליטי הוא שנאה למישהו אחר. רוב הדוברים מימין משאירים את נושא ה"איך זה יעבוד" מעורפל. יש דיבור על אזרחות שווה, אבל גם הנחת יסוד, מובלעת יותר או פחות, שהמדינה תהיה "יהודית". חלקם בוחרים להיות אופטימיים ולהאמין שמספרי הפלסטינים מנופחים ושנתמודד עם מיעוט גדול איכשהו. חלקם מדברים על "תהליך של שנות דור" עם אזרוח הדרגתי, כשהרעיון הוא, מן הסתם, לתקוע את רוב הפלסטינים במעמד של "תושבי קבע" ולא אזרחים בתואנות שונות ומשונות.
התעקשותם על "יהדותה" של המדינה היא מה שמבדיל אותם מעמיתיהם משמאל. כשניסיונות הבוסר של עמרוסי, פרומן ושות' לקיים דיאלוג עם הפלסטינים יעברו את שלב הפוצי-מוצי המזוייף ו"השכנות הטובה" שבו, לרוב, מתחיל כל תהליך של דיאלוג וילמדו לדבר על באמת, הם יבינו את מה שבשמאל הבינו מזמן: הפלסטינים צריכים בדיוק את אותם הדברים שהיהודים צריכים: הגדרה עצמית, מעמד אזרחי, ביטחון ואפשרות ל"רה-פטריאציה" של הפזורה. לחשוב שפלסטינים יכולים להסתפק בפחות זה לחשוב שהם פחות בני אדם מיהודים (אם כי, דתיים כנראה יחשבו כך ממילא). כל פיתרון, במדינה אחת, שתיים או שבע, יצטרך לתת את כל הדברים הנ"ל גם ליהודים וגם לערבים.
אבל בואו נשים את כל הדיון התיאורטי היפה הזה בפרופורציה. מדינה אחת כנראה תהיה כאן בסוף כך או אחרת, עם או בלי תקופת מעבר של שתי מדינות. התסריט הסביר הוא שברגע שהקולות שקוראים למדינה אחת, אצלנו ואצל הפלסטינים, בימין ובשמאל, יתפסו מקום מרכזי בשיח (ולא ירחק היום), הממשלה תיבהל ותהנדס נסיגה חד צדדית לקו הגדר, עם רצועות ביטחון, אזורים סטריליים, מובלעות ושאר מרעין בישין שיהפכו את הברדק הזה למשהו שדומה הרבה יותר לתכנית הבנטוסטאנים של שרון מהסבנטי'ז יותר מאשר למדינה פלסטינית. אז הכיבוש יהיה קצת יותר עקיף, האלימות תעבור מפאזת המחסומים לפאזת הזרחן הלבן כמו בעזה, אנחנו עדיין נרוץ יותר מהר, אבל אפילו לא כדי להישאר במקום, אלא סתם כדי לא להימרח על הריצפה. הדמוקרטיה בארץ תלך פייפן סופית, הלחץ הבינ"ל רק יגבר, ואנחנו לא נזכה לשום הבנה למרות ש"יצאנו" וכו', כי את כל האשראי התדמיתי שיכולנו להשיג בזכות האלימות הפלסטינית כבר ניצלנו ואנחנו כבר מזמן במשיכת יתר ועם הוצאה לפועל על הגב. במילים אחרות, נראה שחיכינו יותר מדי. היינו שבויים בקונצפציה לפיה הזמן עובד לטובתנו. טעינו.
אם וכאשר המדינה האחת תקרה, ולא משנה באיזה אופן, לא תהיה חשיבות מי יודע מה לרעיונות של מי שתומך בה היום. אפשר לרצות מדינה דו-לאומית שתשמור על צביון יהודי, על מדינה אזרחית ניטראלית, על מדינת שריעה, על דמוקרטיה הסדרית או כל טריק אחר. בסופו של יום, תהיה מציאות. המציאות תהיה בסגנון לבנון, עם קבוצות שנאבקות על הגמוניה או על שוויון, יריבויות של כולם נגד כולם, וגם בריתות וקואליציות שהיום יישמעו כמו מדע בדיוני. המאבק אז, כמו שהוא מתגבש ומצטייר יותר ויותר כבר עכשיו, יהיה של בעד דמוקרטיה מול נגד דמוקרטיה. בסופו של דבר, זה הקו שחוצה אידיאולוגית גם את החברה היהודית וגם את הפלסטינית (בשניהן, אגב, המחנה הדמוקרטי הוא מיעוט) וכמעט כל אחד מהמגזרים בתוכן בתוך עצמו. ואחרי כל זה, אני מעדיף לנהל את הדיון על עתיד הארץ המשותפת מתוך שתי מדינות לאום עצמאיות עם הסכם מתפקד בניהן, כי אין ולא יכול להיות דיאלוג אמיתי בין מדכאים למדוכאים. אבל אני גם חושב שעדיף לא לבנות על זה, ושכדאי להתכונן ברצינות ליום שאחרי. מהבחינה הזאת, רצוי שגם הימין והשמאל יתחילו לדבר אחד עם השני, כי גם אף אחד מהם לא הולך לשום מקום.
מפוכח. מאד מפוכח.
קודם כל, מזל טוב ותתחדש.
שנית, אולי ראוי להזכיר בפוסט גם את בני בגין, שמדבר על פתרון מדינה אחת כבר שנים.
בהתבטאויות של בגין לא נתקלתי לאחרונה. אבל אני לא ממש מופתע. רוצה להרחיב?
יש התבטאויות ישנות, ממש ישנות של בני בגין ואולי גם של אביו שלא מצאתי כרגע. הוא אמר שחבל קטיף כחבל הבשור, והפלסטינים אם יסכימו לקבל את יהדות המדינה ויוכיחו כי הם זונחים את הטרור יקבלו אזרחות.
לכן כל ההתבטאויות של אנשי הימין הם רק שחזור של הסיפור העתיק ההוא, אם הפלסטינים יזנחו את הטרור ולאחר שנות דור ובבוא המשיח הם יקבלו אזרחות כפרס תנחומים תוך שמירה על היהדות של המדינה.
בניגוד אליהם היית צריך לצטט את ביילין מאותו ראיון אומר שהכי חשוב לו היא יהדותה של המדינה ולכן הוא רוצה שתי מדינות.
בכך גם חשיבותה של הפתרון הדולאומי, הפתרון הזה הוא הסיכוי העיקרי שלנו להמנע מגלישה למדינת הלכה או אתנוקרטיה יהודית ולא פחות חשוב הסיכוי שלהם להמנע מלגלוש למדינת שריעה. הדו-לאומיות תחייב חילוניות ולכן תחייב דמוקרטיה, בשתי מדינות לאום הדמוקרטיה תהיה שברירית הרבה יותר.
אה, זה לא חדש. אותו קטע של חנן פורת ושות'.
ופיתרון דו לאומי לא יחייב לא חילוניות ולא דמוקרטיה. למה שיחייב? אפשר לחזור ישר לשיטת הד'ימי העות'מאנית וכל הפסיכים יהיו מרוצים.
מי זאת האליטה הפלסטינאית הזאת? מאיפה שמעת על קיומה?
פלסטינים אזרחי ישראל קודם כל (ערבים ישראלים יענו). לא רק שמעתי, יצא לי לעבוד ולדבר עם כמה וכמה מהם במסגרת עיסוקי בהנחיית קבוצות, וגם עם כמה בתי ספר אליטיסטים מהמגזר הערבי. תבדוק גם את "מסמכי החזון", אלה מתוצרי הדור החדש בהנהגה.
אני מסכים איתך. המאבק האמיתי הולך ונהיה ברור: דמוקרטיה מול לא-דמוקרטיה. תודה על הניסוח הבהיר.
יפה אמרת.
תודה.