הקדנציה הסוערת של (קומי)שר החינוך.

הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינת ישראל, המתקראת גם "מערכת החינוך" סובלת ממחלה אחת ואחת בלבד והיא הסיבה לשלל הסימפטומים: לא נותנים למורים לעשות את העבודה שלהם. כמערכת שמתנדנדת בין תפיסה ריכוזית מאובנת מימי מפא"י העליזים לאופנה ניאו-קפיטליסטית שרואה בתלמיד "לקוח" שצריך לרצות ובמורה "נותן שירות" שצריך להחזיק קצר, תחת שם הקוד המתחסד "הילד במרכז", מערכת החינוך עושה כל דבר חוץ מלחנך. תפיסות ניהול מהעולם העסקי שהוחדרו למערכת מאז שנות התשעים, שקושרות את חינוך הילדים למיטת סדום של "מדדים" ו"תפוקות", יחד עם פוליטיקאים שמנסים לקדם את עצמם באמצעות העלאת ממוצע הציונים בכל דרך אפשרית חוץ משיפור איכות הלמידה, הוסיפו חטא על פשע ויצרו כאן (בהכללה כמובן) דור צר מוחין, עילג, משועמם ומרוכז בעצמו.

הפיתרון למערכת פשוט וקל עד כאב. לא צריך שום "מחשב לכל ילד" ו"טכנולוגיות למידה" אינטרנטיות נוצצות שמתיישנות עוד לפני שהן מגיעות לכיתות. לא צריך שום ועדות שינפיקו תכניות לימודים חדשות לבקרים. כל מה שצריך לעשות זה להוריד את מספר התלמידים בכיתות ל-25, ואז לבחור אנשים טובים, לשלם להם משכורת טובה ולתת להם לעשות את העבודה שלהם. זה אומר: לאפשר למורים לנהל את הכיתה בלי שיאוימו ע"י האבא העו"ד או הערס, ולאפשר להם ללמד ולחנך, להרחיב ולהעמיק את דעתו של התלמיד בלי שייאלצו לרוץ בחומר ולסמן "וי" על שינון "שלוש גורמים לעליה הראשונה" ו"שלבי הפיתרון הסופי". כראוי למי שאנחנו מפקידים בידיו את הילדים שלנו, הוראה צריכה להיות "משרת אמון", לא משרה של פועל שחור שדופק שעון ומרכיב תוצרי פס ייצור. זה מה שצריך לעשות, ועכשיו נראה מה גדעון סער הספיק לעשות עד עכשיו:

גדעון סער הוא איש חכם ומוכשר, אבל אין בקורות החיים שלו שום דבר שקשור לחינוך, אפילו לא קצת. חוץ מהפסקות קצרות שבהן עסק במשפטים ועיתונות, גדעון סער העביר את כל חייו הבוגרים כעסקן מפלגתי, מאז שהיה הרכז הארצי של נוער "התחייה" ועד שמונה באופן תמוה למדי לשר החינוך. בתפקידו זה, הוא עוסק בשני דברים עיקריים: בהפיכת בתי הספר למדינת משטרה מרושתת במצלמות שצוברת ושומרת מידע אישי רגיש על התלמידים, ומשפחותיהם, ובהחדרת תפיסת עולם "ניאו-ציונית" מונוליתית שלה הוא קורא "חינוך לערכים" תוף דחיקה החוצה של כל אלמנט ביקורתי, ליברלי ודמוקרטי מתכנית הלימודים.

"ניאו-ציונות" הוא מונח שבו השתמש רונן שובל כדי לתאר את האידיאולוגיה של "אם תרצו" (חברים, אני מצטער, הבטחתי לעצמו שלא אכתוב עליהם לפחות שבוע, אבל כמו שתראו בהמשך, אי אפשר להתחמק מזה) ועיקרה, כפי שאני מבין, היא הלבנת הציונות המשיחית למונחים חילוניים באמצעות הפיכתה ל"מותג" (הרי צריך לדבר עם החילונים הריקניים בשפה שלהם), ניכוס המושג "ציונות" לפלג הספציפי הזה תוך הצגתה כמערכת רעיונית סגורה, ברורה ומונוליטית והוצאת רעיונות מתחרים אל מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי.

יד ימינו של גדעון סער הוא יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ד"ר צבי צמרת. צמרת, חילוני בעצמו, ששייך אידיאולוגית לפלג הלאומני של תנועת העבודה, שולח את ילדיו ללמוד בבתי ספר דתיים כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה". הוא גם רואה בחיוב את הדו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית", שבסמינר המנהיגות שלה ראשי "אם תרצו" התחילו את הקריירה הפוליטית שלהם, על "ההטיה השמאלנית בלימודי האזרחות". הדו"ח עצמו טוען שהתלמידים נחשפים, באמצעות שיעורי האזרחות, לשטיפת מוח אולטרא-ליברלית תוך הזנחה של תכנים לאומיים, והוא שקרי לחלוטין.

עיקר לימודי האזרחות הוא שינון נוקדני של מידע על מבנה מערכת השלטון. העיסוק במושג הדמוקרטיה הוא שטחי ואינסטרומנטלי. הגוף החיצוני היחיד שמוכר לי שעוסק בדמוקרטיה בתוך מערכת החינוך הוא "המרכזים לדמוקרטיה ואזרחות" (גילוי נאות: הדרכתי מטעמו במשך שנתיים) ששייך למכללת אריאל. לרוב, התלמידים נתקלים בו רק פעם אחת, אם בכלל, במהלך לימודיהם והמערכים שלו גרועים למדי. החינוך לדמוקרטיה הוא כל כך גרוע שאפילו צה"ל נזעק, ובשנה האחרונה הורה הרמטכ"ל להכניס תכנים של דמוקרטיה למערכים של חיל החינוך.

נושאים של יהדות וציונות, לעומת זאת, אלו שלטענת הדו"ח לא זוכים למספיק התייחסות בלימודי האזרחות, זוכים לא רק להתייחסות רבה בשיעורים אחרים, אלא גם לשלל  סדנאות, סמינרים, הרצאות וסיורים של עמותות שונות שאליהם נחשפים התלמידים פעמים רבות (אני מעביר גם פעילויות כאלה לתלמידים, ולרוב תגובתם הראשונה היא "מה, עוד פעם?"). העמותות הנ"ל כוללות כאלו שמעודדות דיון, ביקורת, שאלות, מגוון ופלורליזם, לצד עמותות להחזרה בתשובה במסווה של "דיון" וכמובן, גם עמותות ימין קיצוני כמו אלע"ד, שביקור במתחם שלה בעיר דויד\סילוואן, שם הם מודרכים ע"י פעילי העמותה, הוא לא פחות מפרויקט דגל במשרד החינוך כיום. כמעט אין צורך להוסיף, שבבתי ספר הדתיים, אין דריסת רגל לפעילויות בנושא פלורליזם יהודי.

אבל מבחינת צמרת משרד החינוך, גם זה נחשב ליותר מדי דמוקרטיה ופחות מדי יהדות וציונות. כמובן שלא הכמות מטרידה אותם, אלא עצם העובדה שמעט הדמוקרטיה שעוד מלמדים במערכת החינוך היא דמוקרטיה ליברלית, שזכויות אדם ואזרח ושוויון בין כל האזרחים הם לב ליבה וההצדקה לקיומה. המתנגדים, דתיים-לאומיים בעיקר, מנסים לקדם תפיסה של דמוקרטיה נוסח איראן. כלומר, "דמוקרטיה" שממנה נהנים רק מי שנמנעים מלערער על האידיאולוגיה הרשמית של המשטר, ולתפיסה זו שותף גם משרד החינוך.

האיש שנבחר ע"י השניים להרביץ יהדות וציונות בתלמידים חילונים הוא מעריץ נוסף של "אם תרצו" שגם מופיע כממליץ נלהב (יחד עם בוגי "שלום עכשיו הם וירוס" יעלון וד"ר מיכה גודמן) על כריכת המניפסט שכתב רונן שובל . כצפוי, הוא דתי-לאומי ושמו הוא בנימין איש-שלום.  המקצוע החדש מיועד לכיתות ד' על ט', בדיוק בגילאים שלא מאפשרים דיון, בירור והעמקה. אפשר לנחש מהי האג'נדה שמסתתרת כאן.

הנה רשימה חלקית מאוד של מעללי של סער, צמרת ושות' במשרד החינוך:

הדחתה של פרופ' חנה יבלונקה מאוניברסיטת באר שבע, יועצת המשרד ללימודי היסטוריה, אחרי שמתחה ביקורת מוצדקת ומדויקת על כך שלימודי השואה עוסקים כמעט בלעדית בפרטים הטכניים של שלל השיטות בהן נרצחו היהודים ובביסוס תודעת הקורבן הנצחי, על התדרדרות מקצוע ההיסטוריה ועל עיסוקו של סער בקביעת תכנים לימודיים בהתאם להשקפתו הפוליטית ולמה שיזכה אותו בעוד כותרת בעיתון.

בעקבות תלונה מאימא של תלמידה על "תכנים בוטים", ננזפה המורה עדנה רש מתיכון ע"ש רבין בכפר סבא בגלל שלימדה שיר של יונה וולך, וקיבלה הוראה לא ללמד יותר את שיריה. עבודתה של עדנה רש היא חינוך במיטבו, וכך תיראה ההוראה אם יפסיקו לדרוך על המורים ויתנו להם לעשות את העבודה שלהם.

משרד החינוך הורה להסיר את סמלו מאתר אינטרנט שהוקם בשיתוף פעולה של המשרד עם מט"ח ו"קרן אברהם", ומרכז חומרי עזר למורים בנושאי אזרחות ודו-קיום בין יהודים וערבים, בגלל שגולשים העלו אליו אזכורים ל…  (הכצעקתה!) קיומם של פליטים פלסטינים.

המדען הראשי של משרד החינוך, דתי גם הוא, טען שההתחממות הגלובאלית מעשה ידי אדם היא המצאה של הסמולנים ההם מארגוני איכות הסביבה, שאין מה לדאוג בנושא או למחזר, למשל, כי אלוהים כבר ידאג שהכול יהיה בסדר, ושצריך ללמד את תורת בריאת העולם בשיעורי מדע, ולא אבולוציה.

חינוך טוב, לפחות לדעתי, יוצר תלמיד בן תרבות ובר חברה, מישהו שיש ביכולתו להבין בעצמו את העולם סביבו, לגבש השקפה עליו ולפעול בהתאם. אבל מטרת משרד החינוך בקדנציה של סער היא אחרת לגמרי. אולי הציטוט התמים הזה של צבי צמרת מ-YNET, שכל כך מתאים לאידיאולוגיה הניאו-ציונית שמתייחסת לעם לא כאל ציבור ריבוני אלא כאל גוף רופס וחלש שצריך להיות מונהג ע"י אוואנגרד לאומני, נותן את ההצצה הטובה ביותר למה שמתרחש בנבחי מוחם של המופקדים על חינוך ילדינו: "הייתי רוצה להיפגש עם כלב בן יפונה. דווקא איתו. עם אותו הגיבור שהצליח להסות את הרוב המהסס, המפקפק, הירא. דווקא עם הדמות שהלכתי אחר מילותיה, בלי שידעתי: "עלה נעלה וירשנו אותה [את הארץ] כי יכול נוכל לה". לא ידע, לא תרבות, בטח לא דברים של סמולנים כמו "דמוקרטיה" מעניינים אותו, אלא "להסות את הרוב המהסס".

כשזאת הרוח שנושבת במשרד החינוך בקדנציה הנוכחית, אפשר להגיד בשקט שלא שר חינוך יש לנו, אלא קומיסר חינוך.

This entry was posted in כללי and tagged , , , . Bookmark the permalink.

69 Responses to הקדנציה הסוערת של (קומי)שר החינוך.

  1. בן אדם, אין לך רחמים. אני לא עומד בקצב. פצצה אחרי פצצה.

  2. א. צבי צמרת הוא יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך ולא כפי שכתבת.

    ב. אנא הבא מראי מקום שמוכיחים השפעה של המזכירות הפדגוגית על תכני הלימוד במערכת החינוך.

    • 1. צודק, תוקן.

      2. מתוך "הארץ": "יו"ר המזכירות הפדגוגית הוא התפקיד השלישי בחשיבותו במשרד החינוך (אחרי השר והמנכ"ל), והוא חולש על כל תחומי התוכן במערכת החינוך: כל תוכניות הלימודים והמבחנים, הכשרת המורים, והתפיסה הפדגוגית הכוללת – מהי דמותו של בוגר המערכת, מה צריך תלמיד לדעת ולהיות מסוגל לעשות כשיסיים את בית הספר, באילו מטרות אמורה המערכת לעמוד".

      • נראה לי שאתה צודק בקשר לצביקה צמרת.

        הנה כותרת ראשית באתר הארץ מהבוקר

        משרד החינוך משכתב ספר באזרחות בשל "ביקורת רבה מדי על המדינה"
        http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1186793.html

        יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, צבי צמרת, טוען כי "הספר יוצר תחושה אצל התלמידים שהכל רע". יו"ר הפורום האקדמי להוראת האזרחות: מעביר את הדגשים מדמוקרטיה לציונות

  3. אהרלה says:

    בקיצור, התחלת בלהסביר למה מערכת החינוך לא טובה, ותוך פסקה וחצי הגעת למסקנה הטריוויאלית ש"היא ימנית מדי לטעמי".

    • לא. אחרי שתיארתי בקצרה מה לא בסדר במערכת, כתבתי במה משרד החינוך מתעסק במקום לתקן אותה. יחי ההבדל הקטן.

      • אהרלה says:

        נכון. כי הבעיות במערכת החינוך התחילו כולן עם גדעון סער, וכל עוד יולי תמיר הייתה שרת החינוך התלמידים הישראליים היו במקום הראשון בפיזה ולא היו מוציאים טעויות כמו "שלוש גורמים".
        בשנים האחרונות דווקא כן נעשה שינוי באופן שבו מסתכלים על מערכת החינוך. אפשר להתווכח אם הוא טוב, רע, נכון, שגוי, אפקטיבי או פופוליסטי, אבל מאמר שמתעסק ברצינות במערכת החינוך (ולא כעוד זווית לניגוח אנשי-לא-שלומנו שגנבו לשמאל את המדינה בשנה שעברה) ואפילו לא מזכיר פעם אחת את צירוף המילים "אופק חדש" הוא, תסלח לי, לא רציני.

        • סלבה says:

          אותי אישית זה לא מעניין אפילו טיפה מי נמצא עכשיו בראש משרד החינוך או מאיזה פיטמה פוליטית הוא יונק. אותי מעניין שהחינוך נמצא בקרשים, ואך אפשר לשפר אותו. האדון עם בלוג מציע כמה הצעות, למה שלא תציע גם אתה כמה הצעות בנוגע לשיפור החינוך? אולי כאלה שיתאימו יותר לאנשי-שלומך? כל זה באמת ישפר את המצב הקיים, אני בסדר עם זה. הייתי גם רוצה לשאול אם זה באמת נראה לך תקין שהמדען הראשי חושב שאבולוציה זה משהו שצריך להיות כינור שני לסיפור הבריאה? ואם לא, אז איפה הבעיה במשיכת תשומת לב לעניין?

          חוץ מזה, להגיד שזה לא בסדר להאשים את האיש שמחזיק עכשיו בתפקיד בזה שהוא עושה עבודה רעה, בגלל שגם הקודם שלו עשה עבודה רעה, זה לא רלוונטי.

          • אהרלה says:

            הנה, יש לי כמה הצעות:

            כל מה שצריך לעשות זה להוריד את מספר התלמידים בכיתות ל-25, ואז לבחור אנשים טובים, לשלם להם משכורת טובה ולתת להם לעשות את העבודה שלהם. זה אומר: לאפשר למורים לנהל את הכיתה בלי שיאוימו ע"י האבא העו"ד או הערס, ולאפשר להם ללמד ולחנך, להרחיב ולהעמיק את דעתו של התלמיד בלי שייאלצו לרוץ בחומר ולסמן "וי" על שינון "שלוש גורמים לעליה הראשונה" ו"שלבי הפיתרון הסופי". כראוי למי שאנחנו מפקידים בידיו את הילדים שלנו, הוראה צריכה להיות "משרת אמון", לא משרה של פועל שחור שדופק שעון ומרכיב תוצרי פס ייצור.

        • לא, הבעיות במערכת החינוך לא התחילו לפני שנה (כמו שאפשר היה להבין מהפסקה הראשונה), גם יולי תמיר היתה שרת חינוך גרועה ואף אחד לא גנב מ"השמאל" את המדינה לפי שנה כי המדינה לא היתה של "השמאל" לפני שנה.

          אם הטענה היחידה שלך היא שהנושא שבחרתי לכתוב עליו היום לא לרוחך, כנראה שאין לך הרבה מה לתרום לדיון.

        • גיל says:

          לא, הבעיות במערכת החינוך החלו עם זבולון המר

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

      והימין טיפש

  4. סער הוא לא שר החינוך הראשון הראשון ולא האחרון שדוחף תכנים פוליטיים למערכת החינוך בהתאם להשקפת עולמו, אין פה משהו חדש.

  5. ארנון says:

    לא רוצה להיות קטנוני, אבל לכתוב "שלוש גורמים" בפוסט על חינוך זה סוג של בדיחה שלא הבנתי?
    ובנוגע לתוכן – אני דווקא מרגיש שבשנים האחרונות קמות לא מעט אלטרנטיבות המנסות לקרוא תגר על מכונת הציונים הידועה. בתי ספר ובהם כיתות קטנות יותר, עם תכנים מעודכנים ורלונטיים לחיים בישראל במאה ה-21. ברור שהמקומות הללו ממומנים בחלקם הגדול באופן פרטי, אבל יש כיוון שאולי יסחוף אחריו את הרשויות. בנוסף, הדיון על תכני הלימוד הוא אינסופי – רוצים עכשוי ולא מעיק, אבל גם רוצים קלאסיקות, זה לא יגמר אף פעם.

    • לא, זה פיספוס בהגהה. תגיד איפה זה, ואני אתקן.

      יש כל מני דברים שקורים במערכת החינוך, לא כולם טובים. ואני חושב שהדיון האינסופי על התכנים לא כ"כ חשוב כי המורים צריכים ממילא לקבל יותר חופש בבחירת התכנים. כשיש חינוך טוב, זה פחות משנה איזה תוכן קונקרטי לומדים או לא לומדים, מה שמשנה זה ה"איך".

      • ג'ו says:

        מה לא בסדר בשלוש גורמים?

      • האגן says:

        אני דווקא בעד להשאיר את ה"שלוש גורמים לעליה הראשונה". זה משקף את מה שקורה בכיתות ואת הדרך שבה תלמידים מדברים ומבינים היסטוריה.

        פוסט מצויין.

  6. Pingback: Tweets that mention הקדנציה הסוערת של (קומי)שר החינוך. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    אני אגיב לפוסט האחרון כדי שתקרא את זה.
    אני חושב שהכתיבה שלך השתפרה ונדמה לי, מהכמה פוסטים שהספקתי לקרוא (רק אתמול נודע לי על הבלוג הזה), שאתה גם מציע הצעות פה ושם בקשר למה יש לעשות, שזה משהו שאולי נמנעת ממנו קודם לכן. יכול להיות שאני טועה בקשר לעניין ההצעות. אתה גם מקשר למקורות וכל מיני בלאגנים מופרעים כאלה, זה שיפור מבורך. כך או כך, אני באמת חושב שהשתפרת ואני שמח שחזרת, שתדע לך שיש אנשים שהמשיכו לחשוב עלייך כל הזמן הזה.

    תרגיש חופשי גם להתעלם מההערה הזאת ולא לחשוב יותר מדי על אך אתה כותב כי המצב בסדר גמור כמו שהוא, פשוט תמשיך.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

      טוב, הספקתי בנתיים לקרוא את שאר הפוסטים, כולל התגובות, ולהתעדכן. אני רואה שכבר קיבלת את המסר שחסרת וששמחים ששבת. מה שנשאר עכשיו, זה לראות לאיפה תיקח אותנו, אז קדימה – תן גז.

  8. גוי גדול says:

    לבחור ששאל על "איזו השפעה כבר יש למזכירות הפידגוגית על תכני חינוך?"

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1186793.html

    • Shunra says:

      גם אני באתי הנה עם הקישור הזה – אבל גוי גדול הקדים אותי. לא נורא, אביא את הפתיח, במסגרת הכללית של שימוש הוגן:
      "משרד החינוך משכתב ספר באזרחות בשל "ביקורת רבה מדי על המדינה" מאת אור קשתי
      יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, צבי צמרת, טוען כי "הספר יוצר תחושה אצל התלמידים שהכל רע". יו"ר הפורום האקדמי להוראת האזרחות: מעביר את הדגשים מדמוקרטיה לציונות"

      פוסט בזמנו, שלום. פוסט בזמנו.

  9. שושי says:

    להד החינוך בעריכת ד"ר יורם הרפז צורף תרגום לעברית של דו"ח מקינזי שבחן מערכות חינוך בעולם. בין הגורמים הקריטיים להצלחה לא היה גודל הכיתות (אם אני לא טועה, לא נתקלו שם בכיתות שבהן למעלה מ-30 תלמידים), אלא בחירת המורים, הכשרתם וליוויים.
    יורם הרפז הוא גם מחברו של ספר על התאמת בתיה"ס למאה ה-21: http://j.mp/bbdO4a

    • זו טענה ותיקת-יומין שלי, שלא גודל הכיתות הוא הפרמטר המשפיע ביותר. אם יש מורות טובות, "חופש אקדמי" לסגל ההוראה, פחות כפייה של תכנים לאומיים או דתיים, יותר יצירתיות בשיטות הלימוד והשקעה גדולה יותר בסביבה הבית ספרית – גם מכיתות של 40 תלמידים יצמחו פרחים, ולא דרדרים.
      עם כל החרטא של הגברת לימודי מורשת ישראל, למשל, קיצצו את הטיולים כך שכמעט ולא יוצאים מבית הספר. היינו – מה שקודם חיבר מורשת עם טבע ואדמה, הפך לתאוריה בגרוש שנכנסת לתלמידי מאוזן אחת ובורחת מהשניה רגע אחרי המבחן.

      • אני חושב שלפחות בארץ, בהחלט חייבים להקטין את הכיתות, משלל סיבות.

        • למה? לטעמי הקטנת הכיתות צ"ל הצעד האחרון, אם בכלל. למדתי לא מעט מהתבוננות במערכת הן כאמא והן כיו"ר ועד הורים החשופה לכל התרחשויות ביה"ס, ואני חייבת לציין שראיתי תשומת לב מיטבית בכיתות גדולות, באופנים שונים הקשורים לאיכות ההוראה ולעבודה בקבוצות, ותשומת לב בעייתית מאוד בכיתות קטנות.

          • ובנושא מס' הילדים בכיתה, תוספת לגבי אופק חדש – ביה"ס של בתי נכנס בשנה שעברה לתכנית, שמכמה בחינות (בעיקר ביחד לתנאי העסקת המורות) יש בה לא מעט בעיות. התכנית שיפרה משמעותית את היחס הפרטני לתלמידים, ע"י שעות העשרה קבוצתיות, שעות פרטניות ופיצול כיתות. אני רואה את זה אצלי בבית, ועם התוצאה קשה גם לי להתווכח. למרות שהכתה נשארה בת 33 תלמידים.

            • פיצולים, קבוצות ועבודה פרטנית נועדו לתת מענה לבעיות שלפחות מוחמרות, אם לא נובעות, מגודל הכיתה. אני חושב שעם כיתות קטנות יותר, יהיה פחות צורך בכל הטררם הזה ולכן גם ישפיע לטובה על תנאי ההעסקה.

              מסכים שזה פחות קריטי מלהפוך את ההוראה למשרת אמון, אבל במציאות הישראלית כמו שאני מכיר אותה, זה יקל מאוד על העבודה של המורה, יפחית את השחיקה שלו, וישליך ישירות על מספר התלמידים המפוספסים שאח"כ צריך לעשות שמיניות באוויר כדי לטפל בהם. מחקרים הראו, למשל, תפקוד גבוה יותר של ADHD בכיתות קטנות.

              אין שום יתרון שאני יודע עליו בכיתה גדולה חוץ מחיסכון כספי, ואני מעדיף שיחסכו על כל הפרזיטים ממשרד החינוך, למשל.

      • רות says:

        "מורות טובות"? לי היו דווקא גם מורים טובים…

  10. Pingback: באמנות, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה « Roee-geist

  11. ממש רע לי לקרוא את זה, כאמא, ואתה מתאר כאן רק את קצה הקרחון.

  12. אדאג מוזרח says:

    הגעתי לכאן בעקבות הפניה של חב"ה מכאן:
    http://2nd-ops.com/esty/?p=68208&cpage=1#comment-7308

    אני לא כל כך יכול להתוכח על איכות מערכת החינוך משתי סיבות עיקריות, א) כי אני לא איש מקצוע, כל נסיוני הוא שליחה של ארבעה ילדים למערכת החינוך (מודה שעם רוב מה שהם קיבלו בה הייתי מרוצה). ב) כי אין לי מושג מה הקריטריונים שבאמצעותם ניתן לשפוט איכות של מערכת כזו (קריטריונים המנוסחים במדויק ולא במונחים אמורפיים כמו למשל "יכולת ניתוח עצמאי של מצבים משתנים").

    לעומת זאת, שלום בוגוסלבסקי נראה לי די בטוח בעצמו, אני מצידי לא לגמרי משוכנע שבטחון זה יש לו על מה להתבסס, גם בהנחה שיש קריטריון בהיר למדידת ביצועי מערכת החינוך.
    למשל, הוא יודע היטב מה יש לעשות לאמור:
    "…לכל מה שצריך לעשות זה להוריד את מספר התלמידים בכיתות ל-25, ואז לבחור אנשים טובים, לשלם להם משכורת טובה ולתת להם לעשות את העבודה שלהם…"

    גם בבמסגרתו הנוחה של הבלוג, המאפשרת לפרוש פתרון ללא הצורך המעיק לפרט את מקורות המימון או להגדיר מה היא אותה "העבודה שלהם" (ולא, לכתוב "…לאפשר למורים לנהל את הכיתה בלי שיאוימו ע"י האבא העו"ד או הערס…" לא באמת נחשב) לא הבנתי מהיכן הבטחון המוחלט של בעל הבלוג שאמצעים אלו, הם ולא אחרים, יביאו את מערכת החינוך שלנו ואת תוצריה למקומות שבהם נרצה לראותם. האם הוא השווה את גודל הכיתות ואת שכר המורים עם מערכות חינוך אחרות בעולם? האם באמת אלו הם הפרמטרים שהביאו מערכות חינוך אחרות לשיאים?
    מרבים להשוות את מערכת החינוך הישראלית שלנו לזו של סינגפור, לעתים גם לזו של אירן. לעתים קרובות יותר משווים אותה למערכות אירופאיות, איפושהו בסקנדינביה או לזו הגרמנית. האם כותב הבלוג (מתנצל, כל פעם אני שוכח את השם) בדק שאכן, אלו (דהיינו גודל הכיתות, משכורות המורים והחופש מהשפעות ההורים) הם הפרמטרים המבדילים לרעה את מערכת החינוך המוכה והמצהיבה שלנו מן המדשאות המוריקות של השכנים?

    לא יודע, אני אישית, כל פעם שאני מזהה יותר מדי סימני קריאה ולא מספיק סימני שאלה, עובר בי רפלקס של הסתייגות. מישהו, כך אומר לי הקול הפנימי ההוא, מרגיש טוב מדי עם הדרך שבה הוא כותב על הדברים מכדי שיתעכב יתר על המידה על התוכן.
    קל מדי להחליף תכנים ברטוריקה ומידת האמון שאני נותן במי שבוחר פתרונות קלים מדי, מוגבלת.

    • זאת היתה דעתי, מתומצתת במשפטים בודדים, שנובעת בעיקר מתוך עיסוק בחינוך במסגרות שונות במשך שבע שנים, כמה אלפי תלמידים שיצא לי להנחות או להדריך, הרבה הרבה מורים שאת עבודתם ראיתי ועמם שוחחתי, כמה מאות בתי ספר בהם נתקלתי, הרבה קולגות מנוסים שאת דעתם שמעתי והבבל"ת הרגיל של קריאה, לימוד פורמלי ולא פורמלי, והתעניינות כללית.

      זה לא הופך את דעתי לנכונה בהכרח, אבל אם כל מה שיש למגיב הנכבד להגיד זה שכתבתי כאן פוסט ולא פוסט-דוקטורט, אז אני לא מתרשם. "למה לא כתבת על…" זה טיעון שאפשר להביא על כל טקסט בעולם, ולרוב הוא כסות לטיעונים אחרים, או למחסור בהם.

      • אדאג מוזרח says:

        תודה על התגובה.

        אני מצר על שבחרת להתנצח איתי אישית ולא עם טענותיי, אני בודאי שלא מעוניין להתעמת רק לשם העימות.

        לעניין עצמו –  אני לא חושב שיש ויכוח על כך ששכר המורים הוא נמוך (אשתי מורה בעלת תואר שני וותק שרק הודות ל"אופק חדש" מקבלת במשכורתה סכום שאני לא מתבייש לנקוב אותו אם מישהו במקרה שומע). האם העלאת שכר המורים תביא מיד להעלאת רמת החינוך? שוב, בהנחה שאנחנו יודעים כיצד מודדים את רמת החינוך, אני בספק. שכר המורים הנמוך קשור לשתי בעיות מרכזיות: א) אי משיכת צעירים בעלי פוטנציאל להוראה ו ב) מעמד נמוך מאוד למורים, מה שיוצר זלזול כלפי המורים מצד החברה וכמובן שגם (חלק מ)ההורים.
        אז אני לא יודע, אולי אתה מדבר על העלאת שכר המורים לסביבות ה 10,000 ש"ח למורה מתחיל ואז כמובן תיפתרנה שתי הבעיות אבל רוב הפתרונות המעשיים שניתן לבחון מדבריםבמקרה הטוב על הכפלת המשכורת כלומר איפושהו באזור ה 7,000 ש"ח למתחילים ולא הרבה יותר מ 10,000 לוותיקים. עם כל הכבוד להעלאה הזו, לא אלה הסכומים שישכנעו מישהו לבחור במסלול הוראה ולא בכמעט כל מסלול אחר, מתגמל יותר הן כספית והן "מעמדית" ולא אלו שיגרמו להורים לתת להם כבוד.
        ואני מבין שלדעתך זה פתרון פשוט, אני ברשותך, חושב אחרת. יש כמאה אלף מורים (לא כולל גננות) אפילו הפתרון ה"צנוע" מתיחס לתוספת ממוצעת של משהו כמו 5,000 ש"ח לחודש בברוטו שמשמעה בסביבות 8 מיליארד ש"ח לשנה, תוספת של מורים (כדי להקטין את מספר התלמידים בכיתה) תעלה את זה לסביבות ה 9 מיליארד נניח. משהו כמו 3% מסך תקציב המדינה ו 10% מתקציב משרד החינוך. שום דבר בזה לא נראה לי פשוט. וכל זה כדי ליצור שינויים שנמדדים במספר לא מועט של שנים (כלומר כדי שאלו שיבחרו מקצוע עוד שלוש שנים יבחרו להיות מורים וכדי שעוד עשר שנים יהיה "מכובד" להיות מורה. לא פשוט בכלל.

        לעניין מספר התלמידים בכיתות, אני מצטער אבל לא קונה. אני לא טוען שמספר הילדים אינו חשוב אבל כתרופת פלא הוא מונח יותר מדי קרוב לפנס. בשנות החמישים והשישים, אלו שעליהם אנחנו נהנים כל כך להתרפק כשאנחנו חושבים על מערכת החינוך היה מספר התלמידים בכיתות רב יותר משל היום ובשנות הארבעים אפילו יותר. בסינגפור, זו שמתסכלת אותנו כל כך בהישגי תלמידיה, מספר התלמידים הממוצע רב יותר מאשר בארץ.

        אז מה? אז כלום אני מניח.
        אני חושב שאין פה פתרונות פשוטים ושלמרות הפיתוי לאחוז בדעה כל כך צלולה, עגולה, חד משמעית ונחרצת, אין פתרון פלא ובמשרד החינוך לא יושבים רק אידיוטים גמורים, פה ושם יש שם גם אנשים בעלי יכולת שמנסים לפתור את חוליי המערכת. אם זה היה כל כ פשוט זה כבר היה פתור.

        האמת האפרפרה והמורכבת (כדרכן של אמיתות) הוא שהבעיות של מערכת החינוך הן בעיקרן השתקפות של בעיות של החברה כולה. להטיל את עולו של הנסיון לפתור אותן על גבו הצמוק של משרד החינוך זה באמת מעט קל מדי.

        • אדאג מוזרח says:

          ועיקר העיקרים, אשמח לשמוע ממך כיצד תמדוד מערכת חינוך – האם היא טובה או לא.

          • יש המון הנחות יסוד בתגובתך, ואני באמת לא יכול כרגע לעבור אחת אחת ולפרק. למשל: אני לא מתרפק לא על שנות החמישים ובטח ובטח לא על סינגפור, לא ברור לי על סמך מה אתה מייחס לי זאת.

            כמו שציינתי בפוסט, האובססיה למדידה ומדדים (שחדרה כ"כ עמוק שהיא כבר מובנת מאליה, מסתבר) היא חסרת תועלת ומזיקה. חינוך טוב זה לא משהו מדיד וצריך להשלים עם הרעיון שלא כל דבר אפשר לנהל כמו בית חרושת.

            מעיקר הטענה שלי, האוטונומיה של המורה, התעלמת.
            זה מה שיביא לשיפור ברמת ההוראה, לא עוד אלפיים שקל למשכורת, שאותה חייבים להעלות כי גם איש החינוך חדור המוטיבציה ביותר לא עובד טוב כשהוא מנוצל.

            טיעון ה"זה מורכב", שוב, הוא טיעון שאין לי מה לעשות אתו. בפוסט הזה, היה מקום לכמה משפטים בנידון, מצטער שלא הצלחתי לכלול בהם את כל המורכבויות והניואנסים של החינוך, החברה והחיים בכלל.

            • אדאג מוזרח says:

              אני מודה שקשה לי להבין אם כך מה אתה רוצה.
              מדידה היא לא "אובססיה" כדבריך, מדידה היא הדרך שלנו לדבר על אותו דבר. אם אתה אומר שאתה רוצה "יותר טוב" ספר לי איך אפשר לדעת שזה יותר טוב. הגדרות עמומות הן הדרך הטובה ביותר לעמעם ולערפל כוונות טובות (ואני לגמרי לא חולק על כוונותיך).
              לשון אחר: אם חינוך טוב הוא משהו בלתי מדיד, איך נדע שהוא טוב?
              אם אתה מבקש שינוי, איך תדע אם הוא הצליח או לא.

              אני לא חושב שהתעלמתי מהתביעה שלך לאוטונומיה של המורה, רק ציינתי באריכות מה שאוטונומיה כזו לא תוכל להשיג מבלי להעלות משמעותית את המשכורות ושזה לא פשוט בכלל.

              אתה יודע מה? יש מערכת חינוך שכמותה אתה רוצה שתהיה לנו? אתה יכול לנתח אותה מבחינת המדדים (טפו!!) השונים שהעלית כמו מעמד המורים, מספר התלמידים בכיתה והאוטונומיה שלהם?
              אשמח לשמוע כי כמו שכתבתי, הרושם שלי הוא שאני לגמרי לא מבין אותך וחבל.

              ואגב, טיעון ה"זה מורכב" לא בא להתריס נגדך שלא פתרת את בעיות העולם (ובאותה הזדמנות גם לא מצאת תרופה לסרטן) במסגרת הפוסט שלך. הוא בא לומר שמה שכתבת פשוט נוטה מדי (לדעתי הצנועה) לשחות עם הזרם העכור אך הכה מפתה של פתרונות פלא "פשוטים וקלים עד כאב" כדבריך.

            • אני חושב שצריך יותר מטוקבק כדי שאסביר את עצמי.

              מדידה כמותנית היא דבר שתולים בו הרבה יותר מדי. זה כלי עבודה, אבל זה פשוט משהו שאי אפשר להשתמש בו כדי להגדיר מטרה חינוכית. אם אתה מכיר מדדים כאלה, אשמח לשמוע.

              הפתרון שאני מציע הוא לא בהכרח מהיר, זול או משהו שאפשר לעשות בהוקוס פוקוס. אבל היות שהוא כרוך "בסך הכל" במהפך קופרניקאי בתפיסת העבודה, זה הרבה יותר פשוט ממירוץ העכברים אחרי תכניות לימודים, מתודיקות, שיטות עבודה וטכנולוגיות חדשות, וגם יותר זול.

              אני חושב שאין שום זרם של פיתרונות פשוטים. להיפך. הזרם אומר שצריך המון כסף, אמצעים מיוחדים ורעיונות חדשניים, ש"זה מסובך" וכו'.

            • אדאג מוזרח says:

              אז אני מצטער שוב ואני מניח שאני מטרחן במידת מה אבל עדיין לא ברור לי, כיצד תגדיר מטרה חינוכית ללא מדד כמותי? איך תדע אם השגת את המטרה או לא?

              ואני דווקא כן מכיר מדדים כמותיים, חלקם או אולי אפילו רובם רחוקים מלהיות מושלמים או גרוע מכך (לדוגמא: אחוז זכאים לבגרות, מספר הפטנטים הנרשמים על שם בגרי מערכת, תוצאות מבחני פיסה למיניהם, לא חסרים מדדים). לא חסרים להם חסרונות אבל כולם מאפשרים לי להציב לי מטרה ולברר אם עמדתי בה.

            • זה נהדר, אבל חשבת פעם מה המדדנים הנ"ל משקפים, אם בכלל? כי עצם העובדה שיש משהו שאפשר לספור עוד לא אומר כלום.

            • אדאג מוזרח says:

              בוא, אל תנהל את הדיון הזה איתי תוך הפחתה בערכי.
              כן, חשבתי פעם, הגעתי למסקנה שהם אינם מושלמים ומלאי חסרונות כרימון לראש השנה. רק שאין לי כל דרך אחרת להעריך איכות של מערכת חינוך (או של כל דבר אחר למעשה) אם אין לי כלים אובייקטיביים לשיפוט.

              אשאל שוב: כיצד תגדיר מטרה חינוכית ללא מדד כמותי? איך תדע אם השגת את המטרה או לא?

              ורק אם תורשה לי שנייה אחת של נוקדנות – אני לא אומר שזה כלי המשמש להגדרת המטרה החינוכית אלא כלי שבהיעדרו לא תוכל להגדיר כזו. הבדל דק אבל בכל זאת.

  13. רות says:

    1. נדמה לי שאתה מחבר בין שני היבטים של מע' החינוך שלא בהכרח קשורים: רמת הלימודים והחינוך הערכי.
    2. אתה בהחלט צודק שצריך לבחור אנשים טובים בתור מורים, לשלם להם היטב ולהקטין את הכיתות. אבל אני לא בטוחה שזה משהו "פשוט עד כדי כאב", לפחות ברמת הביצוע.
    3. האם הבנתי נכון שלימודי הדמוקרטיה בבתי ספר בהם הדרכת הם בחסות מכללת אריאל (כיום "מרכז אוניברסיטאי")?

    • 1. כן, ההפרדה בין דברים אלו במערכת הוא חולי מרכזי בה.

      2. אני חושב זה הרבה יותר פשוט וזול מכל השטויות שעושים בעשרים השנים האחרונות.

      3. לא חושב ש"חסות" זו המילה, נראה לי שמכללת אריאל היתה הקבלן שקיבל את המכרז או משהו בסגנון. את הצ'קים, בכל אופן, קיבלתי מהם.

      • רות says:

        1. האם אתה יכול להסביר?
        2. כן. אבל כדי לקחת אנשים טובים צריך להחליט למשל מה לעשות עם כל אלה שכבר יש לך במערכת; נדמה לי ששביתת המורים הגדולה הראתה כמה קשה לשנות.
        3. המכללה היא זו שהרכיבה את הסילבוס?

        • 1. בשביל ללמוד כמו שצריך, לא מספיק לנפח את המוח במידע. צריך להתעסק במה עושים עם הידע, בשביל מה צריך אותו. אם הלימודים לא עושים את התלמיד לאדם טוב יותר, אז הוא יהיה אידיוט שיודע לפתור משוואות באלגברה. ביג דיל.

          2. כשתנאי העבודה של המורים יהיו אפשריים, אני מהמר שנראה שהם לא כל כך גרועים כמו שעושים מהם אלו שרוצים אותם בשיטת הדלת המסתובבת. זה כשמגיע מורה, נשחק ונזרק לפני שמצליח לצבור תנאים. ואם החדשים שיבואו יהיו יותר טובים, אז עם הזמן תהיה תחלופה, רומא לא נבנתה ביום אחד.

          3. לא היו סילבוסים אלא מערכי פעילות. אני לא יודע מי פיתח אותם, אבל אני מנחש שהמכללה נתנה את התמיכה הארגונית ואת המתודיקה פיתח איזה פראייר שיותר קרוב לעבודה עצמה.

          • רות says:

            זה שכדי לחנך אדם צריך גם ידע וגם ערכים זה ברור מאליו, אף אחד לא חולק על זה. אבל הקשר בין רמת הידע לבין חינוך לערכים – ממש לא.

            בנוסף, אני מעדיפה שהחינוך לערכים בבתי ספר יהיה מצומצם, כדי לצמצם את סכנת הפוליטיזציה שלו. במצב בו חינוך לדמוקרטיה מנוהל על ידי מכללה בהתנחלות ושר החינוך משתמש בדו"חות 'אם תרצו' לא בטוחה מה יצא מקריאה להעמיק את ההשפעה האידיאולוגית של בתי ספר על ילדים.

            • את, בדומה למערכת החינוך, מתייחסת ל"ערכים" כעוד תוכן שהתלמיד צריך לשנן.

              אני לא מדבר על שטיפת מוח. אני מדבר על זה שהתלמיד יתעסק במשמעויות של מה שהוא לומד, שהידע יהיה רלוונטי לחיים ולהבנה שלו את העולם, שייצור קשר בין מה שהוא לומד לאיך שהוא פועל. אם נכנסת לקישור על עדנה רש, זאת דוגמא טובה.

              אם לא עושים את זה, נשארים עם מידע מת שדוחסים למוח ומקיאים במבחן. ומבחינתי זה לא ממש משנה אם זה מידע בגאוגרפיה או סיסמאות של ליברליזם שהילדים של היום יודעים לדקלם מתוך שינה בלי שהם מבינים מה זה. זה בולשיט כך או כך.

            • רות says:

              ראשית, אני לא חושבת שיש לך כל בסיס לקבוע איך אני מתייחסת לערכים וחינוך אליהם.

              שנית, הערכים עליהם אני מדברת הם אלו שבהם דן הפוסט שלך, כי מדובר בתגובה אליו. הנושאים עליהם כתבת בהקשר לערכים הם דמוקרטיה, ציונות, אזרחות, יהדות, לימודי שואה, במילים אחרות – אתוס לאומי.

              ברור לי שאתה לא מעוניין בשטיפת מח, ודווקא בגלל זה צריך להזהר מחינוך "ערכי" מדי בבתי ספר. כי כשאתה חושב על חינוך ערכי, אתה מניח שיהיה מדובר בערכים שאתה מקבל ומעריך, כאשר למעשה שום דבר לא מבטיח לך זאת.

              בשביל חינוך ערכי טוב בבתי ספר צריך איזושהי אמנה חברתית יציבה ומקובלת על רוב הציבור. בישראל האמנה הולכת ומתערערת – מספר הערכים שעליהם יסכים רוב הציבור הולך וקטן.

            • אין שום קשר בין חינוך ערכי לשטיפת מוח, אולי להיפך.

              מידע לא יכול להיות חפשי מערכים. אין דבר כזה.

              אז או שמשחקים את המשחק, מציגים את הלימודים כצבירת ידע נייטרלי (כלומר, דבר משעמם ולא רלוונטי לחיים, ולכן מהווה התעללות בתלמיד) ועל הדרך דוחפים להם ערכים שנמצאים בסאב-טקסט.

              או ששמים את הערכים על השולחן, מדברים עליהם, מתעסקים אתם ומתווכחים עליהם. זה לא רק בונה תלמיד ערכי, אלא גם מזניק את נושא הידע לרמות אחרות לגמרי.

          • עדו says:

            אני לא בטוח שאני מסכים איתך, אם למשל מוסיפים עכשיו שעה בשבוע של לימודי גיאוגרפיה לכל הכיתות בלי להוסיף מילה אחת על ערכים או עקרונות האם התלמידים ילמדו מזה משהו? כן, הם ילמדו שהחברה שבה הם חיים מוכנה להשקיע עוד שעה בהשכלה הכללית שלהם, הם ילמדו שלחברה שבה הם חיים חשוב
            שהם הילדים ילמדו שיש ארצות אחרות ועמים אחרים וכל מיני פרטים על הארצות והאנשים האלו. זה כשלעצמו חינוך ערכי בלי אף מילה על 'קבלת השונה' או 'פתיחות' או שאר מילים שנשמעות טוב ולא תמיד יש להן כיסוי, מי שיודע לפתור משוואות באלגברה הוא כבר פחות אידיוט מאשר לפני שלמד אגלברה וכבר הוא
            למד על הדרך לגשת לבעיה בצורה לוגית ולהפעיל את הראש ולא איברים אחרים, למעשה אני שואל את עצמי מדוע בחינוך הדתי לא מלמדים יותר מדעים מדוייקים, להבדיל משיעורי אזרחות למשל, מה כל כך
            \ מאיים עליהם בתלמיד ישיבה שגם יודע פיזיקה ומתימטיקה והתשובה היא שזה פותח לו אופקים שהם רוצים
            לסגור. לדעתי צריך לתת לתלמיד כמה שיותר אפשרויות שמהן הוא יבחר ולקחת את הסיכון שהוא יחליט
            גם רחמנא ליצלן לחזור בתשובה.

            • משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

              אבל אנשים שחוזרים בתשובה, בדרך כלל לא מצביעים למפלגות דתיות.
              אנשים בעלי השכלה שניתן לישם בעולם האמיתי כדי למצוא עבודה ולהגמל מהפטמה ה"נדיבה" של המפלגות הדתיות, גם לא בהכרח יצביעו להן. כל זה פוגע בציבור הבוחרים של הדתיים, מה שפוגע ביכולת שלהם להכנס לקואליציות, ללחוץ מבפנים לקבל תיקים, ולתעל כסף במסווה של תמיכה בחלשים לאוכלוסיות הדתיות. אבל אל תטעה, מדובר רק במספיק כסף כדי שהאנשים יחיו בעוני נסבל וידעו שבלי להצביע למפלגות האלה יסגר להם הברז. מה שיתן לראשי המפלגות את היכולת להשפיע על החוק והתקצוב במדינה.

              כן, זה נשמע מאד פראנואידי ומלאה שנאה, אבל אני עבדתי בקלפי באזור שיש בו הרבה אנשים דתיים ואני לא יכול לספור כמה אנשים חובשי כיפה ראיתי באים לקלפי כדי להצביע למפלגות האלה (הם דיברו על זה בחופשיות), רובם, אני מצטער להגיד, היו חסרי השכלה ואני לא חושב שהיו מסוגלים לפרנס את המשפחות שלהם בלי התמיכה הכספית שהמפלגות האלה נותנות להם. זאת ההתרשמות שלי בכל אופן.

  14. Pingback: רגע, אין הקפאת בניה באריאל? | חנה בית הלחמי

  15. אסתי says:

    אם יותר לי, אני רוצה לצרף לינק לכתבה שעשיתי על הפרטת המכינות הקדם אקדמיות. עוד פעולה חשובה של שר החינוך להורדת האייקיו בארצנו הקטנטונת ולהגדלת הפערים ושמירת האלפיון העליון במקומו כשמתחתיו עם של עבדים:
    http://www.notes.co.il/esty/63388.asp
    (קודם נפריט את המכינות, אח"כ את ההשכלה הגבוהה)

  16. לאזרח מודאג:

    מדדים כמותיים אינם אובייקטיביים. מדדים דורשים עמידה ביעדים כמותיים ולכן הם מכתיבים מדיניות חינוכית. אני לא מכיר שום שיטה כמותנית למדידת יכולת לעבד מידע, להבין אותו, לבקר אותו, לגבש עמדה ולשוחח. אני לא מכיר מדד שבוחן הקניית יכולות, להבדיל מהקניית ידע סגור. אין מדד כמותני להיות התלמיד בן תרבות ובר חברה. מדד כמותני יכול לבדוק, למשל, שיעורי הצלחה בבחינות הבגרות, אבל לא אומר לך מה המידע שהתלמיד מקיא בבחינה תורם לו, איכותו, או היכולת שלו לעשות בו שימוש. למעשה, ההתמכרות למדידה הכתיבה מדיניות גורפת של הנמכת הדרישות, רידוד מושג הלימוד לשינון החומר לבחינה והנשרת תלמידים שמקלקלים את המספרים כדי לעמוד ביעד הכמותי. כאמור, אם אתה מכיר מדדים שכן בודקים את האמור, אשמח לשמוע.

    זה לא סתם "לא מושלם", זה בפירוש מזיק. אין לי בעיה עם שימוש במדדים כמותניים ככלי עבודה בידי אנשי חינוך, אבל לא כמדד שבודק את איכות העבודה שלהם, ולכן גם מכתיב אותה. חינוך הוא לא מדע מדוייק אלא דומה יותר לאמנות, למדוד חינוך במספרים זה מופרך כמו למדוד מוזיקה או קולנוע במספרים. מהבחינה הזאת, מחקר איכותני בודק את התוצאה הרבה יותר טוב. נכון, הוא לא משהו שאפשר לסכם בכותרת בעיתון, אבל הוא יכול לענות על שאלה ה"מה", ואת זה אי אפשר להשיג כשהמדד הכמותני הוא העיקרי. לזה אני קורא פיתרון "לא מושלם". הוא לפחות לא מזיק ולא נותן אשליה שאנחנו יודעים דברים שאנחנו לא יודעים.

    • ג'ו says:

      חבל שכל זאת לא כתבת בפוסט נפרד, זה הרבה יותר מעניין.

      אובססיית הכימות הזו, שהיא לא מיוחדת ומזיקה רק במערכת החינוך אלא גם בתעשייה, תמיד מזכירה לי את מחשב הספינה במדריך הטרמפיסט לגלקסיה שיכול לחשב את אישיותך עד הספרה העשירית שאחרי הנקודה.

      בהקשר הזה תקרא היום בטוש את מירב ארלוזורוב (לא מצאתי לינק). היא מפליגה בשבחיה של מערכת החינוך הפינית, ובאמת מסבירה יפה את מעלותיה בכך שאין תוכניות לימודים המוכתבות למורים, ואין מדידות בית ספריות וכיוצא בזה. ואחרי שהיא מסבירה יפה מה כל כך טוב שם, תנחש מה הלקח העיקרי שהיא רוצה לקחת לבתי הספר בארץ? כמובן שצריך לתת למנהלים את היכולת לפטר מורים.

  17. קני says:

    אני חותמת בלב מלא – פעמיים! – על כל מילה שנכתבה בשתי הפסקאות הראשונות. מנוסח להפליא ונכון עד כאב.

  18. Pingback: לא רוצים אזרחים | החברים של ג'ורג'

  19. אלעד דקר says:

    ""המרכזים לדמוקרטיה ואזרחות" (גילוי נאות: הדרכתי מטעמו במשך שנתיים) ששייך למכללת אריאל"
    איך בן אדם אינטיליגנטי כמו כותב הבלוג יכול להדריך מטעם מרכז לדמוקרטיה ואזרחות של לא אחרת ממכללת אריאל ולא לראות את הסתירה העצמית ואת הפרודיה העצובה שבדבר, איך?!