מדהים באיזו קלות (הדבר שיש לנו במקום) הדיון הציבורי חוזר למעשיהם של לוחמי השייטת על סיפון הנאווי מרמרה. האם הם הפעילו אלימות רבה מדי, או שמא רק הגנו על עצמם ופעלו נכונה? אני לא רואה טעם בדיון הזה. ללוחם השייטת שעל הסיפון לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות פרספקטיבה רחבה יותר ממטרים מרובעים ספורים שורצים בטורקים מופרעים עם מוטות ברזל, חבריהם שנמצאים באותו המצב ואולי גם עינו הפקוחה של מפקד חיל הים בכבודו ובעצמו שישב על אנייה סמוכה כדי להלחיץ את הקצינים שניהלו את הפעולה (אם כבר מדברים על מיקרו-ניהול).

אני יכול רק להניח שהם עשו את מה שהם אומנו לעשות וכלוחמי קומנדו, להתעסק עם אזרחים כנראה לא מהווה את מרכז הכובד של האימונים שלהם. לכן, הפעלת כוח מידתי ולא קטלני זה לא משהו שמאוד סביר לצפות שייצא מהם במצב של סכנת חיים, כשהאוטומציה משתלטת ומפקיעה את תהליך קבלת ההחלטות מהחלקים המודעים במוח. מבחינת הציבור הישראלי, הדיון נגמר כאן. הלוחמים היו בסדר – תעזוב אותנו באמא'שך. מבחינתי, הדיון רק מתחיל כאן.

אם זה מה שניתן לצפות מלוחמי השייטת במצב כזה, ובהנחה שמרחץ דמים איננו תוצאה רצויה למדינת ישראל, הם לא היו צריכים להישלח למשימה הזאת. או לחילופין, היו צריכים להיות מאומנים ומצוידים כראוי למשימה כזו. אם לדייק, מי שהיה צריך להישלח למשימה כזו הם לוחמים מקצועיים בני שלושים שמאחוריהם עשר שנות שירות ולא מגויסי חובה, ילדים מורעלים בני עשרים, נינג'ות ככל שיהיו. הבעיה היא, כמובן, שכמעט ואין בישראל יחידות כאלו, ואף אחת מהן לא מורגלת לעבוד בים.

וכמובן, היה עוזר אם מדינת ישראל הייתה משקיעה בתורות לחימה, ציוד ואימונים למצבי השתלטות על אזרחים שמפעילים התנגדות לא אלימה או ברמת אלימות נמוכה (כן, יחסית למה שקורה במלחמה, ואפילו בלחימה מוגבלת מול חמושים בלתי סדירים, מה שהיה על המרמרה זו רמת אלימות נמוכה – קצת פרופורציות). אבל ישראל בוחרת בעקביות לא לעשות זאת, למרות שמצבים אלו נעשים נפוצים יותר ויותר, ומצבים צבאיים קלאסיים שדורשים אלימות קיצונים נעשים נפוצים פחות ופחות. אז את המרמרה – למרות האלימות שהפעילו פעילי ה-IHH – היה אפשר לפתור בלי מרחץ דמים אם המדינה הייתה טורחת להשקיע בהכנה למצבים כאלה. זה ממש לא בשמיים, אגב, המאמר הזה של גיא רפאלי, איש שנחשב למומחה בתחום (גילוי נאות: וגם מי שלימד אותי ללכת מכות) מסביר איך אפשר לעשות זאת טקטית.

הבחירה של ישראל ומנגנוני הביטחון שלה שלא ללמוד להתמודד עם רמות אלימות נמוכות מביאה אותה פעם אחר פעם להגיב באלימות יתר, שמלבד היותה בלתי מוסרית, גם אוכלת לנו את האשראי הדיפלומטי והציבורי. ואז אנחנו נשארים בלעדיו בבואנו להגן על פעולות צבאיות לגיטימיות (יש גם כאלו פה ושם).

ובסוף, כל סוסי המלך ופרשיו כוססים ציפורניים בפאניקה, לא מפחד פלישת טורי טנקים של צבאות מדינות ערב, לא מפחד גשם של טילים לטווח ארוך ולא מפחד גדודי טרוריסטים מתאבדים חגורי פצצות אלא מפחד… הפגנות לא אלימות, או לפחות כמעט לא אלימות, של אזרחים והעניין נגמר בזה שמפריטים את העבודה של כוחות הביטחון לרכזי ביטחון של התנחלויות, שאין להם לא את המיומנות ולא את הרצון להשתמש בכוח מבוקר.

הפארסה ידועה מראש: החודש הקרוב פשוט מחכה לאיזו תגובת יתר ישראלית אופיינית שתהפוך, ולא בפעם הראשונה, הפגנות עממיות למתקפת טרור, אם לא לגרוע מזה. התקווה הטובה ביותר למניעת תסריט זה היא התנהלות שקולה מצד הפלסטינים, מה שלא ממש עושה אותי אופטימי. ואנחנו? נמשיך למשש את הזנב של פיל האיוולת הזה, נמשיך לדבר על החייל הבודד שנלחץ או מצא את עצמו בסכנת חיים ופעל כפי שפעל. מפרספקטיבת הנמלה הזאת, תמיד נהיה בסדר. כי החברה הישראלית, קולקטיבית, כבר מזמן זנחה כל יומרה להצליח, לעשות את הדברים כמו שצריך פעם אחת. השאיפה הכי גבוהה שלה, כך נראה, מסתכמת בהכנת תירוצים טובים לפאשלה שכולנו יודעים שתגיע.

וזה משאיר אותנו עם שאלת מיליון הדולר. האם זו אכן איוולת, או שמא קברניטי המדינה רוצים שכך בדיוק זה יהיה. אומרים שלא נכון לייחס כוונה למה שבאותה מידה אפשר לייחס לטמטום. אני, אישית, מאמין גדול בחוסר הגבולות של הטמטום האנושי, אבל חייב להגיד שממשלות ישראל מצליחות לאתגר את האמונה שלי פעם אחר פעם. בשורה התחתונה, הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו האם הוא רוצה שכל תקרית כזאת תסלים למשבר בינ"ל, והאם הוא רוצה שכל התקוממות עממית תהפוך לגל טרור. אם התשובה חיובית, הרי שיש לנו את הממשלה הנכונה. אם התשובה שלילית, אז זה יכול להיות אחרת ובין אם הממשלה מרושעת או סתם טיפשה, לשום תירוץ שלה אסור להתקבל.

למה אני מספר לכם את זה? ובכן, כי שליטה בעוצמת הלחץ שאצבע מפעילה על הדק נקראת "מוטוריקה עדינה", ומוטוריקה עדינה היא בדיוק הדבר הראשון שתיאורטית, הולך לעזאזל תחת לחץ, כשהמערכת מוצפת באדרנלין והמוח נוטש את הניהול המודע הרגיל ועובר לתרגולות הישרדותיות אוטומטיות.

האנס ארז אפרתי הקריץ סיפור חדש. מסתבר שכשיצא ממועדון החשפנות ההוא, חשב שהנאנסת היא מחבלת ולכן התנפל עליה, כמו שלימדו אותו בצבא. קחו לכם כמה דקות להתגלגל על הרצפה מצחוק על הרעיון שצה"ל מלמד את לוחמיו המובחרים להתנפל על טרוריסטים ולאנוס אותם, והבה נמשיך:

אני לא מתפלא שארז אפרתי ועוכרי דינו השתמשו בטיעון המופרך הזה. אולי במקרה הספציפי הזה הם משכו אותו צעד אחד יותר מדי, עד אד-אבסורדום הייתי אומר, אבל הם יודעים שצירוף הטיעונים "חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באוטומט תחת לחץ" מכשיר בישראל כמעט כל דבר, אז למה לא לנסות?

הנה כמה מהדברים אותם צירוף הטיעונים הזה הכשיר בעבר:

שוטר שזרק דיקט על אופנוען שלא עצר בהוראת שוטרים, הרג אותו ועוד שוטרת שהאופנוע עף עליה. כיתה שלמה של יחידה מובחרת שרוקנה בערך את כל התחמושת שלה, יחד עם מסוק שירה טיל נ"ט על שני מאבטחים יהודים של מאחז, בזמן שניסו להימלט. כמה וכמה מקרים שלעולם לא נדע אם היו פיגועי דריסה או סתם תאונות, שכן הנהג נורה מיד לאחר הארוע. מדובר, כמובן, בנהגים ערבים בלבד. המקרה הזכור ביותר הוא של ה-BMW השחורה עם המוזיקה בפול ווליום, שהנהג שלה בדיוק הוציא 2000 שקל על בגדים חדשים, שפגע בחיילים בירושלים ואחרי שהתנגש בעמוד ונעצר, נורה ע"י הקצין, ואחר כך גם ע"י שני עוברי אורח שרוקנו מחסניות שלמות בגופתו. גנבי רכב פשוטים נורו למוות ואין ספור מקרים של הרג אזרחים בשטחים, בנסיבות שונות ומשונות, שתורצו כולם ב"חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באוטומט תחת לחץ".

ואכן, אנשים מאבדים שליטה תחת לחץ. אבל כפי שמזכיר לנו ה-AUG, מה שגופים בטחוניים מלמדים את הלוחמים שלהם זה בדיוק איך לא לאבד שליטה תחת לחץ. עם כל הכבוד ל-FFF הידוע לשמצה, מטוסים לא נופלים מהשמיים בכל פעם שהטייס מקבל הצפת אדרנלין וספק אם בית המשפט ודעת הקהל היו מצדיקים מאבטחים אזרחיים שרוקנו את המחסניות שלהם באיזה ערס יהודי אלים שעשה בלגאן במועדון באותה קלות.

האם ייתכן שתחת סכנת חיים ממשית, במצב שאיננו בהיר מספיק, חייל יירה בטעות באזרח? בוודאי שכן. אם, בעיצומו של קרב, קופץ מולך איזה אזרח ובלי לחשוב אתה יורה בו, אתה יכול להגיד שמדובר באוטומציה. דברים כאלה בהחלט קורים. אבל כשאתה רודף עם כל המחלקה שלך ופאקינג מסוק קרב אחרי שני אנשים שנמצאים במרחק מאות מטרים ממך, או אפילו יורה בזקן במיטתו תוך חיפוש בבית פלסטיני, זה בולשיט. כששלושה חיילים ממוגנים וחמושים יורים בפלסטיני עצור כי חשבו שהתנפל עליהם עם מזרק, או מביאים איזה ילד כדי שיפתח תיקים שנראה להם שיכולים להיות ממולכדים, זה בולשיט גם כן. מקרים כאלה אומרים אחד משני דברים, אם לא את שניהם: צה"ל מאמן חיילים בלתי מקצועיים באופן מחפיר, שמפחדים מהצל של עצמם ומאבדים שליטה בכל פעם שהם נלחצים, ו\או, צה"ל מאמן חיילים ששמים זין על חיי אזרחים ורגילים ששום דבר לא יקרה להם בעקבות זאת.

הדבר האוטומטי באמת כאן זה מערכת ההצדקה שפיתחו לעצמינו כדי להכשיר כל מעשה זוועה של בחורינו המצוינים כלפי ערבים, והלחץ היחיד בסיפור נובע מהפחד שיגידו עלינו כל מני דברים רעים.

כמו כל תגובה אוטומטית תחת לחץ, היא לא מבחינה בין ידיד ואויב, בין מצב מסוכן באמת ל"תחושת סכנה סובייקטיבית". כשאנחנו מתרגלים להצדיק כל חייל בכל פעם שהוא טוען "חשבתי שהוא מחבל" ו"פעלתי באופן אוטומטי תחת לחץ", בלי קשר לנסיבות, בלי שום ביקורת, אין מה להתפלא שאותה הצדקה תצא – אוטומטית – גם במקרים של גנבי רכב ואנשים שהתחפשו בפורים. ואם זה קורה שם, אין מה להתפלא כשחלאה כמו ארז אפרתי מנסה להשתמש בטיעון גם במקרה של אונס בחורה יהודיה בלב תל אביב. ואתם יודעים משהו? אם זאת הייתה בחורה ערביה שסתם הלכה בלילה למכוניתה וארז אפרתי, כשיצא מסטול ממועדון החשפנות, היה יורה לה בראש במקום לאנוס אותה, זה גם היה מצליח לו.

דבר נוסף: התקשורת, כנראה מפני שהייתה עסוקה מדי ב"מחאת" הקוטג' (ומבחינתי הוא יכול להישאר יקר, אף פעם לא הבנתי למה אנשים אוכלים את הדרעק הזה ממילא) לא מתעסקת, ובקושי מזכירה אפילו, את המאבק החשוב של עובדי "חיפה כימיקלים צפון", שנמשך כבר חודש וחצי. סיבוב קודם שלו, בסניף הדרומי, הונצח בסרט החובה "שביתה". ככה מאבק בולשיט וירטואלי מחליף מאבק אמיתי. תרמו לקרן השביתה ותפנו למייל: yuval.ofek1@gmail.com לפרטים והצעת עזרה.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה להם ומאחל להם לא להילחץ בזמן שהם מחזיקים מזלג ויש איזה ילד ליד. לכו תדעו מה יכול לקרות.

בתווך, ערב רב של עסקנים ומתווכים, בראשם אריה דרעי ואלי ישי, שמתחרים על הקרדיט לחיבוק המתאגרפים שהצליחו להשיג בנושא ההכרה בגיורי האינסטנט של צה"ל. היחידים שלא נמצאים בתמונה הזאת הם המתגיירים עצמם. קולם לא נשמע, אף אחד לא שואל אותם והמוכתארים שלהם לא מעזים לייצג אותם מפחד שתיפגע בריתם עם הימין ואתה זרם ההון הפוליטי והכלכלי שנובע ממנה.

הסיפור הוא כזה: גיור אורתודוכסי גורס שעל המתגייר לקבל על עצמו "עול תורה ומצוות", אך ברגע שהגיור הושלם, אין דרך חזרה שכן "ישראל שחטא, ישראל הוא". ראו החרדים מהצד של אלישיב שרוב המתגיירים דוברי הרוסית  חוזרים לסורם מיד אחרי קבלת הסרטיפיקט ואמרו שככה זה לא הולך. חוטאים זה דבר אחד, אבל אם כמעט אף אחד אפילו לא מנסה לקיים אורח חיים דתי, יש כאן בעיה. אז לבטל גיור בדיעבד אי אפשר, אבל ההלכה לא אוסרת לקבוע שהמתגייר שיקר לשלושת הדיינים כשהצהיר על כוונתו לקבל עליו שמירת 613 המצוות, שהרב האחראי ידע שהם משקרים ולכן, מלכתחילה, זה לא היה גיור אלא קרקס בצורת גיור ולכן לא מכירים בו.

באו הדתיים הלאומיים, עם שחקן חיזוק בצורת עובדיה יוסף יען כי המגזר הסרוג לא הצמיח מתוכו סמכות הלכתית שיכולה להתחרות בקטגוריית המשקל הכבד, ואמרו לא יקום ולא יהיה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, וככזאת היא חייבת להוות סמכות דתית. אז אם המדינה מגיירת, הגיור כשר ותקף. אם יוחלט שלא, אחד משני דברים יקרה: או שיובהר שהדת היא דבר נפרד מהמדינה וייפתח פתח לשלטון חילוני ודמוקרטי מתייוון של בועלי נידות, חלילה. או שהמתגיירים הפוטנציאליים יגידו שאם הם מקבלים את הסרטיפיקט רק מאיזה רב ולא מהמדינה בה הם אזרחים, נאחוי הם צריכים את זה.

מי שבאמת רוצה לעשות משהו לא צריך הקלות. מי שמאמין שקבלת עול מצוות מול שלושה רבנים תשדרג את נשמת הגוי הבהמית שלו לנשמה יהודית תמיד יכול ללכת לרב שתואם את אמונתו, להתגייר אצלו וסוף סיפור. העניין הוא, כמובן, שמרבית המתגיירים לא מאמינים בשום דבר מהסוג הזה ולכן לא רוצים להתגייר.

מה שהם כן רוצים זה שהמדינה והחברה יקבלו אותם וייתיחסו אליהם כשווים. והמסר שהחברה, גם ה"חילונית", מפציצה אותם בו הוא שעד שלא תתגיירו, אתם תהיו אחלה עבודה זולה, אחלה בשר תותחים, אחלה תרומה לצד הנכון של המרוץ הדמוגרפי (בצד היהודי נגד הערבים ובצד החילוני נגד הדתיים) אבל אתם אף פעם לא תהיו משלנו. לכן, הגיורים שקולים ל"טיפולי המרה" שמבצעים בהומוסקסואלים.

הבעיה היחידה שיש להומואים היא יחס החברה אליהם. אז החברה, בנדיבותה כי רבה, מתנדבת "לעזור" להם לעבור מסע ייסורים שבסופו יהפכו לסטרייטים, מתוך דאגה לטובתם כמובן. הרי חבל, חבל על הפרצוף היפה שלך, בוא תשלם את הפרוטקשן ולא יהיו לך בעיות. ההבדל היחיד הוא שטיפולי המרה להומוסקסואלים אינם תקינים פוליטית גם אם הם מרצון, ואילו טיפולי המרה לגויים מזרע ישראל כן תקינים פוליטית גם אם הם בכפייה.

היות ששני האינקוויזיטורים הראשיים מתכתשים על שוק הגיור, והיות שהדת בישראל היא פוליטיקה, תומכי שתי המחנות הוציאו את העניין אל מחוץ לכותלי בית המדרש אל הרחוב. במאמר צבוע ומתחסד להפליא, אפילו בסטנדרטים שלו, הרב יואל בן-נון מלין על החרדים שזממו לארגן הפגנה גדולה נגד עובדיה יוסף ותמיכתו בגיורי צה"ל. זוהי השפעה על דיון הלכתי בצורה "כוחנית" ו"פוליטית", טוען האיש שגורס שהמדינה צריכה לכפות על הרבנים את העמדה התורנית המועדפת עליו.

כמקובל במגזר הכיפות הסרוגות, הוא עוטף את הרעל שלו בשכבה עבה של דבש דביק (ועל הדרך מטיל את האשמה על השמאלנים). וכמקובל בכל המגזרים, הוא פוסל במומו. שכן האינטרס שלו הוא פולטי אף יותר מזה של החרדים. הם, אולי, חוטאים בפוליטיקה פנים דתית בלבד. הוא, לעומת זאת, מתרעם על המכשולים שהגדויילים הליטאים מערימים בגלל שהוא יודע שאם אותם מאות אלפי מהגרים יהודים, בהגדרתם העצמית, דוברי רוסית לא יתגיירו, המדינה היהודית כפי שהוא רואה אותה תצטרך להפלותם כפי שהיא צריכה להפלות גויים אחרים. הרי גויים צריכים ליהנות מזכויות אדם בלבד, לא מזכויות אזרח ששמורות ליהודים כשרים (לשיטתו) בלבד.

היות שמדובר, במקרה, גם במאגר המצביעים שהופך את הימין לרוב, הוא וכל המגזר הדתי למעט החרדים הליטאים שאין להם עניין בשיקולים כאלה, לא יכולים להרשות לעצמם להתנכר אליהם. אם היו שמאלנים, אני מנחש, היחס היה אחר והדתיים היו מטיפים לטרנספר שלהם בחזרה לרוסיה, כמו שאכן עושים כמה מהקיצוניים יותר במגזר.

אז הושגה "פשרה" שהייתה מביישת אפילו את המפא"יניק לוי אשכול, שעליו אמרו שהוא מזמין לשתות "חצי קפה – חצי תה". עובדיה יוסף לא ימשוך את האישור שנתן לגיורי צה"ל, אבל יוסיף סייג לפי אם יוכח שהמתגייר שיקר כשקיבל עליו עול תורה ומצוות, הגיור לא יהיה תקף. אמנם חבר חנפיו עמל על הצגת העניין כהצלחה, אבל למעשה, עובדיה עשה זאת שוב והתקפל,כהרגלו בפני הליטאים. הרי כל מה שהם טענו מאז ומעולם היה שגיור שבו המועמד מקבל עול תורה ומצוות "מהשפה לחוץ" איננו גיור.

מה בת'כלס? כל רב שיידרש להכריע האם להעניק או לא להעניק לאזרח המדינה להינשא לבחירת ליבו יעשה את החשבון בעצמו. במקרה הטוב, יישמר המצב הנוכחי שבו כל רב הולך לשיטתו של הרב שלו ומי שהולך בשיטת אלישיב יחליט לשלול מהמבקש את זכותו האזרחית. במקרה הרע, הרבנים ייקחו את הדיל ברצינות, לא יראו בגיור צה"לי רמאות בהכרח וימררו את חייהם של נרשמים לנישואין בחיטוט משפיל בחייהם הפרטיים שבעים מונים יותר ממה שנוהגים היום.

בין הגדויילים הושכן שלום, או לפחות הפסקת אש זמנית. הציבור הכללי אדיש כי גיור זה עסק של דוסים וחילונים לא מתערבים להם בעניינים, בטח לא כשמדובר ברוסים שנפגעים ולא בתושבי רמת אביב. לדתיים מותר להתערב בקישקעס של החילונים, אבל החילונים, ובכן, עזבו אותם מכל ענייני היהדות הפרימיטיביים האלה. תסתדרו לבד ותגידו לנו מה סגרתם. אנחנו הרי נשתף פעולה ממילא.

אז סבתא בישלה דייסה. זה קיבל, ההוא קיבל ולרוסים כלום לא נשאר. הקונסטלציה הפוליטית שנוחה לכולם דורשת מהם לעבור טיפולי המרת דת כדי שישתלבו במערכת החולנית שבנינו כאן טלאי על טלאי ולא יחשפו את ערוותה ברבים. אז מה אם המחיר אמור להיות מאות אלפי אנוסים? למרבה השמחה, שיעורי הגיור, גם עם כל ההקלות וההנחות, זניחים. כשכולם מחליטים מעל הראש של האנוסים בלי לשאול לדעתם, באמת אין סיבה מיוחדת שישתפו פעולה.

בדיוק כך. באותו הזמן, ואולי גם היום, היה בחיל הרפואה נוהל "הארכת תוקף" של תרופות. היינו מקבלים הוראה ומדביקים, באמצעות אקדח מחירים פשוט, מדבקה עם תאריך עתידי כלשהו, והיו תרופות עם שורה של מדבקות הארכה כמו מדבקות טסט על חלון של מכונית ישנה. לנו אמרו שחברות התרופות מקדימות את תאריך התפוגה מטעמי כסת"ח, אך הן נבדקות במעבדות של צה"ל ונמצאות כשירות לשירות לעוד שנים רבות. בהתחשב בזה שהן נשמרו במחסני אזבסט לוהטים, אני בספק אם הן החזיקו מעמד אפילו עד התאריך המקורי.

היום, הייתי מעלה את הצבא על טיל בגלל דבר כזה. אבל אז הייתי מגויס חובה מתוסכל שעניין אותו רק לגמור עם זה. אם היה מישהו שמתפקידו להעלות את הצבא על טיל, זה היה מוטי. הוא היה קצין של שלושה ארונות ורוקח ראשי. תפקידו המעשי הסתכם בלהוציא את ה"סמים" מהארון הנעול (כאילו שאי אפשר להתמסטל או להרעיל מישהו למוות בשלל קוקטיילים מהתרופות שהתגלגלו שם בלי חשבון), להביא לנו אותן, לבדוק שהערכות מוכנות כראוי ולחתום שסגרנו אותן עם פלומבה.

כדי להקל עליו את עומס העבודה (כחצי שעה ביום במצטבר), היו לו שני קצינים אקדמאים ממושקפים שהיו אמורים לעשות את הנ"ל במקומו. בכל בוקר, הם היו נעלמים לאן שהוא ומוטי היה יושב במשרדו הקטן והריק ובוהה בקיר. כשהיינו מבקשים ממנו לבוא לסגור ערכה היא היה נאנח בעצב ושואל למה אנחנו לא פונים לעוזרים שלו. כשהיינו אומרים לו שאין לנו פאקינג מושג איפה הם הוא היה אומר לנו לחכות להם, או קם לעשות זאת בעצמו, לפי הקריזה. בחמש אפס אפס היה עולה על האוטו הצמוד ונוסע הביתה.

על המחלקות היו אחראים אזרחים עובדי צה"ל ועל תקן עבודה זולה היינו אנחנו, מילואימניקים ומתנדבים של "שר-אל" שקראנו להם "מתנדבות" כי אף אחד לא גילה עניין בזכרים שבהם ובטח לא בעבודה שמישהו מהם אמור היה לעשות. פעם אחת מנהל המחסן יצא לחופשה של שבוע והשאיר אותנו, שלושה סדירים, לנהל את המחסן. היות שכל מה שעניין אותנו זה חיים קלים קבענו חוקים חדשים: 1. הזמנות שמתקבלות עד ארוחת הצהריים יהיו מוכנות באותו יום עד שלוש. 2. הזמנות שיתקבלו אחרי הארוחה יהיו מוכנות למחרת עד הצהריים. 3. אין התקלות מעכשיו לעכשיו.

זה הקל את עומס העבודה בחצי. בבוקר ישבנו ושתינו קפה בנחת. אחר כך טיפלנו בהזמנות לפי סדר קבלתן ובארבע כבר היינו אחרי ניקיון ושוב ישבנו לשתות קפה עד חמש, שאז כל אחד הלך הביתה או לשמירה, תלוי עד כמה שפר עליו גורלו באותו יום. מעולם המפעל לא תיקתק כמו בשבוע ההוא שבו ניהלנו את המחסן, שכן כל המחלקות נאלצו ליישר קו עם הלו"ז שלנו ולתכנן את העבודה שלהן. אחרי שבוע, המנהל חזר ושוב נתנו פול גז בניוטרל. עבדנו כמו כלבים ולא עמדנו בשום לו"ז כיוון שהמנהל היה מורה לנו ללא הרף להפסיק הזמנה אחת ולעבור לטפל באחרת לפי הקריזה, לפי מידת התחנונים שהעתירו עליו מנהלים אחרים – מה שגרם לו להרגיש חשוב – או לפי העדפות חבריות כאלה ואחרות. בסוף אף אחד לא הספיק כלום.

זוהי שיטת הניהול הצבאית של משבר-הזדמנות וזה עובד ככה: האחראי מחרב כל חלקה טובה בתחום שבאחריותו כדי שיוכל "לכבות שריפות" ולהציג את עצמו כ"איש עשייה" שיודע לסגור משברים. מי שעושה את עבודתו בחוכמה מועד, בישראל, לעוף מתפקידו. הרי יגידו לו שהכול מתקתק כמו שעון ואין שום בעיות, אז למה צריך אותו? כדי להוכיח שצריך אותך, צריך לייצר משברים. כל זה, כמובן, לא נובע מתכנון תבוני אלא מברירה טבעית. האחראים לא יודעים שזה מה שהם עושים, אלא שמאז ימי המדינה שבדרך המערכות מתגמלות את מי שנוהגים כך, הם מתקדמים לתפקידים הבכירים ומי שרוצים לתפוס את מקומם מחקים אותם.

המצב המתואר כאן איננו רק נחלתו של המקום בו הייתי, כך צה"ל עובד. היותו של הצבא המקור הראשי למנהלים בישראל, ממנהלי בתי ספר דרך מנהלים במגזר העסקי ועד הפוליטיקאים שמנהלים את כולנו, הפך את השיטה הזאת למכת מדינה.

"אי השוויון בנטל" הוא בסך הכול אותו הטריק. מהנדסים מצב משברי שאין שום סיבה מיוחדת שיתקיים, ואז נבנים ממנו. זה אכן מצב רע בו חלק מחויבים לשרת, ועושים זאת גם אם הצבא בכלל לא צריך אותם, חלק אחר פטור משירות וחלקים אחרים מנועים מלשרת. יש פיתרון קל למדי לעניין זה. הוא לא אידיאלי שכן גיוס חובה כשלעצמו הוא לא אידיאלי, אבל אפשר לחייב בחוק שירות חובה לכלל האוכלוסייה. לצבא תהיה את זכות הלילה הראשון, כלומר, לבחור את המתאימים לו ואותם בלבד. האחרים ישרתו שירות אזרחי.

כרגע, הצבא סובל מעודף כוח אדם ומאבטלה סמויה ולא כ"כ סמויה ברוב חלקיו, דבר שמדרדר גם את איכותו המקצועית. תחום השירות האזרחי, לעומת זאת, סובל ממחסור נואש בידיים עובדות ולמרות זאת מגביל את מספר המצטרפים אליו.

אבל מה שטוב למדינה זה לא מה שטוב לפוליטיקאים, עם מדים ובלעדיהם. יותר מועיל לקריירה שלהם לחלק פטורים ואז להשתלח במשוחררים על שהם לא תורמים את חלקם. יותר מועיל לטעון כלפיהם שאינם מתנדבים לשירות הלאומי, למרות שזו לא חובה, למרות שאין עבורם תקנים בשירות הלאומי. ובעיקר, יותר מועיל לפטור את האזרחים הערבים משירות, למנוע מהם את האפשרות לשרת בשירות לאומי ואז להתגולל עליהם עם הסיסמה המטופשת "בלי חובות אין זכויות". הרי לא רוצים שהם ימלאו "חובות". אף אחד לא רוצה אותם בצבא. ובשירות הלאומי, מספר המתנדבים גדול כפליים ממספר התקנים המוקצים להם, שכן אותם מעדיפים לחלק לבנות דתיות. מה שרוצים באמת זה תירוץ למנוע מהם זכויות אזרחיות.

כמובן שהמדינה, כמו שהיא מאשימה את הפטורים מגיוס בפטור שנתנה להם בעצמה, מאשימה את הערבים בכך שהם "לא הולכים לשירות לאומי". ראשית, הדבר מעולם לא הועמד למבחן. גם לאלו שרוצים לשרת זה לא מתאפשר. שנית, יש עניין שבגללו המנהיגות של הערבים אזרחי ישראל מתנגדת לשירות לאומי במידה לא מבוטלת של צדק: המדינה איננה מדינת הלאום הישראלי אלא מדינת הלאום היהודי. כל זמן שהשירות הוא "לאומי" משמעותו היא שהערבים אמורים לשרת את היהודים ואת מטרותיהם הלאומיות. בנוסף, היות שהשירות הלאומי נתפס לא כדבר העומד בפני עצמו אלא סרח עודף של השירות הצבאי, הוא נתפס כמעין שירות צבאי בדלת האחורית.

כדי לפתור את התסבוכת הזאת צריך, כמובן, שישראל תהיה ביתו של הלאום הישראלי, כשהצביון הלאומי הוא פונקציה של הרכב האוכלוסייה. אבל גם לפני שנוקטים בצעד המובן מאליו הזה, אין מניעה מיוחדת לאזרח את השירות הלאומי, תהליך שהתחיל כבר בשנות התשעים, להגדיל את מספר התקנים שבו ולתת לגופים אזרחיים, כמו וועדת המעקב של הערבים אזרחי ישראל, לנצל את כוח האדם לטובת המגזר. אזרחים הם הבעלים של המדינה ולכן אזרח שמשרת את קהילתו משרת את המדינה, ולהיפך.

עד שלא יפסיקו את האפליה בחלוקת הנטל, עד שלא יחייבו את כולם לשרת, עד שלא יספקו לכולם מקום לשרת בו, עד שלא יהפכו את השירות הלאומי לשירות אזרחי באמת, עד שהשירות לא יובנה ויובן כשירות לגוף האזרחים ולא לאידיאולוגיה פוליטית מסוימת, אין למדינה זכות להתגולל על מי שלא משרת, גם אם זה עושה קצת כותרות לאיזה פוליטיקאי דמיקולו שלא שירת בעצמו.

מינהלי1: רשימת הקישורים למעלה משמאל עודכנה. הקישורים מתעדכנים לפי הקריזה שלי, כמובן, אבל הקווים המנחים הם כדלקמן: 1. הרשימה תהיה קצרה ועל כן תהיה בה תחלופה. 2. מי שלא מעדכן את האתר שלו לעיתים קרובות עלול להישמט ממנה. 3. כל מה שיש שם, בין אם בגלל הקריזה הפרטית שלי ובין אם מסיבות אחרות, שווה קריאה. שווה להיכנס לקישורים בקביעות.

מינהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב, על תרומתו לצמיחת התקשורת הבלתי פורמאלית וגילוי נדיבות יוצא מן הכלל אני מעניק לתורם בזאת את צל"ש השירות הווירטואלי על שם החייל בלבן הי"ד.

תראו, אם ניקח את ההשקפה ההפוכה, זאת של המוסר "של הגויים" (טפו) שרואה במלחמה עניין שבין חמושים שמשתתפים בלחימה בפועל ולא עניין שבין קולקטיבים על נשיהם וטפם, יש שם סייגים. הרי אף אחד לא מצפה, למשל, מחייל לדפוק לעצמו כדור בראש ברגע שהוא נכנס לטריטוריה עוינת כדי למנוע מעצמו להשחיל כדור תועה באיזה אזרח כשהוא יורה על חמושים מהצד השני. השקפה כזאת גורסת אפילו שאין מה לצפות מחייל שנמצא תחת אש להימנע מלירות בחזרה גם כשיש אזרחים בסביבה אלא רק לעשות כמיטב יכולתו, בהתחשב באימון שעבר ובמצב אליו נקלע, כדי לא לגרום למוות לא הכרחי באזרחי האויב גם אם זה אומר שיצטרך להתמודד עם סיכונים שלקראתם התאמן וצויד במיטב הטכניקה.

בסדר, לא חייבים להסכים. אפשר לקבל את "המוסר היהודי". הרי נכתב "הקם להורגך השכם להורגו" וכבר שנו רבותינו גינזבורג, שפירא, ליאור, אליהו ושות', שכידוע הם המילה האחרונה בנידון, שהחבר הדמיוני התכוון בעצם לכתוב "בן לעם שיש בו מי שרוצה לקום להורגך או לדעתך תומך במי שרוצים לקום להורגך או שנראה לך שירצה לקום להורגך אחרי שייגמל מהחיתולים ויגיע לגיל שבו זאת תהיה אופציה, השכם להרגו וקח על הדרך את כל החמולה כדי להיות בטוח, אבל רק בתנאי שהם גויים", אבל כנראה בחר בניסוח קצר וקולע יותר משיקולי חיסכון במקום.

אז אם אין במוסר ה"יהודי" סייגים שכאלה וחיי יהודי, בזמן מלחמה, פשוט קודמים לחיי גוי מעם האויב בכל מצב, אז בכלל לא ברור לי למה להסתפק רק ב"נוהל שכן". לא מצאתי בכל האמור שום עיקרון או שיקול מוסרי שבשמו מותר למנוע מחיילי צה"ל, למשל, להדביק עם סקוצ'ים תינוקות פלסטינים על כל הצדדים של כלי רכבם כשהם נכנסים לאזור עוין. זה עשוי לחסוך בחיי חיילים, התינוקות "מוחזקים לגדול רשעים כמו הוריהם" (ככתוב ב"תורת המלך") והחיים שלהם שווים פחות מחיי חייל יהודי. אז חוץ מזה שזה מצטלם רע, האם יש סיבה מוסרית לא לעשות זאת?

ואם אנחנו כבר בעניין, למה לסכן חיילים יהודים בכלל? אפשר לחטוף תינוקות פלסטינים, לגדל אותם בסביבה מבוקרת, לשטוף את מוחם, לצייד אותם ולשלוח אותם להילחם במקומנו. אפשר גם לתלות להם מפתחות פלסטיק מוזהבים על הצוואר ולהגיד להם שזה המפתח לגן עדן. תגידו שאני סתם מגזים ומקנטר, הרי אף אחד לא הציע לעשות דבר כזה. בסך הכול ביקשנו לתת לחיילים לשלוף ילדים מזדמנים במקום ולהשתמש בהם כבשר תותחים. אבל בשם איזה הגיון מוסרי מותר לעשות את זה, אבל אסור לעשות את ההוא?

אם חיי החייל קודמים לחיי אזרחי האויב נקודה, פשוט כך, ובלי סייגים מוסריים, למה בכלל לשלוח חיילים לאן שהוא? מה רע להשמיד את כל קולקטיב האויב בנשק אטומי ולסגור עניין? הרי המלחמה היא בין קולקטיבים וכבר הובהר שכל גוי מעם האויב שעלול לסכן יהודי, מותר להורגו, גם אם הוא מסכן את היהודי באמצעות תמיכה במרצחים בדיבור ואפילו במחשבה. כמובן שרחמנים בני רחמנים אנחנו, לא נשמיד ככה סתם עם שלם. אבל למה שלא, נניח, נודיע שעוד כך וכך זמן נשליך פצצה אטומית על האויב ומי שרוצה להימנע מלהתאדות לענן רדיואקטיבי יכול לקחת את הרגליים ולהסתלק, או להישאר לחיות לצד היהודים במעמד של "גר תושב" עם נאמנות מוכחת לבני העם להם החבר הדמיוני העניק את הארץ?

האם יש במשנתם של הפונדמנטליסטים היהודים האלו משהו שיגיד שהדברים האלה אינם סתם מוגזמים, לא מעשיים, לא מצטלמים טוב או כאלה שלא כדאי לעשותם מטעמי "דרכי שלום" אלא שהם פשוט לא מוסריים? כי אני לא מצאתי שום דבר כזה.

יש כאן כמה מסרים שראוי להתעכב עליהם: הראשון הוא אותו המסר שמופנה למה שהפך כבר מזמן לקונצנזוס ישראלי, חיי חיילים קודמים לחיי אזרחי האויב. ההיסטוריה של הקונצנזוס מתחילה במבצע "חומת מגן". יחידה של צה"ל נכנסה למחנה הפליטים בג'נין עם ציוד חסר, עם תצלומי אויר מיושנים ותוך התעלמות מאזהרה של קצין בכיר שצפה את מה שקרה בפועל. היחידה הלכה לאיבוד, נכנסה למלכודת ואיבדה 13 חיילים.

ואז, נפוצה האגדה לפיה החיילים נשלחו לתוך מחנה הפליטים כתחליף למחיקתו מעל פני האדמה, על יושביו, מרחוק, מתוך סנטימנטים שמאלניים כאלה ואחרים שעיקרם מניעת חללים בין אזרחי האויב על גבם של "חיי ילדינו". כמובן שמדובר בקשקוש בלבוש.

חיל רגלים לא קיים כדי למנוע הרג באזרחי האויב אלא מפני שארטילריה וחיל אויר לא יכולים לבצע משימות מסוימות. מטוסים לא יכולים, למשל, לתפוס מבוקשים, לאסוף מודיעין ולחשוף מחסני נשק ומעבדות נפץ. ואלה, בדיוק, היו המטרות המוצהרות של המבצע כפי שהחליט עליהן הדרג המדיני. חיל האוויר לא נשלח להפציץ את המחנה בחזרה לתקופת האבן מפני שהוא היה הורס את הבתים העלובים והורג את יושביהם, אבל לא מביא מבוקשים לחדרי החקירות. אלה היו יוצאים מהמקומות בהם התחפרו, מחלצים את כלי הנשק מהסליקים שלא נחשפו, ושורדים כדי להילחם יום נוסף. שימוש בהפצצת שטיח היה מחסל אזרחים רבים, אבל לא מקרב אותנו למשימה: פגיעה בתשתית הטרור.

מאז שנהגה לראשונה בשנות העשרים ע"י קצין בחיל האוויר האיטלקי בשם מארה, הרעיון שאפשר להשיג הכרעה צבאית באמצעות הפצצות מן האוויר נוסה ונכשל פעם אחר פעם, וזאת למרות שעוצמת הנשק הוכפלה במאות מונים. עובדה, אף צבא בעולם לא ביטל את חיל הרגלים שלו. להיפך, חשיבותו וההשקעה בו דווקא עולים לאחרונה.

כשהשגת הניצחון או מילוי המשימה מוחלפים ברצון כללי לפגיעה מרבית באויב תוך חזרתם של החיילים הביתה ללא פגע, אנחנו יודעים שהפסדנו במלחמה. האמריקאים קראו לזה "בודי קאונט". זמן קצר לפני שנסוגו מווייטנאם בבושת פנים, הצבא עוד ניסה לשכנע את האזרחים שהוא מנצח בנימוק שיחס ההרוגים הוא 22-1 לטובת האמריקאים. ה"בודי קאונט" חזר מהמתים בישראל 2006 עם האמירה ש"ניצחנו בנקודות". ואכן, יחס ההרוגים בלבנון2 היה בערך 10-1 לטובתנו, אבל חיזבאללה הוא זה שהשיג את מטרותיו המדיניות, הפך ממפלגת אופוזיציה למפלגת שלטון וחיבר את לבנון מחדש לציר סוריה איראן.

אבל מבחינת הרב שפירא וכנופייתו, טיעון "חיי חיילינו" הוא מניפולציה בלבד. האם מישהו מעלה בדעתו שהוא ושכמותו היו חוסכים בחיי חיילים ואזרחים יהודים כשרים אילו היה מדובר במלחמת המצווה המשיחית שאותה היו רוצים לנהל? הרי ברור שלא רק שהתשובה היא שלילי בזנ"טי, אלא שהם היו מתגוללים בשמחה על חוסר מוכנותם של שותי האספרסו להקריב את חייהם למען המטרה. עבור מחבר "תורת המלך", החיילים נדרשים לחסוך בחייהם רק כשמדובר במלחמה עליה הורה השלטון הזר הישראלי החילוני, ובמעין עסקת שניים במחיר אחד, לנהל במקומה את המלחמה המטורללת של הרב שפירא.

או במילים שלו: "כל מה שאתם עושים כדי שהמלחמה תהיה תקיפה, הוא מותר וחובה עפ"י התורה". בתרגום לעברית: הממשלה הנבחרת אולי מעלה בדעתה לנהל מערכה בעצימות נמוכה ולהחליט שפגיעה ביעדים צבאיים משרתת את מטרותיה המדיניות ופגיעה במטרות אזרחיות לא משרתת, ואף פוגעת בהן. אבל אתם, חיילים יקרים, לא נמצאים שם כנציגי הזרוע הצבאית של המדינה, שמקבלת הוראות מהדרג האזרחי הנבחר. אתם נמצאים שם כנציגים של העם היהודי.

והעם היהודי הוא לא קבוצת האנשים שמרכיבם אותו, אלא ישות מיסטית שכוללת, בדומה להגותו של מוסוליני, גם את כל היהודים שמתו מאברהם אבינו ועד ימינו, ואת כל היהודים שייוולדו בעתיד עד לקץ העולם. היות שהנ"ל לא נמצאים כאן כדי להצביע בבחירות ולומר את דעתם, שלח החבר הדמיוני ברחמיו הרבים את הרב שפירא כדי להגיד לנו איזו מלחמה העם הזה מעוניין לנהל.

והמלחמה הזאת היא לא איזו הפעלת כוחות כזו או אחרת כדי להשיג מטרה ביטחונית או מדינית כלשהי אלא מלחמה טוטאלית של העם היהודי נגד העם הישמעאלי. וכמו שלימד אותנו ב"תורת המלך", המלחמה היא בין קולקטיבים, וכל מי שמשתייך לקולקטיב האויב הוא בן מוות שכן מעצם השתייכותו לאותו עם, הוא מהווה סיכון פוטנציאלי ליהודים.

את הנקודה הזאת חייבים להבין כי זאת הנקודה שאת משמעותה הם עמלים לטשטש מסיבות יחצ"ניות. כששפירא ודומיו אומרים שחיילים לא צריכים לסכן את עצמם כדי להימנע מפגיעה באזרח ש"מסייע לאויב", הם לא מדברים על תצפיתן, מישהו שמחביא לוחמים בבית וכיו"ב. כל ערבי מסייע לאויב בהגדרה, מעצם היותו ערבי. גם, כמו שראינו בכרוז הזה, ילד בן 11 מהבית השכן.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו לא לראות את הפרצוף של הרב שפירא לעולם.

כחברה בעלת מנטאליות מתגוננת, אנחנו לא חזקים בפתיחת תיקים. תיק 1973 נפתח לדיון ציבורי רחב ומחודש, שלושים שנה אחרי המלחמה, עם פתיחת הארכיונים. תיק 1982 נפתח שוב לאחרונה, בקטנה. תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית. היום זה בכל פה, אבל רק לפני שנה זה כמעט שלא נאמר, וזאת למרות שלא מדובר בתובנה חדשה. המכללה לביטחון לאומי חזתה זאת עוד ב-66, כשכיבוש יהודה, שומרון ועזה עוד היה תסריט היפותטי. אבל בהקשר למלחמה עצמה, דימוייה לא השתנה בתודעה הציבורית. תיק 1948 נפתח בתחילת שנות התשעים, אבל נסגר עשור לאחר מכן כחלק מההנגאובר של הניינטיז שעליו נדבר מיד.

קשה להגזים בחשיבותם של אירועי 2000 למנטאליות הפוליטית של הציבור הישראלי. בתחילת שנות התשעים, ישראל חוותה היפתחות מהירה ופתאומית לעולם, שכמו כל פריצת חומות של חברה סגורה בעיקרה, גררה אחריה גם ליברליזציה פתאומית. החידושים של תחילת שנות התשעים כל כך מובנים מאליהם היום, במיוחד לדור ילידי אמצע שנות השמונים שחי אותם (רוב הפעילים, הסטודנטים, אנשי התקשורת הפורמאלית והבלתי פורמאלית ואלו שמפלסים עכשיו את דרכם אל מוקדי הכוח) שהם שקופים.

באותו הזמן, השתלבותה של ישראל בכלכלה הגלובאלית על תרבות הצריכה שלה ושלל מוצרים ומותגים חדשים הורגשה בכל בית. כדאי להזכיר שעד אז, שתינו שחור או נס, שניהם של עלית, ובבתי קפה הגישו נס על חלב עם קצפת מלמעלה וקראו לזה "קפוצ'ינו". אספרסו בארים לא היו, שוקולד של טובלרון היה מתנה נפוצה שהביאו חוזרים מחו"ל למי שנמאס לו משוקולד פרה של עלית (בגרסה המקורית) וגבינה הייתה משני סוגים: צהובה ולבנה.

התקשורת עברה תוך שנים בודדות מערוץ ממלכתי פלוס שידורי הניסיון של ערוץ2, ערוץ המזרח התיכון לברי המזל שקלטו אותו וכבלים פיראטיים שחאפרים שכונתיים מתחו מגג לגג, לעשרות ערוצי כבלים ואח"כ לוויין, מכל העולם. אז גם הופיעו שלל תחנות רדיו, בעיקר פיראטיות וכמובן, האינטרנט. תדמיינו רגע שאין אינטרנט בכלל… ועכשיו תדמיינו שפתאום יש. הציבור הישראלי נחשף באחת להתפוצצות מידע.

שינוי נוסף היה המהפכה המשפטית, שלא קרתה בגלל התפיסה המגלומנית של אהרון ברק את מעמד ותפקיד השופט, אלא בגלל שהכנסת חוקקה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הוסיפה סייג לפיו תחולתם תהייה לאור אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (וכך, לראשונה, ישראל הוגדרה רשמית ככזאת) והשאירה לבית המשפט העליון להיות הפוסק בנדון.

אם שאלתם את עצמכם למה דווקא "התל-אביבים", התקשורת ומערכת המשפט נחשבים כ"שמאלנים" על כל המשתמע מכך בתוך השיח, התשובה היא שבדיוק בגלל זה. אחרי כמה שנים הגיע הריבאונד והחברה ראתה צורך להתבצר מחדש מאחורי גבולות ברורים. והרי מהי מגננה אם לא מניעה של דברים מבחוץ מלהיכנס לתוך גבולות הגוף, הפיזי, הפסיכולוגי או הסמלי? היות שתרבות הצריכה (שנוכחת בת"א יותר מכל מקום אחר בארץ), התקשורת ומערכת המשפט הם הדברים בהם התרחשה ההיפתחות הפתאומית ביותר, האנשים שנתפסים כמייצגי הנ"ל נחשבים כמי שמחדירים דברים מבחוץ לתוך הגוף הלאומי ולכן כאיום, כבוגדים או בגרסה הדתית, "ערב רב" (PDF), כת טמאים שמתחזים ליהודים, שעניינם הוא לטמא את גוף העם היהודי (יסוד כיסא ה' בעולם) בהשפעות זרות. התרגום של "ערב רב" לשפת החילונים הוא "סמולן" ומונחים חלופיים ונלווים שונים.

פתיחת גבולות היא חוויה מפחידה, מפחידה יותר כשהיא מתרחשת בפתאומיות, ומפחידה עד כדי פאניקה כשהביטוי הפוליטי שלה, הסכמי אוסלו שהונהגו ע"י הממשלה הליברלית ביותר בתולדות המדינה, מתפוצצים בדם ואש של פיגועי התאבדות במרכזי הערים. בחירתו של אהוד ברק, שהציג את עצמו בתור רבין חדש, לראשות הממשלה בסוף העשור, היה ניסיון נואש אחרון להחזיר את אותה ישראל חדשה למסלולה אחרי הריאקציה הקצרה של שלטון נתניהו. היום, קשה להאמין שהברק שאנחנו מכירים ייצג את התקווה הזאת. אחרי שברק השתפן כהרגלו ולא מנע את סיור הפרובוקציה של יו"ר האופוזיציה, שרון, על הר הבית למרות תחנוני ערפאת וצוות המו"מ הפלסטיני, התחיל הבלגאן ותוך שלושה חודשים, יו"ר האופוזיציה כבר ישב בכיסא שלו.

על האופן שבו צמרת צה"ל והשב"כ התעלמו מהדרג המדיני, לקחו את העניינים לידיהם, החליטו על תפיסה מדינית משלהם ותוך שלושה חודשים, בתיאום מוצלח ולא מקרי עם חילופי השלטון (ובאשמה תורמת לא מבוטלת מצד הפלסטינים), הצליחו לדרדר את ההתקוממות משלב המהומות ופיגועי הירי לשלב מתקפות המתאבדים, ולגרור גם את מנגנוני הרשות של אש"ף למלחמה (חייבים להזכיר: הם לא השתתפו בה בשלושת החודשים הראשונים) ולאחר מכן גם לתחום פיגועי ההתאבדות שהיו עד אז נחלתם הבלעדית של ארגוני הסירוב האסלאמיים, תוכלו לקרוא ב"בומרנג" של דרוקר ושלח ולראות ב"מיליון קליעים באוקטובר". הסיפור הזה מסתובב בקרב יודעי ח"ן עוכרי ישראל, ויגיע לציבור יום אחד, רחוק, בעתיד.

לאופן בו צה"ל גרר את הרשות הפלסטינית ללחימה, ולהתנהלות השקרית שאליה כבר התרגלנו, נחשפתי בתור מילואימניק בעמדת שמירה במחנה עופר. אז הוא עוד לא היה בית כלא ומתקן חקירות מרכזי אלא בסיס של אוגדת מילואים. כלומר, מחסנים וסדנאות תיקון, מספר זעום של ג'ובניקים חסרי מזל שמנגבים אבק מהטנקים המאופסנים, יחידת חי"ר שפעלה בכפרים הסמוכים, ראפת וביטוניא, מתקן שב"כ קטן וקצת מילואימניקים שטוחנים שמירות בחלקים הבטוחים יותר של הבסיס. אני הגעתי לשם בתחילת מאי 2001, כשמנגנוני הרשות עוד לא עסקו בלחימה וג'יבריל רג'וב, ראש השב"כ הפלסטיני, התגורר בבית שצפה על הבסיס ונהג לדבר בטלפון עם מקביליו הישראלים. ביתו, אגב, הופגז פחות מחודש מאוחר יותר. המצב בבסיס היה שקט, לא היו שום אירועים מיוחדים בשלושת השבועות שלי שם, ומקריאת יומן האירועים הבנתי שכמעט ולא היו אירועי ירי על הבסיס מאז תחילת העימות.

לילה אחד, בזמן שאני בעמדת השער שמוביל לביטוניא ומשמש רק ליציאה למבצעים, עוצר לידי טנדר של הימ"מ, חולייה יוצאת ממנו דרך השער, הטנדר מחכה לה עד שהיא חוזרת ונוסע לדרכו. למחרת נודע לי שאותה חוליה חיסלה חמישה שוטרים פלסטינים בזמן שישנו במחסום שהוקם על הדרך שאליה נקלעו בטעות שני המילואימניקים שנרצחו בלינץ' הזכור ברמאללה, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. צה"ל הודיע, בהתחלה, שאותם שוטרים היו מעורבים בלחימה, אך כשהתברר שחוסלו חמישה שוטרים אחרים, צה"ל שינה את גרסתו מהיום למחר. מתברר שמאותו המחסום בוצע ירי יומיומי על הבסיס וכשהגיעו מים עד נפש, צה"ל "הגיב". בתור מי שסיכוייו היו טובים לחטוף כדור אילו אכן בוצע ירי כזה, אני יודע שזה קשקוש בלבוש, אבל הציבור הישראלי קיבל את הגרסה החדשה ללא סייג, וממשיך לקבל גם את שאר הגרסאות עד היום.

מאז האירועים ההם, שרון ייצב את המערכת הפוליטית ובנה אותה מחדש כמרכז גדול שמורכב משלוש מפלגות, ושוליים מימין ומשמאל. המיינסטרים, שאותו המרכז הפוליטי מייצג, לקח על עצמו את התפקיד לבנות ולהגדיר מחדש את הגבולות הלגיטימיים של השיח ולייצב את הקולקטיב הישראלי אחרי הזיג-זג הפתאומי שעבר בין תחילת שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים. מדובר במיינסטרים ריאקציונרי באופיו, שנסוג בהדרגה לצורות שונות של ניאו-שמרנות (מפא"יניקית, דתית, לאומנית, חינוכית וכיו"ב) בדומה לעידן בוש בארה"ב ובתמיכה,אידיאולוגית וכספית, של מי שעמדו מאחוריו. ראשי הצבא שהובילו על דעת עצמם את הפרדיגמה החדשה, שאול מופז ובוגי יעלון, התברגו מאז בצמרת הפוליטיקה.

כך שאת אירועי 2000 וצפונה, שהגדירו מחדש את החברה הישראלית באופנים מרחיקי לכת, שאותם אנחנו רק מתחילים להרגיש, לאף אחד אין אינטרס לפתוח. ואני חושב שצריך.

ארגון של איש אחד, שבראשו מישהו שהחל את דרכו כפעיל נגד ההתנתקות, מקבל ימבה כסף ממקורות שמעדיפים להישאר עלומים ופוצח בקמפיין בוטה שהשקפת העולם שמאחוריו נמצאת עמוק בימין המשיחי, אבל מנוסח בשפה חילונית פשוטה שמתחנפת למיינסטרים, ועוסק בלעדית בהתקפה על ארגוני שמאל.

כן. עוד אחד צץ.

תזכורת קלה למי שעוד לא מעורה בשיטה: כישלון המאבק נגד ההתנתקות שלח את המנהיגים והפעילים המרכזיים של הימין המשיחי לעשות חושבים. הם ראו שהתיישבות, קדושת האדמה ואתחלתא גאולה לא מדברים לאף אחד מחוץ למגזר, והם בעצמם לא עוברים מסך. לא עבר להם בראש לבדוק מה הם עשו שבגללו העם לא איתם, כי עם ישראל הוא "יסוד כיסא ה' בעולם". היהודים נולדו כשהם אתם, רק שלא תמיד הם מודעים לכך. אבל לא כולם…

יש גם יסוד של טומאה בעם, זיהום רוחני בגוף הלאומי. המונח המיסטי הוא "ערב רב", בד"כ מתייחסים אליו בתור "סמולנים", או לאחרונה, "שלושת האחוזים". אלו האנשים ששייכותם לעם היא רק מסיכה ערמומית, הם משרתים את האויב ומנסים להחליש את "התודעה" של העם באמצעות ייבוא רעיונות "של גויים" מבחוץ (דמוקרטיה והומניזם למשל). הרעיונות הזרים מיובאים כדי לשחוק את ייחודו של העם כעם נבחר שמתבדל מהגויים, וכך להפוך את מדינתו לסתם מדינה (שם קוד: "מדינת כל אזרחיה") ולא כלי שרת בידי החבר הדמיוני להביא באמצעותה את המשיח, כפי שהיא צריכה להיות.

האסטרטגיה שהתגבשה הולכת כך: הארגונים והאידיאולוגיה של הימין המשיחי יישארו "מאחורי הקלעים", ו"על הבמה" יוצבו פעילים צעירים ומבטיחים שיכחישו אליהם כל קשר, אבל יטופחו וימומנו על ידם. המסר יועבר בז'רגון חילוני, הם ינכסו לעצמם סמלים ומוקדי הזדהות מרכזיים כמו צה"ל ו"ציונות", הם כמעט לא ידברו על מה שהם מאמינים ורוצים, אלא יטרטרו לנו על השמאלנים שמנסים להשמיד את המדינה.

כדי שזה ייראה כמו גל עממי ספונטני ולא עוד קמפיין של הכתומים, כל מני ארגונים קיקיוניים יקפצו בזה אחר זה עם גרסאות שונות לאותם קמפיינים. עיתונאים יתנו להם  רוח גבית ופוליטיקאים יסתייגו מהשיטות, אבל יישמו את המדיניות. מה יקרה אחרי שהשמאלנים האלה יושתקו ויודרו מהשיח הציבורי? שום דבר מיוחד. לא בגללם ממשלות ימין עושות דברים כמו ההתנתקות והקפאת הבניה. והרעיון שלהם, ארץ ישראל השלמה שבה היהודים הם אזרחים וכל השאר תושבים ללא זכות הצבעה (שבו תומכים גם המתונים בינהם) הוא לא ישים בעליל. אבל זה לא ימנע מהם לנסות.

ארגון האיש אחד החדש הוקם ע"י אריה ארבוס, שהניף את שלט התמיכה בסרבנות בטקס השבעת גדוד נחשון, הועף מהצבא וקיבל עשרים אלף שקלים מטעם "המטה העולמי להצלת העם והארץ" (שאותם תרם לישיבת חומש, שגם עליה יש מה לספר בהזדמנות). כצפוי, הסרבנות היא נושא שהוא "מעדיף שלא להרחיב עליו את הדיבור, מאחר שהוא מבין שנושא הסרבנות רגיש והוא מעוניין להגיע לקהל יותר רחב".

הקמפיין הוא גרסה שלישית לשני קמפיינים קודמים של "אם תרצו", הראשון והמוצלח מבין ארגוני קדמת הבמה הנ"ל: ההפגנות בהן הם "הגנו על צה"ל" מהשמאלנים בנעלין, והקמפיין נגד מי שדורש לחקור או לתבוע את צה"ל בסביבות יום הזיכרון האחרון.

שימו לב שלכל קמפיין, יש עוד וריאציה של מישהו אחר. אחרי הקמפיין הידוע של "אם תרצו" נגד הקרן החדשה, הופיע יש מאין ארגון של איש אחד שהעלה גם הוא, בעזרת תורמים חבויים קמפיין נגד הקרן, קמפיין הגז הערבי הכושל. הקשרים הוכחשו, ואז התברר שאותו יועץ אסטרטגי עומד מאחורי שניהם. "המכון לאסטרטגיה ציונית" תקף את האקדמיה על שמאלניותה המופלגת באותו שבוע כמו "אם תרצו". הקשר הוכחש, ואז התברר שהבוסים של "אם תרצו" החלו את דרכם בקורס המנהיגות של המכון.

המכון הוא אחד מארגוני מאחורי הקלעים של "אם תרצו", "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" נחשד כארגון מאחורי הקלעים של "הפורום למען ארץ ישראל" (לא מתוחכם במיוחד, מה?) אבל הקשר לא הוברר. אז אם נזרום עם השיטה ונניח שגם כאן יש ארגון מאחורי הקלעים, וכנראה יש  כי הכסף מגיע מאיפה שהוא, אז הניחוש שלי, וזה רק ניחוש כרגע, שמדובר באותו "מטה עולמי להצלת הם והארץ".

הארגון הזה עשה בליפ על המכ"ם של הציבור החילוני עם הקמפיין ההזוי שטען, בזמנו, שחקירות נגד שחיתות, התרסקות קריירות פוליטיות ובעיות בריאות הן דרכה של ארץ ישראל להיפרע ממי שהשתתף בהתנתקות. אבל למרות שמדובר בארגון מטורלל למדי שמפלרטט עם כהניזם, ומוחזק ע"י הפלג המשיחי הקיצוני של חב"ד, מדובר בארגון חזק ועשיר שהוקם כדי להיאבק בתכנית ההתנתקות, תפס בה תפקיד מרכזי מאוד, והוא ממובילי המיינסטרימינג של עמדות הכתומים היום.

ראש המטה בארץ הוא הרב דב וולפא, אחד המסוכנים והמופרעים שברבנים החרד"לים, ושייך לצד הכהניסטי של הסקאלה. הוא גם אחד התומכים בספר "תורת המלך" שכזכור, טוען שמלחמה היא בין קולקטיבים ולכן מתיר לכל יהודי להרוג, על דעת עצמו, כל גוי מעם האויב אם הוא חושב שהא עלול, איכשהו, לסכן איזה יהודי. ישירות או בעקיפין, בהווה או בעתיד הרחוק. הספר מתיר לרצוח תינוקות, חסידי אומות עולם וסתם אזרחים חפים מפשע, וגם מי שתומך במלחמה נגד היהודים במחשבה או בדיבור, גם אם הוא לא גוי אלא ערב רב בתוכנו.

התומכים בספר כבר מציגים אותו כתמיכה בחיילי צה"ל, וטוענים ש"מווסר התורה צריך להיות הקוד המוסרי של צה"ל", שתפקידו הוא לא לעשות את מה שהממשלה הנבחרת אומרת לו לעשות, אלא לנהל מלחמת קודש על שלמות ארץ ישראל (לזה, אגב, הטיפה הרבנות הצבאית עצמה בראשות תא"ל רונצקי בזמן "עופרת יצוקה"). קמפיין ה"אל תהיו פראיירים" הוא פשוט ניסיון לעשות מיינסטרימינג לכהניזם בוטה, באותן שיטות שפורטו כאן. גם הפעם, אני מוכן להתערב שנראה גילויים חדשים של האסטרטגיה בקרוב.

כשאני קורא עכשיו את הציטוטים של משה קלוגהאפט, האיש שלו אני מייחס תפקיד מרכזי בפיתוח האסטרטגיה, אני מבין טוב יותר את עומקה ומשמעותה. הוא אמר "אחרי שיקשיבו- אז נדון במה נגיד". כרגע, לא משנה איזה פלג  ימין משיחי מנסה לעשות מיינסטרימינג של השקפותיו בציבור הכללי. אחרי שיצליחו, הסרוגים והחרד"לים, הממלכתיים ואנשי המהפכה האמונית, הדו-לאומיים והטרנספריסטים, ינהלו את הויכוח הפנימי שלהם. בינתיים, "צריכים להביא אנשים  שחלק יהיו ככה וחלק אחרת. צריך שזה יהיה מרתק, צבעוני, שידברו עליך, שזה יעורר ויכוחים, שיהיו פלגים לכאן ולשם". "אם תרצו" הוא פרונט של מועצת יש"ע הקלאסית, "בין הכוונות" הוא ארגון חזית כהניסטי, אבל את כל פלגי הימין השונים מאחד אויב משותף אחד. כתבתי בעבר ואני חוזר שוב, אין לימין שום אג'נדה משותפת חוץ משנאת "סמולנים", וזה גם כל מה שיש להם להציע כדי לאחד את המדינה השסועה הזאת.

נ.ב: לאחרונה התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג וכותבו. תודה רבה לתורם, ומי יתן שתכלה את יריביך בהרמוניה ופאסון.

וכך, המסורת היהודית הישנה של ה"עילוי" שעובר לגור אצל הגביר, סמוך על שולחנו ומתחתן עם בתו (ניחוש שלי: לרוב shotgun marriage) כדי שיהיה בקהילה גם מישהו שבקי בדת ולא רק חלבנים, סוחרים ועגלונים, הפכה לפרקטיקה לאומית. ציבור שלם הפך ל"עילוי", המדינה, שאמורה להיות של כולנו, הפכה ל"גביר" ואנחנו נשארנו חלבנים, סוחרים ועגלונים. אחרי מאה חמישים שנה של ציונות, הצלחנו להקים כאן מדינה שמתנהלת כמו שטעטל אוקראיני. לא מאוד מרשים הייתי אומר.

אבל כל זה עוד לא אומר שיקומו החרדים, ילמדו מתמטיקה ואנגלית ברמה מרקיעת השחקים של החינוך הממלכתי ומיד ישתלבו בשוק העבודה. שוק העבודה לא מחכה להם בקוצר רוח, וצריך להודות שזה לא קורה, בין השאר, כי המצב הנוכחי פשוט נוח מדי. מצד אחד, אנחנו פטורים מיצירת מאות אלפי מקומות עבודה חדשים. ומצד שני, יש לנו שעיר לעזאזל להתגולל עליו. אנחנו תמיד יכולים להגיד שמצבנו פשוט נהדר – אם לא סופרים את החרדים והערבים שדופקים לנו ת'סטטיסטיקה. תזרקו את שני המגזרים הנ"ל מחוץ לגדר, תנו לאלפיון העליון למשוך את כל הממוצע למעלה, והמספרים כבר נראים הרבה יותר יפים.

וכמובן, הפוליטיקאים שלנו פחדנים ועצלנים מכדי לרענן את ההגדרה הבן גוריונית ל"צביון יהודי". לשליטי המדינה נוח להשאיר את הדברים כמו שהם. רק שהם מעדיפים, כמקובל בארץ, לתרץ את מחדליהם באמצעות השילוש הקדוש של הפוליטיקה הישראלית: התקרבנות, היתממות ובכיינות. הרבה יותר קל להציג את עצמך כקורבן חסר אונים של מיעוט צעקני עם יותר מדי כוח מאשר אשכרה לעשות משהו. את השיטה הזאת אנחנו מכירים היטב. אפשר להחליף את החרדים במתנחלים, איגודי עובדים, ערבים או שמאלנים.

היה אפשר לעשות את המובן מאליו ולהכריז על תום הפריווילגיות המיוחדות. רוצים ללמד את ילדיכם מה שבא לכם? תפאדלו. אבל אם לא בא לכם על מקצועות ליבה, תעשו זאת על חשבונכם. רוצים להיהרג באוהלה של תורה? לבריאות. תממנו את מחייתם של האברכים מכיסכם. לא צריך הרבה יותר מזה כדי להחזיר את התופעה החרדית לממדיה הטבעיים.

אבל במקום להניח לחרדים לעשות את הבחירות שלהם בעצמם, ולשלם את המחיר, המדינה התגייסה ל"קידום" החלק היצרני בפוטנציה בציבור החרדי. הזלזול הוחלף בפטרנליזם, והקבלן המבצע הוא צה"ל. נפתחו מסלולי גיוס מיוחדים לציבור החרדי, בתפקידים טכנולוגיים עם הכשרה מקצועית, בתנאי שירות שמהם לא נהנה אף חייל אחר, ועם התאמה ל"אורח החיים" שלהם. בכך, החרדים הצטרפו לאברכי ישיבות ההסדר כקאסטה צבאית בעלת זכויות יתר, והתופעה הזאת רק בחיתוליה, היא הולכת לגדול.

אבל איך אומרים בצבא, לכל שבת יש מוצאי שבת. אין ארוחות חינם. כשמישהו מקבל זכויות יתר, מישהו אחר נדפק. וכמו רוב המהלכים עמוסי הכוונות הטובות שאמורים להצעיד אותנו לעולם טוב יותר, שילוב הדתיים בחברה דרך המסלול הצבאי נעשה על גבן של הנשים. הרי הורגלנו שהנשים הן האחרונות בשרשרת המזון וכל מטרה נעלה דוחקת את צרכיהן הצידה עד לזמן בו נפתור את שאר תחלואי העולם ונתפנה לטפל גם בהן.

הצבא הוא מסלול הניידות החברתית העיקרי בישראל. זאת הדרך הבטוחה ביותר מהפריפריה החברתית למיינסטרים. כך השתמשו בו המזרחים, העולים, הדרוזים והבדואים, כך רוצים להשתמש בו רבים מתומכי אזרוח ילדי העובדים הזרים וכך משתמשות בו לאחרונה, בעוונותיהן, גם נשים. בחמש עשרה השנים האחרונות, נשים הצליחו לכבוש לעצמן מעט מקום, ולזכות ביחס אנושי למחצה במערכת הכי פטריאכלית ומיזוגינית בארץ. במאמץ רב, הן הצליחו ללמד את צה"ל שאישה היא יותר ממכשיר משולב של מזרן ומכונת קפה. כמה מהן הצליחו אפילו למנף, במידה צנועה מאוד ביחס לגברים, קריירה צבאית להצלחה כלשהי בעולם האזרחי. אבל עכשיו, זוזו הצידה בנות, הדתיים באים. שתיים סוכר מיידעל'ה.

בדתיים צריך להתחשב, ולכן תנאי השירות שלהם כוללים, בתהליך מתגבר, הרחקה של נשים מסביבתם. זה אומר מדריכים, מפקדים ומרצים במקום מפקדות, מדריכות ומרצות. זה גם אומר מילוי תקנים של תומכי לחימה במקצועות טכנולוגיים בחרדים במקום בנשים שיכולות לעשות זאת לא פחות טוב מהם, ומילוי תקנים של בעלי תפקידים בסביבתם המיידית בגברים במקום בנשים. המשוואה פשוטה: "התחשבות", "שילוב ראוי" (כך נקראים הגטאות לגברים בלבד שצה"ל יוצר עבור הדתיים) ו"שילוב בשוק העבודה" זה פחות תפקידים פנויים לנשים, ופחות תפקידים טובים לנשים. זהו משחק סכום אפס, קידום הדתיים והחרדים באמצעות צה"ל בא על חשבון קידום הנשים. והיות שמעבר של אוכלוסיות מהפריפריה החברתית למיינסטרים גורר אתו גם מיינסטרימינג של השקפות עולם, הצידוקים הפטריאכליים הרגילים לדיכוי נשים לא מאחרים לתפוס מקום בדיון הציבורי.

באופן לגמרי לא מפתיע, הנושא הזה זוכה לאפס התייחסות בשיח ה"חילוני" המקומי. "לעזור" בפטרונות לחרדים "להשתלב בשוק העבודה"? בכיף. כל זמן שזה על חשבונו של מישהו אחר. זה לגמרי לא מפתיע כי רובם המכריע של החילונים בארץ אינם חילונים. הם דתיים שלא נוח להם לקיים 613 מצוות. אין להם השקפת עולם חילונית. אין בחילוניות שלהם שום תוכן ערכי חילוני. כשהדתיים אומרים "עגלה ריקה", הם צודקים. כשהם אומרים שאת החילונים מעניין רק הכסף שלהם וסגנון החיים שלהם, הם צודקים. לכן, רק כשהחרדים נושכים את ידו הנעלמה של אלוהי תרבות הצריכה, החילונים נעמדים על הרגליים האחוריות. הרי לא מספיק שהחרדים יעשו ככל העולה על רוחם אבל על חשבונם ולא על חשבוננו. יש כאן כפירה בעיקר שצריך לעקור מן השורש. החרדים פשוט חייבים "לצאת לעבוד" ולהיות "יצרניים". אף אחד לא הולך לפנות את המשרד הממוזג שלו לטובת איזה עבדקן עם מעיל שחור כדי שזה יקרה (או אפילו לקבל אחד כזה לעבודה אצלו), אבל אפשר בהחלט להעיף את מעמד האישה חזרה לשנות השמונים.

מדובר כאן ביותר מהבעת דעה גרידא. הרי רבני הימין אומרים בריש גלי שצה"ל הוא "צבא יהודי" שאמור לפעול לפי מה שהם מכנים "התורה". רונצקי כבר העז לספר לחיילי צה"ל ב"עופרת יצוקה" שהם נלחמים במלחמת קודש על שלמות ארץ ישראל, ובעשותם זאת, אל להם לרחם גם על נשים וילדים. דב ליאור, הרב של קריית ארבע, שחתום על תמיכה ב"תורת מלך" ומסרב לבוא לחקירה, כבר קבע שאין דבר כזה כמו פלסטינים חפים מפשע (הימין הדתי מקבל ברובו את התפיסה שהמלחמה היא בין עמים, ולכן כל הפרטים בעם האויב הם מטרות לגיטימיות), ושמו נקשר כמעט בכל מעשה של טרור יהודי בעשרים השנים האחרונות. כשעמאר מרשה לעצמו לקבוע האם פעולה צבאית תואמת או לא תואמת את ההלכה, הוא מתייצב לצד אותם רבנים שנמאס להם להחזיק את המקל בשני קצותיו ונוקטים לאחרונה בעמדה ברורה לפיה "התורה", כלומר, הם עצמם והשקפותיהם הפוליטיות, נעלים על חוקי המדינה ועל הממשלה הנבחרת.

העניין בצבא מצד אדם שמרבית צאן מרעיתו (תרתי משמע) לא ממש מתגייס, איננו מקרי. רבני הימין מזהים לאן הרוח נושבת, ויודעים שמספיק להיות "בעד צה"ל" כדי להיכנס ללב לקונצנזוס ולסמן את מתנגדיהם כ"נגד צה"ל" ולכן בוגדים. בפרשת המשט, ראינו איך כל הפוליטיקאים והגנרלים מתחבאים מאחורי כתפיהם החסונות של לוחמי השייטת ומצווחים שאסור לבוא בטענות ללוחמים, וזאת למרות שאף אחד לא בא בטענות אל הלוחמים אלא אליהם. ראינו את "אם תרצו" יוצאים "להגן" על החיילים מפני השמאלנים המרושעים למרות ששוב, מקבלי ההחלטות היו מי שספגו ביקורת ולא החיילים. ראינו גם את הרב יוסף ג'וניור (הבן של עובדיה) ואחד המבוקשים לחקירה בעקבות התמיכה בספר ההסתה המדובר, טוען שהאישור ההלכתי לחסל גויים, כולל תינוקות וחסידי אומות עולם (במידה והיהודי המחסל חושב שהם עלולים לסכן איכשהו יהודים, או שסתם ממש אכפת לו מקיום שבע מצוות בני נוח) הוא בסך הכול "תמיכה בצה"ל". מסתמן שצדיקי הימין הפונדמנטליסטי יודעים היטב את נפש בהמותיהם, ועכשיו הם הופכים את צה"ל למסלול ההשתלטות שלהם על המדינה. הנובלה "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן,  שמספרת על ישראל כמדינת משטרה שנשלטת ע"י חונטה של אנשי צבא ואנשי דת, שמתכננים לפצוח במלחמת נקמה גרעינית נגד כל הצוררים מההיסטוריה היהודית, כבר לא נראית כמו ספר מדע בדיוני.

2. מפרקים את חומת הבטון שהוקמה ב-2000 בשכונת גילה בירושלים, עקב הירי עליה מבית ג'אלה. גילה (גילוי נאות: גרתי שם עד 2005) היא שכונה חלוצה. היא חלוצת הבנייה הפוליטית המאסיבית ליהודים בשטחי הגדה שסופחו, בהחלטה תמוהה ועקב ספין של נציג צה"ל שפעל על דעת עצמו בשם רחבעם זאבי, לירושלים ב-67. היא גם חלוצת הפשיעה הארכיטקטונית הישראלית. כשגולדה הורתה לבנות את השכונה (ואחרות כמוה) כתגובה ציונית הולמת לתכנית רוג'רס ב-70, מיטב הארכיטקטים סירבו לשתף פעולה עם הפשע התכנוני הזה, ומי שקיבל את החוזים השמנים היו, כנראה, הארכיטקטים הגרועים.

שכונת גילה היא מעין מוזיאון טבע שבו אפשר לראות את אבותיהם הקדמונים של המפלצות האורבאניות שחולשות על נופי ארצנו. מי שרוצה לראות מאיפה הגיעו העיר מודיעין ופרויקט הולילנד, למשל, מוזמן לעשות שם סיבוב. גילה היא גם אחד המקומות הראשונים בהם הוקמה חומה, שלא באמת הגנה על השכונה מכדורים. על החומה ציירו, בהתחלה, את הנוף של בית ג'אלה שנשקף ממנה, כאילו כדי להצהיר שזאת בסך הכול פאזה זמנית, ואחר כך ציירו עליה ציורים דקורטיביים שמחים, וכך החומה הפכה לא רק למכשיר מסתיר מציאות, אלא גם את החומה עצמה הסתירו.

מי שנוסע בכביש 443 יכול לראות גם שם את אותה התופעה. החומה, שלא מונעת מפלסטינים לירות על הכביש בלי לקום מהכורסא בסלון, אם ירצו, מסתירה אותם מהנוסעים הישראלים, ועל החומה, מצויר נוף של שדות ירוקים. ועכשיו, גילה היא הראשונה שמפרקת חומה. זה מעניין כי צעדים "ביטחוניים" נוטים להיות חד סטריים. לפני עשר שנים, גל-השבלול-הירש, אז מפקד גזרה, הורה לסגור את 433 לתנועת פלסטינים (לגמרי על דעת עצמו, אגב) ומאז לאף אחד לא היו ביצים לפתוח אותו מחדש, חוץ מבג"ץ שנאלץ לעשות זאת רק מפני שהתיר בזמנו את בניית הכביש בניגוד לאמנת ז'נבה בקבלו את השקר הממשלתי לפיו הכביש נבנה לרווחת הפלסטינים. הרשויות הצליחו למכור לציבור את הקשקוש לפיו החומות והמחסומים הם אלה שאחראים להפסקת פיגועי ההתאבדות, וכך גם חישקו את עצמם כך שאין כמעט אפשרות ציבורית לבטל אותם, גם אם ירצו.

3. שופטת מת"א הוציאה בזול, מאוד בזול, סוחר נשים ואשתו. מעצרו עד תום ההליכים יהיה כל העונש שלו, וזאת למרות שכבר הורשע בעבר פעמיים על אותו הפשע, ולמרות שעסק בסחר בנשים גם בזמן שהותו בכלא. האיש, אדוארד קונין, שמתגורר בישוב הקהילתי חריש (מסתבר שסוחרי נשים, אנסים ואנשי פשע מאורגן, להבדיל מערבים, דווקא רצויים שם) קיבל עונש קל כל כך כי, תקשיבו לזה, הפרקליטות לא הצליחה להוכיח שהוא קיבל כסף תמורת עיסוקו. מסתבר שלמדינת ישראל אין בעיה מיוחדת שמישהו יסחר בשפחות מין בתור תחביב.