שום נביא או כוהן לא שלטו על העם שלטון מדיני, ובטח ובטח, שום רב. המילה "רב", לפני שמדינת ישראל הפכה אותה לתואר רשמי של פקידון במשרד הדתות, הייתה תואר כבוד וולונטרי. משהו דומה ל"סנסאי" היפני שמציין, לרוב, "מורה מכובד", אך גם מומחה בתחומו, או אדם מבוגר או בכיר שאת דעתו מעריכים.

במילים אחרות, זוהי פנייה של כבוד בשפה העברית לאדם מבוגר וחכם. אולי שמתם לב שבבלוג זה, אלא אם כן יש צורך ליידע את הקוראים שהפרסונה בה דנים מחזיקה בתפקיד רשמי כזה מטעם המדינה, התואר "רב" לא מוצמד לאנשים כמו דב ליאור, יצחק שפירא, שמואל אליהו, יצחק גינזבורג, אליעזר ולדמן, יעקב יוסף ושאר אייטולות מקומיים. אני לא מכבד אותם מספיק כדי לפנות אליהם בפניית הכבוד.

העניין הזה, שפגיעה בכבוד הרב היא פגיעה ב"כבוד התורה" זה איזה חידוש מקומי, וכך גם התפיסה לפיה דעתו של הרב היא "אמת" ששוגרה בפקס היישר ממשרדו של החבר הדמיוני למשרדו של פקידון משרד הדתות האמון על שירותי דת בקריית ארבע. בסיפור התלמודי "תנורו של עכנאי", שורה של ניסים ונפלאות לא גורמים לדעתו של רב להתקבל שכן התורה, "לא בשמיים היא". וכאן, אנחנו אמורים לקבל את עמדתו הפוליטית האישית של ליאור כ"דעת תורה", בלי שום עצים נעקרים, מים רותחים באמת המים, קירות מטים לנפול או בת קול שמימית. אכן, הדור הולך ופוחת בקצב מסחרר.

על כן, אין שום הבדל בין רב לכל אזרח אחר. וכנושא משרה של עובד מדינה, אין הבדל בינו לבין כל עובד מדינה אחר. אף פעם לא היה. מעמד מיוחד שכזה לרבנים זו המצאה חרדית מודרנית לעילא, שדרך החרד"לים פשתה גם בציונות הדתית. היחס לרבנים, אגב, הוא נייר הלקמוס הטוב ביותר, לצד היחס לנשים והומוסקסואלים, לדעת באמצעותו מי בציונות הדתית ירד מהפסים – ומי עדיין לא.

יש לי עקרונות ואם הם לא מתאימים לך… יש לי אחרים.

כמובן ש"כבוד התורה" ושאר שטויות מעין אלו הן רק זרוע אחת בתנועת המלקחיים של תומכי הרבנים הפונדמנטליסטים. הזרוע השנייה אומרת בדיוק את ההיפך: אין הבדל בין רב לפרופסור, אז למה לא עוצרים פרופסורים?

כמו, נניח, זה שכתב טוקבק בפייסבוק ש"צריך לשבור את המפרקת" לאותם פעילי ימין שניסו להפוך את צעדת יום ירושלים לפוגרום, והתנצל על כך. הדוגמא השנייה הנפוצה היא פרופ' זאב שטרנהל, שלפני אי אילו שנים כתב במאמר ב"הארץ" שאם לפלסטינים היה שכל, הם לא היו עושים פיגועים בתוך הקו הירוק אלא רק בשטחים. גם הוא התנצל. ויש עוד שורה שלמה של אמירות, אמירה פה ואמירה שם.

אם היו עוצרים אזרחים על אמירות מסוג זה, אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה יוצא נקי, בשום צד של המפה הפוליטית. תעשו פעם בדיקה פשוטה, ותגלו שבטוקבקים למאמר ממוצע ב-YNET (ואני כבר לא מדבר על ערוץ7) יש יותר אמירות של הסתה מפורשת לאלימות כלפי שמאלנים מאשר ברשימות האמירות המסיתות של אנשי שמאל שלוקטו בעמל רב, בד"כ מעשרים וחמש השנים האחרונות וחלקן מעוותות במכוון, שמסתובבות באתרי הימין.

אז חד משמעית, על אמירות דומות מימין לאלו של הפרופסורים הנ"ל לא צריך לעצור אף אחד. אני אתנגד בתוקף למאסר של איש ימין שאמר שצריך להרוג ת'ערבים האלה או ת'שמאלנים האלה (ולו בגלל שאי אפשר להכניס חצי מדינה לכלא) ואכן, לא שמעתי שמישהו נאסר אי פעם בגלל משהו כזה.

ליגה אחרת לגמרי.

דב ליאור בכלל לא נעצר על הסתה. הוא נעצר משום שבמשך שנה שלמה, סירב להתייצב לחקירה משטרתית על הסתה. הוא עוד לא הואשם בשום דבר. הוא זה שיצר את המשבר במו ידיו ובכוונה מלאה כהכרזה שלשלטון המדיני לא צריכה להיות סמכות על רבנים, אלא להיפך. וזה גם מהלך יחסי ציבור פשוט. האם מישהו כמו דב ליאור, שמוחזק כאחד מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, ייתן לאיזה רב זוטר כמו יצחק שפירא, שאשכרה כתב את המיין קאמפף היהודי "תורת המלך" (תיכנסו לקישור, שלא ימכרו לכם סיפורים אח"כ) לגנוב לו את ההצגה?

אז לא אמירת הסתה כזו או אחרת הביאה למעצרו של פקידון משרד הדתות, אלא סירובו להתייצב לחקירה על הסתה. והחקירה היא במקום, שכן לא מדובר על סטטוס בפייסבוק ואפילו לא על איזה משפט שנאמר במהלך הרצאה. מדובר במדריך הלכתי לאנשים שנוטים לפעול עפ"י מדריכים כאלה, בעל משנה סדורה שמספקת הצדקה לכל מקרה של הרג ערבים ע"י יהודי.

כלומר, יהיו הנסיבות אשר יהיו, יימצא בספר צידוק הלכתי חד משמעי שיכשיר את הרצח. בעבר פרסמתי כאן אתגר ל"רבנים" ותומכיהם: תביאו לי סיטואציה היפוטתית אחת שבה יהודי הורג ערבי, שתיחשב כלא מוצדקת בעליל עפ"י "תורת המלך". עד עכשיו, לא קיבלתי תשובה וספק אם אקבל, שכן אם רצח יזום של תינוק יכול להיות מוצדק בכך ש"יגדל להזיק לנו", אין שום דבר שאי אפשר להצדיק.

פרישת חסות על הספר הוא הקטן בחטאיו של ליאור. החוק נגד הסתה, כידוע, מתייחס למקרים שבהם סביר שהמילים יהפכו למעשים…

וכאן אנו קוטעים את השידורים לטובת הציבור הדתי-ימני, שמתקשה להבין את הנקודה הזאת: הסתה (ולא הסטה), זה לא כשמדברים לא יפה על מישהו או כשאומרים עליו דברים רעים, ואפילו ממש, ממש רעים ומכוערים. הסתה זה רק כשמעודדים למעשה אלימות וכיו"ב באופן שטובים סיכוייו להתממש בפועל.

אז ליאור, כאמור, היה צריך להגיע לקלבוש שנים רבות לפני שנעשה האינדורסר של המיין קאמפף היהודי. מה שהיה צריך לחקור באמת זה האם אכן הוא היה האיש שהוציא פאתווה על יצחק רבין ז"ל.

אבל למעשה, גם את הפאתווה הזאת, אם אכן הוציא אותה, ליאור היה צריך לנסח מתוך תא כלא עקב היותו הסמכות ה"רוחנית" של כנופיית הטרוריסטים הידועה בשם "המחתרת היהודית". עפ"י עדותו של אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (היום בעל אחוזה מכובד בשטחים), ליאור שכנע אותו, באמצעות שליח, לפוצץ אוטובוסים מלאים בפלסטינים, למרות שאפילו הוא חשב שזה מוגזם. לא רק שליאור נמצא בליגה אחרת לגמרי של הסתה מכל הפרופסורים השמאלנים האלה, הוא אפילו בליגה אחרת מברוך מרזל ואיתמר בן-גביר.

ידוע, אמנם, שדב ליאור מנסה להחזיר אותנו לימי הביניים. אבל מה שחשוב לציין זה שהוא מחזיר אותנו לגרסה יהודית של הנצרות הקתולית של ימי הביניים, היישר למאבק האינווסטיטורה.

קריאת התיגר של ליאור כלפי רשויות המדינה לא קשורה לזה שהוא איננו אשם בהסתה או לכך שאכיפת החוק מפלה, לכאורה, את הימין הדתי לרעה. מטרתו היא ליצור כאן מוסד אפיפיורי יהודי, נציגות דיפלומטית של החבר הדמיוני עלי אדמות, וותיקן יהודי במקום מדינת ישראל.

ועוד דבר: היום פורסם שנעצר צעיר נתנייתי בחשד שדקר ערבי על רקע לאומני. לטענתו, הרקע איננו לאומני אלא שהערבי "לטש עיניים באחותו". ייתכן, כמובן, שהצעיר הוא מאותם אנשים שידקרו כל אחד שיסתכל על אחותם, בלי אפליה על רקע דת, גזע ומין, אבל סביר יותר להניח שמדובר בסך הכול בקוד.

הרי ידוע לנו ש"לא יתחילו עם אחותי" זה שם קוד ל"להעיף ת'ערבים מהעיר". ואנחנו יודעים שלא סתם משתמשים דווקא בקוד הזה אלא מפני שלדעת רבנים פונדמנטליסטים, בעלות הגבר היהודי על המשאב הלאומי הידוע כוואגינה של הנשים היהודיות קשורה קשר עמוק לבעלות עם ישראל על ארץ ישראל. הקשר בין האחרונים מתואר, ע"י מיסטיקנים דמיקולו למיניהם, כקשר מיני ממש. אם דיברנו על הסתה, כאן אנחנו רואים את תוצאותיה.

אני מאמין שהחיים הם בדיחה קוסמית על חשבוני, ואין להם משמעות. אבל בתור בן אדם, כנראה עקב תאונה אבולוציונית כלשהי, אני יוצר סדר בתוהו ובוהו, מעניק לעולם סדר ולחיים משמעות. את זה אני עושה במשותף עם בני אדם אחרים, שכן אין דרך אחרת לעשות זאת. לכן, העולם כפי שאני מכיר אותו מורכב ממעט מציאות שאני חווה, והרבה דברים מדומיינים שאני ממציא כדי לסדר את החוויה ולתת לה משמעות וערך. זה לא עושה אותי לחילוני אלא לבן אדם, שכן עוד לא נולד הבן זונה שאצלו זה עובד אחרת.

מה שעושה אותי לחילוני זה הכרה באמת הזאת, העמדתה במוקד הדיון וקבלת השלכותיה. אני משתדל לא ללכת לאיבוד בתוך עולם הדימויים שהאנושות יצרה עד כדי כך שאשכח שכל זה רק המצאה שלנו, או אייחס להמצאות אלו קיום שלא תלוי בי. ואני מנסה לשפוט את העולם שאני ממציא מתוך המציאות שאני חווה ולא להיפך.

זה אומר שהסמכות המוחלטת בעולם שלי היא אני. אני הבוס של העולם שלי כמו שאנשים אחרים הם הבוסים של העולמות שלהם, בין אם הם מכירים בעובדה זו ובין אם לא. היות שכך, אנשים אחרים שווים לי, ואם אני רוצה להיות מוסרי עלי לחפש דרכים לקיום ביחד תוך חירות, שוויון ואחווה.

ככזה, אני לא רק אינדיבידואל חופשי אלא גם שייך למסורת ארוכה ומפוארת של בני אדם שחיפשו קיום משמעותי ומוסרי תוך הבנה שהתשובות היחידות שבנמצא הם תשובות של בני אדם, כי הם היחידים ששואלים דברים כאלה. אנשים כאלה היו בתקופות שונות ובתרבויות שונות, והדבר היחיד שמשותף להם ולי הוא העדפת ההבנה האישית שלהם, חלקית ומוגבלת ככל שתהיה, על אמיתות שנכפו עליהם ע"י בני אדם אחרים, בשמם שלהם או בשם מטאפורות שהם המציאו וטעו לחשוב שקדמו להם.

רובם לא קראו לעצמם "חילונים", וזהו בסך הכול מונח מקרי ולא מחייב. אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים. לי נוח עם המונח הזה כי הוא פשוט לשימוש, ומפני ש"חולין" זה המציאות הקונקרטית שאת הגישה אליה אני מנסה לא לאבד, ו"קודש", המונח המנוגד, מתייחס עולם ההפשטה, הפנטזיה, המטאפורה והמיתוס שבו אני מנסה שלא ללכת לאיבוד.

על הניסוי.

לדרישה לדבר על חילוניות לא במונחים של שלילה יש ערך מתודי. היא מחייבת אותנו, לשם שינוי, להסתכל על עצמינו ולא על אחרים, ולנסות לברר מי אנחנו ומה אנחנו. עצם הבירור מעצים וממקד ואני חושב שיש בו ערך בעיני תודעה חילונית, אם כי הוא לא בלעדי לה. והתהליך חשוב יותר בעיני מהתוכן. לא ממש משנה לי אם מישהו קורא לעצמו "חילוני" או בשמות אחרים או איך הוא רואה "חילוניות", מה שחשוב זה העיסוק האקטיבי בנושא. בעקבות השאלה, אנשים עסקו בעצמם ובזהותם קצת יותר. כך שערכה, מבחינתי, מוכח.

הסיפור על הצעירים בסדנה (שגם לו יש ערך מתודי, כפרובוקציה) מלמד אותי שמה שחסר לחילונים שביניהם זה לא ערכים, אלא עיסוק אקטיבי בערכים ובאמונות של עצמם. זוהי הריקנות שלהם, ולא היעדר ערכים דתיים.

הדיון ב"נכונות" השאלה, אם כך, הוא מבחינתי עיסוק באצבע שמצביעה על הירח במקום בירח עצמו. אבל מעבר לזה, אני בכלל לא קונה את האמירה הגורפת שמשמעותה של חילוניות היא היעדר דתיות.

המונח עצמו לא כולל שום "א-", "אי-", "לא-", "נון-" או "אנטי-", ולא שום "דתיות". נמרוד אבישר טוען שהשימוש במונח "חילוניות" מניח שדתיות היא מצב "דיפולט", ושולל זאת על סמך העובדה שאף אחד לא נולד דתי. אבל זהו טיעון מעגלי, שהיה נכון רק אם המונח עצמו היה מציין שלילה, כשבמציאות השלילה נמצאת רק באופן בו הורגלנו לראות אותו.

תינוק לא נולד דתי, זאת עובדה. אבל להגיד שתינוק נולד לא-דתי זה כבר צורם. זה מציין שלילה אקטיבית. כלומר: משהו, ולא היעדר משהו. להגיד שתינוק נולד "חילוני" כבר יישמע מוזר, כנראה בגלל שאנחנו מייחסים למונח כמה משמעויות שאי אפשר לייחס לתינוק.

חילוניות אכן מוגדרת כניגוד לדתיות, אבל קשה לי לחשוב על כינוי אחד שלא מציין ניגוד, או לפחות שוני, ממונח אחר ואין בכך כדי להצביע על היעדר תוכן. אם היינו נולדים על אי בודד, בלי בני אדם בסביבה, אפילו שם פרטי לא היה לנו כי יש לו משמעות רק מפני שהא מבדיל אותנו מאחרים. הפיזיקאים יגידו שקור איננו אלא היעדר חום, אבל מי שיחשוב שבגלל זה אין ל"קור" משמעות כשלעצמו, ימות מהיפותרמיה.

המילים "חילוניות" ו"דתיות" הן עתיקות, אך עד לעידן המודרני היו להן משמעויות אחרות מאלו המוכרות לנו ולא היה נהוג להשתמש בהן כמציינות זהות אישית של בני אדם. הייתה רשות חילונית ורשות דתית, היו ימים קדושים וימים של חול, אבל לא היו "דתיים" ו"חילונים". זה הופיע רק במאות האחרונות. ובהן, החילוניות קדמה לדתיות, והדתיות הגדירה את עצמה כניגוד לחילוניות, ולא להיפך.

מצטער להרוס סיפור מיתולוגי טוב, אבל כך בדיוק זה התרחש. רובם המוחלט של ההוגים שיצרו, לגמרי במקרה, את מה שמכונה "חילוניות" היו אנשים מאמינים, ופעמים רבות גם אדוקים. אבל הם גם היו אנשים שלא יכלו להתעלם, בשם הדת, ממה שעיניהם רואות. הגותם הצמיחה תודעה חדשה שמאוחר יותר הצהירה על עצמה כחופשית מכל סמכות מלבד שלה עצמה ויצאה לחפש את דרכה בעולם.

הדתיות העכשווית היא תגובת נגד לתודעה החילונית שכן היא התארגנה מחדש והגדירה את עצמה מחדש מול החילוניות. המקרה היהודי הוא המובהק ביותר. החרדים הם המייצגים הארכיטיפים ביותר של "דתיות" בעיני החילוני המקומי, וחרדים פשוט לא התקיימו עד להופעת החילוניות. עצם קיומם זו תגובת התבצרות והתגוננות מפני החילוניות, והם יודעים למה. בגלל זה, אגב, מעט מאוד סדנאות מפגשים בין חילונים לדתיים מתקיימות – בתי ספר דתיים מסרבים לחשוף את תלמידיהם לתודעה חילונית, וגם הם יודעים למה.

ראיית החילוניות כשום דבר מלבד היעדר דת הוא סיפור דתי. הם היש ואנחנו האין, הם העגלה המלאה ואנחנו הריקה. על הסיפור הזה הם חוזרים שוב ושוב, ונוח להם שחילונים מקבלים אותו, גם אם זה בא ביחד עם ניכור ושנאה לדת. ניכור לא מפחיד אותם. אלטרנטיבה כן. את המונח "חילוני" הם אולי המציאו כעלבון, אבל אני מנכס אותו. יש לי סיפור משלי ואין לי צורך לאמץ את שלהם. מה שבשבילם עלבון, בשבילי מחמאה.

למה אני מטרטר לכם על רבנים כל כך הרבה, תשאלו. ובכן, עצם העובדה שיותר ממחצית מאזרחי ישראל היהודים חושבים שצריך להתייעץ עם רבנים לפני החלטות מדיניות צריכה לגרום לעניין מסוים. אבל הסיבה החשובה יותר היא שמכל הקבוצות שמרכיבות את החברה והפוליטיקה בישראל, הקבוצה הדתית, ובמיוחד הדתית לאומית, היא היחידה שעומדת בפני התפרקות קרובה. אז אני יודע שבארץ הזאת התרגלנו לחיות כל אחד בפלנטה שלו, אבל כשפלנטה אחת מתפרקת, השברים מפציצים את כל מערכת השמש. כשזה יקרה, החלוקה הפנימית בתוך קבוצת דוברי העברית הולכת להשתנות בגדול.

המשותף והמגדיר של הסוגה הספרותית הזאת, כך יגידו מלומדי העתיד, היא שמכתבי הרבנים, במהותם, הם קריאת תיגר על מערכת אכיפת החוק של המדינה. אפרת שפירא-רוזנברג, בחורה חכמה שתמיד שווה לקרוא, מבכה את מות ה"ממלכתיות". פעם, היא מספרת בגעגועים, הרבנים ייחסו למדינה חשיבות דתית וראו במנהליה "משרתים בקודש". במיוחד אלו שעושים זאת על מדים, כמובן, ואת המטוסים והטנקים הם ראו כ"כלי קודש". ואילו עכשיו, גוועאלד, הם יוצאים חוצץ נגד המדינה עצמה.

ראשית כל, על מותה של "ממלכתיות" כזאת אין מה לבכות. בכלל, אני לא סובל את המילה "ממלכתי". אנחנו לא ממלכה אלא רפובליקה, אין לנו שום מלך, ולא הייתי רוצה שברפובליקה שלי נושאי תפקידים ייחשבו כעושים במלאכה בחסד החבר הדמיוני כאילו היו פאקינג לואי ה-14.

שנית, אני נאלץ לחלוק לא רק על אפרת שפירא רוזנברג אלא גם על תומר פרסיקו (אם עוד לא הכנסתם אם הבלוג שלו לסבב היומי, זה זמן טוב לעשות זאת). הממלכתיות לא מתה, היא עוברת שינוי צורה לממלכתיות סטיל פרנקנשטיין, שתופרת יחד גישות ממלכתיות ואנטי ממלכתיות, סרוגות וחרדיות, רק כדי להמשיך לשרוד פוסט מורטם. אני אמנם מסכים שהרבנים, כדברי פרסיקו, התנתקו מצינור החמצן שמחבר אותם עם ספינת האם של המציאות, אבל אינסטינקט הישרדות יש להם ובכוונתם לחזור לחללית האם עצמה, כחייזרים, ולהשתלט עליה.

כמו ילדים שנכנסים להתנגשות עם ההורים שלהם ויוצרים חלוקה דמיונית במערכת הסמכות ההורית בין ההורה ה"טוב" להורה ה"רע", הרבנים ה"ממלכתיים" מצאו פיתרון לשבר שלהם עם המדינה בדמות שבר עם מרכיב אחד מסוים במדינה. אין צורך לגלוש לחרדיות מוחלטת ולראות במדינה עצמה שלטון זר, אפשר להגיד שרק חלק קונקרטי אחד במערכת של המדינה הוא שלטון זר: מערכת אכיפת החוק. שאר המדינה בסדר. ואם לא, ובכן, זה בגלל שמערכת אכיפת החוק גורמת לה להיות לא בסדר.

אז תראו איזה פיתרון אלגנטי: פינוי והרס יישובים? לא "המדינה" עשתה לנו את זה, זה הפרקליטות הסמולנית שסחטה את אריק שרון באיומי העמדה לדין על שחיתות. הצבא לא טובח בערבים כמו שצבא יהודי אמיתי אמור לעשות? לא חברים, הצבא עדיין קדוש והציוד המכאני הכבד שלו עדיין כלי קודש, זה מערכת המשפט הסמולנית שכובלת את ידי הלוחם היהודי. וכו' וכו' וכו'. ספק אם תמצאו אפילו דבר אחד ממעשיה של המדינה שלא מוצא חן בעיני הסרוגים שהאשמה עליו לא מופלת על מערכת המשפט והאכיפה. והאקורד הצורם האחרון: לא יכול להיות שנשיא המדינה, זה שמייצג בגופו את התגשמות קדושתו של החבר הדימיוני בהיסטוריה, הוא אנס. הפיתרון? נו, מערכת המשפט הסמולנית.

זהו, כמובן, המשכה של מסורת יהודית ישנה של גלויות אשכנז וככה זה עובד: לוקחים משבר ערכי כלשהו ומפילים אותו על איזו קבוצה תחת שם הקוד "ערב רב". אז המשבר הערכי נכלא בתוך מושג מומצא שמייצג זרות וזיהום שמקורו חיצוני ומוקא, יחד עם האנשים שעליהם הדביקו אותו, אל מחוץ למחנה. מאות רבות של שנים השתמשו הרבנים האשכנזים בטריק הזה בדיוק, והם ממשיכים לשחק את אותו המשחק גם תחת הריבונות היהודית. ידידיה שטרן, סרוג בעצמו, ניסח זאת היטב.

ולאחרונה, אנחנו רואים לנגד עינינו ממש איך רעיונות שבושלו בקלחת של הציונות הדתית עוברים חילון ומופיעים בכל מקום (מישהו אמר "אם תרצו"?). פתאום כל פוליטיקאי ואיש ציבור מושחת שמסתבך עם מערכת אכיפת החוק טוען, בעצת היח"צנים שלו ש"כנופיית שלטון החוק" הסמולנית הזאת רודפת אותו אישית משום שהוא לא סמולני כמוהם.  לזה נלווית, כמובן, טענה לרדיפה ע"י מרכיב נוסף ב"ערב רב", התקשורת, אבל זה כבר ראוי להתייחסות נפרדת.

בקרוב, אולי, אנחנו עומדים לצפות במופע אימים נוסף שבו פירות הבאושים של המשבר הפנימי בציונות הדתית, שחולנו לשיח המרכזי של הפוליטיקה הימנית והזדווגו עם שחיתות של פוליטיקאים, יגיעו לשיא עוצר נשימה.

היועץ המשפטי עומד להחליט האם להעמיד לדין את ליברמן על זה שכמו עוד כמה פוליטיקאים ידועים, גידל ילדים מבריקים כל כך שהם מרוויחים מיליונים עוד לפני שעברו להם החצ'קונים. אם ההחלטה תהיה חיובית, ליברמן הולך ללמד את קצב איך עושים "מופע אימים" כמו שצריך. את כל זמן כהונתה של הממשלה הנוכחית הוא העביר בהכנת הקרקע לטענה שגורמי אכיפת החוק, שנמצאם בשליטת מפלגתו, רודפים אותו על דעותיו.

למרות שתוצרי הלוואי של רעיונות הממלכתיות הפרנקנשטיינית הזאת עושים חיל בטוקבקים ובפוליטיקה הישראלית, מצדה הימני והמושחת (זה בא ביחד לא בגלל ששמאלנים הם נקיי כפיים במיוחד, אלא מפני שהימין בשלטון והוא זה שיש לו גישה לשמנת), לא צפוי לה קיום ארוך כרעיון.

אפשר שפירא רוזנברג מספרת על שיעור אזרחות שהעבירה בבית ספר דתי, שבו התלמידים לא הצליחו להבין את ההבדל בין גישת הציונות הדתית לגישה החרדית לגבי "יהדותה" של המדינה. ואכן, רעיונות נמדדים באופן בו הם מובנים בציבור הרחב ולא בקרב מפצלי שערות מקצועיים. החרדים, רובם, כבר מזמן לא רואים במדינה שיקוץ זר, הם השלימו איתה. הסרוגים, ככל שיתגוללו על התקשורת הסמולנית ומערכת המשפט הסמולנית לא יוכלו להמשיך לראות במדינה דבר קדוש.

רוב החרדים והסרוגים עומדים, אם כך, להתאחד למחנה חדש שאותו אני מכנה "פונדמנטליזם". הפיתרון שהוא מציג אלגנטי יותר מזה של ה"ממלכתיים": המדינה איננה קדושה ואיננה יהודית. אבל היא צריכה להיות. מי שלא ייסחף לשם יצטרך להכיר בעליונות מוסדות המדינה על הפסיקה הרבנית בכל הנוגע לענייני ניהול המרחב הציבורי. הדת תהפוך, בעבורו, עניין וולנטרי יותר ופרטי יותר. זה יכניס אותם למחנה הדמוקרטי והליברלי וישבור את ההומוגניות הסוציולוגית הממאירה שלו.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורמת ומאחל לה שתזכה להאריך ימים ולראות את הרבנים תומכי קצב הולכים לעולמם ונולדים בגלגול הבא בתור נשים, לצרכי תיקון.

בתווך, ערב רב של עסקנים ומתווכים, בראשם אריה דרעי ואלי ישי, שמתחרים על הקרדיט לחיבוק המתאגרפים שהצליחו להשיג בנושא ההכרה בגיורי האינסטנט של צה"ל. היחידים שלא נמצאים בתמונה הזאת הם המתגיירים עצמם. קולם לא נשמע, אף אחד לא שואל אותם והמוכתארים שלהם לא מעזים לייצג אותם מפחד שתיפגע בריתם עם הימין ואתה זרם ההון הפוליטי והכלכלי שנובע ממנה.

הסיפור הוא כזה: גיור אורתודוכסי גורס שעל המתגייר לקבל על עצמו "עול תורה ומצוות", אך ברגע שהגיור הושלם, אין דרך חזרה שכן "ישראל שחטא, ישראל הוא". ראו החרדים מהצד של אלישיב שרוב המתגיירים דוברי הרוסית  חוזרים לסורם מיד אחרי קבלת הסרטיפיקט ואמרו שככה זה לא הולך. חוטאים זה דבר אחד, אבל אם כמעט אף אחד אפילו לא מנסה לקיים אורח חיים דתי, יש כאן בעיה. אז לבטל גיור בדיעבד אי אפשר, אבל ההלכה לא אוסרת לקבוע שהמתגייר שיקר לשלושת הדיינים כשהצהיר על כוונתו לקבל עליו שמירת 613 המצוות, שהרב האחראי ידע שהם משקרים ולכן, מלכתחילה, זה לא היה גיור אלא קרקס בצורת גיור ולכן לא מכירים בו.

באו הדתיים הלאומיים, עם שחקן חיזוק בצורת עובדיה יוסף יען כי המגזר הסרוג לא הצמיח מתוכו סמכות הלכתית שיכולה להתחרות בקטגוריית המשקל הכבד, ואמרו לא יקום ולא יהיה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, וככזאת היא חייבת להוות סמכות דתית. אז אם המדינה מגיירת, הגיור כשר ותקף. אם יוחלט שלא, אחד משני דברים יקרה: או שיובהר שהדת היא דבר נפרד מהמדינה וייפתח פתח לשלטון חילוני ודמוקרטי מתייוון של בועלי נידות, חלילה. או שהמתגיירים הפוטנציאליים יגידו שאם הם מקבלים את הסרטיפיקט רק מאיזה רב ולא מהמדינה בה הם אזרחים, נאחוי הם צריכים את זה.

מי שבאמת רוצה לעשות משהו לא צריך הקלות. מי שמאמין שקבלת עול מצוות מול שלושה רבנים תשדרג את נשמת הגוי הבהמית שלו לנשמה יהודית תמיד יכול ללכת לרב שתואם את אמונתו, להתגייר אצלו וסוף סיפור. העניין הוא, כמובן, שמרבית המתגיירים לא מאמינים בשום דבר מהסוג הזה ולכן לא רוצים להתגייר.

מה שהם כן רוצים זה שהמדינה והחברה יקבלו אותם וייתיחסו אליהם כשווים. והמסר שהחברה, גם ה"חילונית", מפציצה אותם בו הוא שעד שלא תתגיירו, אתם תהיו אחלה עבודה זולה, אחלה בשר תותחים, אחלה תרומה לצד הנכון של המרוץ הדמוגרפי (בצד היהודי נגד הערבים ובצד החילוני נגד הדתיים) אבל אתם אף פעם לא תהיו משלנו. לכן, הגיורים שקולים ל"טיפולי המרה" שמבצעים בהומוסקסואלים.

הבעיה היחידה שיש להומואים היא יחס החברה אליהם. אז החברה, בנדיבותה כי רבה, מתנדבת "לעזור" להם לעבור מסע ייסורים שבסופו יהפכו לסטרייטים, מתוך דאגה לטובתם כמובן. הרי חבל, חבל על הפרצוף היפה שלך, בוא תשלם את הפרוטקשן ולא יהיו לך בעיות. ההבדל היחיד הוא שטיפולי המרה להומוסקסואלים אינם תקינים פוליטית גם אם הם מרצון, ואילו טיפולי המרה לגויים מזרע ישראל כן תקינים פוליטית גם אם הם בכפייה.

היות ששני האינקוויזיטורים הראשיים מתכתשים על שוק הגיור, והיות שהדת בישראל היא פוליטיקה, תומכי שתי המחנות הוציאו את העניין אל מחוץ לכותלי בית המדרש אל הרחוב. במאמר צבוע ומתחסד להפליא, אפילו בסטנדרטים שלו, הרב יואל בן-נון מלין על החרדים שזממו לארגן הפגנה גדולה נגד עובדיה יוסף ותמיכתו בגיורי צה"ל. זוהי השפעה על דיון הלכתי בצורה "כוחנית" ו"פוליטית", טוען האיש שגורס שהמדינה צריכה לכפות על הרבנים את העמדה התורנית המועדפת עליו.

כמקובל במגזר הכיפות הסרוגות, הוא עוטף את הרעל שלו בשכבה עבה של דבש דביק (ועל הדרך מטיל את האשמה על השמאלנים). וכמקובל בכל המגזרים, הוא פוסל במומו. שכן האינטרס שלו הוא פולטי אף יותר מזה של החרדים. הם, אולי, חוטאים בפוליטיקה פנים דתית בלבד. הוא, לעומת זאת, מתרעם על המכשולים שהגדויילים הליטאים מערימים בגלל שהוא יודע שאם אותם מאות אלפי מהגרים יהודים, בהגדרתם העצמית, דוברי רוסית לא יתגיירו, המדינה היהודית כפי שהוא רואה אותה תצטרך להפלותם כפי שהיא צריכה להפלות גויים אחרים. הרי גויים צריכים ליהנות מזכויות אדם בלבד, לא מזכויות אזרח ששמורות ליהודים כשרים (לשיטתו) בלבד.

היות שמדובר, במקרה, גם במאגר המצביעים שהופך את הימין לרוב, הוא וכל המגזר הדתי למעט החרדים הליטאים שאין להם עניין בשיקולים כאלה, לא יכולים להרשות לעצמם להתנכר אליהם. אם היו שמאלנים, אני מנחש, היחס היה אחר והדתיים היו מטיפים לטרנספר שלהם בחזרה לרוסיה, כמו שאכן עושים כמה מהקיצוניים יותר במגזר.

אז הושגה "פשרה" שהייתה מביישת אפילו את המפא"יניק לוי אשכול, שעליו אמרו שהוא מזמין לשתות "חצי קפה – חצי תה". עובדיה יוסף לא ימשוך את האישור שנתן לגיורי צה"ל, אבל יוסיף סייג לפי אם יוכח שהמתגייר שיקר כשקיבל עליו עול תורה ומצוות, הגיור לא יהיה תקף. אמנם חבר חנפיו עמל על הצגת העניין כהצלחה, אבל למעשה, עובדיה עשה זאת שוב והתקפל,כהרגלו בפני הליטאים. הרי כל מה שהם טענו מאז ומעולם היה שגיור שבו המועמד מקבל עול תורה ומצוות "מהשפה לחוץ" איננו גיור.

מה בת'כלס? כל רב שיידרש להכריע האם להעניק או לא להעניק לאזרח המדינה להינשא לבחירת ליבו יעשה את החשבון בעצמו. במקרה הטוב, יישמר המצב הנוכחי שבו כל רב הולך לשיטתו של הרב שלו ומי שהולך בשיטת אלישיב יחליט לשלול מהמבקש את זכותו האזרחית. במקרה הרע, הרבנים ייקחו את הדיל ברצינות, לא יראו בגיור צה"לי רמאות בהכרח וימררו את חייהם של נרשמים לנישואין בחיטוט משפיל בחייהם הפרטיים שבעים מונים יותר ממה שנוהגים היום.

בין הגדויילים הושכן שלום, או לפחות הפסקת אש זמנית. הציבור הכללי אדיש כי גיור זה עסק של דוסים וחילונים לא מתערבים להם בעניינים, בטח לא כשמדובר ברוסים שנפגעים ולא בתושבי רמת אביב. לדתיים מותר להתערב בקישקעס של החילונים, אבל החילונים, ובכן, עזבו אותם מכל ענייני היהדות הפרימיטיביים האלה. תסתדרו לבד ותגידו לנו מה סגרתם. אנחנו הרי נשתף פעולה ממילא.

אז סבתא בישלה דייסה. זה קיבל, ההוא קיבל ולרוסים כלום לא נשאר. הקונסטלציה הפוליטית שנוחה לכולם דורשת מהם לעבור טיפולי המרת דת כדי שישתלבו במערכת החולנית שבנינו כאן טלאי על טלאי ולא יחשפו את ערוותה ברבים. אז מה אם המחיר אמור להיות מאות אלפי אנוסים? למרבה השמחה, שיעורי הגיור, גם עם כל ההקלות וההנחות, זניחים. כשכולם מחליטים מעל הראש של האנוסים בלי לשאול לדעתם, באמת אין סיבה מיוחדת שישתפו פעולה.

אבל לפני זה, למה שזה בכלל יעניין מישהו חוץ מתושבי ירושלים? "תברחו משם", אני שומע באזני רוחי את הקורא התל-אביבי, "מה יש לכם לחפש בעיר החשוכה והפרימיטיבית הזאת? תשאירו אותה לדוסים ותבואו אלינו". אז רגע לפני שאתם עוברים נתיב על אוטוסטראדת המידע, הנה חומר למחשבה:

ירושלים היא יצרנית ויצואנית תרבות. אמנות, בילוי, פוליטיקה, יו ניים איט. מה שנוצר בירושלים נודד, אחר כך, למישור החוף כי שם נמצא הממסד, הכסף, ומנגנוני ההפצה. לכן, בירושלים התרבות היא יצירה ובתל-אביב התרבות היא צריכה. אבל למרות סצנת התרבות והאקטיביזם החילוני הבועטת המקומית, זה לא הדבר היחיד שיורד מההרים ונוחת על ראשי השוכנים על חוף הים התיכון ושאר המדינה.

בצד הדתי-מסורתי, ירושלים היא מרכזם של הטרנדים הליברליים שבו. זהו משכנה של "הביצה" שבה הקו המפריד בין דתיים, דתל"שים, מסורתיים וחילונים מיטשטש ושוכניה מתרחקים מתכתיבי המגזר ההולך ומתחרד"ל. שם רוחשים גם זרמי היהדות המתקדמת שמעורבותם ונוכחותם בשיח הציבורי גדלה והולכת. ירושלים היא גם המרכז העירוני עבור גוש עציון, שבה צומחים מתחת לפני השטח רעיונות של דתיות דמוקרטית ושוחרת שלום.

הציבור הנאור (בעיני עצמו) ממרכז הארץ טרם הפנים את חומרת מצבו. הוא עוד לא חווה על בשרו את חוויית המיעוט ועוד לא למד להעריך את האפשרות, קלושה ורחוקה ככל שתהיה, למצוא בעלי ברית בצידה השני של הגדר שמפרידה בין חילונים לכאלה שאינם, ואפילו ברית אד-הוק של אינטרסים שאין בה שותפות בהשקפת העולם.

אבל ייתכן שגם את השיעור הזה ירושלים תלמד את המרכז כמו שהיא יודעת – בדרך הקשה, כי גם הטרנדים הפחות סימפטיים נוטים להתבשל דווקא בה. לא רק בתי הקפה הירושלמיים הגרועים ביותר משגשגים במרכז בזמן שהרשתות משם לא צלחו את העליות של באב אל וואד. את ההפגנות לניקוי המרחב מנוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט מובילים פעילים מפסגת זאב ושכונות-התנחלויות צפוניות אחרות בירושלים. וגם טרנד ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי יצא מקווי המהדרין ורחובות מאה שערים והגיע להיכל התרבות, אם למנות רק שניים.

ניר ברקת הוא אלוף זיהוי הטרנדים והרכיבה עליהם. הוא היה מהראשונים לזהות את טרנד ההיי-טק, שבו עשה את הונו, עוד בשנות השמונים. בשנות התשעים, כמה שנים לפני שהעניין הפך לבון-טון, הוא זיהה את טרנד המגזר השלישי והמעורבות הקהילתית ורכב על גבו אל הפוליטיקה המקומית. בבחירות האחרונות, כשאנחנו עוד התעסקנו בשפע המהמם של הבעיות העירוניות, ברקת שוב זיהה את רוח הזמן. עכשיו, הוא צובר את המטבעות הפוליטיים החזקים בשוק, של לאומנות, גזענות וריקון הדמוקרטיה מכל תוכן ובהונו זה ישתמש, לפי שמועות עקשניות, כדי לסלול את דרכו אל הפוליטיקה הארצית אם לא לבית שברחוב סמולנסקי פינת בלפור.

ברקת לא יכול היה להסתמך על הקול החילוני כדי להיבחר ונאלץ לחפש לו שותפים מקרב חובשי הכיפות. היות שרובם תמכו במתחרהו החרדי – מאיר פרוש, שהתחרה אתו בהצלחה לא מבוטלת גם על הקול החילוני, ברקת עשה דיל עם שתי קבוצות מטורללות במיוחד בקרב שני המגזרים הדתיים.

במגזר הדתי-לאומי, הוא עשה קומבינה עם עמותות הימין הקיצוני, אלע"ד ועטרת כוהנים, והעלה את האג'נדה שלהם על ראש שמחתו ומרכז פעילותו כראש עיר, ולא רק כאתנן למי שבזכותם הוא יושב על הכיסא. כמי שזיהה את אותה רוח ציבורית שאותה מעוררים ועליה רוכבים הפוליטיקאים של הימין, הוא הצטרף לצד המנצח ומקדם את ענייניהם באופן נלהב כל כך שהוא מוכן להתנגש עם החוק.

הדיל השני והמוכר פחות נעשה עם חסידות גור, מהקיצוניות והתמוהות שבציבור החרדי. חסידי גור הם חרדים בתוך חרדים. הציבור החרדי, ככלל, חווה מגמה של היפתחות כלפי הציבור הכללי, דבר שבא לידי ביטוי בהגדלת ההשתתפות בשוק העבודה והגיוס לצה"ל, תקשורת חרדית ובעיקר אינטרנט חרדי מפותח שמשגשג למרות שה"הגדויילים" לא רואים אותו בעין יפה וחבירה לדתיים לאומנים במסגרת הזרם החרד"לי. כמו כל טרנד, יש בו מן החיוב ומן השלילה, אבל חסידות גור זה סרט אחר.

הם ידועים בעיקר במיזוגניה שלהם. על אשתו של החסיד נאסר ללכת ברחוב לצד בעלה, אלא רק מאחוריו. אסור להם לדבר זו עם זה בפומבי או לקרוא זה לזו בשמם הפרטי. גם בפרטיות ביתם נאסר עליהם לגלות סימני קירבה או חיבה, בעיקר גופנית, ואפילו מצוות פרו ורבו מותר להם לקיים רק פעמיים בחודש ולהקפיד שהאקט המיני יהיה קצר ככל האפשר.

חסידות גור נמצאת בחוד החנית של טרנד ההפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי ובולמוס ה"צניעות" ששוטף את החברה החרדית ובעקבותיה גם את הדתית. כל זה מתרחש, אגב, למורת רוחם של חרדים רבים. אבל בדומה לדינאמיקה בציבור הכללי, ככל שאתה פסיכי יותר, אתה נתפס כ"אותנטי" יותר וגילוי התנגדות או מחאה עלולים לסכן את עצם הלגיטימיות שלך כחבר בקהילה.

ירושלים של ניר ברקת היא קריקטורה גרוטסקית של החברה הישראלית כולה ועוד יותר – הכיוון אליו היא הולכת: "חילוניות" שאינה אלא בלון מיתוג מלא באוויר חם, גמר "כוכב נולד", מסיבות רחוב ופסטיבלים, בזמן שהמוסדות התרבות החילונית עצמם מוזנחים או מדוכאים. שוק מחנה יהודה למשל, שמסתמן בשנים האחרונות כאחד ממוקדי התרבות והבילוי התוססים והמובילים בארץ, יחוסל ביום ע"י מאות אוטובוסים שהופנו אל רחובו הצר כדי לעשות מקום לרכבת הקללה, ובלילה ע"י התקנה החדשה שתחייב את מוסדות התרבות והבילוי שבו לסגור את שעריהם באחת עשרה.

החרדים יודעים להעריך את המיתוג החילוני, וגורסים בחדווה ששום ראש עיר חרדי לא יכול היה לשרת את האינטרסים שלהם טוב יותר שכן חרדי היה מקבל את החאזוק מהתקשורת. ואכן, המימון למוסדות החינוך החרדיים זורם כנהר בזכות קריטריונים תפורים במיוחד למידתם.

את זה, כמובן, אי אפשר להגיד על מוסדות החינוך הפלסטיניים של מזרח ירושלים. אם מישהו טורח לממן שם משהו בכלל, זאת הרשות הפלסטינית. ההזנחה המכוונת של הציבור הערבי בעיר נמשכת במלוא הקיטור תחת שרביטו של ברקת. הם משלמים את הארנונה (שיעורי גבייה גבוהים, בשונה מהאמונה המקובלת) אך הכסף לא חוזר אליהם בצורת שירותים. הנוכחות המשטרתית במזרח העיר לא נועדה להגן על התושב הערבי אלא רק להגן על היהודי, ובמיוחד על המתנחל מפניו. כל יוזמה של בנייה או שיקום מיועדת ליהודים וערבים נהנים ממנה עד הדרך, אם בכלל. תוכניות המתאר לשכונות הפלסטיניות ממשיכות להיות "בהליכים", לא מעודכנות מספיק או לא מפורטות מספיק. כך נחסמת האפשרות לבנייה חוקית כדי שיהיה אפשר לנופף בשוט ההריסה כשרוצים, למשל, להכריח אותם להשלים עם מה שאסור להם לעשות בעצמם.

ירושלים, לטוב ולרע, מקדימה את שאר המדינה בכמה שנים ומי שרוצה קדימון למדינת ישראל בעתיד הלא רחוק מוזמן להעיף מבט על ירושלים הנוכחית. שכבת צבע ממותגת של חילוניות מערבית ליברלית שמתחתיה רוחש פונדמנטליזם דתי, וארבעים אחוז מהאוכלוסייה הם אזרחים סוג ז' שמותר להם לנהל את עצמם בתחום המושב שלהם כל זמן שאינם מפריעים לעם האדונים. כשהם מפריעים, יבואו לא רק רשויות החוק ושכירי חרב פרטיים של מתנחלים, אלא גם מיליציות של נוער שוליים בהנהגת תלמידי חכמים מהזן של הרבים גינזבורג ושפירא וייכנסו באבי אביהם. החילונים שעוד לא התקרנפו, המסורתיים שלא התחרפנו והדתיים שיכולים להיות להם לשותפים מורידים את הראש ומנסים לשרוד.

מנהלי1: הפוסט הזה נכתב עבור במחשבה שנייה ופורסם לראשונה שם.

מנהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ורוצה לציין שאינני יודע אם הכסף שתרם לי הגיע אליו מבן דוד של שכן של ההוא שהיה עם אחותו בגן חובה שתרם כסף גם לחמותו של גיסו של אחמד יאסין.

הערה לסדר: "אם תרצו" מספרים שאפשר לקבל שכר בסיס של 9000 דולר בחודש עבור "חתרנות". היות שאני מחפש עבודה, אשמח אם מישהו יפנה אותי לארגון שמשלם סכומים כאלה, ואפילו בשקלים. תודה. ושמישהו יגיד לקלוגהפט שהוא מה זה ממחזר את עצמו.

אז תכירו את הטרוריסט הסטטיסטי (תודה לדינה שונרא על הקישור): האוכלוסייה, כידוע, היא גדולה ורבה, ויש בה גם מספר זעום של פסיכים מטורללים במיוחד. הם משולי החברה, אף אחד לא מבין אותם ולא אוהב אותם, והם מחפשים מוצא לדחפיהם האפלים. הטרוריסט הסטטיסטי עושה טריק פשוט: הוא מחמם את הרטוריקה על לטמפרטורה שקרובה לנקודת הרתיחה. הוא עצמו נמצא בצד ה"נכון" שלה אבל עקומת הפעמון הסטטיסטית אומרת שיש מי שיבין את דבריו כמו שהוא אומר אותם, יש מי שיבין קצת פחות ממה שהוא אומר (וידאג להציגו באור נאה יותר) ויש מי שיבין קצת יותר ממה שהוא אומר.

מתוך אלו שיבינו קצת יותר, יהיה אחוז מסוים שיעשה את הצעד הנוסף ויוציא את הרטוריקה כפי שהוא מבין אותה מתחום הדיבור לתחום המעשה. הטרוריסט הסטטיסטי לא יודע מי יפעל, מתי יפעל ואיך יפעל, אבל יודע שמישהו יפעל וזאת תוצאה רצויה מבחינתו. ולא רק רצויה, אלא גם נוחה שכן אי אפשר לקשר אותו ישירות לאותו "זאב בודד" שעשה את מה שעשה על דעת עצמו. הוא תמיד יכול להכחיש כל קשר לעניין היות שלא קרא מפורשות לאלימות, אבל אמר את הדברים כך שחזקה על כמה פסיכים שיבינו כך את דבריו.

הנה, למשל, ראיון עם טרוריסט סטטיסטי ידוע, הרב יצחק –תורת המלך- שפירא, שעמל על "ניקוי" שכונת פסגת זאב בירושלים מערבים. שימו לב שאין בדבריו קריאה מפורשת לאלימות, אלא רק "הרמת הרוח" של התושבים, ועידודים לקחת את העניינים לידיים שכן המדינה היא "לצד הערבים". כמו שהוא מודה בעצמו, קהל היעד לגיוס הוא עבריינים יהודים שנהגו כבר קודם להסתכסך עם עבריינים ערבים, ולהם הוא נותן מטרה ומטריה אידיאולוגית מקובלות למדי בציבור. הוא אומר שאימוץ העבריינים עוזר לעניין "לא להגיע למקומות בעיתיים" כי הוא לא מוכן לשים את התחת של עצמו איפה שהפה שלו נמצא, אבל הייתי אומר שהתוצאה איננה מפתיעה.

אך לפני שנבחן את התוצאה, נזכיר שזאת רק דוגמא. מודל פסגת זאב מיוצא לאחרונה לכל הארץ, הפעילים המרכזיים בשכונה היו מהבולטים בהפגנות נגד נוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט ברחבי הארץ והמארגנים הם אותם המארגנים. וכמובן ששפירא ומורו, גינזבורג, אינם הרבנים היחידים שעוסקים בהעלאת הטמפרטורה תוך ציפייה שכמה מהקיצוניים יותר בקרב צאן מרעיתם יקרו את העניין צעד או שניים קדימה ויעשו מעשה פינחס.

וכך, אנחנו מוצאים כנופיה של חובשי כיפה שמשתמשים בקטינה כנערת פיתוי כדי לתקוף ערבים במרכז ירושלים. זה איננו "נוער הזהב" של הציונות הדתית אלא נוער שוליים ירושלמי שלאחרונה מורגשות בו מגמות "התחזקות" וכיפות צצות יותר ויותר על ראשי מי שקודם לכן היו מסורתיים. וכך, פושע שיוצא ממעצר בית בנהריה רואה ערבים בשכונה, חוזר הביתה, מביא סכין ומוט ברזל ורוצח אחד מהם. הנימוק: "אין לערבים מה לחפש כאן".

אבל אלו רק דוגמאות קיצוניות במיוחד מהסוג שמגיע לתקשורת. הידיעה הראשונה צפה מפני שאחרי שורה של התקפות נגד ערבים, הותקף אזרח צ'יליאני שנראה לתוקפים כערבי. השנייה מפני שזה נגמר ברצח. הסיפור שהציף את המתרחש בפסגת זאב, לרגע, בתקשורת, הגיע לשם בזמנו רק משום שנקלט במצלמות האבטחה והתרחש ביום השואה. אגב, שימו לב איך הטרוריסטים הסטטיסטיים מתייצבים לצד משתתפי הלינץ'.

התופעות היומיומיות הנפוצות לא מגיעות לתקשורת, במקרה הטוב מדווחות ברשתות של הפעילים, בלי אף מילת הסתייגות כמובן. להיפך, עם הכיתוב "נהניתם? ספרו לחבריכם". הדיווחים הם יומיומיים ומדובר לרוב בתקיפות שאינן מסתיימות במוות, השחתת רכוש, התקפות על בתים בהם חיים ערבים או זרים, הצתת מוסדות דת וכו'. זוהי אלימות פוליטית יומיומית שנשארת מתחת לרף תשומת הלב הציבורית ובכל זאת מהווה טרור בעל מטרה פוליטית – "לייהד" את המדינה. למעשה, המצב בפסגת זאב נעשה חמור כל כך ש"סיירת הורים" יהודית-ערבית הוקמה כדי לסייר במוקדי האלימות ולנסות להרגיע את הרוחות.

הטרור הזה הוא תופעה נלווית לצמיחת הפונדמנטליזם היהודי. לכל אחד ממרכיביו – רבני "נוער הגבעות", הכהניסטים, הציונות הדתית והחרדים יש "עשבים שוטים" משלו. אותם מארגנים בחרו את השכונות והערים שממילא עמוסות בעבריינים ונוער שוליים, משתמשים בהם כחיילים ומשלבים את כל הסמטוחה הזאת לתנועה אחת שמונהגת ע"י אנשי ציבור לגיטימיים לכאורה, אך בעלת שוליים טרוריסטיים שפועלים בהסכמה שבשתיקה, ונושאים לבדם באחריות פלילית. הרי לא יעלה על הדעת, לשיטתם, שהמדינה היהודית תפליל רבנים. איזה תיכוניסט מבולבל, לעומת זאת, הוא קורבן נסבל עבור המהפכה האמונית.

את העניין הזה אפשר לבדוק אם מישהו ברשויות (וועדת חקירה של הכנסת, נניח), או לפחות בתקשורת הממוסדת ובעלת האמצעים יטרח לעשות זאת. אני מהמר שיימצא מתאם ברור בין הזמנים והמקומות בהם מתרחשת האלימות הזאת לזמנים והמקומות בהם פועלים הפונדמנטליסטים היהודים. ממעט המקרים שמצאו את דרכם לתקשורת, בהחלט עולה מתאם כזה. ראינו איך מייד לאחר קריאתו המפורסמת של שמואל אליהו לנקות את העיר מערבים התארגנו, בספונטניות, עשרות צעירים לתקיפת דירה של סטודנטים ערבים תוך שימוש בנשק חם, וזה בהחלט לא היה האירוע היחיד שכן על כל מקרה קיצוני במיוחד שמגיע לתקשורת ישנם מקרים רבים אחרים שלא מגיעים.

המתאם הזה יהיה גם נקודתי, כמו באירוע הנ"ל, וגם כללי, כמו במקרה של פסגת זאב כולה שרמת האלימות על רקע גזעני גברה בה באופן מורגש מאז כניסת תלמידי הרב גינזבורג לשכונה, כמו שהיא מורגשת היטב בכל רחבי הארץ מאז שהרבנים הפונדמנטליסטים הכריזו את מלחמתם על המעט שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית.

אבל זהו בדיוק סוג התמונה הגדולה שהחברה היהודית בישראל לא רוצה לראות. המיינסטרים היהודי, שאוהב להרגיש יפה נפש ותקין פוליטית מעדיף לצקצק בלשונו על כל ידיעה על הסתה או על תוצאותיה בנפרד וכך לאשש את הדימוי העצמי שלו. הוא לא רוצה לחבר את הנקודות שמא יאלץ להודות שיש לנו בעיה כחברה.

לא אחדש לאף אחד אם אגיד שהשמאל החילוני חי בתחושה שהפוליטיקה הישראלית תקועה, דורכת במקום. אבל האמת היא שאף אחד לא דורך במקום חוץ ממנו. השמאל חי בפנטזיה נוסטלגית של החזרת עטרת ארץ ישראל היפה והמפא"יניקית בגבולות הקו הירוק ליושנה. החלקים ה"רדיקליים" יותר בו עסוקים בלאשש לעצמם את קיומם ומוסריותם בשייח ג'ראח, ניעלין ודהנייה – רחוק מהציבור אליו הם משתייכים. אחרים כבר יושבים בברלין ובוכים בזוכרם את ציון.

השמאל החילוני, בעצם, משחק כדורגל עם עצמו ועוד במגרש הלא נכון. מסגרת השיח שלו, תחת שם הקוד "זכויות אדם", היא אוניברסאלית ורואה בזהות היהודית, ובפרט בדת היהודית את עניינו האישי של הפרט. אני שותף לעמדה הזאת, אלה לא מסוג הדברים שאני מוכן שהמדינה תגדיר בשבילי ותאכוף עלי. אבל יש הבדל בין עמדה בתוך השיח לשיח עצמו.

השיח הפוליטי בישראל, בתוך הקבוצה השלטת לפחות, מתרחש דווקא במגרש היהודי. תחושת חוסר האונים מול "אם תרצו" ושות', ועכשיו גם מול גל ניקוי המרחב הציבורי מערבים היא לא יותר מחוסר הבנה. הבני זונות שינו את הכללים ושכחו לספר לנו. אז נשאר רק לצקצק, להתחסד ולקרוא ליועץ המשפטי לבדוק אם יש איזה היבטים פליליים במכתב חמישים הרבנים. "היבטים פליליים" וזעקות גוועלד על גזענות זה כל מה שהשמאל החילוני מצליח לספק מול המפץ הגדול הבא בפוליטיקה הישראלית, שמתרחש לנגד עינינו.

מאחורי ההפגנה בבת-ים עומד דויד חי הכהן, רב מוסדות "אורות התורה" בעיר, שראשיתם בגרעין תורני שהקים. הוא מתלמידי צבי יהודה קוק ומרדכי אליהו,  אביו של שמואל אליהו שירה את יריית הפתיחה בצפת, וכנראה גם רואה את עצמו כמנהיג המיועד של הפונדמנטליזם היהודי המתגבש. חי הכוהן שייך גם לתנועת "תקומה". גם הרב נתנאל יוסיפון שייך לתנועה. יוסיפון הוא ראש הגרעין התורני "אורות" בנתניה. תלמידו, עמית כהן, הוא שארגן את חתימת 50 הרבנים על איסור השכרת דירות לגויים. שיטת ההחתמה הומצאה ע"י רבני "תורת המלך" שהשתמשו בה בהצלחה כדי למנוע הליכים פליליים נגד מחברי ספר ההסתה. גם כאן, המטרה היא להוכיח שהתנועה הפונדמנטליסטית נמצאת מחוץ להישג ידו של חוק המדינה הישראלית.

שמואל אליהו, איש נעים הליכות, לא מתנחל חו"ח, בנו של רב ראשי נערץ הוא הפרונט. הקבלן המבצע הם פעילים צעירים מהגרעינים התורניים ששמואל האב עמל על פיזורם, ובמיוחד במוקדי החיכוך בין יהודים לערבים בתוך הקו הירוק. את שיטות הפעולה מספקים רבני "תורת המלך", חב"דניקים בעיקרם ומוריהם של נערי הגבעות.

הקואליציה הזאת חוצה לשניים כל אחד משלושת הציבורים הדתיים המרכזיים בארץ וקו השבר נמצא בויכוח עתיק בין שתי מסורות פסיקה מנוגדות. במילים שלי, האחת טוענת שהחבר הדמיוני התגלה אי אז בהר סיני, ומאז בני אדם אמונים על הפרשנות של ההתגלות ההיא ועל התאמתה למציאות. השנייה גורסת שההתגלות ממשיכה להתרחש כאן ועכשיו באמצעות חוויה מיסטית של אנשים שמצויים ב"תורת הסוד". זוכרים את תנורו של עכנאי? שם הוכרע ש"לא בשמיים היא" ו"אחרי רבים להטות". אבל הויכוח הזה נפתח מחדש בכל דור ודור.

קחו למשל מופע עדכני של קו השבר הזה: הח"כ המורד מש"ס, חיים אמסלם, משתייך למסורת הפסיקה של רבני הקהילות בארצות ערב, כמו גם רוב האלקטורט של ש"ס. הדמות הבולטת במסורת זו היה הרב שלום משאש שניהל ויכוח ידוע עם בן דורו, עובדיה יוסף. משאש טען שחוויה מיסטית של מקובלים איננה סמכות לפסוק הלכה לפיה, עובדיה טוען שכן.

עובדיה צמח בישיבת "פורת יוסף" הקנאית בירושלים, שהוקמה בשנות העשרים ככולל למקובלים. גם מרדכי אליהו צמח שם. הבנים של שניהם, יעקב יוסף ושמואל אליהו הם מהבולטים שברבנים הפונדמנטליסטים שתורתם היא כהניזם ללא כהנא. גם את ההסתייגות של החרדים הליטאים, ובראשם הרב אליישיב, ממכתב חמישים הרבנים אפשר להסביר בהסתייגות הליטאים מעיסוק בקבלה. על זה היה השבר בינם לבין החסידים, והיום, רבני החסידות הגדולה והחזקה ביותר, חב"ד, הם ממובילי גל הפונדמנטליזם היהודי (גיזבורג, שפירא ושות').

אין שום דבר מפתיע בזה שארגון הפמיניסטיות הדתיות "קולך" היה בין הראשונים לקפוץ ולהתנגד במילים ברורות למכתב הרבנים, שכן קו ישיר מחבר בין מסורת הפסיקה הקבלית למיזוגניה. לא במקרה קריאת הקרב של הפונדמנטליזם היא "להגן על הבנות שלנו". הסיסמה שהתנוססה על השלטים בבת ים היא "בנות ישראל לעם ישראל", פרפראזה ישירה על הסיסמה הוותיקה והמוכרת "ארץ ישראל לעם ישראל". כששמואל אליהו טוען שיש קשר עמוק בתורת הסוד בין צניעות האישה (שם קוד לכפיפותה לגברים) לבין האחיזה בארץ, הוא צודק. בעולם הסמלים והדימויים המודע למחצה של התודעה הפטריאכלית אכן מדובר באותו הדבר עצמו, והמקובלים שצוללים לשם טועים לחשוב שמה שהם רואים במעמקי מוחם הקודח איננו אלא אמת קוסמית שמהווה סמכות לא רק לחיפוש רוחני אישי, אלא גם לניהול המדינה והחברה.

באותה מידה זה לא מפתיע שדתיים ליברלים ואורתודוכסים מודרניים שגורסים שלא צריכה להיות סתירה בין ההלכה לערכי מוסר אוניברסאליים ודמוקרטיים מתנגדים לפונדמנטליזם. אין להם הוראות מעודכנות מהחבר הדמיוני להסתמך עליהן. את אותו הדבר אפשר להגיד על התנועה המסורתית שהתייצבה נגד הפונדמנטליזם.

המסורתיים, או הקונסרבטיבים, כמו שנהוג לכנותם, מחויבים להלכה בדיוק כמו האורתודוכסים. רק שבדומה למסורתיים מארצות המזרח, הפסיקה נוטה להיות גמישה הרבה יותר. החיבור שלהם לרפורמים הוא תוצר של ברית פוליטית ומאפיינים סוציולוגים בלבד שכן הרפורמים, להבדיל מהם, רואים בערכים אנושיים סמכות בפני עצמה, ולא רק בהתגלות. ובקצה הקשת הזאת, אחרי הרפורמים, נמצאים החילונים שרואים רק בערכים אנושים מקור סמכות וביהדות מטען היסטורי ותרבותי, אנושי גם הוא, שיכול לשמש כמקור השראה אבל לא כסמכות מחייבת.

הטעות הגדולה, הוותיקה והמסוכנת ביותר של השמאל החילוני היא ההנחה שקודם כל נמצא פיתרון מדיני לשאלת יחסי היהודים והפלסטינים בארץ ורק אחר כך נתעסק בשאלות של זהות יהודית, טבעה של הגדרה עצמית של יהודים, מקומה של היהדות במרחב הציבורי וכיו"ב. יש מי שמגדילים לטעות וחושבים שפיתרון שתי המדינות יכתיב תשובה לשאלות אלו וישראל שבתוך הקו הירוק תהיה מדינה חילונית ודמוקרטית.

אין סיבה לחשוב כך. סביר להניח שדווקא אחרי החלוקה, יהיה לפונדמנטליסטים קל במיוחד למכור לציבור טיעון של "כבר נתנו להם מדינה, אז עכשיו הם רוצים גם דמוקרטיה וזכויות? למה מי מת? שילכו ויקבלו את הזכויות שלהם בפלסטין. כאן זה מדינה יהודית". לי נראה שהתסריט הסביר יותר הוא שישראל בתוך הקו הירוק תהיה מדינת אפרטהייד גרועה יותר מזו של חזון ארץ ישראל היהודית השלמה בסגנון משה ארנס, נניח, שדומה יותר לפיקציה היהודית-דמוקרטית הנוכחית.

אבל מה שיותר חשוב, שאלות הזהות היהודית הן אלו שיכתיבו את אופי הפיתרון המדיני ולא להיפך. אין בזה שום דבר מוזר, הרי זה מה שיצר את הברוך מלכתחילה. האם הציונות לא הייתה ניסיון להציג פיתרון לדילמות של הזהות היהודית באירופה? הימין החילוני, "אם תרצו" הוא הארגון הבולט שם, כבר ירד מהביטחוניזם ומצא את מקומו במגרש השיח היהודי. אמנם מקום עלוב כספין יח"צני של הציונות הדתית אבל זה לא אומר שאין להם השקפת עולם. והשקפת עולמם צמחה מתוך עיסוק ולימוד של חילונים, מסורתיים, רפורמים ודתיים לייט בזהות יהודית.

רק החילונים משמאל מתעקשים שלא ללמוד את השפה ומצליחים להישאר מחוץ למסיבה. אם ימשיכו כך, הם ימצאו את עצמם לא רק מחוץ למסיבה אלא במסיבה אחרת לגמרי. מסביב לשולחן בבית קפה אי שם, לצד תומכיהם המזדקנים של ריזא שאה ופולחנסיו באטיסטה, מקוננים על המדינה שלהם שנלקחה מהם.

העיתונות החילונית דיווחה, אמנם, ש"עסקנים" טרחו לעבור בין חמישים הרבנים ולהחתימם על פסק ההלכה, אבל לא טרחה לבדוק מי הם אותם עסקנים ומהי מטרתם. לפי מספר פרסומים, "אברך מנתניה" הסתובב בין בתי הרבנים והחתים אותם על המכתב אם כי ספק אם עשה זאת על דעת עצמו.

רמז לעומדים מאחורי המהלך ומטרותיו אפשר למצוא בזמן הפולמוס סביב הספר "תורת המלך". תלמידי המחבר, הרב שפירא, החתימו בזמנו 50 רבנים על מכתב תמיכה במטרה מוצהרת להוכיח לרשויות שאין בכוחן להתמודד מול הרבנים. נראה שזה עבד, שכן לא מוצה הדיון עם מחברי ספר ההסתה ותומכיו. לפי מקור אחד, לפחות, הרב שמואל אליהו מכתת את רגליו בין הרבנים ומחתים אותם על ההצהרה. היות שכפי שנבהיר בהמשך, מדובר בפרסונות שונות מאותה הכנופיה, אפשר בהחלט לחשוד שמדובר ביותר מפסק הלכה גרידא, או אפילו בהבעת עמדה פוליטית גרידא.

כמו הרב ליאור ותומכיו, גם הרב אליהו נוקט בשיטת הפרובוקציה המתגלגלת. כבר לפני מספר שנים הוא פרסם פסק הלכה שאוסר על השכרת דירות לערבים בצפת. הוגשה תלונה, אך ההליכים לא מוצו, בדיוק כפי שלא מוצו בעניין "תורת המלך". עברו מספר שנים ואליהו, שראה שאפשר לטבול בוהן במים מבלי להיכוות, כינס שמונה עשר רבנים והוציא את אותו פסק הלכה שוב. הפעם, לא ננקטו שום צעדים. רבנים אחרים הלכו בעקבותיו וכך, החליט מי שהחליט, לקחת את העניין הלאה – חמישים רבנים שיחתמו על תמיכתם בפסק ההלכה של שמואל אליהו יבטיחו שרשויות המדינה לא ינקטו בצעדים משפטיים לסיכול המגמה.

אך לדעתי, מדובר בעניין שחורג ממטרות המאבק המוצהרות – דחיקת רגלי הערבים מארץ ישראל, וחורג גם מרצונו של אליהו להשיג לעצמו חסינות מפני החוק. כאן, מדובר על הפגנת כוח, הרמת דגל שסביבו תתגבש אותה קואליציה שאני מכנה "פונדמנטליזם יהודי". זוהי קריאת תיגר גלויה על מוסדות המדינה, אמירה מפורשת של "אתם לא יכולים עלינו". ברגע שהנקודה הזאת תובהר, השמיים יהיו הגבול ומה שמתרחש עכשיו יהיה רק ההתחלה.

הקואליציה של הפונדמנטליזם היהודי מורכבת משלושה מקורות מרכזיים:

הראשון הוא אותו פלג בציונות הדתית שכבר לא רואה במדינת ישראל, במתכונתה הקיימת, "אתחלתא גאולה" וגורס שמדינת הלכה, דבר שמסורתית נתפס בציונות הדתית כמשאלת לב שתתרחש בעתיד מעורפל כלשהו ויוחס להתקדמותה הטבעית של תוכנית החבר הדמיוני, צריכה להתקיים כאן ועכשיו כמציאות פוליטית. זהו אותו פלג שבעקבות ההתנתקות, תואר בתקשורת החילונית כמי שנתן גט כריתות למדינה. אבל זוהי פרשנות מוטעית, גט הכריתות ניתן רק לאפי החילוני והדמוקרטי של המדינה, המדינה עצמה נעשתה ליעד לכיבוש.

המקור השני הוא האליטה הרבנית הספרדית. גם כאן, התקשורת החילונית, אשכנזית בעיקרה, עיוורת למתרחש שם. יהדות המזרח מתהדרת במורשת של מתינות, והדבר אכן נכון כשמדובר במורשתם של רבני הקהילות בארצות ערב. אבל המנהיגות הרבנית הספרדית היא בעיקר מקומית. ב-1923 הוקמה בירושלים ישיבת "פורת יוסף", שנועדה ליצור מנהיגות ספרדית קנאית יותר ודומה לדגם החרדי האשכנזי. נוהגים לנגח את ש"ס על התבטלותה בפני החרדים האשכנזים ובגידתה בהחזרת מורשת יהדות ספרד ליושנה, אבל מורשת מנהיגי ש"ס הייתה חרדית במהותה עשרות שנים לפני שהאלקטורט שלהם היגר לארץ.

עוד לפני קום המדינה, נרקח בישיבת "פורת יוסף" קוקטייל נפיץ של קנאות דתית, לאומנות ומיסטיקה. גם הרב עובדיה יוסף וגם הרב מרדכי אליהו היו בוגרי הישיבה, ובניהם, יעקב יוסף ושמואל אליהו חברו לצלע השלישית של משולש הפונדמנטליזם, חב"ד, ונעשו לדמויות בולטות בכוח החדש שמאחד חרדים ודתיים לאומיים, אשכנזים ומזרחים.

אחד הדבקים המאחדים את הקואליציה המשונה הזאת היא המיסטיקה הקבלית. תורתו של הרב קוק שבבסיס הציונות הדתית ספוגה כולה במיסטיקה. "פורת יוסף" הוקמה, במקור, ככולל לעשרה מקובלים שהמוכר בהם הוא הרב כדורי ושמואל אליהו משמש כפטרון לכל מני גורואים קבליים וטוען למהלכים בעולם שמעבר בעצמו. חב"ד, כחסידות, עוסקת לא מעט במיסטיקה גם היא ועל היסודות המשיחיים שלהם מיותר להכביר מילים.

חב"ד היא כוח משמעותי בפוליטיקה הישראלית עוד מאמצע שנות התשעים, בהם הטתה את משקלה לטובת נתניהו בבחירות 96. בזמן ההתנתקות, "המטה להצלת העם והארץ" שלה היה מוקד האקטיביזם ה"כתום" ונשאר כוח מארגן מרכזי בימין הדתי גם לאחריה. אותם רבני חב"ד, גינזבורג ותלמידו שפירא הם המוכרים שבהם, חברו גם לפליטי הארגונים הכהניסטים למיניהם.

לא מפתיע, אם כן, שבטרנד איסור השכרת הדירות לגויים נמצא נוכחות בולטת של רבנים מחב"ד, רבנים ספרדים ורבנים מהפלג המיליטנטי של הציונות הדתית. כל הגורמים הללו מתגבשים לנגד עינינו למחנה אחד של פונדמנטליזם יהודי שדומה מאוד לאחיו המוסלמי. הרי התפיסה לפיה ארץ ישראל היא רכושם של היהודים, והגויים יורשו להישאר בארץ אם יכירו בשלטון היהודי, כ"אורחים" שזכויותיהם מסתכמות בניהול ענייני קהילתם הפנימיים ב"תחום המושב" שהוקצה להם זהה לגמרי, למשל, לטענת חמאס לפיה פלסטין היא ווקף – רכוש שמוקדש לאללה והיהודים יורשו להישאר במעמד של ד'ימי אם יכירו בשלטון האסלאמי.

עושה רושם שהפגנת הכוח תצליח. ספק אם הממשלה הנוכחית, ברוח הציבורית הנוכחית שהיא בעצמה עודדה במרץ, תרשה לעצמה להיכנס בחמישים רבנים ידועים ראש בראש. מהלך כזה יסמן את תחילתה של מלחמת תרבות גלויה על צביון המדינה, ויגרור תוהו ובוהו ציבורי שהשלכותיו לא ברורות.

אך השלכות ההימנעות מעימות ברורות. הימנעות תאשר ותבסס את קיומו של המחנה הפונדמנטליסטי כתנועה פוליטית שאינה מחויבת לכללי המשחק ולא כפופה למוסדות המדינה. זהו בדיוק המעמד שהשיגו לעצמן חיזבאללה ותנועות אחרות של אסלאם פונדמנטליסטי. בדומה למתרחש במדינות השכנות, יהיה כאן כוח שהשלטון לא מעז להתמודד אתו, ושעושה את דרכו בהעזה הולכת וגוברת לתפיסת השלטון. אם לא יימתח קו בחול כאן, בזמן ובמקום שקואליציה של קיצונים מתגבשת לתנועה פוליטית עם דגל מוגדר שבאמצעותו היא מגייסת תמיכה, הסיבוב הבא יהיה קשה הרבה יותר.

ראוי לציין את הכוחות בציבור הדתי שמתנגדים לפונדמנטליזם העולה. ביניהם אפשר למנות, חוץ מהחשודים הרגילים מהשמאל הדתי הקטן אך חשוב גם את הרב הראשי לישראל יונה מצגר, נשיא ארגון רבני "צהר" הרב יעקוב אריאל ואת הרב יובל שרלו שנהנה, מצד אחד, מאהדה והכרה רבה במגזר הדתי לאומי, ומצד שני משמש כמטרה לניגוח עד כדי ניסיונות להדירו מהמחנה. אותם דתיים, אם להגיד את האמת, קשים לי כספחת, ואני לא יודע באיזה צד של מלחמת התרבות הם יתייצבו כשתפרוץ. מה שברור זה שאם בצד הדמוקרטי של המאבק בפונדמנטליזם היהודי יהיו רק ליברלים אשכנזים חילונים ממרכז הארץ, דינו להיכשל. הצורך לבחון דרכים ליצירת קואליציה דמוקרטית בין חילונים ודתיים מעולם לא נראה דחוף יותר.

מנהלי: לאחרונה התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לא שהרבנים הרשעים לא יתפסו אותו.

את הדברים הנ"ל אמר הרב מרדכי אליהו על עברו כאחד ממנהיגי ארגון הטרור "ברית הקנאים", שמטרתו הייתה כינון מדינת הלכה. ודרכים אחרות ל"החדרה" הוא מצא גם מצא. הוא היה המארגן והרוח החיה מאחורי תנועת הגרעינים התורניים ש"התנחלו בלבבות" ובערים מעורבות, במטרה לייהד אותן וחיבר באישיותו ובפעילותו הציבורית בין החרדים, הציונות הדתית והמדינה.

כשמדברים על חרד"לים, החרדים הלאומנים, נוטים לראות בהם ענף קיצוני ושולי של הציונות הדתית, שמדלג על גבעות השומרון ושורף עצי זית של פלסטינים. במציאות, מדובר במהפכה שצפויה לשנות את פניה של החברה הישראלית ולהפוך את החלוקה המקובלת ל"מגזרים" ללא רלוונטית. עלייתם של החרד"לים היא עלייתו של פונדמנטליזם יהודי מנוסח, מאורגן וממוסד ככוח פוליטי שעומד בפני עצמו

הציונות הדתית, באופן מסורתי, היא חברה שמתעסקת בללכת בין הטיפות בלי להירטב אף פעם. הם רצו להיות, בו זמנית, הלכתיים ומודרניים, לאומיים ודמוקרטים, מהפכנים ושורשיים. הם ראו את עצמם, ועדיין רואים, כגשר בין החילונים והחרדים וכדבק של החברה היהודית הישראלית. עם כל המטען המשיחי והלאומני שבהם, הם נטו לכלכל את צעדיהם בזהירות. מאז שראו שהדברים אינם מתקדמים בהתאם לתכנית של החבר הדמיוני להביא את הגאולה באמצעות המדינה כפי שלימד הרב צבי יהודה קוק, נעשה קשה יותר ויותר לשמור על הפאסון.

יותר ויותר אנשים הבינו שהם ייאלצו לבחור. וכך הופיעה אורתודוכסיה מודרנית שמנסה לעגל את הפינות החדות של הדוקטרינה מבלי לגלוש ל"רפורמה". שם אנחנו נמצא את הביצה הירושלמית מהסדרה "סרוגים" עם הגבול המטושטש בין דתיים ודתל"שים, את הפמיניזם הדתי מבית מדרשה של חנה קהת, את הרב יובל שרלו מפתח תקווה, את ארגון ההומוסקסואלים הדתיים, את המגמה הגוברת של פעילי שמאל דתיים ואפשר לשייך לשם גם את תנועת ארץשלום שלמרות שהיא קטנה ושולית, היא בשר מבשרה של הציונות הדתית ונהנית מאהדה לא מבוטלת. כל הגופים והזרמים האלו רחוקים מאוד מלהיות קבוצה לכידה או אפילו ברית פוליטית, וכנראה שחלקם לא ישמחו להיות משויכים לאחרים ברשימה, אבל כל הנ"ל הם ביטויים לריבאונד לצד הליברלי והדמוקרטי בעקבות משבר הזהות של הציונות הדתית.

ויש גם את ההנהגה הקלאסית, "גוש אמונים" לשעבר, שהתפוררות המגזר בין הידיים שלה שלחה אותם ליצור ברית ניאו-שמרנית עם הלאומנות החילונית מתוך הבנה שלאומנות יהודית תהייה "תורנית" גם אם תנוסח בשפה חילונית. אלו הם הרבנים ה"ממלכתיים" כדוגמת אבינר (שבכל זאת מחזיק מגולדשטיין "קדוש"), "אם תרצו" ותואמיה, אנשים כמו בנימין איש שלום וארז אשל שבונים את התשתית הרעיונית ל"אליטה" חדשה, שר החינוך ויד ימינו צבי צמרת שטורחים להפוך את החזון למציאות ואחרים. זהו ריבאונד לתפיסה מחודשת של "כור היתוך" ויצירת מיינסטרים מחייב בסגנון מפא"יניקי, רק שהפעם, המרכיב הדתי בקואליציה יעבור "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד נהג הקטר". לתנועה זו יש מקבילה בצד החילוני, שבה אפשר למנות את "השמאל הלאומי" ואנשים כמו גדי טאוב, בן-דרור ימיני, ארי שביט ואחרים, שמתכנסים לאט לאט לאותה הנקודה.

ויש את החרד"לים, אנשים שלא רק צמחו מאותו משבר זהות אלא עוררו את התגבשותם של שני הזרמים הנ"ל, במידה רבה, כתגובה להופעתם בזירה. לתופעה החרד"לית כמה מקורות: הציונות הדתית תמיד חוותה רגשי נחיתות כלפי החרדים בענייני אדיקות דתית. מאז ומעולם, הם נדרשו להסביר ולתרץ שלמרות שהם מחמירים ומדקדקים פחות, הם לא פחות דתיים שכן הלאומיות שלהם היא בגדר אדיקות דתית שמצדיקה את המתינות ההלכתית היחסית. אך בסופו של יום, הרבנים החרדים נתפסו כסמכות רוחנית גבוהה יותר. הופעתם של רבנים חרדים לאומנים לא פחות מה"מזרוחניקים" סיפקה פיתרון אידיאלי למי שלא היה מוכן להתפשר לא על אדיקותו הדתית ולא על הלאומנות שלו.

המהלך הרעיוני שבבסיס החרד"ליות הוא טיעון שמחבר בין הייאוש מהמדינה החילונית בעקבות ההתנתקות, דחייתה ע"י החרדים וראייתה כ"אתחלתא גאולה" ע"י הציונות הדתית. המדינה כפי שהיא, על צביונה החילוני והמערבי איננה אתחלתא גאולה, אבל יש לה את הפוטנציאל להיעשות כזו אם תיהפך למדינה הלכה ותטוהר ממיעוטים (אלא אם כן הם יכירו בעליונות היהודית ויקבלו על עצמם מעמד של "חוטבי עצים ושואבי מים").  כך הם הפכו מצב מפלג למצב מאחד שיוצר חיבור בין כמה זרמים רעיוניים מרכזיים.

בדומה למקורותיו בציונות הדתית, הפונדמנטליזם היהודי מוכן לסבול אורח חיים שונה משלו כל זמן שמקבלים את סמכותו ומנהיגותו. להבדיל מהציונות הדתית הקלאסית, הפונדמנטליזם לא מוכן "לרכך" את האידיאולוגיה כדי להתקרב לציבור אותו הוא מתיימר להנהיג. את חוסר הגמישות הם שואבים ממקורותיהם החרדיים, אבל להבדיל מהחרדים הקלאסיים, הם לא מוותרים על עמדת ההנהגה הפליטית ועל תפוצה רחבה של משנתם בתמורה לקיומה בצורה ה"טהורה" ביותר ע"י קבוצה של "מובחרים" אלא שואפים להכניס תחת שליטתם גם את הכופרים. בכך, הפונדמנטליזם היהודי אימץ את האלמנטים הגרועים ביותר משלושת מקורותיו: הציונות הדתית, החרדים והמדינה היהודית.

מי שמסתמן, או לפחות מסמן את עצמו, כמנהיג הפונדמנטליזם היהודי החדש הוא הרב שמואל אליהו, זה שמככב בפרשה האחרונה של הניסיון, ולא בפעם הראשונה, "לנקות" את צפת מערבים. המהלך הזה, לאחר שכבר הואשם בהסתה עקב ניסיון קודם (כמובן שויתרו לו, כמו שויתרו לעמיתיו מחבר "תורת המלך" ותומכיו, שפרשו בספר את הצד המעשי של משנתם) הוא מפגן כוח. והוא יכול להרשות לעצמו מפגני כוח.

שמואל אליהו בונה את עצמו כממשיכו של אביו, שכבר עשה כברת דרך ב"החדרת" משנתו, שאיננה אלא כהניזם ללא כהנא, למיינסטרים הישראלי. לא רק שהיה רב ראשי, הוא היה הרב הראשון שנהנה ממעמד של אדמו"ר בציבור הכיפות הסרוגות, שמסורתית לא ייחס לרבנים משקל כזה. מעל מאה אלף איש השתתפו בלוויה שלו ועכשיו, חוג מקורביו ושמואל בראשם טורחים לעשות לו קנוניזציה, להופכו לקדוש פוסט-מורטם ולמנף את הקדושה לטובת שאיפותיו הפוליטיות של הבן.

כאן, נעשה שימוש במאפיין נוסף של הפונדמנטליזם – מיסטיקה. בציבור החרדי הקלאסי, הקבלה היא עניין שנוי במחלוקת. הליטאים מתנגדים לה נמרצות, והחסידים מתבססים עליה, אבל לא מעודדים עיסוק מופגן וגלוי בה. בציונות הדתית הקלאסית הקבלה היא במידה רבה לב ליבה של הדוקטרינה, אבל היא כשלעצמה, לא תפסה את קידמת הבמה, ודאי לא עיסוק המוני ובוטה כל כך ב"קבלה מעשית", מעשי ניסים וכשפים למיניהם, שבכל זאת נתפס ביהדות הרבנית כלא ראוי, לכל הפחות.

שמואל אליהו רומז שאביו היה אמור להיות המשיח, אחד מבני טיפוחיו הוא השרלטן ומנהיג הכת ניר בן ארצי, זה ששלח את החבילה עם גווית האב המת, זה שבין מעריציו נמנה גם שר המשפטים הנוכחי של ישראל ואח"מים אחרים. אליהו ממשיך לטפח את האגדה על הופעתה הפלאית של מאמא רוחל בפני חיילים במהלך "עופרת יצוקה", וצירף לסיפור גם "גילוי" שהיא נשלחה לשם בפקודת אביו, לא פחות. בספר "משני צידי הגבול" (PDF), זיוף שמספר בגוף ראשון לכאורה מפי קצין חיזבאללה שריגל לטובת ישראל והתגייר וחולק לחיילי "כפיר" בצירוף הקדשה מטעם מג"ד "נחשון", סא"ל תמיר שלום, החיזבאלון בדימוס "מספר" על  חלום רוחני שחלם מילדותו שבו הופיע הרב שמואל אליהו בכבודו ובעצמו, זה שבעוד עשרות שנים יגייר אותו.

כוחו של הרב אליהו ג'וניור, וגם זה מבדיל אותו מהדור הישן של הרבנים החרדים והדתיים-לאומיים כאחד, הוא ביכולת שלו לנסח את המיסטיקה הלאומנית הבוטה בסיסמאות מובנות וקלות לבליעה והזדהות לכל אחד. מרכיב מרכזי בקוקטייל הפונדמנטליסטי שרוקח אליהו הוא המקורות הספרדיים, או יותר נכון, חיקוי הגרסה המחודשת שלהם כפי שבאה לידי ביטוי בתנועת ש"ס ובדמותו של עובדיה יוסף. הוא ואביו לפניו אימצו את המודל, החל בלבוש המצועצע וכלה בתדמית העממית. למרות שהוא עצמו מחרים את יוסף, הוא יוצר כאן ש"ס על סטרואידים. אותו מודל של הנהגה חרדית וציבור מסורתי נאמן, וכמוהם, הוא רוכב אל ההצלחה על גב התפוררותן של האליטות האשכנזיות (המפא"יניקית, הליטאית וזו של גוש אמונים).

אז אחרי כל הטררם, המסר פשוט: שונאים ערבים, שונאים שמאלנים, שונאים את המערב ואיך לא, שונאים נשים (אליהו לא הסתפק בפטריאכליות הקיימת בדת, וראה לנכון לחבר תפילה מיוחדת לנשים). שוביניזם במובן המקורי של המילה: "אני שונא את כל מי שאינו כמוני". וכמובן, מסר של עליונות יהודית שכבר התקבע, לפחות בצורה מכובסת ("אנחנו עם מיוחד" וכו') כהצדקה האולטימטיבית לכל מעשה נבלה של המדינה. מה שיש כאן זה לא עוד ענף מתנחלי הזוי של נוער גבעות אלא מסר חוצה מגזרים של אחדות, עליונות ושנאה, שכמעט כל מגזר בחברה היהודית בישראל יכול למצוא נקודות חיבור אליו. בכך, פונדמנטליזם יהודי שדומה ללא היכר לאחיו המוסלמי הולך בדרכו והופך מתחת לאף שלנו מאוסף של רעיונות פזורים לכוח פוליטי מובחן ומשולב במוסדות המדינה.

על היקף התופעה קשה לעמוד, אבל על המשותף לרובן, ובסופו של דבר, לכולן, לא במיוחד. שווה לשים את האצבע על הקלות שבה מתארגן אספסוף לפוגרום. אנחנו לא מדברים על כמה אנשים, "עשבים שוטים" שכאלה שהתארגנו בסודיות ומראש. המג"בניק וחברו, ספונטאנית, ניגשו אל עשרות צעירים שישבו בגן הציבורי ותוך זמן קצר כבר הסתערו בראשם על בתי הסטודנטים הערבים. לפוגרום יום השואה בפסגת זאב הגיעו נערים בגלל הודעה ב-ICQ ומיכאל פולק פשוט הרים כמה טלפונים.

הקלות הזאת, שבה מתארגן אספסוף פוגרומיסטי, אומרת רק דבר אחד: התשתית הרעיונית, המוטיבציה, ההצדקה והתחושה שיש תמיכה למעשים כבר נמצאת שם, ורק מחכה למישהו שיזרוק את האבן הראשונה. ודבר משותף נוסף לכל אותם המקרים הוא מוטיב ה"להגן על הבחורות היהודיות".

אני אפילו לא אנסה להיות תקין פוליטית בעניין הזה. לעיתים קרובות צעירים ערבים מטרידים ומתנהגים בגסות רוח לבחורות יהודיות. לא בגלל שהם ערבים הם נוהגים כך אלא בגלל שכך גברים נוהגים כלפי נשים כשהם נמצאים מחוץ לפיקוח הקהילה המיידית שלהם, ובמיוחד כלפי נשים שלא שייכות לקהילה ולכן במגע איתן לא מעורב עניין של סולידריות עם גברים אחרים מהקהילה. מהבחינה הזאת, אין הבדל בינם לבין היהודי המכובד, בעל בעמיו, שנעשה לאיש מערות שטוף זימה ברגע שהוא מגיע למילואים ונטפל לחיילות שיכולות להיות הבת שלו. כל מי שעושה מילואים אמור להכיר את התופעה.

אבל מבחינת האספסוף היהודי ורבניו, לא מדובר בהגנה על בחורות מפני הטרדות. כמו סיסמת ה"תמיכה בחיילי צה"ל" ככיסוי לעידוד טבח חסר הבחנה באוכלוסיה האזרחית של האויב, גם כאן מדובר בכיסוי דק של שפה מיינסטרימית לדבר אחר לגמרי. הרי אי אפשר לחשוד לא באספסוף ולא ברבנים בפמיניזם מיוחד. אלו האנשים שיטרידו בחורות בעצמם, וייחלצו לעזרתה של בחורה מוטרדת או נאנסת רק כשמדובר בבחורה הפרטית "שלהם".

או כך, לפחות, הם ינהגו כשהמטריד הוא יהודי. כשהמטריד הוא ערבי, זה כבר עניין קולקטיבי. כמו שהאישה הבודדת שייכת לגבר הבודד, הנשים כקולקטיב שייכות לגברים כקולקטיב.

לא על נשים כבני אדם מגן האספסוף היהודי הגאה, אלא על הבעלות שלו עצמו על הואגינה של נשות השבט, ובכל מה שנוגע לאופן מימוש הבעלות, הם בעצמם לא בוררים באמצעים. אותם רבנים שלעולם לא ירימו קול או יד על האנסים והמטרידים בקהלם, וסביר שיאשימו דווקא את הקורבן ב"חוסר צניעות" וישתיקו את הפרשה הרי הכריזו במפורש שהסכנה נגדה הם נלחמים היא "התבוללות".

בכל מקום בו נראה הקצנה גזענית, לאומנית ודתית נראה גם הקצנה מיזוגנית. עוד לא נתקלתי במקרה אחד ויחיד בכל ההיסטוריה המתועדת בתנועה שונאת זרים שנוקטת בקו שוויוני בנושאי מגדר. אנחנו נתקלים בזה בציבור החרדי, שערימת החומרות החדשות לבקרים שממציאים הפלגים הקיצוניים שם כרוכים, תמיד, בעוד הפרדה בין גברים לנשים, עוד הדרה של נשים מהמרחב הציבורי ועוד שכבות של כיסוי ודיכוי שמולבשות על נשים. אנחנו רואים את ההקצנה הלאומנית בציונות הדתית שכרוכה גם היא בתופעות דומות. תשוו את המפד"ל של פעם לממשיכיו היום, ואת "בני עקיבא" עם ריקודי ההורה המעורבים של אז לסניפים הנפרדים ולהחרמת שירת הנשים היום. תראו איך הניסיונות של הרבנות הצבאית לקחת פיקוד על האתוס הצה"לי ולהנדס אותו מחדש כצבא לא ישראלי אלא יהודי, שלא ממלא את פקודות הממשלה הנבחרת אלא מנהל מלחמת קודש בשם החבר הדימיוני, התבטאה, מייד, בסירוב לשמוע שיעורים או לקבל פקודות מחיילות. שימו לב מה קורה תחת שלטון החמאס בעזה ותשימו לב במה מתעסק הימין בארה"ב.

האובססיה של הפסיכים מכל הסוגים לשליטה בנשים איננה מקרית. שליטה בנשים היא הדרך המקובלת בחברות פטריאכליות להוכיח "גבריות". נשים לא נדרשות להוכיח "נשיות" במידה שגברים נדרשים להוכיח "גבריות" שכן נשיותן נתפסת כביולוגית בעיקרה. אישה יכולה להיות אישה רעה, אבל היא כמעט לעולם לא תפסיק להיחשב כאישה. אפילו הלסבית הבוטשית השעירה ביותר תיתפס כאישה שבסך הכול צריכה גבר שיראה לה שהיא כזאת. גברים, לעומת זאת, יכולים להפסיק להיות גברים בקלות. מספיק שגבר אחר "ייקח ת'אישה שלך" כדי שתפסיק להיות גבר. אתה לא תהיה גבר גרוע, אתה תהיה "לא גבר".

אם זה הראש, אין סיבה מיוחדת שזה ייעצר רק ברמה האישית. הגבר הבודד לא תמיד יכול לשמור על האישה הפרטית תחת שליטה. אז מה עושים? מה שבני אדם עושים תמיד כדי להשיג מטרה משותפת, מתאגדים. עכשיו כל הגברים בשבט עובדים באופן קולקטיבי כדי להשאיר את כל הנשים בשבט תחת שליטה באופן קולקטיבי וכך התחרות הופכת להיות תחרות בין קולקטיבים של גברים במקום שתהיה בין גברים בודדים. וכך, כל גבר בשבט, ויהיה סמרטוט ככל שיהיה, יכול להתבשם מניפוח האגו הגברי שלו בקלות, כל מה שעליו לעשות זה להצטרף למלחמה נגד השבט השכן בנימוק של הגנה על הנשים של השבט, שכולן "שלו" בפוטנציאל.

ועל הבסיס המפגר הזה נבנות שוב ושוב, מזה עשרת אלפים שנה, דתות, תורות גזע, תפיסות מיסטיות מטורללות ואידיאולוגיות פוליטיות שנועדו כולן לכסות בקונסטרוקציות רעיוניות מדהימות בהיקפן על חוסר ביטחון עצמי של גברים. כמו החור באוזון שהמכשירים לא גילו משום שהיה גדול מדי, כך דורות של מלומדים מחפשים הסברים מהתחת בדבר הכוח שמסובב את העולם, כשכל מה שעליהם לעשות זה סיבוב של 180 מעלות.

לא במקרה מצא מחקר שנערך עבור האו"ם שתהליכי שלום נוטים להיכשל כשלא מעורבות בהן נשים. לא בגלל שנשים הן שוחרות שלום מטבען, אלו שטויות במיץ, אלא מפני שחברה מיזוגנית שלא מניחה לנשים רבות  להגיע לעמדות הנהגה תתקשה מאוד לעשות שלום, זה פשוט לא הולך ביחד. גהאנדי אמר פעם שחברה נמדדת ביחס שלה לבעלי חיים. זה נחמד מאוד, אבל הסגפן המתיפייף והצדקני טעה, אם רוצים לדעת מה החברה שווה, צריך להסתכל על מעמד הנשים בה, ואותו דבר כדאי לעשות אם רוצים לראות לאן מועדות פניה.

מנהלי: תם פרויקט 300 (מילים ביום), והבלוג חוזר למשטר של 2-3 פוסטים בשבוע.