אני מאמין שהחיים הם בדיחה קוסמית על חשבוני, ואין להם משמעות. אבל בתור בן אדם, כנראה עקב תאונה אבולוציונית כלשהי, אני יוצר סדר בתוהו ובוהו, מעניק לעולם סדר ולחיים משמעות. את זה אני עושה במשותף עם בני אדם אחרים, שכן אין דרך אחרת לעשות זאת. לכן, העולם כפי שאני מכיר אותו מורכב ממעט מציאות שאני חווה, והרבה דברים מדומיינים שאני ממציא כדי לסדר את החוויה ולתת לה משמעות וערך. זה לא עושה אותי לחילוני אלא לבן אדם, שכן עוד לא נולד הבן זונה שאצלו זה עובד אחרת.

מה שעושה אותי לחילוני זה הכרה באמת הזאת, העמדתה במוקד הדיון וקבלת השלכותיה. אני משתדל לא ללכת לאיבוד בתוך עולם הדימויים שהאנושות יצרה עד כדי כך שאשכח שכל זה רק המצאה שלנו, או אייחס להמצאות אלו קיום שלא תלוי בי. ואני מנסה לשפוט את העולם שאני ממציא מתוך המציאות שאני חווה ולא להיפך.

זה אומר שהסמכות המוחלטת בעולם שלי היא אני. אני הבוס של העולם שלי כמו שאנשים אחרים הם הבוסים של העולמות שלהם, בין אם הם מכירים בעובדה זו ובין אם לא. היות שכך, אנשים אחרים שווים לי, ואם אני רוצה להיות מוסרי עלי לחפש דרכים לקיום ביחד תוך חירות, שוויון ואחווה.

ככזה, אני לא רק אינדיבידואל חופשי אלא גם שייך למסורת ארוכה ומפוארת של בני אדם שחיפשו קיום משמעותי ומוסרי תוך הבנה שהתשובות היחידות שבנמצא הם תשובות של בני אדם, כי הם היחידים ששואלים דברים כאלה. אנשים כאלה היו בתקופות שונות ובתרבויות שונות, והדבר היחיד שמשותף להם ולי הוא העדפת ההבנה האישית שלהם, חלקית ומוגבלת ככל שתהיה, על אמיתות שנכפו עליהם ע"י בני אדם אחרים, בשמם שלהם או בשם מטאפורות שהם המציאו וטעו לחשוב שקדמו להם.

רובם לא קראו לעצמם "חילונים", וזהו בסך הכול מונח מקרי ולא מחייב. אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים. לי נוח עם המונח הזה כי הוא פשוט לשימוש, ומפני ש"חולין" זה המציאות הקונקרטית שאת הגישה אליה אני מנסה לא לאבד, ו"קודש", המונח המנוגד, מתייחס עולם ההפשטה, הפנטזיה, המטאפורה והמיתוס שבו אני מנסה שלא ללכת לאיבוד.

על הניסוי.

לדרישה לדבר על חילוניות לא במונחים של שלילה יש ערך מתודי. היא מחייבת אותנו, לשם שינוי, להסתכל על עצמינו ולא על אחרים, ולנסות לברר מי אנחנו ומה אנחנו. עצם הבירור מעצים וממקד ואני חושב שיש בו ערך בעיני תודעה חילונית, אם כי הוא לא בלעדי לה. והתהליך חשוב יותר בעיני מהתוכן. לא ממש משנה לי אם מישהו קורא לעצמו "חילוני" או בשמות אחרים או איך הוא רואה "חילוניות", מה שחשוב זה העיסוק האקטיבי בנושא. בעקבות השאלה, אנשים עסקו בעצמם ובזהותם קצת יותר. כך שערכה, מבחינתי, מוכח.

הסיפור על הצעירים בסדנה (שגם לו יש ערך מתודי, כפרובוקציה) מלמד אותי שמה שחסר לחילונים שביניהם זה לא ערכים, אלא עיסוק אקטיבי בערכים ובאמונות של עצמם. זוהי הריקנות שלהם, ולא היעדר ערכים דתיים.

הדיון ב"נכונות" השאלה, אם כך, הוא מבחינתי עיסוק באצבע שמצביעה על הירח במקום בירח עצמו. אבל מעבר לזה, אני בכלל לא קונה את האמירה הגורפת שמשמעותה של חילוניות היא היעדר דתיות.

המונח עצמו לא כולל שום "א-", "אי-", "לא-", "נון-" או "אנטי-", ולא שום "דתיות". נמרוד אבישר טוען שהשימוש במונח "חילוניות" מניח שדתיות היא מצב "דיפולט", ושולל זאת על סמך העובדה שאף אחד לא נולד דתי. אבל זהו טיעון מעגלי, שהיה נכון רק אם המונח עצמו היה מציין שלילה, כשבמציאות השלילה נמצאת רק באופן בו הורגלנו לראות אותו.

תינוק לא נולד דתי, זאת עובדה. אבל להגיד שתינוק נולד לא-דתי זה כבר צורם. זה מציין שלילה אקטיבית. כלומר: משהו, ולא היעדר משהו. להגיד שתינוק נולד "חילוני" כבר יישמע מוזר, כנראה בגלל שאנחנו מייחסים למונח כמה משמעויות שאי אפשר לייחס לתינוק.

חילוניות אכן מוגדרת כניגוד לדתיות, אבל קשה לי לחשוב על כינוי אחד שלא מציין ניגוד, או לפחות שוני, ממונח אחר ואין בכך כדי להצביע על היעדר תוכן. אם היינו נולדים על אי בודד, בלי בני אדם בסביבה, אפילו שם פרטי לא היה לנו כי יש לו משמעות רק מפני שהא מבדיל אותנו מאחרים. הפיזיקאים יגידו שקור איננו אלא היעדר חום, אבל מי שיחשוב שבגלל זה אין ל"קור" משמעות כשלעצמו, ימות מהיפותרמיה.

המילים "חילוניות" ו"דתיות" הן עתיקות, אך עד לעידן המודרני היו להן משמעויות אחרות מאלו המוכרות לנו ולא היה נהוג להשתמש בהן כמציינות זהות אישית של בני אדם. הייתה רשות חילונית ורשות דתית, היו ימים קדושים וימים של חול, אבל לא היו "דתיים" ו"חילונים". זה הופיע רק במאות האחרונות. ובהן, החילוניות קדמה לדתיות, והדתיות הגדירה את עצמה כניגוד לחילוניות, ולא להיפך.

מצטער להרוס סיפור מיתולוגי טוב, אבל כך בדיוק זה התרחש. רובם המוחלט של ההוגים שיצרו, לגמרי במקרה, את מה שמכונה "חילוניות" היו אנשים מאמינים, ופעמים רבות גם אדוקים. אבל הם גם היו אנשים שלא יכלו להתעלם, בשם הדת, ממה שעיניהם רואות. הגותם הצמיחה תודעה חדשה שמאוחר יותר הצהירה על עצמה כחופשית מכל סמכות מלבד שלה עצמה ויצאה לחפש את דרכה בעולם.

הדתיות העכשווית היא תגובת נגד לתודעה החילונית שכן היא התארגנה מחדש והגדירה את עצמה מחדש מול החילוניות. המקרה היהודי הוא המובהק ביותר. החרדים הם המייצגים הארכיטיפים ביותר של "דתיות" בעיני החילוני המקומי, וחרדים פשוט לא התקיימו עד להופעת החילוניות. עצם קיומם זו תגובת התבצרות והתגוננות מפני החילוניות, והם יודעים למה. בגלל זה, אגב, מעט מאוד סדנאות מפגשים בין חילונים לדתיים מתקיימות – בתי ספר דתיים מסרבים לחשוף את תלמידיהם לתודעה חילונית, וגם הם יודעים למה.

ראיית החילוניות כשום דבר מלבד היעדר דת הוא סיפור דתי. הם היש ואנחנו האין, הם העגלה המלאה ואנחנו הריקה. על הסיפור הזה הם חוזרים שוב ושוב, ונוח להם שחילונים מקבלים אותו, גם אם זה בא ביחד עם ניכור ושנאה לדת. ניכור לא מפחיד אותם. אלטרנטיבה כן. את המונח "חילוני" הם אולי המציאו כעלבון, אבל אני מנכס אותו. יש לי סיפור משלי ואין לי צורך לאמץ את שלהם. מה שבשבילם עלבון, בשבילי מחמאה.

כמו כן, תשובות עלו אצל נמרוד אבישר, יוסי גורביץ ו-Freethinking10

תודה לכל הכותבים, ושני הזלוטי שלי בפוסט הבא.

"עפר מן האדמה". ליאור פ.

יכולתו של האדם להשיג בשכלו את עובדת קיומו ולשאול עליה. היא הבסיס לכל. יכולת זו להתבוננות ולהתייחסות עצמית היא הקללה האנושית הנצחית – שכן היא טומנת בחובה בעיקר כאב – אך היא גם ההופכת אותנו לאנושיים. הקביעה "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו", בדגש על חציו השני של המשפט, אינה ציווי או הוראה, היא מציאות בלתי נמנעת עבור כל אדם חושב.

ובכן, הוא שואל. וחיפושיו אחר תשובות לשאלות שונות מצמיחות תפיסות שונות, ובפערים שבין התשובות הפילוסופיות לבין יישומן בעולם החיים הן מאבדות מבהירותן, ומזוהרן, והן מתאבקות בעפר החיים. ועל אף שבמתח זה נמצאת ההתקדמות והוא הוא המוליך אותנו, מן הראוי לנו לחזור לעתים אל המקור, אל התפיסה הבסיסית, לבאר הבדלים ולנסות ולשפוך אור חדש על הדרך שבה אנו מתיימרים ללכת.

אני חילוני, כי התשובה שאני מציב ובוחר לשאלות על הדרך הזו מקורן באדם עצמו. ורגע סמנטי, ברשותכם – באדם, שנוצר "עפר מן האדמה". או חול, אם תרצו. אך מכיוון שהמונח חילוני כבר מקובל ושגור, לא נשתמש במקומו במונח האפשרי עפרני. אך הנקודה העקרונית חשובה – חול משמש כאן לא כמושג שהוא במהותו אנטיתזה, לא רק כניגוד לקודש, אלא כמונח בעל משמעות עצמאית פוזיטיבית משלו. והשאלה היא – איזו משמעות?

ומהן התשובות אני מוצא? ברמה הבסיסית, צמצום מעגלי הסבל ע"י שאיפה לאנושיות. שאיפה לאנושיות הבאה לידי ביטוי במאבק בחיה הטבעית שבכל אחד מאיתנו – בחיה שרוצה לכפות עלינו את חוקי הג'ונגל. בחיה שרוצה לדרוס הכול מסביב על מנת להשיג עוד קצת בשבילה, או בשביל משפחתה, או בשביל קהילתה המצומצמת יותר-או-פחות.

מאבק, אם כן, שרוצה להרים אותנו מעל אותו טבע ולהפוך אותנו לאנושיים יותר. וככל שניתן להרחיב את המעגל – כך אנושי יותר וטוב יותר. מהקיום האישי של האדם הפרטי, דרך משפחתו, קהילתו המצומצמת, מדינתו ולאומו, ועד – בשאיפה – לעולמו בכלל. השאיפה לאפשר לכל אדם קיום בסיסי – בחיים, בחירות, בכבוד. רק משום שהוא אדם.

אני חילוני משום שאני הומאניסט, והומאניסט משום שאני חילוני.

אני חילוני משום שאני מחפש ומוצא את התשובה באדם, ולא בישות או באידיאה טרנסצנדנטית אליו.

אני חילוני משום שאני מאמין ביכולת של האדם והחברה להתקדמות מוסרית, משום שאינני מעלה על נס את העבר ולא מצפה לגאולה מיתית-אוטופית בעתיד אלא מאמין במאבק מתמשך ובלתי מתפשר כאן ועכשיו, בהווה. ועל אף שאנו חווים בו כשלון אחר כשלון [כפרטים וכחברה בכל הרמות] – אני מתכוון להמשיך להיאבק אותו.

"לחילוני אין לוקסוס" עופר ק.

החילוני, בין אם הוא מאמין בקיום אלוהי ובין אם לאו, משוחרר או שחרר את עצמו מעול הלכות ומאמירת ההן האוטומטית למצוות. נכון, הוא כפוף לחוקי החברה שהוא חי בה, שבחלקם הם אוניברסאליים או אפילו נובעים מהדת, אך בסופו של דבר, מרחב התמרון שלו רחב הרבה יותר מזה של אדם שנזקק לתיווך רבני או מסביר בלב שלם (או באטימות לב)  שאין לו כל שיקול דעת לגבי אופן הפעולה שלו ואפילו על עצם דעותיו.

לחילוני אין את הלוקסוס הזה, גם אם הוא פועל מתוך אידיאולוגיה, הרי שהוא אימץ אותה, ואין היא מקנה לו כל רשות לוותר על שיקול הדעת שלו. הבחירות בעצמן, או ההנמקות בעצמן, עשויות להיות כאלו שאכן תגרומנה לפאשיזם ודה-הומניזציה, וגם אם אנחנו מונעים מדחפים ומהלא מודע, הרי שיש לנו מספיק זמן והזדמנויות להרהר ולחשוב על הכיוון שלקחנו ושאנחנו נמצאים בו. אין בכך מין הנמנע שאדם דתי ישתמש באותם הכלים של שיקול דעת, כמובן, אבל כמו שנכתב לפני, שדות שלמים חסומים-לכאורה בפניהם מראש.

"הפרויקט הזה הוא חלק מההיסטוריה". עמוס בן ישראל.

מה זה הפרוייקט החילוני הזה? אלה אותם אנשים ותנועות פעלו לדחוק את האל והדת לפינה אם לא לזרוק אותם מכל המדרגות – ובמקומם לשים את בני האדם כאחראים לגורלם. תפיסה שמזוהה עם תקופת ההשכלה והביאה ללא מעט מהפכות שגם אם זרעו הרבה הרס בזמנן השאירו אותנו היום בעולם שבו (לפחות בחלקים ממנו שיש לקוות שהולכים ומתרחבים בימים אלה ממש) ניתן להתבטא בחופשיות, להינות מפרותיו של מדע שאינו תלוי (כמעט) בתפיסות מוקדמות ועקרונות דוגמטיים ומשלטון שמחויב לאזרחיו (לפחות בתאוריה, למרות שאם האזרחים מסכימים שיחרבנו עליהם ומבקשים עוד אפשר לומר שהשלטון רק מקיים את רצונם) ולא תלויים בחסדיו של "מנהיג", "מלך" או כל דיקטטור אחר. הפרויקט הזה הוא חלק מההיסטוריה לא פחות (ואף יותר) מסיפורי הנדודים של העם היהודי לדורותיו. הוא מלהיב אותי יותר מהתפלפלויות תלמודיות. אני חושב שזה כשלעצמו מספיק כדי להבהיר שאני לא "דתי שאינו מקיים מצוות".

"בסיס להבנת המציאות" רון קינן.

הערכים שלי לא נובעים מתוך החילוניות שלי, והחילוניות שלי לא נובעת מתוך הערכים שלי. הייתי מעדיף לומר, ששניהם נובעים מתוך אותה הנחת יסוד.

הנחת היסוד היא שראיות, עובדות ומסקנות אמפיריות הם בסיס טוב יותר להבנת המציאות מאשר אמונות, חוויות אישיות, דעות וכו'. אני מוכן להאמין במשהו רק אם הוא נתמך בראיות. אם אין ראיות בנמצא, אני מעדיף יצירת מצב שבו ניתן לאסוף אותן ולבצע ניסוי. תיאוריה, יפה והגיונית ככל שתהיה, אינה אמיתית אם אינה עומדת (או שאינה יכולה כלל לעמוד) במבחן הניסוי. הנחה זו, אם לוקחים אותה ברצינות, גוררת עמדות בכל תחומי החיים. בתחום המוסרי הנחה זו גוררת העדפה ברורה של מוסר חברתי מתפתח ודינמי, הנמדד כל הזמן בסרגל מקסום האושר, על פני מוסר הנובע מתכתיב קטגורי זה או אחר. בתחום הפוליטי, הנחה זו גוררת העדפה לחברה פתוחה בה ניתן לבצע "ניסויים" פוליטיים בקלות וללא מהפכות, ובה ניתן לנהל דיאלוג פתוח לגבי הראיות ותוצאות ניסויים אלה. בתחום הכלכלי, הנחה זו גוררת את ההכרח בשקיפות הנתונים ואת הספקנות כלפי כל תיאוריה כלכלית כוללת (בין אם היא 'היד הנעלמה' או קומוניזם). כנ"ל בתחום החינוך, המדע, הבריאות וכו'.

מן הסתם בתחום הדת אני אתאיסט, ולכן, כברירת מחדל, מסווג כחילוני, אבל החילוניות מבחינתי היא סיווג סוציולוגי: יחד איתי מסווגים עוד חילונים, שאין בינינו כלום פרט לאותו סיווג. יתר על כן, הסיווג הזה קיים אך ורק בישראל – לו הייתי חי בארה"ב, באירופה או בסין אף אחד לא היה מגדיר אותי "חילוני" משום שהגדרה זו אינה מתאימה לקווים בהם מחלקים מסורתית את החברה במדינות אלה.

"חיי פאוסף בחירות מודעות (יותר או פחות)" טליה ש.

מה שמאפיין את חיי כחילונית היא הספקנות. הדרישה לקבל הסבר מספק על דברים לפני שאני מקבלת אותם אל חיי. זה מתחיל בתפיסה שלי שעד שלא ייאמר אחרת, המציאות של ישות אלהית שקולה למציאות של פיית שיניים. זה ממשיך בקריאה מושכלת של עיתונאות וזיהוי של כתיבה מגויסת, מחפשת-סנסציות, צהובה וגם סתם שקרית (ונגמר בתוצאה הבלתי נמנעת של בוז לעיתונאות, בפרט אינטרנטית, ובחירה שלא לקרוא אותה). מה שמאפיין את חיי כחילונית זה ניסיון לנהל את חיי באופן שבו אם כולם כקולקטיב היו נוהגים, העולם היה 'טוב' יותר: (מיחזור, למרות שהוא לא בר קיימא בארץ), המעטת צריכה, תכשירי ניקוי אורגניים, השתדלות לאדיבות, זריקת פסולת לפח ולא ברשות הציבור. מה שמאפיין את חיי כחילונית זה היחס אל חיי כאל אוסף של בחירות מודעות. אני שואפת להיות מסוגלת להסביר בכלים רציונאליים כל דבר שאני עושה, בלי להצטרך לתרץ ב"כי ככה כולם עושים / כך אני רגילה / כך עשו הורי". אני בוחרת מדי בוקר מה ללמוד, במה לעבוד, עם מי לחיות את חיי, מה לאכול, מה לקנות ואיך להתנהג עם אחרים, כי בחנתי את שאר האופציות (באופן מודע יותר או פחות) ואלו היו האופטימליות.

"מי שמחזיק את המפתח" ט.פ

לא אשתמש כמעט במילה חילוניות, כי חולין הוא ההיפך מקדושה, שהיא מושג דתי. וכמי שלא מאמין בדת, שום דת, אין למילה הזו שום ערך בעיניי. אבל, מאז ילדותי, בקהילה חרדית מאוד, קראנו לקבוצה הזו "חופשיים" (ביידיש כמובן, פראייע) בהתחלה בזלזול, ואחר כך בקנאה שהתחלפה ברחמים. עד שחדלתי מלהאמין ויצאתי לחופש גם אני.

עכשיו אני צריך להסביר מהו החופש בשבילי, בפרט על רקע העובדה, שחיצונית עדיין לא שיניתי את מראי, ועדיין אני עטור זקן עבות, מעיל שחור ארוך מעל ציציות ארוכות וכובע. אני עוד הולך לבית הכנסת ולא שומע רדיו בשבת.

אבל אני חופשי! חופשי כי אני לא עושה את זה מתוך חובה כלשהי, אלא כי כך יצא שעדיף לי כרגע. אני עדיין לא מוכן לשלם מזונות ל8 קטנטנים, ועוד אין לי מקצוע ועבודה מחוץ לקהילה. אז כשיוצא לי, אני אוכל חזיר או שרצים, מסמס בסלולרי (לא כשר) גם בשבת, אבל הולך לבית כנסת.

אני חופשי, כי הכלא לא מוגדר בגודל החדר אלא בשאלה מי מחזיק את המפתח.

אני חוזר לצעירים שפגשת, למרות שלכאורה החופשים לא ידעו להגדיר מה זה החופש הזה, עדיין היה להם ברור שהם חופשיים והדתיים לא!

וזה ברור גם לדתיים.

"האקסיומה החילונית" איליה וסמדר.

אני ואשתי החלטנו להרים את הכפפה שזרקת ובילינו ערב שלם בדיון סוער סביב השאלה מה מגדיר אותנו כחילונים ולא כ"דתיים עצלנים".  סמדר-אישתי, מציעה את הנוסח הבא: "אני חילונית כי אני מתלבטת בשאלה מה מגדיר אותי". זה די מסכם את הקושי שבהגדרת החילוניות שלא על דרך השלילה.

לאחר מכן, ניסינו לרדת לעומק דעתה של האמונה החילונית ולזקק מתוכה איזושהי אקסיומה בסיסית, אוטונטמית ואינהרנטית לחילוניות – במה מאמין חילוני?

"אני חילוני כי אני יודע מה טוב לי"

לדעתי זה האני-מאמין של כל אדם חילוני, אפילו זה הדתי-העצלן. זוהי למעשה האידאולוגיה של כל חילוני בהיותו חילוני – מברוך שפינוזה ועד תלמיד כיתה ו' בבי"ס רבין בנתניה… או באילת… או בתל מונד… היחיד שיודע מה טוב לי זה אני. אני, אני, אני. לא אלוהים, לא שליחו עלי אדמות, לא המלך, לא ראש הממשלה, לא המפקד, לא המורה, לא אבא ולא אימא. אני.  לא שאני חושב שתלמיד כיתה ו' מבי"ס רבין באמת יודע מה טוב לו. אבל אני כן יודע מה טוב לי

זה מפחיד, זה מביך, זה עצוב, זה אירוני. אבל זאת האקסיומה החילונית. וגם אני, בהיותי חילוני, מאמין בה. כל השאר זה בגדר נספחים ופרשנויות. היות והחילוניות היא בבסיסה אתאיסטית ומטריאליסטית, אזי אין בעיניה שום אמת אוניברסאלית, מטה-פיזית שתנחה אותנו. כל החוקים הם חוקים שנכתבו בידי האדם וככאלה, כולם בגדר דעה אישית, ודעה אישית היא אישית מאוד.

מאז הרנסאנס, כל מפעל ההומניזם המערבי מתמקד בהוצאת הכוח "להחליט בשביל אנשים" מידי מנגנוני השלטון והעברתו לידי האנשים עצמם. איש איש לעצמו. בזה הוא הצליח. במקביל, שאף המפעל גם לחנך את האדם ולתת לו את הכלים המיטביים כך שידע מה באמת טוב לו. בזה הוא ככל הנראה נכשל.

עוד איזה שניים בדרך וכמה ואחר כך כמה מחשבות משלי על העניין. אני מתנצל בפני כל מי שקיצצתי את הטקסט שלו, וכדי שאוכל להתחיל לארוז את העניין, תשובות נוספות יתקבלו בברכה – בבלוגים שלכם (ואם איון לכם, תפתחו אחד).

"היכולת להעניק ערך ומשמעות". אולג ק.

בשבילי חילוניות היא קודם כל היכולת לקבל הסבר נטורליסטי של העולם, ולהשלים עם העובדה שהמציאות כשלעצמה היא מכניסטית, קרה, אימפרסונאלית, וחסרת התחשבות באינטרסים ורגשות אנושיים. מהמקום הזה החילוניות האמיתית חייבת להתחיל, ולמלא את החלל בנורמות וערכים שלא היו קיימים שם מלכתחילה. חילוניות היא האומץ לדבוק בערכים שאתה יודע שאין להם שום מקור או סמכות על אנושית, ערכים שאתה במובן מסויים המצאת בעצמך, ובכל זאת מוכן להאמין בהם כאילו הם היו דבר אוניברסלי והכרחי. חילוניות זאת היכולת להעניק משמעות וערך לדברים היקרים לך, מבלי שום צורך בגושפנקא דתית. התשובה שנותנים אנשים מאמינים לשאלה "למה אתה פה?" או "בשביל מה אתה חי?" היא אחיזת עיניים. לחיות בהתאם לתכנית שיצור על טבעי כלשהו קבע לך מראש, לא נקרא לחיות חיים בעלי משמעות. המשמעות היחידה שיש לדברים זאת המשמעות שאנחנו מעניקים להם בתור סובייקטים תבוניים בעלי רצונות, מניעים, רגשות, וכו'. לכן אנשים המוצאים משמעות לחייהם בדת הם אנשים עצלנים וריקים מתוכן, שנזקקים למישהו אחר שיגיד להם מה חשוב בחייהם במקום לנסות בעצמם למצא את הערכים היקרים לליבם. לכן החילוני לא רק שלא מאמין באלוהים, אלא הוא פשוט לא זקוק לו בלי קשר לשאלה האם הוא קיים בכלל או לא. הדברים החשובים באמת בחיי האדם לא תלויים בשאלות של קיום או אי קיום ישויות על טבעיות.

"לאלוהים יש חוש הומור מפורסם". סלבה.

אני זוכר את עצמי בכיתה ג' בשיעור "טבע" שלימדו אותנו כל מיני שטויות של ילדים על העולם, דברים כמו מוליכות חום של מתכת לעומת עץ, ומחזור המים בטבע, דברים כאלה. ואז סיפרו לנו שבגלל שלעץ יש מוליכות חום נמוכה יותר מאשר למתכת, אז אנחנו משתמשים באטבים ארוכים כאלה מעץ כדי לחמם את החומרים השונים (הבדיל והעופרת והברזל), במקום במלקחיים ממתכת, כדי לא לקבל כוויה בגלל מוליכות החום של המתכת. אני זוכר שלימדו אותנו על מחזור המים בטבע, על העננים והימים והגשם. ואני זוכר בברור שכל הדברים האלה פשוט הדהימו אותי. זה היה כל כך נפלא לגלות שיש סיבות טובות וסדר שמסתתר מאחורי הדברים בעולם. זה ממש עניין אותי. ואפילו שלכל אורך החיים שלי הייתי, ונשארתי, תלמיד ממוצע להחריד, הדברים האלה ממשיכים להדהים אותי ואני ממשיך ללמוד  תחת נושאים שונים ומגוונים על דרכי הפעולה של העולם, ואני בספק אם אני אפסיק מתישהו.

אז אני מניח שאם נחפש נקודת שבר ראשונה ביני לבין העולם הדתי, זאת תהיה הנקודה. הצורה שבה אתה אמור להסתכל על הדברים, לקבל אותם ולפרש אותם, לדעתי, היא שונה בין העולם הדתי לבין העולם הלא דתי, וקשה לי מאד לוותר על היופי שאני מוצא בחקירת והבנת העולם שלנו בלי העול של גישור ויישוב בין צורות מחשבה שהן במהותן שונות. המונחים והדרך שבה הדברים נבנים כשאתה מסתכל על העולם דרך עניים של אדם מאמין הם שונים, לדעתי. וגם אם היא החשיבה לא היית כל כך שונה, כדי באמת לקרוא לעצמך אדם דתי אני חושב שאתה צריך לקבל על עצמך דוגמות מסוימות שלא יושבות טוב עם צורת החשיבה שהשיטה המדעית דורשת ממך. עד כמה שאני יודע, גם אם תרכך ותפרשן את הספרים הקדושים ולא תיקח את הדברים שהשיטה המדעית אומרת לך שהם לא נכונים כמילוליים, עדיין ישנם רעיונות עקריים שלא יאפשרו לך לחבר בין שני הדברים בצורה מלאה.

החלק המצחיק בכל הסיפור הזה שלי, ואני מניח שזה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון שלאלוהים יש חוש הומור די מפורסם, זה שדווקא דרך הדחייה של הדוגמות הדתיות ואורך החיים הדתי ה"רציני" והמאמין באמת, אז אני כן יכול לעשות את ההנחה שאדם דתי לא היה מסוגל לעשות, ולישב את המחלוקות בין העולם הדתי לבין הדרך שבה אני רואה את העולם. בגלל חוסר הקבלה שלי של אף דוגמה ומערכת חשיבה ואמונה דתית מסועפת, אני יכול כן לשים את אלוהים מאחורי הול – בתור הכוח שמאחורי החיים והמחוקק של החוקים שאנחנו עמלים כדי לנסות ולהבין. בהסתכלות כזאתי אלוהים הופך להיות ליופי ולסדר שמאחורי החיים, ואני יכול למצוא נחמה והתפעלות ביופי ובמורכבות של הבריאה שמוצגים בספרי הביולוגיה והכימיה והפיזיקה והפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה והמוסיקה וכל שאר התחומים. העולם מדהים ומעניין, יותר משיוכל אדם אחד אי פעם להבין ולהעריך. אז כשאני רואה כנסיה, אני רואה מבנה מפואר שהמטרה שלו היא לגרום לך לחשוב על המורכבות האין-סופית של העולם, ואני מקבל את אותה ההרגשה שאדם מקבל כשהוא מוצא את עצמו על פסגה של הר גבוה ומסתכל למטה ונדהם מהנוף שהוא רואה. ככה יוצא, שדרך החילוניות שלי אני יכול למצוא נחמה והגדרה ויופי גם בסמלים דתיים, ויכול להמשיך לחיות בשלום עם העולם הרוחני שלי.

"אני דת של איש אחד". ראגוס.

הפכתי והפכתי בשאלה שהצגת, וזה לא היה קל. בסופו של דבר אפיינתי את החילוניות שלי בשני היבטים של תפישת עולם:

האחד הוא התפישה העובדתית. הדברים שמקובלים עליי כאמת הם אלו שמקורם במדידה ותצפית מדעיות, ואשר כפופים למערכת כללי ההיגיון וההיסק כפי שאני תופש אותם. רוב המידע הזה זורם אליי בשמיעה ובקריאה, ולפיכך לא מעורבת כאן פחות אמונה מאשר אצל אדם דתי: לו סיפרו שאלוהים אמר, ולי סיפרו שהתוצאה נמדדה והמסקנה הוסקה. אין כאן עליונות אינטלקטואלית, אלא ביטחון במערך אחר של מקורות (שאני אכן בוטח בהם במידה רבה), ואני מדגיש את זה משום שדווקא השרירותיות המובנית בביטחון הזה הופכת אותו, בעיניי, לאלמנט מגדיר של החילוניות.

ההיבט השני הוא תפישת העולם הדעתנית, או המוסרית. הכללים שלפיהם אני נוהג ומנווט את חיי נקבעים על-ידי הטיית אוזן לקול פנימי כלשהו, שמהווה סמכות – לא נעים לומר – כמעט דתית. מהו אותו תוכן שהוא לוחש באזני? למשל, שכל בני האדם שווים ובעלי זכויות טבעיות בסיסיות, ושכל מעשה צריך להימדד בראש ובראשונה בהשפעתו עליהם, עם דגש על אי-פגיעה. שוב, ראוי לשים לב לשרירותיות שבכך: רבים ציינו כבר, ובצדק, שהאמונה בשוויון בני האדם היא אמונה לכל דבר, משוללת הוכחות גשמיות. אבל זה מה שהקול הפנימי אומר, והוא בעל הסמכות.

אולם התוכן עצמו, לטעמי, הוא לא חלק מהחילוניות. הוא שייך לדברים אחרים, למשל ליברליזם. עיקר החילוניות הוא במקור הפנימי של אותן אמונות ואותם תכתיבים. אנשי דת, כתבי קודש, אלוהות – כולם הרי מהווים מקורות סמכות חיצוניים. ואצלי אין. אני דת של איש אחד. היא קיימת רק אצלי, והיא מתחילה ונגמרת בחפיפה מושלמת להיכן שאני מתחיל ועצמי נגמר. בפרט, אגב, נובע מכך שחילוניות לא יוצרת קהילות – ואולי זהו "המשבר הערכי" שאתה מזהה. אנשים דתיים מהווים קהילה בעצם היותם דתיים, ואילו לחילונים דרושים יוזמה ומאמץ על מנת להתאגד.

אני שמח בדת היחיד שלי כפי שכל אדם שמח בדתו. כשהייתי צעיר יותר (בעיקר בזמן השירות הצבאי), והכרתי לראשונה אנשים דתיים, מצאתי את עצמי מתקנא בשלווה הפנימית ובביטחון שהם מקרינים. זה גרם לרצות לנסות – ובאמת ניסיתי, במידה מסוימת, להתחבר לדת, למרות שחונכתי מבית לבוז לה ולסלוד ממנה. זה לא עבד, בעיקר כי הבנתי שאמונה היא דבר נתון, ושאי-האמונה שלי בקיום האל, למשל, ככל הנראה איננה הפיכה. אולם משעמדתי על דת היחיד שלי, ועל אותה אמת פנימית, מצאתי בהן את אותה שלווה ואותו ביטחון. אני יכול להיוועץ בהן בכל סוגיה. אני סומך עליהן בלב שלם ושמח לחיות לאורן, ואני לא רואה בהן שום ריקנות, נחיתות, בהמיות, או שאר אשמות שנהוג לטפול על חילונים. החילוניות שלי, אם כן, נעוצה בעצם החיים לפי אמת פנימית ובלתי תלויה.

שומרת שבת. נטע ק.

" כל הכפיות והכפות טבועות בכיור

לערבב קפה עם ויסקי בסכין

לחזור למיטה

ולסגור "

( – "עונג שבת", טל ניצן. מתוך "דומסטיקה", עם עובד)

חמישי בחמש הוא הזמן הטוב ביותר של השבוע. לפניי נפרשים המרחבים האינסופיים של סוף השבוע כמו הארץ המובטחת וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם יחד. אמורים להיות לי כבר יותר שכל וניסיון כדי לדעת שהסופשבוע הוא לא אינסופי והאפשרויות הן לא בלתי מוגבלות, אבל ככה זה מרגיש לי תמיד וזה כל הקסם. אני יוצאת מהעבודה, שמה מאחוריי עוד שבוע קדחתני ונושמת עמוק. אני לוקחת את עצמי לשוטט בעיר, לרוב בשוק, וחוזרת הביתה מאוחר. ביום חמישי בערב שום דבר לא מטריד אותי. אני יודעת שאני אקום למחרת מאוחר, אלך למכולת של ברגר להביא חלה ועיתון, אחר כך שיעור יוגה, ואחרי שאני אחזור משיעור יוגה אני לא אצא מהבית עד יום ראשון.

בשישי-שבת אני לרוב במעצר בית. מרצון. מעט מאוד דברים יכולים להוציא אותי מהבית בשישי-שבת: אולי אם יש הופעה מסקרנת בשישי בערב באוגנדה, אולי סרט בשבת אחר-הצהריים בסמדר או בסינמטק. הכי כיף זה לראות סרט בשבת ב-17:00 בקולנוע סמדר. לבוא קצת לפני, לשבת לשתות קפה. אבל אם אין הופעה בשישי בערב, או סרט מעניין בשבת אחר-הצהריים, אני יכולה בשקט גמור לבלות את סוף השבוע לבד בבית. בלי אנשים, בלי מיילים, בלי לפתוח את המחשב והאינטרנט, בלי טלפונים. רק עם ספרים, עם המוזיקה שאני אוהבת, עם המחשבות שלי. שום דבר יותר.

אם אחת לכמה זמן יש לי צורך כן לצאת וכן לשמוע זמזום של אנשים סביבי, אני תוחבת לתיק את הספר התורן והולכת לאחד מבתי הקפה החביבים עליי. זה שבקצה רחוב עזה, למשל. או זה שבמרכז העיר. הרבה פעמים כשאני מגיעה לשם אני אפילו לא טורחת להוציא את הספר. אני מזמינה קפה או תה, ופשוט יושבת ובוהה למרחקים ארוכים. אני יכולה לבהות ככה שעות. אני קוראת לזה מדיטציית בתי קפה.

ככה פחות או יותר עוברות עליי כל השבתות. אני שומרת עליהן בקנאות. אני יודעת שיש אנשים שבשבילם אני כופרת, גויה, עגלה ריקה. אבל בהגדרה שלי את עצמי – וזה בדיוק מה שעושה אותי חילונית: אני אגדיר בשביל עצמי מי אני, אני אגדיר מהו "עונג שבת" בשבילי – אני שומרת שבת אדוקה.

נטע ק' היא ירושלמית וכתבה בעבר את הבלוגים "רשימות של ספרנית דילטנטית" ו"הרחק מהמון מתהולל".

"ליצור משמעות מתוך החול". דודי נתן.

אני מדגיש דווקא את החול שבחילוניות, אותו חלק שחילונים רבים רואים בו סוג של לעג, אני חושב שהוא מבטא טוב דווקא שאת המשמעות העיקרית שיש לנו בחיינו אנחנו צריכים ליצור מתוך החיים עצמם, מתוך החול שבהם.

בניסיון שלי המושג קודש בא כדי לתת תוספת משמעות לחול של האדם אך מבחוץ, אומר לך איש שניו אייג' או איש הדת – שמה שאתה עושה (והרגיש לך משהו סתמי) הוא משמעותי מאד כי… וכאן באה איזה אמירה שנותנת משמעות חיצונית לדברים (אלוהים או איזה גאיה..).

אני רוצה משמעות של הדברים מתוך מה שהם באמת, כלומר, העבודה שלי, הפעילות שלי, בין אם זה לטובת צמצום פערים (דבר שנותן לי המון משמעות).

בין אם זה טיול משפחתי (דבר שמחזק קשרים בין אישיים שהם הם המקור למשמעות לאדם), ובין אם זה סטלבט וזפזופ מול הטלביזיה, דבר שמשמעותו בשבילי הפגה ומנוחה.

אני רוצה להדגיש דווקא את האחרון, את הכאילו-בזוי.   מה בזוי בהפגה?

בזוי בזה אם לצורך כך אני משתמש לרעה באנשים אחרים (למשל רואה את התגוששותם הנלעגת ב"אח הגדול").- אז זה לא מוסרי.

אך הדגש על החול והעכשיו איננו זניחת המוסר, אלא הדגשה עיקרית של הכאן והעכשיו והחול ביצירת המוסר האישי והמשמעות האישית למעשי.

איך זה שדג אף פעם לא צמא? ניתאי פרץ.

יום אחד לקחתי בחור חרדי טרמפ. הנסיעה הייתה ארוכה, הבחור דיבר בעיקר אנגלית, והיה בדרכו להילולה של איזה צדיק בבאר שבע. בדרך הוא קרא משהו, ושאל אותי כל מיני מילים כמו 'מרכבה' שהעידו שהידע שלו בעברית לא מעמיק במיוחד. הוא סיפר לי את סיפורו המרגש, כיצד הפך מנער שהיו לו בראש רק מסיבות וסמים, לחרדי. כיצד היה מגיע לשיעורים מסומם אחרי רייב של לילה שלם, כי נפשו כמהה לתורה. כמובן שהוא ניסה להוכיח לי באותות ומופתים שאלוהים קיים, והיהדות היא דת האמת, אבל אני רגיל בדיונים כאלו. למרות שהוא נסע להילולה של צדיק מזרחי כלשהו, לא היה לו מושג מיהו הבאבא סאלי, כשסיפרתי לו סיפור על מפגש של סבתי עליה השלום איתו. הוא אמר לי שהוא שמע שהיהודים במרוקו ניצלו בזכות הצניעות המופלגת של הנשים שם. איכזבתי אותו וסיפרתי לו שהם ניצלו בזכות הגנתו של המלך, מוחמד החמישי, שסירב לשתף פעולה עם הנאצים. ההרגשה שקיבלתי מאותו אדם, ולא רק ממנו היא שהוא מאד מתאמץ להגיע לאותו דבר שנקרא יהדות, והרושם שקיבלתי הוא שמאמציו הכבירים לא מקרבים אותו הרבה.

בקיצור ולעניין, מה שאני רוצה לומר הוא שיהדות היא לא אולימפיאדה כפי שתופס אותה מרבית הציבור האורתודוכסי בארץ. אין דבר כזה אלוף העולם ביהדות. אני, כמי שנולד בישראל, חגג את החגים ואת עונות  השנה של הארץ, בוורסיה כזו או אחרת תמיד, לימד יהדות, הלך בשבילי הארץ לאורכה ולרוחבה, עם ספר תנך ובלעדיו, קורא את התנ"ך מדי פעם ואוהב אותו, מספר את סיפוריו ואת סיפוריה של הארץ לילדי, וחוגג איתם את החגים, וכמובן משתדל להקפיד על כללי המוסר הבסיסים, מרגיש ביהדות כמו דג במיים, ולא חש צורך בכלל להשתתף בתחרות הזו, למי יש רב יותר גדול. אומרים כי נמשלו דברי תורה למים. וכך, כפי שהדג לא חושב על המים כל עוד הוא שוחה בהם. זה פשוט שם, מסביבי, בכל יום ובכל מקום, וזהו

את התשובות אצטרך לפרסם בכמה נגלות. אז בלי הקדמה נוספת, הנגלה הראשונה:

"אני חיה בגטו רעיוני". הילה נוגה.

מסתבר שאני חילונית.

אני לא יודעת מתי הבנתי שאני חילונית. אולי הבנתי את זה קצת אחרי שניסיתי להתחבב על הילדים בחטיבת הביניים במקיף ו' בבאר שבע על ידי כך שהכנתי סוכריות חמאה וחילקתי לכולם וזה עבד והיה נורא נחמד. זה עבד עד שכשמישהי שאלה את אחד הילדים למה הוא לא רוצה גם, הוא ענה "איכס, לך תדע מה היא שמה בפנים" ופתאום כולם זרקו את הסוכריות שלהם והלכו.

לקח לי קצת זמן להבין למה הם הלכו ולמה הוא התכוון.

זה מצחיק – אצלנו בבית לא מדברים על זהויות. כל הזהויות שלי הן סרחים עודפים שהודבקו אלי בשלב כזה או אחר בלי שביקשתי אותן, והן תמיד שימשו אנשים אחרים כדי ליצור חיץ בינם לביני יותר משהן שימשו אותי כדי לספר לעצמי מי אני. מסיבה זו הפוסט שלך תפס אותי לא מוכנה. אצלנו בבית אף פעם לא אמרנו "אנחנו X ולכן אנחנו עושים Y". כל הערכים שספגתי מההורים שלי נראו לי תמיד כמו ערכים טבעיים ואוניברסלים, וכל דבר שלמדתי מהם למדתי בפשטות ועל דרך הדוגמה. הפעמים היחידות שבהן הבנתי שיש משהו "זר" ברעיונות שלי היתה במפגש עם אנשים אחרים, בדרך כלל מתוך תגובת הזעזוע שלהם.

מסיבה זו קשה לי להגדיר את עצמי שלא על דרך השלילה. קצת כמו ילדיה של האשה החרדית שסיפרה שהיא לא מניחה להם לצאת מהשכונה כדי שלא ידעו שיש כזה דבר יהודי בלי כיפה, אני חיה בגטו רעיוני שבו אין כזה דבר בן אדם שלא מכבד את האוטונומיה של האחר, וכך על אף שהפוסט הזה מנוסח על דרך החיוב, הוא נולד בדרך השלילה – מתוך הפערים שגיליתי לאורך שנים בין מה שהיה נראה לי כמו "הסדר הטבעי של הדברים" לבין העמדות של הסובבים אותי.

אני מאמינה שאנשים חשובים מאידיאולוגיה

אמא שלי אמרה לי פעם "שתדעי לך שאנשים שבעים לא יוצאים למלחמות" (היום אני חושבת שהפשט של המשפט הזה חוטא לאמת בכל מיני רמות, אבל בתור ילדה הוא עיצב במידה רבה את תפישת העולם שלי). כך למדתי שאף רעיון גדול איננו מצדיק סבל של אנשים אמיתיים.

אני מאמינה באחריות אישית

אני מאמינה שיש לי אחריות אישית לבחירות ולמעשים שלי, ושהמדד הגדול לאיכות הבחירות שלי הוא ההשפעה שיש להן על הסביבה. באופן פשטני, "בחירה נכונה" היא כזו שלא פוגעת באחרים, ומקיימת איזון בין הצרכים שלי לבין טובת האנשים שסביבי.

כשאני נכנסת לתא בשירותים ציבוריים אני משאירה אותו מעט יותר נקי ממה שהוא היה כשנכנסתי אליו.

אני מנסה לאמץ את הפרקטיקה הזו בכל תחום בחיים שלי.

אני מטילה ספק

מתוך האחריות האישית שלי נובעת המחוייבות התמידית שלי להטיל ספק. להטיל ספק במה שאומרים לי מקורות סמכות, (ויהיו אלה המנהיגים שלי, ההורים שלי, אנשי הדת בשכונה או מדענים שמדברים אלי מבין דפי ספר הלימוד שלי), להטיל ספק במקורות המידע שלי, להטיל ספק באמונות ובערכים ובדעות שלי ולבחון אותם שוב ושוב למול המציאות המשתנה והעמדות של הסובבים אותי. אם מישהו ייפגע בגלל בחירה שעשיתי אני לא אוכל להגיד שכך אמרו לי לבחור, אני לא אוכל להגיד שזו מסורת, אני לא אוכל להגיד שהאידיאולוגיה מחייבת (אנשים יותר חשובים מאידיאולוגיה, כן?) – זו היתה האחריות שלי להטיל ספק ולעשות את הבחירה הנכונה.

אני מקבלת את השונה

ואת זה אני עושה מהרבה סיבות, שהאחרונה שבהן היא "כי בא לי לעשות מה שבזין שלי".

בראש ובראשונה, אני מקבלת את השונה כי ברוב שנותי אני הייתי שונה. האנשים שהקיפו אותי בבית הספר היו מסורתיים, ואת החברות שהיו "כמוני" יכולת לספור על יד אחת. קטועת אצבעות. אני מקבלת את השונה כי אני יודעת שזה פאקינג מסריח להיות שונה, וכי אני מעדיפה לא לשים אחרים במצב לא נעים בגלל השונות שלהם.

אני מקבלת את השונה כי אני מטילה ספק. כשאומרים לי שצריך להתרחק ממישהו, לשנוא מישהו או להדיר אותו אני קודם כל שואלת את עצמי למה. אח"כ אני הולכת ומבררת אולי יש שם משהו שאנשים אחרים פספסו. מדי פעם אני טועה, רוב הזמן לא.

אני מקבלת את השונה כי למדתי שמגוון יכול גם להיות מקור של כח.

ולבסוף, אני מקבלת את השונה כי ככה לימדו אותי וכי זו הדרך שבה הייתי רוצה שיתייחסו אלי.

אני מעריצה את היופי והכח של התרבות האנושית ואני רוצה להיות חלק ממנה

אני נפעמת מהמפעל האדיר שהוא התרבות האנושית, והדבר היחיד שמצער אותי במוות היא המחשבה שאני אף פעם לא אוכל "לבלוע" את כולה. אני רוצה להיות חלק מהעבודה הזאת ולתרום ולו רק בורג קטן משלי להתקדמות המין הזה. רוב הבחירות שלי בחיים מונחות על ידי הרצון הזה, ומול האידיאל הזה אני מודדת את מידת ההגשמה העצמית שלי.

יש לי הרבה אמונות וערכים והרבה מנהגים שמאפיינים אותי, אבל כשאני מנסה להתחקות אחרי המקורות של כל אחד מהם, כולם קשורים בצורה כזו או אחרת לחמשת העקרונות שפרטתי כאן. אם כך, אלה הדברים שמגדירים אותי. אם הם עושים אותי, בין השאר, לחילונית – יהי כך.

"לא צריך להתנצל".  טל ק.

אני מסרב להשתתף בניסוי שלך, ואני אסביר לך למה:

אני לא צריך להסביר למה אני חילוני. מי שצריך להסביר למה הוא משהו, זה מי שדתי. החילוניות שלי היא לא איזשהו מצב ביניים בין להיות אדם רגיל וחופשי מדת לבין להיות אדם מאמין ודתי. החילוניות שלי היא לדעתי המצב הטבעי של בני אדם, נקודת המוצא – וכל תוספת מעבר לכך – היא זו שצריכה לספק את ההסברים.

לא נשמע לך אבסורד, שאתה מבקש ממני להסביר למה אני לא פותח את היום שלי בבקשות ותחינות לאיזשהו ייצור ערטילאי, תוך שאני כורך רצועות עור סביב הזרועות שלי, במקום לבקש הסברים מהאדם שעושה את זה?

אותו "חופש" שהילדים החילוניים דיברו עליו לא תלוי בשאלה מה אתה עושה איתו. הייתי מעדיף, בלי כל מחשבה שניה, שהילדים שלי או האחים שלי או החברים שלי יעבירו את שעות אחר הצהריים בפייסבוק ובכדורגל ובפלייסטיישן, מאשר בלימודי "קודש", שבעוד שמכילים בתוכם גם הרבה דברים חיוביים, מלאים גם בדברי הבל ובשטיפת מוח ובגזענות ובחושך.

אני מעוניין להעביר את החיים שלי בשקט וסבבה – ואין לי שום סיבה להתנצל על זה. מי שצריך להתנצל, זה מי שמונע מהאנשים שמסביבו לחיות את החיים שלהם בשקט ובסבבה, ואני אאבק באנשים האלה גם על חשבון השקט והסבבה שלי.

ואני אגיד לך את האמת – נוח לי להיות יהודי. אבל יהודי בסגנון שלי. אני יהודי כי ההורים שלי היו יהודים (שיט, נסיבתי, נכשלתי, מזל שאני לא משתתף בניסוי). נחמד לי לשבת בליל הסדר כי אני אוהב את השירים ואת האוכל של סבתא. נחמד לי להדליק נרות בחנוכה. לא תהיה לי שום התנגדות אם אשתי, כשתהיה כזו, תרצה שנחגוג גם את כריסמס או את העיד אל פיטר, כי ככה היה אצל ההורים שלה. אבל היהדות שלי לעולם לא תהיה תירוץ לכל הדברים הנוראיים שעושים בשם היהדות מאז שהיא קיימת. לצורך הדברים האלה – לעולם לא אהיה יהודי.

אני לא צריך לפרש את היהדות שלי, אני לא צריך להתנתק ממנה, ואני גם לא עושה ממנה יותר מדי סיפור – ובטח שאני לא רוצה  פה מדינה יהודית. ישראלית זה מספיק בלגן בשבילי.

"אני אוהב לחשוב רחוק". מוקס2000.

אני חילוני מכיוון שאין לי כוח לשטויות. אין זה אומר שאני עצלן, חס וחלילה, לדברי טעם יש לי כוח ועוד איך. אני חילוני מכיוון שאני סומך על עצמי ועל עצמי בלבד להבדיל בין קודש לחול, בין אמת לשקר, בין חושך לאור. אם חיפשת ערך שהוא אינטרינזי למחשבה החילונית הרי הוא זה – החילוני שומר לעצמו את הזכות להחליט מה עיקר ומה תפל. במה שווה להשקיע תעצומות נפש, ובמה לא, והרי בערך זה טמונה כל המחשבה הליברלית. עצמאות המחשבה.

האנקדוטה שסיפרת על הדיון בין בתי הספר רלוונטית במיוחד, הרי הדיון הוא על חופש ומה עושים איתו. אמת, רוב בני האדם, כאשר חופש אמיתי נופל לידיהם, לא ינצלו אותו כדי לכתוב סימפוניות או להקים עמותות, אלא על מנת לשחק בפלייסטיישן ולצ'טט בפייסבוק. אמת זו נכונה במיוחד כאשר חופש זה הוא יקר מציאות, כי אז בא לידי ביטוי הדחף לחדול מלעשות, כהתנגדות לכוח הדוחף בנו לפעול כאשר אנו תחת שליטה. לא בשל כך חשוב החופש, אם כי אל לנו לזלזל בפעילויות חשובות כמו פלייסטיישן או טוויטר ופייסבוק שמעוררות את המוח ויוצרות קשרים חברתיים אמיתיים. החופש הזה, העצמאות לבחור איך לחשוב, חשוב בשל המעט שכן מנצלים אותו כראוי. כן כותבים סימפוניות, או קוד, או ערכים בוויקיפדיה, ומעשירים את עולמנו בצורה שאדם הנתון כל חייו בכפייה לא יוכל להבין. חשוב בשביל האדם האחד, הילד הקטן שצועק שהמלך הוא עירום. אדם אחד כזה יכול להפוך  מדינה ואף עולם שלם על פיו.

אז למה אני חילוני? כי בתור דתי לא הייתי יכול לחשוב רחוק מדי. ואני אוהב לחשוב רחוק. בכל דת שלא תבחר, אורתודוקסית כרפורמית, מערבית או מזרחית תמיד יהיו לך טאבואים. דברים שאסור לך לחשוב. אף אחד לא יגיד לי על מה לחשוב. בגלל זה אני חילוני.