דוגמאות מצחיקות אבל בהחלט לא חברתיות. ההגדרה של הימין לחברתי היא — להסיט אדם אחד כנגד רעהו, מגזר כנגד מגזר, לאום כנגד לאום. בזה מסתכמת כל מחאה חברתית ימנית. זה דבר לעומתי בבסיסו ובמהותו.

דוגמאות מצחיקות אבל בהחלט לא חברתיות.

ואני אומר, די כבר עם הדמגוגיה, בחיאת ראבקום. יוקר המחיה קשור להתנחלויות בערך כמו שהוא קשור למצב הרוח שלי כשאני עומד בפקק בלה גוארדיה בשמונה וחצי בבוקר, בדרך לשלם את המיסים שמממנים את כל השגעונות פה. גם משמאל וגם מימין, כל כך הרבה שטויות ודמגוגיה. מישהו באמת מאמין שהכיבוש מקפיץ את מחירי הנדל"ן? מישהו באמת מאמין שהמחאה שייכת לשמאל? מה נסגר איתכם? קשה לחיות פה, נקודה. זוג הורים עובדים יכול להרוויח גם 15 אלף שקלים נטו (!) ועדיין להיחנק תחת העול שנקרא "חיים ממוצעים במדינת ישראל", אם נחזיר את מזרח ירושלים ואם לא. גבינה לבנה עולה 7.5 שקלים, וזה כי רשתות השיווק והמחלבות מרשים לעצמם לעשוק את כולנו, לא בגלל מעלה חלחול ג' הירוקה. נמאס מה$#@#$@ הזה, אלה מצד אחד מחרחרים מלחמות בכל פעם שהציבור מקבל מספיק שקט ומבין שהוא נדפק פה, ואלה מצד שני לא מפסיקים לחפור שאם נחזיר יהיה פה גן עדן. לא יהיה, כי הממשלה פה היא עצמה הבעיה, וזה נכון לכל ממשלה בעשרים שנה האחרונות. אף לא אחת מהן עשתה משהו שונה כדי להיטיב עם המעמד הבינוני, שמאל או ימין, כולן ללא יוצאת מן הכלל עשקו, דפקו, רימו וניצלו את כולנו, מי בשם ארץ ישראל ומי בשם תהליך השלום. זה כזה קשקוש, וזה כל כך גרוטסקי שזה הופך למצחיק, כי כולנו כמו כלב שמשליכים מולו צעצוע והוא תוקף אותו במקום את הגנב…בכל פעם שהאזרחים מתעוררים ומוחים על מצבם, הממשלה מוצאת איזה אירוע מכונן כלשהו להסיט את תשומת הלב, פעם זה הסכם שלום ופעם זו מלחמה, פעם זה פינוי עזה ופעם זה היסטריה איראנית. והכל, הכל קשקוש, אותן עשרים משפחות משפרות את מצבן מדי שנה, וכל השאר – יאללה, לייצר להם כסף. היום זה ביבי, מחר זו לבני, טוב לא יהיה עד שלא נעיף את הדבילים ונשנה את שיטת הממשל, שתאפשר לממשלה לבטא את המדיניות של בוחריה ולא של אוליגרכים, קבוצות לחץ וגופי תקשורת.
ואני לא רוצה להניח את המספריים, אני רוצה לדבר כשהם ביד שלי, ככה מקשיבים פה.

[…] ושלום בוגוסלבסקי שחושב ההפך מכל זה.   […]

עדו,
לדעתי יש כאן ערבוב של כמה דברים. דבר ראשון אני חייב להגיד שגם מהתנסויות שלי יש אמת במה שטלי כותבת, וזאת הדרך לבניית הבנה הדדית. בנוסף, שני אנשים מבוגרים בסופו של דבר לא מתנהגים, חושבים או מונעים בצורה כל כך שונה משני ילדים ובנייה של הבנה (לדעתי) קוראת באותו אופן. עם זאת, זה כנראה יותר קל לעודד הבנה בילדים מאשר במבוגרים שכל כך הרבה מהזהות שלהם ותפיסת העולם שלהם נאוצה בגורמים שיוצרים את המחלוקת, כמו דת או אידאולוגיה. זאת אומרת שה"גישור" שצריך לעשות עובר מעל הרבה יותר דברים ומצריך יותר זמן ומאמץ (למרות שאני אודה שאם לי ניסיון בתחום הזה – אולי שלום או מישהו אחר יוכלו לתקן אותי). מה גם שעם ילדים יש לך את האפשרות להפעיל סמכות ולהביא אותם למצב של הידברות. בין שני מבוגרים ביום-יום האפשרות שלך בפועל להגיע להדברות היא הרבה יותר קטנה. הנה, רק בשבת האחרונה "נטפלו" אליי כמה חבר'ה בחוף הים ואני באמת לא יודע מה היה קורה אם הייתי מנסה לדבר איתם על *למה* הם מרגישים צורך להטפל אליי רק בגלל שבאותו רגע הם יכלו, אבל הימור לא רע הוא שעדיף היה לי לא לנסות לשאול אותם על הרגשות שלהם ועל היחסים שלהם עם אבא שלהם.
אז גם אם בתאוריה היית יכול להושיב אותי ואת אותו אדם לשיחה, עם פסיכולוג נגיד, ולהגיע להבנה של הסיבה למה הוא פנה אליי ומה בעצם מפריע לו, בפועל אין שום סיכוי ששיחה כזאת תקרה וכנראה שמבין שנינו אני זה שישקיע יותר מחשבה בלמה הוא הרגיש צורך להטפל אליי.
עכשיו תיקח את המכשול הזה ותכפיל אותו בזה שאנחנו מדברים על חברות שלמות ולא על פרטים בודדים. אני בכלל לא יודע אך אתה יכול להגיע לאנשים ככה ולעודד בהם אמפתיה או הבנה בכנה מידה של אומה. אני בספק אם גם הספינולוגים הגדולים יודעים אך לאחות קרעים כאלו, לפחות לא בלי יצירה של אויב משותף. אז למרות שיש אמת במה שטלי כותבת וזה בהחלט יותר מסתם זיוני שכל של היפים, זה קשה לתרגם את זה למשהו פרקטי שאתה יכול לעשות בעולם האמיתי.

ובכלל, זה קשה לחיות ככה. זה קשה לזכור את כל הדברים האלה בכל שניה של היום ולהבין את הצדדים האחרים, וזה מתסכל טילים כשאתה מרגיש כאילו אתה היחידי שמנסה. אבל הפתרון הקל יותר, וזה שפחות עובד כשאתה רוצה ליצור הבנה, זה להתעצבן ולהחליט שאתה מפסיק לנסות ולהבין וליצור הבנה.

"איקסים חושבים שאני טועה וצריך להשמיד אותי, אז זין עליהם אני עכשיו אהיה נגדם פי 10 ממה שהם נגדי." זאת תגובת רפלקס כזו שהיא המוצא הקל לראש שלך, אבל זה עובד בתור פיתרון רק אם אתה יכול להשמיד לחלוטין את האיקסים האלה, וזה בטח שלא יביא לשום הבנה או הסכמה איתם.

משהו קטן לגבי להציע פתרונות: אני לא מבין איך העובדה שלא מציעים פתרון היא נימוק נגד המחאה (ונניח בצד את העובדה שבהחלט מציעים הרבה מאד פתרונות רציניים).
אם יש לי סתימה בכיור, אני קורא לאינסטלטור, אם אחרי שהוא גמר לתקן הכיור עדיין יהיה סתום, אני אתקשר אליו ואצעק ״הכיור סתום, בוא תתקן״, אם בחוצפתו הוא יגיד לי משהו כמו ״מה אתה מתלונן, תציע לי איך לפתור את זה״, אני אתעצבן מאד, ובטח שלא אחשוב שזה מצדיק את העובדה שהוא עשה חרא של עבודה בפעם הראשונה.

[…] שלום בוגוסלבסקי בזכות חוסר המיקוד של הזעם, והמחאה הגורפת. […]

[…] שמיני, תשיעי, בכל מדינה זו בורגנות שבעה. לא כאן. כאן זה מאבק. כאן זה לרוץ אחרי […]

עדו. חבל שלקחת תגובה כזו יפה וקטלת אותה. בלי הידברות לא ייצא דבר. מאיר אריאל אמר זאת יפה – "בשביל שאני אאלץ אתכם לתת למשפט של הזולת שלכם להגיע עד הנקודה, עד לנקודה שלו". ארגוני השמאל בישראל חשובים, חשובים מאד. הם מחזיקים את המדינה והשלטון מלפגוע בזכויות אדם ולהעניק לכל אחד דין שווה. מצד שני, גם הדתיים והמתיישבים חשובים. הם מחזקים את הציונות ואת הלאומיות, את הקרבה והאחווה והרעות. הם שומרים עלינו שלא נאבד את המסורת, התקווה והאמונה בצדקת הדרך. כל אחד יש לו תפקיד בדבר הזה שקוראים לו – עם ישראל. לדאבוני הרב, במקום שהמחאה של הדיור תאחד אותנו, החיבור שלה עם השמאל הקיצוני הפכה אותה לבלתי רלבנטית והיא דעוך תדעך במהרה. חבל. מטרה צודקת שתתמוסס לה בין צעקות נגד חוק החרמת היהודים לבין ביבי (ראש ממשלה שנבחר בצורה דמוקרטית ושקופה לחלוטין, דהיינו, רצון הרוב, לאמור, מהות הדמוקרטיה) הביתה.

טלי את פשוט גאון! אני מציע שתדליקי כמה נרות קטורת ותזמיני את כולם לשבת במעגל ולהחזיק ידיים והופ! תוך כמה שנים פתרת את כל הבעיות.
לא טלי, זה כן שמאל וימין. זה רק שמאל וימין וכל הנסיונות להגיד 'קודם כל צריך לתקן את מה שמקולקל פה ואז..' הם כמו להגיד – קודם שהחולה שלנו יבריא ואז נחליט מה התרופה. אנחנו שולטים בשטחים, מבחינתי כאיש שמאל זה שורש כל הרע – זה והכפייה הדתית ומצד הימין אני ושכמותי הם שורש כל הרע. זה הכל ושום 'הידברות' לא תשנה את זה.
נ.ב
לגבי הפלשתינאים – אם את מדברת על אלו שמעבר לקו הירוק, אז 'הידברות' איתם פרושו של דבר שהם הופכים לאזרחים במדינה הזאת. לא מקובל עלייך ? שחררי אותם לחופשי.