"רואים"? בטח שלא. אם כי אני מסכים שהמצב הוא בעיקר פוטנציאל, בשביל לראות צריך להסתכל.

חבר שלי, תל אביבי, הציג תערוכה בתל אביב, קיבל ביקורות מתלהבות מקיר לקיר והתברג בתעשייה. אבל לפני זה, הוא הציג את אותה התערוכה בירושלים, ואף אחד מהברנז'ה לא בא.

וזה עוד במקרה של תל אביבי שיש לו קצת קילומראז' מאחוריו. על מקומיים אין בכלל מה לדבר.

העובדה הפשוטה היא שמה שיקרה כאן יזכה להתעלמות ל שיגיע לשם. ואח"כ אומרים ש"לא רואים".

אני אחד/ת המגיבים/ות והתייחסתי גם לכמות וגם לאיכות. זה נכון שבירושלים יש סביבה מגרה, אבל צריך אולי להוסיף "פוטנציאלית", כי לא כ"כ רואים את אלה שמתגרים ממנה.
ובאופן כללי – אלא אם כן אני מאוד לא מעודכנת, שגם זה יכול להיות – הרושם שלי הוא שבתרבות הישראלית יש – יחסית – מעט התייחסות למה שבאמת קורה בישראל.

[…] מנשים בהיכל התרבות , סוגר שלום בוגוסלבסקי, ברשימתו 'ימי פומפיי האחרונים', חשבון עם ההסתגרות התרבותית והחילונית של תל אביב.יוצא […]

שתי נקודות למחשבה:

א. כל מי שעוסק בבינוי ערים ובתכנון אזורים יודע שבתחילת המאה ה-21 הפרדיגמה הלאומית מפנה את מקומה לפרדיגמה אורבנית. משמע – אנשים נוטים יותר ויותר להגדיר את זהותם עפ"י מטרופולין מגוריהם (מושג "העיר" כבר אינו רלוונטי), מאשר עפ"י השתייכותם הלאומית. הפוסט שלך הוא ההוכחה הניצחת לכך. הופעתן של מגה-ערים, ומטרופולין תל-אביב הוא בהחלט כזה, יצרה תופעה מעניינת – חיבור ברמה הגלובלית וניתוק ברמה הלוקאלית. לא חייבים לאהוב את זה, אבל זאת המגמה. משמע – תל אביב היא אכן בועה ברמה הלאומית, אך היא חלק ממארג מורכב, חי, בועת ותוסס ברמה הבינלאומית. כזו היא גם ניו-יורק, לונדון, מוסקבה, טוקיו, שנגחאי ועוד ערים רבות אחרות… אף אחת מהן אינה בגדר ברנז'ה מנותקת.

ב. אתה בעצם אומר כאן שני דברים סותרים: מצד אחד – תרבות שמתפקדת כמערכת סגורה ואינה באה במגע דיאלקטי עם סביבתה נדונה להתנוונות, כליה ואנטרופיה. מצד שני – אתה מציע לזרוק לכל הרוחות את החרדים והכהניסטים כשאלה באים איתנו במגע. אתה מציע לצייר קו ברור בחול ולהגדיר אזור נוחות. עכשיו תראה, כאילו…דיאלקטיקה זה אחלה. גם סחבק קרא הגל ומרקס.
ובכל זאת… נו באמת…

(חומר קריאה מומלץ: אנרי לפבר, המהפכה העירונית (1970)

שלום שלום,

אני יוצר – מאייר ואנימטור במקצועי. לא למדתי באף אחד מהמוסדים התרבותיים שתיארת בירושלים. את השכלתי הפורמלית רכשתי בבאר-שבע שבנגב ואת מקצועי רכשתי בכוחות עצמי באינטרנט ובפורומים שמצאתי שקדמו להקמת הפייסבוק העולמי.

מאז ומעולם עבדתי בתל-אביב. גם יוצאי בצלאל באו לעבוד בתל-אביב. בלב התעשיה. לא כי כך הכתיבו אנשי הברנז'ה שעל-פיהם תיפול או תקום קריירה, אלא כי כאן התעשיה היצרנית קיימת. כאן, בעיר החוף, אנחנו פתוחים את העולם ולא מבוצרים על גבעתנו.

לפני שנה השתנה הדבר לתקופה קצרה. הוצעה לי עבודה בחברת אנימציה שהקים אראל מרגלית בירושלים. הוא קיבל לידיו מהמדינה את בית המדפיס הישן והסב אותו למשרדי היי-טק מלוקקים בכסף שקיבל (ומקבל) ממשקיעים עלומים מחו"ל. עבדתי שם כחצי שנה.

במהלך חצי השנה הזו נסעתי לי יום-יום בכביש 443 וראיתי את הגטו הישראלי במו עיני. הגטו שמוביל אל ירושלים המבוצרת. תוגמלתי על כך ביד נאה ועבדתי על סרט אנימציה באורך מלא. עבודה על "פיצ'ר" הוא מושא מקצועי ויצירתי עבור רבים מהלומדים בבצלאל. והרושם (שנקנה בכסף רב של משקיעים עלומים) היה שהפרויקט הירושלמי אכן יצליח להוציא כזה סרט ולהפיצו בעולם. אולי אף להתחרות בפיקסאר ושרק ועוד סרטי הוליווד לכל המשפחה.

כעבור חצי שנה פוטרתי, יחד עם עוד כמאה עובדים. אראל מרגלית עדיין עושה כאילו הוא יפריח את השממה היצירתית הירושלמית כשהוא מביא משקיעים חדשים לבית המדפיס הישן – ומסיע לשם על כביש 443 מספר פעוט של יוצרים תל-אביביים כסוג של בובות ראווה. אבל בינתיים היחידים שהוציאו סרט אנימציה ישראלי – ואף הגיעו עמו עד לאוסקרים – זה כמה חבר'ה ששכרו מחסן על חוף הים בתל-אביב.

הטיעון שלך בדבר היצירה הפורחת בעיר המבוצרת נראה לי כטעות או כהטעיה. אם יש יצירה כזו, הרי שהיא כנראה שומרת על עצמה היטב באיזה מבצר עלום בנוי מאבן ירושלמית – כך שהתל-אביבים ושאר העולם לא ימצאו אותה בטעות.

[אני מגיבה כאן כי לתגובה של שלום אלי למעלה כבר אי אפשר להגיב]

אני מעריכה את הצורה שבה הסקת שאני "מסרבת להשתמש בשכלי" מכך ששאלתי אותך לדעתך. למעשה, הסיבה שאני קוראת בלוגים פוליטים היא כדי לצאת מאיזור הנוחות שלי ולגבש את הדעות שלי על בסיס יותר מוצק מ"כי ככה זה", ובעיני חלק מהתהליך הזה הוא דיאלוג (קראתי פעם שמישהו חכם כתב על התפתחות מתוך דיאלקטיקה, עימות ושיח וגו', היה מעניין). זה עשוי להפתיע אותך, אבל כדי לנהל דיאלוג צריך לשמוע גם מה אנשים אחרים אומרים וכשלא ברור לי מה אומרים לי אני שואלת.
אז אתה לא חייב לקטול אותי בכל תגובה, זה לא נעים לי ואני אשמח אם תימנע מזה.

והרעיון שלך מעניין.
אני לא חושבת שאם היו שואלים אותי איך אני מגדירה את עצמי התשובה שלי היתה "חילונית" (וגם לא "ישראלית", לצורך העניין). למעשה, אני לא חושבת שאי פעם הגדרתי את עצמי בתור חלק מקולקטיב.

וסלבה, לגבי המלחמה הדמוגרפית – יכול להיות שזו חזית לגיטימית, אבל בתור אשה (ולכן מי שהמלחמה הזו אמורה להתנהל, בין השאר, ברחם שלה) קשה לי לחשוב עליה ככזו.
לילודה מאסיבית יש מחירים, ואלה מחירים שבעיקר נשים ישלמו.

זה בערך מה שאני עושה. שיהיה דיסונאנס, דיסונאנסים זה מעניין ולרוב משמעותי ולי אין בעיה אתם. דיסונאנסים זה הנדריקס, קונסונאנסים זה פאקינג ג'סטין ביבר:)

בתור ירושלמית לשעבר שחיה כבר כמעט 10 שנים בתל אביב, אני מכירה את שני צדי המטבע וכמובן שהשתתפתי כבר באינספור שיחות על היתרונות והחסרונות של שתי הערים מכל מיני נקודות מבט.

נכון שבירושלים באמת יש אווירת יצירה חתרנית וייחודית (איכשהו נדמה לי שלפני 10 שנים היתה יותר) מהסוג שאתה מוצא בפריפריה, שנובעת בעיקר מתוך מצוקה, בידוד תרבותי והיצר לפרוץ את גבולותיו. תמצא את זה גם בשדרות וגם בראש פינה. לירושלמים יש גם את בצלאל (אגב בועה), ויש להם את התחושה הזאת שהם כל כך מיוחדים ושונים. על רקע המצב הסוציואקונומי וההתחרדות בירושלים, הציבור החילוני ליברלי הוא באמת מיעוט מיוחד ושונה. מי שאוהב את התחושה הזאת, אשריו.

אני לא יודעת אם זה מה שהתכוונת, אבל מהפוסט שלך עולה דיסוננס נפוץ: מצד אחד אתה אוהב את ירושלים על שלל אוכלוסיותיה, אתה לא רוצה לחיות במקום הומוגני שמאלני ליברלי כמו תל אביב, אתה מעדיף פלורליזם שנותן מקום לעוד תרבויות חוץ ממך, לקבל גם את השונה ממך ולא לחיות בבועה. טוב ויפה. מצד שני, אתה רוצה לחיות במקום שבו לא דורכים על האמונות שלך ועל התרבות שלך, שבו לא כופים עליך עקרונות דתיים שלא מתיישבים עם תפישת העולם שלך. ירושלים כבר מזמן נפלה לידי הדתיים שחונקים בה את החילוניות לאט לאט ובהתמדה, לתל אביב עוד כנראה יקח להם קצת זמן להגיע (ואני לא טוענת שזה לא יקרה לעולם). אז כשהם עושים צעדים וצעדות לכיוון תל אביב, ומתחילים ליישם שם את העקרונות התרבותיים והדתיים שלא מקובלים עליך, אתה מתקומם.

זה נשמע כאילו אתה יושב במוצב שכבר נפל ונכבש, וקורא למוצב שעוד עומד לא לוותר, שלא יקרה לו מה שקרה למוצב שלך. ובאותה נשימה אתה מספר כמה טוב איפה שאתה נמצא, שם יש פלורליזם וכולם חיים עם כולם ומקבלים את זה שאף אחד הוא לא בעל הבית היחידי.

אבל למה רק אתה? למה שלא ניתן לקוראים שיעורי בית? פרטים בפוסט נפרד.

אני מקבל על עצמי את ההמלצה הזאתי, כממילא אם אני אחבשן ולא אלמד למבחנים שלי אז שלפחות יהיה לי תרוץ טוב לעצמי. ורק שתדע שחלק מההגדרה שלי היא כן "בבקשה אל תפרעו לי לעשות את מה שבמקרה בא לי באותו רגע." אני חושב שזה נופל תחת הרדיפה אחר אושר.

וסתם בתור הערת ביניים, אני כן חושב שהחזית הדמוגרפית היא לגיטימית, ושאנחנו מפסידים בה. הילודה השלילית, בחלק מהמקרים, של הציבור החילוני ליבראלי באירופה היא בהחלט בעיה במלחמת תרבות. אם כל זוג מביא ילד אחד, זה לא טוב. כל זוג חילוני כזה יצתרך להביא לפחות שני ילדים לעולם רק כדי לא לצאת במינוס.
למישהו יש את הסטטיסטיקה בשלוף לגבי המצב בארץ?