צפירות זיכרון כתפילה חילונית

הופיע במקור כפוסט בפייסבוק באפריל 2013 בעקבות שיחה עם מוטי פוגל (שמנחה אחלה סדנאות קריאה, אגב). מכיוון שאני מחפש את הפוסט בכל שנה בתקופה זו כדי לשתף מחדש, נראה לי יותר סביר להעלות במלואו לבלוג.

————-

צפירת זיכרון היא הטקס החילוני המוצלח ביותר בעיני. טקס שמצליח להיות פרקטיקה קהילתית, מבלי להיות המוני, מצליח להחזיק פאתוס מבלי להפוך למגוחך, והוא כולו רוח אבל אין בו אלוהים. והוא מסורת. מסורת חילונית, אבל מסורת.

צפירות זיכרון הושמעו לראשונה במדינה היהודית ב 1949, לזכר חללי מלחמת העצמאות. הנוהג הועתק מהבריטים (שהיום כבר נטשו אותו), ואומץ בתחילה במפוזר עד שהיה לחוק מדינה. בתחילה הושמעה צפירה רק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובסוף שנות החמישים הצטרפה אליה הצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. למעשה, עד לפני כשלושים שנה היתה צפירה נוספת, שהפרידה בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות (ותודה לויקיפדיה).

כשהייתי ילד ואחר כך נער, חשבתי שחובה עלי לחשוב על דברים עצובים בזמן הצפירה. עצובים ורלבנטים: ביום הזיכרון – על חיילים מתים, וביום השואה – על מחנות ריכוז. לקחו שנים רבות עד שנתגבשה בי תפישה שהטקס הזה כל כולו פרקטיקה, ואין משמעות בו לכוונה, או להרהורים בשעת הצפירה. מעשים חילוניים באמת הם מטיבם כאלה – שהאדם לא חייב בהם דין וחשבון על מה שעובר לו בראש הפרטי שלו. הטקס החילוני שואב את המשמעות שלו מכך שהרבה אנשים נוטלים בו חלק ביחד, ועוצרים את הכל – אפילו המכוניות בכביש. מה קורה בזמן העצירה הזו פחות חשוב, כך נדמה לי, ולצורך העניין כולם יכולים לחשוב בזמן הצפירה על פוקימונים או על הפרק הבא של "משחקי הכס".

אם אני זוכר נכון, האסימון בנקודה הזו נפל לי קצת אחרי שקראתי את מה שהיה לישעיהו לייבוביץ' להגיד על התפילה הדתית. הוא הבדיל בין התפילה שהיא מעשה פסיכולוגי, שבו המתפלל ממלא את צרכיו הוא, ובין התפילה בסידור, שהיא תפילת קבע ותפילת חובה. אליבא דלייבוביץ' – אלו שני היסודות שעושים אותה לעבודת הבורא ממש, ואין בתפילה זו משום "פורקן לרחשי-ליבו והגות-רוחו של האדם, לפיכך אף אין היא מייצגת את השתפכות-הנפש הספונטאנית ואין היא ניתנת להתלבש בצורות שונות בהתאם לחילופי האנשים, המצבים והצרכים" ("על התפילה", לייבוביץ', גוגל וכו'). במקום אחר, אם אני זוכר נכון, כתב לייבוביץ' שלדידו אפשר להתפלל מספר טלפונים ואין במילים שאומרים דבר מלבד מילוי החובה. היתה לו תפיסה דתית שובת לב, שלאמונה כמעט שלא היה בה מקום חי, והיא שימשה רק כאקסיומה לגבי העולם.

את התפיסה של לייבוביץ' לגבי התפילה אימצתי אני לגבי הצפירה – אלא שהאלוהים שלי הוא הקהילה, ועבודת הבורא שלי היא ההשתתפות.

אני זוכר מקרה אחד שבו היתה צפירה ונהגתי במכונית, ועצרתי בצד הכביש, וכמותי נעצרו מכוניות נוספות, וכל האנשים יצאו מן המכונית, ונעמדנו בחוץ בשולי הדרך, והיתה שמש אביבית יפה, בלי האובך הגועלי הזה שהיה לאחרונה. הסתכלתי באנשים האחרים שיצאו מהמכוניות וידעתי שאנחנו שותפים עכשיו בטקס הזה, וזו היתה הנקודה, שאנחנו שותפים, ואנחנו נוטלים בזה חלק ביחד ולחוד. והביחד והלחוד באותו הזמן הוא עוד מרכיב של הצפירה, והוא, ביחד עם היעדר המילים שבה, מה שמונע מהפאתוס שלה להיעשות מגוחך, ועושה אותו במקום זאת אפקטיבי.

וזו אפילו לא הצפירה עצמה שעושה את כל אלה, שכן היא רק צליל וסימן מתי מתחילים ומתי מפסיקים, וזה גם לא האופן שבו היא מהדהדת את צופרי האזעקה של המלחמות והטילים. זו פשוט הנכונות של האנשים שעודם בחיים לעצור לשתי דקות ארוכות, שהסטטיות שלהן קורעת סדק בין שטף היומיום שלפניהן וכל מה שבא לאחר מכן.

אז זו לא הצפירה, ולא הזיכרון. אלו לא המילים שנאמרות לפני ואחרי ולא המחשבות תוך כדי. זו רק ההתכנסות, שטוענת את הטקס הזה במשמעות. זהו טקס חילוני עירום שכל כולו מעשה די אווילי: לעמוד בלי לזוז במשך שתי דקות, ושתכליתו היא הוא עצמו.

צפירת זיכרון היא התפילה החילונית המוצלחת ביותר, ואולי היחידה שיש.

לאט לאט לאט לאט ולאט לאט מהר מהר

בעקבות הגרסה הגרגוריאנית ל"עטור מצחך"*, שני פינוקים לכבוד שבת קודש –

לאט לאט לאט לאט, שיצא קצת הודי (לא לרכי הלבב וקצרי הרוח):

ולאט לאט מהר מהר, שיצא קאנטרי:

(תודה לגילואיס המלך)

____

 

* וכמובן עוד אלפי תעלולי time stretch אחרים ישנים יותר

על מי אנחנו עצובים כשאנחנו עצובים על אריק איינשטיין

אריק איינשטיין מת.

ככל שהכרתי את דמותו הציבורית, האיש היה מכור לנוסטלגיה, ולכן אירוני והולם בעת ובעונה אחת שהוא מטאפורה לארץ ישראל הישנה והטובה, עם מרכאות איפה שנוח לכם. האנחנו שעצובים על מותו (בכותרת) הם כנראה האנחנו שגדלנו על מוסיקה אשכנזית, כלומר עברית, ושעבורם אריק איינשטיין הוא צלילי ילדות ובגרות וקול מתבקש, ומשהו טבעי מאד שלא צריך תיווך והסבר, והוא גם שפה משותפת שלנו עם דור אחד אחורה ועם דור אחד קדימה. עצובים אלה שעבורם הוא הזמר הזה שפרש בזמן, שלא התבטא נגד הומואים, שלא התבטא נגד דתיים (בכל זאת משפחה), שהיה בעד הקבוצה של הלוזרים, שהיה לו ידע אנציקלופדי בספורט, שהיה צנוע כזה ושהדבר הכי מלוכלך שהוא הגיע אליו בערוב ימיו היה סכסוך משפטי עם המנהל שלו, שאפשר לחשוב כמה זה נורא. הוא הזמר הזה מהילדות שלא היה צריך לרסק בדרך אל הבגרות ולהגיד שהוא סחי או פאתטי, ההוא ששרד את הפוסט-מודרניזם הפרטי שלנו, אפילו אם ברחנו מהאשכנזיות אל כל מיני מחוזות רדיקליים. זה שתמיד אפשר להתגעגע אליו וזה לא יהיה נורא טעון אידאולוגית, סוגשל, כי אם להיות כנים בכל זאת היה את "כל אחד רוצה אשה יפה, אם לא יפה אז חכמה" ושורות כאלה, אבל מילא. ברגע הספציפי הזה הקצוות מוחלקים קלות, ולכן התקליטים האחרונים שלו פחות חשובים, וחשוב פחות כל מה שאולי לא יושב טוב עם האבהיות החביבה של האיש הזה שאף אחד מאיתנו לא החליף איתו מילה.

ועל מי אנחנו עצובים בכלל כשאיש שלא הכרנו מת? כמו תמיד פינקי, על עצמנו.

___
* במקור זה היה "על מי אנחנו מתאבלים…" אבל זה היה נראה לי קצת קיצוני, ולמרות העילגות נשארתי עם הצירוף "עצובים על". עם הנצרמים הסליחה.