המלצות פודקאסטים למתחילים מכל הגילים

רבים אומרים לי "עבגד" ואני אומר "מה" והם אומרים "תפוח אדמה" ואני אומר "גיחי גיחי" והם אומרים "צחוק של פסיכי" וככה אנחנו ממשיכים איזה זמן. אחר כך הם לפעמים מבקשים ממני המלצות לפודקאסטים, כי יוצא לי להאזין לא-מעט, מכל מיני סיבות, ביניהן נסיעות רכבת לעבודה, ישיבה בחושך לצד הטף המנמנם, ועוד.

אז הנה סדרת המלצות על פודקאסטים, כאשר הדירוג הוא בין 0 ל 5 אוזניות, שבעיקר משקפות כמה כיף לי להאזין לזה, מה רמת ההפקה, ומה הסיכוי ליפול על פרק מגניב. אני מאזין לכולם, גם אלו שהדירוג שלהם יותר נמוך.

(אין משמעות לסדר ההמלצות, והמיספור הוא רק לנוחות הקריאה.)

 

1.This American Life

אחד הפודקאסטים הוותיקים, שהוא בעצם תכנית רדיו שרצה מאז 1995 בשידור הציבורי בארה"ב. בכל תכנית, שנמשכת כשעה, יש 2-4 סיפורים, במגוון נושאים – היסטוריה, כלכלה, מדע ועוד, כאשר הדגש הוא לעיתים קרובות על ההיבט האנושי והאישי של סיפורים. לפעמים סגנון ההגשה של גלאס קצת מעצבן, והרמה לא תמיד אחידה, אבל זה נסלח בגלל רמת ההפקה וההשקעה בתחקירים ובראיונות.

פרק שאהבתי:  Land of Make Believe

3.5headphones

 

2. Radiolab

דומה לקודם, אבל עם דגש על תכנים מדעיים או חפירות היסטוריות. גם כן מצוין, אבל באיכות משתנה של פרקים, וגם כאן המנחים יכולים להיות מעצבנים לפעמים, אבל אני מחבב אותם. הפרק הכי יפה בעיני נקרא Colors, שבו הם חוקרים את המושג של צבע בצורה מאד מגניבה (בהתחשב בעובדה שזה פודקאסט שאין בו צד ויזואלי בכלל).

פרק שאהבתי: Colors

3.5headphones

 

 

3. Invisibilia

Selection_390

בניסוח של יוצרותיו – הפודקאסט עוסק בכוחות הבלתי-נראים שמעצבים את חיינו. זה אחד הפודקאסטים החביבים עלי, שאני מתקשה למצוא תמה מאחדת לכל הסיפורים שמופיעים בו, אבל הם בדרך כלל סיפורי חיים או תחקירים על אנשים או על תופעות משונות ומפתיעות. לצערי, נכון לכתיבת שורות אלה יש רק 2 עונות.

פרק שאהבתי: The New Norm

4headphones

 

 

4. The Moth Podcast

Selection_391

מקורו בעמותה שעוסקת בקידום מספרי סיפורים (סיפורים אמיתיים כמובן) מאז 1997, ועורכת אירועי סיפורים במקומות שונים בעולם, לעיתים קרובות בצורת תחרות. בפודקאסט עצמו מושמעים על פי רוב הזוכים בתחרויות או ידוענים שהשתתפו. וזה מפתיע כמה שהסיפורים מגוונים ומעניינים, למרות שזה לא בפורמט של תחקיר, מרואיינים וכו', סתם אדם יושב מול קהל ומדבר.

פרק שאהבתי: Dinner at Elaine's

4headphones

 

 

5. Planet Money

Selection_392

פודקאסט כלכלי, אבל לא מוכרחים לדעת כלכלה בכלל, כי הם מסבירים הכל, בבהירות ובלי חפירות לא הכרחיות. הפרקים קצרים – 15-20 דקות – ומתאימים במקרה שלי להליכה מהרכבת לעבודה או לנסיעות קצרות.

פרק שאהבתי: The Taxi King

3headphones

 

6. Revisionist Hisory

Selection_393

מלקולם גלדוול, שהוא כנראה פוץ בלתי נסבל ברמה האישית, נותן פה עבודה מרשימה של תחקירים וסיפורים, כולל סדרה של שלושה פרקים על כל מה שבעיניו רע בהשכלה הגבוהה בארה"ב. צריך להתגבר על זה שהוא נפוח בטירוף, אבל אם מצליחים – זה אחלה. בינתיים יש רק עונה אחת, ואני כבר מחכה שהוא יחזור.

פרק שאהבתי: The Blame Game

4headphones

 

7. Criminal

Selection_394

סיפורי פשע ופושעים אמיתיים לגמרי. לא לרכי הלבב, אבל מסופר ומתוחקר היטב.

פרק שאהבתי: Money Tree

3.5headphones

 

8. Here Be Monsters

HBMpodcast_logo[1]

סיפורים אמיתיים על הפינות האפלות בחיים, ולפרקים ממש הארד קור, כפי שרומז השם. החל במאבק באנורקסיה, דרך הונאות באינטרנט, התנסות בנטורליזם, מוות, אלימות, ועוד.

פרק שאהבתי: The Art of The Scam: Malibu Ron

 

2.5headphones

 

9. How I Built This

Selection_395

כל פרק הוא ראיון אישי עם יזם/ית שהקימו חברות ענק, לפעמים מאפס, ביניהן חברות מוכרות כמו Airbnb ומותג הבירה סמואל אדמס, וזומבה. זה קצת מופע סגידה לחלום האמריקאי של להצליח בגדול אם רק מאמינים מספיק ועובדים קשה, אבל בעיני יש בזה גם משב של אופטימיות, וזה נעים לשמוע אנשים צנועים (ולא כולם שם כאלה) שבאמת הצליחו כי הם קרעו את התחת והיה להם משהו מגניב והם לא וויתרו.

פרק שאהבתי:  Dermalogica – Jane Wurwand

(לינק לפודקאסט כי לא מצאתי לינק לפרק עצמו)

3headphones

 

10. Two Dope Queens

Selection_396

הפודקאסט של פיבי רובינסון וג'סיקה וויליאמס, שתי קומיקאיות שמדברות ביניהן על החיים שלהן ובכלל כקטעי קישור בין מופעי סטנדאפ של אחרים שהן מארחות. זה פשוט קונספט שעובד מעולה, ואחרי כמה פרקים התאהבתי בשתיהן. אני אפילו לא יכול להמליץ על פרק שאהבתי, כי כולם אחלה. הפרקים מאז עלייתו של טראמפ נוטים לפרקים לטרחנות, אבל הו וול, אפחד לא מושלם.

כל הפרקים

4.5headphones

מודל יבאור: חמשת שלבי האבל במדיה חברתית

רקע

אנו שמחים לפרסם את תוצאותיו של מחקר רחב היקף (N=2.13) שהתפרש על פני 7 שנים ו 8 יבשות, וחושף לראשונה מודל מבוסס ראיות (evidence based) המתאר את חמשת שלבי האבל במדיה החברתית שמלווים את מותו של אדם ידוע.

אנו רוצים להקדיש מחקר זה לשמעון פרס המנוח, שאנחנו כרגע בשלב 3 של האבל על מותו.

שלבי האבל

1. FOMO – חשש מהחמצה

השלב הראשון מתאפיין בוואן ליינרז (one liners) של עקיצות שנונות של המנוח, דרכו הפוליטית, נסיבות מותו, נסיבות חייו, או אורכם המופרז.

selection_234    הכוח המניע, בשלב זה, הוא החשש מלהחמיץ ויץ ממש מוצלח וממש מתבקש שיזכה לשיתופים רבים. בהיעדר מוצא אחר, יש שהולכים על האובווייס וכותבים משהו כמו "שמעתי שמישהו מת היום", לעיתים באיחור ניכר ומודגש.

 

2. עיבוד – פרוזה

שלב זה מתאפיין בכתיבה יותר ארכנית ומעמיקה – סיפורי "המנוח ואני" מפוברקים, וכדומה.

 

3. באקלאש – חכו עם הבדיחות

זהו השלב שבו גורמים אחראים ברשת החברתית מזכירים שלמת יש משפחה שלפחות בחלקה לא עוללה רע לאיש, ולמה לבאס אותם סתם? זה גם השלב שבו עולים פוסטי מטא על ההתמודדות עם מוות ברשתות החברתיות, חלקם מביעים מיאוס מהאופן שבו הדברים נכנסים לאוטומט, חלקם כותבים באריכות וברצינות על נושאים בלתי קשורים במופגן.

selection_235

 

4. דיכאון

ה FOMO מהשלב הראשון התממש, והסתבר לרבים שיש להם בדיחה נהדרת על המנוח אבל או שהתזמון כבר מייתר אותה, או שמישהו אחר סיפר אותה טוב יותר, או במקרה הממש מבאס, סיפר אותה גרוע יותר – אבל עדיין לפניך. ועכשיו אם תפרסם אותה תצא גיא גולד.

 

5. חרדה – מי הבא בתור?

מנסים לנחש מי הבא שימות, אפילו מספרים עליו כמה בדיחות עכשיו כדי שיהיה אפשר לשתף אותן כשזה יקרה. זורקים לאוויר את הרעיון של הכנת תיק חבצלת, שלעולם לא יצא לפועל.

 

דיגדוג – סטירה

מעט דברים הם יותר נבזיים מהאופן שבו התקשורת מסקרת תקיפה מינית, אונס, וחדירה לפרטיות (אם יש תמונות עירום או סרטונים). מגדילים מכולם לעשות אתרי האינטרנט הצהובוניים – טמקא, וואלה, ובראשם – כביב שופכין חם ומבעבע שעולה על גדותיו כל שעה עגולה – מאקו.

מקרה ראשון מהיום: תלמידים קיבלו טאבלט כדי לצפות בו במצגת. במקום זאת, הם נכנסו לגלריית התמונות של הטאבלט, שהסתנכרנה עם התמונות הפרטיות מהטלפון של המורה (כתוצאה מחוסר תשומת לב שלה) ושם היו תמונות עירום של המורה. לו התלמידים היו אנשים הגונים שלא גדלו בתרבות שבה פרטיות של נשים ומיניות של נשים היא מרמס, שבה תמונות עירום של מפורסמות שדולפות לאינטרנט הן לא חדשות חמות ומגניבות שכולם צריכים לראות, הם היו משיבים את הטאבלט למורה במבוכה ואומרים שכנראה יש שם משהו פרטי שלה. כיוון שזה לא המצב, הם ככל הנראה קראו לכל החברים לראות, ועכשיו כל בית הספר יודע, המורה הוצאה לחופשה, והם בטח נקרעים מצחוק, החארות הקטנים.

זה סיפור די עצוב, שעורך נבון ורגיש היה ממסגר אותו ככזה. אבל כנראה שבאותו רגע העורך הנבון והרגיש של מאקו היה בהפסקת תה, ועל המלאכה הופקד הנקניק שהחליט שהכותרת המתאימה היא "המורה שכחה את הטאבלט בכיתה, תלמידים גילו תמונות שלה בעירום". כי לחטט בטאבלט שנשכח (והוא לא נשכח!) זה טבעם של בנים חרמנים, אין מה לעשות, ואם רואים תמונות עירום של המורה, לא נקרא לכולם לראות? מה אנחנו הומואים? והכיתוב לתמונת האילוסטרציה של מורה המצולמת מגבה, אומר "שיעור בפרטיות: מורה באחד התיכונים בדרום למדה על בשרה שיש דברים שלא כדאי לשכוח בכיתה." כי זה כל כך משעשע.

מקרה שני מהיום, באדיבות טמקא, הוא סיכומו של משפט גילוי עריות שהתמשך (המשפט) על פני 12 שנים, שאני יכול רק לנחש שהיו גיהנום. הטריגר שהעיר את התלונה שהולידה את המשפט, היה חלום שחלמה האשה, ושהעיר בה זכרונות נשכחים. כמובן שבמשפט עצמו היו עדויות נוספות של בנות משפחה וכו', ששיכנעו את בית המשפט (בשתי ערכאות) שמדובר בסיפור נוראי של אשפת אדם שאנס את ילדתו במשך תקופה. בטמקא הסיפור הוא, אתם בטח מנחשים: "זיכרון מודחק": נדחה ערעורו של אב שהורשע לפני כשש שנים באונס בתו לאחר שזו חלמה על תקיפותיה בגיל 10.
"זיכרון מודחק", כך, במרכאות, ואחר כך "הורשע…לאחר שזו חלמה", בלי קונטקסט, בלי עדויות, רק מחלום. כי וואלה זה מפחיד נורא מה שנהיה פה, לוקחים אנשים מסכנים, שהבת שלהם חולמת חלומות שאלוהים יודע מאיפה הם באו, ומכניסים אותם לכלא רק בגלל החלום. נורא, הג'יהאד הפמיניסטי הזה.

וככה זה עובד, בשילוב של דגדוג וסטירה לסירוגין, הסיקור העיתונאי של עבירות המין אומר לנו כל הזמן – תראו תראו, זה לא באמת, זה קצת צחוקים של בנים, אבל אוי אוי אוי, נשים משוגעות, הן עוד יכניסו את כולנו לכלא עם השטויות שלהן!

דגדוג, ואז סטירה.
נבלות, בחיי. על גופתי אני מלנקק לכתבות האלה ומביא להם טראפיק, קחו תמונה.

פרשנים: טבח דאעש ביזידים צפוי לגרום למצוקת מטאפורות עולמית

פרשנים פוליטים בעולם מודאגים שאם תנועת דאעש תממש את איומה ותרצח את 40 אלף היזידים הנצורים על ראש הר בעיראק, לא ישארו בידי פוליטיקאים ברחבי העולם שום מטאפורות למצב. החשש, שהיה קיים תמיד, החריף לאחרונה לנוכח השחיקה בשימוש במטאפורות לרשע אנושי במהלך המבצע הישראלי ברצועת עזה ולאחריו. פרשן הגארדיאן, ראסל קרופורד, אמר אמש בכנס תקשורת באדינבורו: "ישראל הם הנאצים, ועזה היא מחנה מוות, ואז מי דאעש? האם דאעש הם בשאר אסד? זה יהיה פשוט לירות לעצמנו ברגל מבחינה מטאפורית."
אליסה קוליציו, פרשנית פוליטית איטלקיה, אמרה בפאנל טלוויזיוני בקאנאל 5: "יתכן שלא יהיה מנוס מלהידרש לכיבושי המונגולים כמטאפורה לזוועות. הנקודה היא שמרבית הציבור בעולם המערבי לא מכיר את פרטי פועלו של ג'ינגיס חאן, ולכן האפקט הרגשי של ההשוואה יהיה מינורי למדי."

ג'ינגיס חאן? לא מספיק תהודה רגשית.

באגף תקשורת והסברה במשרד החוץ הישראלי הובעה שמחה על ההתפתחות, "לא רק משום שהרבה ערבים ימותו"' אומרים שם, "אלא בעיקר כי נמאס כבר להיות יותר טובים רק מסוריה". השוואות לדאעש, כך מקווים, יאפשרו להכניס קצת גיוון וצבע במסרים שמעביר המשרד לאזרחי ישראל דרך הופעות בתקשורת הזרה.

כך תטרילו את מנויי ״הארץ״

רוצים להטריל מישהו ממנויי המהדורה הדיגיטלית של ״הארץ״? כל מה שאתם צריכים הוא כתובת המייל שאיתה המנוי נרשם לאתר.

כעת הכנסו לאתר ״הארץ״ ודווחו בשם המנוי ששכחתם את הסיסמה שלכם. מערכת המנויים מתוכננת בצורה די מעצבנת ולכן היא תחליף את סיסמת המנוי מיד ותודיע לו על כך באימייל, בשונה מרוב המערכות הדומות שדורשות הקלקה על לינק במייל כדי לשנות את הסיסמה, בין השאר כדי להגן על משתמשיהן מטרולים כמוכם.

 

הטרלה נעימה.

עד לא ני דן

1.

בתור ילד, ואולי גם כנער מתבגר, קרה מדי פעם שהייתי נתקע על מילה או על צירוף מילים. הייתי אומר את הצירוף בלב או בחצי-קול וחוזר עליו שוב ושוב עד שהוא היה מתרוקן ממשמעות ונהיה זר באזני. קחו למשל את הצירוף "אלון עידן" וחזרו עליו שוב בלב. ועכשיו שוב. הנה כך: אלון עידן, אלון עידן אלון עידן… עד שזה נהיה אלונידן, אלו נידן אלוני דן אל או ני דן אלונידן אלון אידן עלון הידן אל לו ניד אן עד דלא ידע עד לו ני דן.

הלו, Need an

2.

הצירוף "אלון עידן" מורכב משתי מילים: הראשונה – "אלון", במשמעותה הטריוויאלית ביותר היא שם של עץ, משדרת יציבות, עוצמה ועמידות. מעבר לכך, אל הלא-מודע של הנמען, מתנגנת מתחילתה של "אלון" המילה "אל" שרומזת על דבר מה אסור, וסיומת ההקטנה "ון" שהופכת את האיסור למשהו שהוא לא בדיוק טאבו. זהו איסור שיש בו משהו מרומז, שמייסר את הקורא רק לרגע כאילו הוא נוכח שעשה דבר מה שאסור לעשותו, אבל הרגע חולף במהרה. פירוש המילה "עידן", ברובד הבנאלי, תקופת זמן ממושכת, והשם עצמו מתנגן ומתארך ויש לו מצלול של דינדון פעמונים מרוחק. אבל במצלול של "עידן" חבוי גם האיד, אותו חלק גולמי וייצרי שלא נענה למוסכמות החברה לא משום שהוא בז להן, אלא משום שהוא עיוור להן. הצירוף "אלון עידן" כולו, או אלונידן, מספר את סיפורו של דור שלם של בני 30-40 פלוס שכותבים בעיתונים ובאתרי תוכן ובבלוגים. זהו סיפורו של דור שאוסר על עצמו להיות עיוור למוסכמות החברה ומכריח את עצמו להתעלות מעבר לצורך האלמנטרי של האדם ביציבות ארוכת טווח. זהו עידן של אלון, ואלון עידן. זהו דור של פובליציסטיקה שמעלה על נס את פירוקו של הבנאלי והדבילי לטובת טור של 400 מילה, ושהיא בסופו של דבר פוני של טריק-דקונסטרוקציה אחד.

3.

פובליציסטיקה היא תחום בעייתי. במובן מסויים זה אפילו מופיע במילה עצמה – פובליקה, המילה שממנה קיבלנו את ה"פובליצ" היא בלטינית מילה דו-משמעית: מצד אחד משמעה ציבור אך יש לה גם משמעות פחות מוכרת והיא תנועת מעיים בציבור. יש אפילו טענה, קצת אזוטרית אבל קשה להפרכה, שהמילה "פלוץ" בעצם מגיעה מאותו שורש.

4.

הפסקה הקודמת היא ערימה של קשקושי תחת שהכותב הנפיץ לפני שניה. כמו הטורים של אלון עידן, בעצם.

כותרת חוזרת (וחבל)

[הכניסו כאן טקסט שעוסק בהתחכמויות העבשות של עורכי חדשות שמולידות משחקי מילים זולים בטעם רע.]

עוד כותרות שנשקלו: הכותרת שלא עוזרת, עורכים על חבל דק, עורחחחחח!!1…