בגדי המלך, מאז ולתמיד [סיפורי זן לילדים #4]
זוֹזוֹ קיבלה מהדורה קלה ומאוירת של אגדות אנדרסן.
אני לא יודע אם אנדרסן ממש כתב את האגדות האלה או שגם הוא, כמו האחים גרים, רק ליקט ועיבד סיפורי עם שהסתובבו בסביבתו. ואולי חלק מהסיפורים בכלל הודבקו לו בדיעבד?
(אנדרסן, מעדכנת עינת אדר, כתב בעצמו את האגדות שלו ואף היה חלוץ בז'אנר. זה מסביר אולי למה חלק מהאגדות שלו נראות כמו גיבוב מוטיבים. קחו את אצבעונית לדוגמא. ואז חטף אותה ההוא, ואז היא ברחה ממנו וחטף אותה מישהו אחר, וכן הלאה.)
מרוב סיפורי אנדרסן אני לא מתלהב. כילד הם הבעיתו אותי. חלקם ממש מעוררים בי סלידה עם הרוח המיזוגנית, הפטריארכלית ואף ריאקציונרית (במובן של התרפקות על הישן והמוכר ורתיעה מחידושים ושינויים) שנושבת מהם. ראו לדוגמא את הנסיכה והעדשה למשל. או את בת הים הקטנה, שאצל אנדרסן היא עוד יותר אסקופה נדרסת מאשר בסרט (המחריד בעיני) של דיסני.
על הרקע הקודר הזה, בגדי המלך החדשים הוא חריג מזהיר, משב מרענן של רוח חתרנית וסאטירית עם מוסר השכל שלא נס ליחו – אם כבר, הוא רק הולך ונהיה חשוב ובוער יותר ככל שטכנולוגיית אריגת הספינים משתכללת.
כי הרי האורגים הם-הם הספינולוגים המקוריים, אלה שמשטים במלך ובכל עמו, לוקחים את הכסף ובורחים. ואין לי הרבה לחדש על הסיפור הזה או על התובנות העולות ממנו. זהו תיאור פשוט ומושלם של מטריצת הדיסאינפורמציה, שבה כולם מספרים לבעלי הסמכות את מה שהם חושבים שהם רוצים לשמוע, וכתוצאה מכך המלך – כל מלך – מתהלך עירום וחושב שהוא שולט בעניינים.
Situation Normal, All Fucked Up
רציתי רק להפציר בכם שתספרו את הסיפור הזה לילדים שלכם, ברגש ובהטעמה,1 שתעזרו להם להבין איך קולקטיב שלם, על שריו ונגידיו ונתיניו, יכול ללכת שולל אחרי היפנוזה המונית מופרכת שאף אחד לא מעז לצאת נגדה. כוחו של הלחץ החברתי, "אשליה שכולם מאמינים בה מוחשית יותר מאמת שכולם מתכחשים אליה". בד בבד, זאת הזדמנות להמחיש להם (ולעצמכם) את כוחה של התמימות הילדותית, שעוד לא נכבלה באסורים של "לא נעים" ו"מה יגידו" ו"מה יחשבו עלי", ולא מפחדת להגיד בלי כחל ושרק את האמת כפי שהיא רואה אותה. עזרו להם לטפח ולחזק את התמימות הזאת, שעלולה להתפרש לעתים כחוצפה, טפחו בהם את הביטחון לומר את שעל דעתם בלי מורא ובלי משוא פנים, ועל הדרך הזכירו גם לעצמכם להקשיב יותר לילדים, כולל "הילד שבפנים" על כל קלישאיותו הנדושה. להקשיב פחות להייפּ של "מומחים" מטעם ולשאון ההמון המוסת, לערער על המובן מאליו.
הנה, כתבתי. מוזמנים לגחך כאוות נפשכם. קצת לא נעים, האמת, לפרסם פוסט בעוד תגובות הנחמה זורמות לפוסט הקודם. כנראה שהייתי צריך להשיל את העור הישן – לסלק את הגופה מהחדר – כדי למצוא את הקול שלי מחדש. רק לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר ובקלות. לא צריך שתדליקו לי נר, ועם הנפרדים הנרגשים הסליחה. זה לא גורע במאום מהנכונות והכנות של הפוסט הקודם. מה שכתבתי בו היה מה שהרגשתי באותו רגע, ושוב אנו נוכחים בזרימה המתמדת של המציאות (והפרספקטיבה).
אולי הייתי צריך את הקריעה הפומבית הזאת כדי להתנער מהתבנית שהתקבעה אצלי כדרך ה"נכונה" לכתוב פוסט: 800 מילים ענייניות וממוקדות, אקספוזיציה עתירת לינקים וסיום בסימן קריאה מהדהד. בטוח שהייתי צריך את זה כדי להשתחרר מהצורך לקרוא, לעקוב, להישאר מעודכן, להגיב על "ענייני השעה".
זין על ענייני השעה. מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש, כמו שאמר איזה שמאלני קדום.
It's just the Emperor's New Clothes over and over again
אז זה מה שיצא הפעם. לא יודע מה יצא בפעם הבאה, או מתי היא תהיה.
אבל מספיק לדבר עלי. מכירים שירים טובים שמרפררים לסיפור בגדי המלך החדשים?
- זכורה לי מילדותי גרסה משעשעת להפליא של אפרים סידון, עם איורים נפלאים של דודו גבע [↩]
אז כן, אהמ, פוסט חדש. בגדי המלך מאז ולתמיד – סיפורי זן לילדים #4 http://hahem.co.il/mermit//zen-for-k… ולעבודה
> מכירים שירים טובים שמרפררים לסיפור בגדי המלך החדשים?
Lately, I'm hooked on "Only an Expert" by Laurie Anderson (which is, in a way, about emperors and their new policies). The amazing this is that there are many live versions (on YouTube etc.), and in each one the lyrics are a bit different. I guess she doesn't want to bore herself with well-practiced truths
בטוב טעם.
(לא הבנתי את ההתנצלות בסוף)
אוי, זה נהדר.
הנה התוצאה הראשונה שעלתה בגורל:
http://www.youtube.com/watch?v=uIT5X46aJcY
לורי אנדרסון גאונה. הייתי מכתיר אותה ואת לו ריד לזוג המלכותי. הם לפחות יודעים שהם עירומים.
רוברט אנטון וילסון כתב ארוכות ונלהבות בגנות "המומחים" ושלטונם השרלטני.
הנה שתי דגימות, מתוך קוסמיק טריגר 3.
על קרל סאגאן:
http://www.psicounsel.com/vel.html
על הצייר ה"זייפן" אלמיר:
http://sniggle.net/elmyr.php
תודה, צפריר.
לגבי ההתנצלות, ראה פוסט קודם.
ואם כבר במטא-בלוגיזציה עסקנן, הפראות האסוציאטיבית של הכתיבה שלך היא מקור השראה בשבילי. יום אחד אולי אעז לכתוב ככה.
אני לא בן של מלך:
The Court Of The Crimson King – King Crimson (with lyrics)
האגדות של אנדרסן הן כמובן מקוריות שלו.
אפילו ויקיפדיה יודעים את זה.
למעשה הוא ידוע כבעל הרעיון לכתוב אגדות מקוריות שהיה חידוש בזמנו.
1. תודה.
2. מאוד מאוד אהבתי את הפוסט הקודם שלך. ישר, כן, אמיתי, אנושי. מהבטן יוצאים דברים טובים, לא רק חרא.
Welcome back – ותודה על ההדגמה הנפלאה של "האישי הוא הפוליטי".
הכול אישי, לא? בגדי המלך זה יופי של סיפור וילדים מגיל צעיר צריכים לדעת שמותר ואף רצוי לצעוק: המלך הוא עירום (-:
תודה עינת, עדכנתי בפוסט.
האמת שתיארתי לעצמי שהמידע יימצא בוויקיפדיה, אבל במסגרת ההשתחררות ממחסום הכתיבה הרשיתי לעצמי להתרשל בתחקיר, ולתת לתוכן-גולשים להשלים את החסר
קבלי את אות התגובה האינפורמטיבית.
וברוכה הבאה.
החתרנות כמו שסיפרתי אותה לבתי…
זוכרת שסיפרתי לך על מצעד שייח ג'ראח, כשהיא שאלה אותי על מושגים כמו סולידריות, צדק, פאשיזם?
אז את ההפגנה נגד גירוש הילדים החלטתי לחסוך ממנה. אם משפט וחצי שאמרתי לה על דהמש גרם לה לסיוט בלילה, אז לראות ילדים בגילה שמועמדים לגירוש מהבית נראה לי מכה חזקה מדי לנפשה הרכה. החלטתי להשאיר לה עוד משהו מהתום והבועה, ולא לשחק באקטיביזם על חשבונה.
כמה שמחתי-הופתעתי לראות רשימה חדשה, ואז לקרוא אותה, ואז להגיע לסוף הנכון כל כך בעניין הילד שבפנים.
אסוציאציות? יש לשינייד אוקונור שיר בשם כזה (בגדי המלך החדשים), אבל אני לא זוכר. וגם 'אינני בוכה אף פעם' שניתחת פעם בעוינות, בדיוק על בגדי הילד החדשים. ולדעתי כתבת פעם על ההתלבטות אם לעודד את זוזו למרדנות או 'לאלף' אותה – אבל לא מצאתי ואולי אני מבלבל עם משהו אחר.
אבל כשאני קורא את האגדה הזאת אני בד"כ חושב בכלל על עצמי, שזה לא מחשבות נעימות. אז די.
ראיתי את השיר של שינייד ביוטיוב, כשחיפשתי שיר לפוסט, אבל אי אפשר היה להטמיע אותו בבלוג (זכויות יוצרים עלק) אז לא טרחתי אפילו להקשיב לו
תצטרך להסביר לי איך "אינני בוכה אף פעם" מתקשר לבגדי המלך החדשים.
אולי אתה מתכוון לפוסט "מלשנית", שבו אכן תהיתי אם הנטייה של זוזו להגיד את האמת בפנים ובפומבי לא תסבך אותה עם קוד השתיקה של המאפיה. בינתיים הרגיעו אותי שזה לא ממש יוצא דופן בגיל הזה. בכל אופן לא שקלתי אף פעם לאלף את זוזו.
היום יש לי דאגות אחרות לגביה, ואני תוהה אם היא לא יצאה מאולפת מדי, לא בגלל משהו שהעברנו לה ישירות אלא בגלל הדוגמא האישית הלחוצה והפרפקציוניסטית שהיא קיבלה. והרבה מחשבות נוגות על התפקידים המגדריים שהיא לומדת ומאמצת, אבל זה סיפור אחר.
ומחשבות לא נעימות? צריך לסלוח לפעמים, שייפתחו השערים.
הרי היופי והייחוד בסיפור הזה הם שהוא מעלה על נס התנהגויות שנהוג לגנות, גם באגדות וגם במציאות. הוא הופך על הראש את ארכיטיפ "המלך" של רוב האגדות האחרות. אין לנו מה להרגיש אשמים שהוא תופס גם אותנו במערומינו.
Society is to blame
פוסט נהדר.
אציין רק שדווקא "בגדי המלך החדשים" היא אגדה שאנדרסן בפירוש עיבד ולא "המציא" עצמאית (וני לא אומר את זה לגנותו). אפילו כתבתי על זה פעם, באיזה פוסט שמאז מחקתי, אז אני מרשה לעצמי לצטט את עצמי כדי שלא אצטרך לנסח מחדש:
אגדה קסטיליאנית מהמאה ה-14, פרי עטו של הנסיך דון חואן מנואל, מספרת על מלך מוּרי שהוּלך שולל על ידי שלושה נוכלים שגרמו לו להאמין שהחליפה שאותה הם לכאורה תופרים עבורו בלתי נראית על ידי מי שנולד ממזר. שני משרתיו של המלך, שחששו שייחשבו לממזרים, אישרו בפניו כי תפירת החליפה מתקדמת כהלכה, והמלך – שחשש לאבד את הלגיטימיות שלו לשלוט – הרעיף גם הוא שבחים על החליפה הבלתי קיימת, ואז יצא להציגה לראווה בחוצות העיר. כל התושבים, שהיו משוכנעים שרק הם אינם רואים את החליפה, הריעו בהתלהבות, ורק אחרי זמן רב העז אדם אמיץ אחד להודיע למלך: "או שאני עיוור או שאתה עירום". רק אז הפסיקו התושבים לפחד לומר – ולדעת – את האמת.
האגדה הנפלאה הזאת מוכרת כמובן הרבה יותר בגירסתו (המצוינת) של הנס כריסטיאן אנדרסן מהמאה ה-19, "בגדי המלך החדשים". אנדרסן שינה מעט מאוד מן הגירסה המקורית (ה"חטא" הפך מממזרות לטיפשות, והאדם האמיץ מאפריקני שחור לילד תמים), אך האגדה הפכה למזוהה עימו באופן כמעט בלבדי. זו כנראה דרכה האירונית של ההיסטוריה: האדם שהיה הראשון שהפנה את תשומת הלב לקיומן של אותן אמיתות שכולנו מעדיפים להותיר חבויות מפאת אי-נעימות ולחץ חברתי נותר בעצמו חבוי ונשכח. האיש שהפנה זרקור אל השתיקה הפחדנית של כולנו לא זכה בזרקור שיאיר עליו, עומד בכיכר העיר ושואג על כולנו שנפסיק לשתוק.
אנדרסן ביסס את האגדה על התרגום הגרמני לחואן מנואל, שאותו הוא הכיר.
דווקא לי יצא להתקל בקריאות חתרניות יותר של אנדרסן*. אני לא יודעת כמה מהן נובעות מהטקסט וכמה ממשאלות לב של כותבי הניתוחים, אבל לפחות ההתייחסות לנסיכה שעל העדשה שטקסט שלועג ל"עדינות" ול"אצילות" נראית לי הגיונית.
רוב הפרשנויות היותר חתרניות של אנדרסן (זה עניין אותי תקופה) תלויות מאוד בהקשר הביוגרפי-תקופתי שלו. הרבה ממה שנראה לנו כמיזוגניה או פטריאכליות נוטות להקרא דווקא כביקורת, שצריך להכיר את התקופה כדי להבין את הקשרה. אחרי הכל, החבאת ביקורת חברתית בתוך אגדה או משל היא לא רעיון חדש.
___
* עד כמה שידוע לי עניין הזהות המינית של אנדסון לא מוסכם על כל או אפילו רוב חוקריו. אצל אלי אשד קראתי שיש תיעוד לעניינו בנשים, שלא גילו בו עניין בחזרה ולכן נותר בודד.
תודה, ולנסיה, הארת את אנדרסן באור חדש. אני אוהב קריאות חתרניות כאלה.
אולי באמת קצת מיהרתי לחרוץ עליו משפט. כמו המבקרים המודרניים שטוענים שמארק טוויין היה גזעני כשבעצם הוא מעביר ביקורת על הגזענות המושרשת בזמנו.
הברווזון המכוער זה אחלה סיפור.
הגרסה החביבה עלי:
-וואזיר?
-כן מלכיפוך
-למה מלך דנמרק לבוש?!
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » מלכים עירומים, הם בכל מקום ב-14 מרץ 2011 בשעה 16:47 #
[...] מכירים את בגדי המלך החדשים. כולם מתפעלים מההעזה התמימה של הילד ההוא שאמר את מה [...]