זוֹזוֹ קיבלה מהדורה קלה ומאוירת של אגדות אנדרסן.

אני לא יודע אם אנדרסן ממש כתב את האגדות האלה או שגם הוא, כמו האחים גרים, רק ליקט ועיבד סיפורי עם שהסתובבו בסביבתו. ואולי חלק מהסיפורים בכלל הודבקו לו בדיעבד?

(אנדרסן, מעדכנת עינת אדר, כתב בעצמו את האגדות שלו ואף היה חלוץ בז'אנר. זה מסביר אולי למה חלק מהאגדות שלו נראות כמו גיבוב מוטיבים. קחו את אצבעונית לדוגמא. ואז חטף אותה ההוא, ואז היא ברחה ממנו וחטף אותה מישהו אחר, וכן הלאה.)

מרוב סיפורי אנדרסן אני לא מתלהב. כילד הם הבעיתו אותי. חלקם ממש מעוררים בי סלידה עם הרוח המיזוגנית, הפטריארכלית ואף ריאקציונרית (במובן של התרפקות על הישן והמוכר ורתיעה מחידושים ושינויים) שנושבת מהם. ראו לדוגמא את הנסיכה והעדשה למשל. או את בת הים הקטנה, שאצל אנדרסן היא עוד יותר אסקופה נדרסת מאשר בסרט (המחריד בעיני) של דיסני.

על הרקע הקודר הזה, בגדי המלך החדשים הוא חריג מזהיר, משב מרענן של רוח חתרנית וסאטירית עם מוסר השכל שלא נס ליחו – אם כבר, הוא רק הולך ונהיה חשוב ובוער יותר ככל שטכנולוגיית אריגת הספינים משתכללת.

כי הרי האורגים הם-הם הספינולוגים המקוריים, אלה שמשטים במלך ובכל עמו, לוקחים את הכסף ובורחים. ואין לי הרבה לחדש על הסיפור הזה או על התובנות העולות ממנו. זהו תיאור פשוט ומושלם של מטריצת הדיסאינפורמציה, שבה כולם מספרים לבעלי הסמכות את מה שהם חושבים שהם רוצים לשמוע, וכתוצאה מכך המלך – כל מלך – מתהלך עירום וחושב שהוא שולט בעניינים.

Situation Normal, All Fucked Up

רציתי רק להפציר בכם שתספרו את הסיפור הזה לילדים שלכם, ברגש ובהטעמה,1 שתעזרו להם להבין איך קולקטיב שלם, על שריו ונגידיו ונתיניו, יכול ללכת שולל אחרי היפנוזה המונית מופרכת שאף אחד לא מעז לצאת נגדה. כוחו של הלחץ החברתי, "אשליה שכולם מאמינים בה מוחשית יותר מאמת שכולם מתכחשים אליה". בד בבד, זאת הזדמנות להמחיש להם (ולעצמכם) את כוחה של התמימות הילדותית, שעוד לא נכבלה באסורים של "לא נעים" ו"מה יגידו" ו"מה יחשבו עלי", ולא מפחדת להגיד בלי כחל ושרק את האמת כפי שהיא רואה אותה. עזרו להם לטפח ולחזק את התמימות הזאת, שעלולה להתפרש לעתים כחוצפה, טפחו בהם את הביטחון לומר את שעל דעתם בלי מורא ובלי משוא פנים, ועל הדרך הזכירו גם לעצמכם להקשיב יותר לילדים, כולל "הילד שבפנים" על כל קלישאיותו הנדושה. להקשיב פחות להייפּ של "מומחים" מטעם ולשאון ההמון המוסת, לערער על המובן מאליו.

הנה, כתבתי. מוזמנים לגחך כאוות נפשכם. קצת לא נעים, האמת, לפרסם פוסט בעוד תגובות הנחמה זורמות לפוסט הקודם. כנראה שהייתי צריך להשיל את העור הישן – לסלק את הגופה מהחדר – כדי למצוא את הקול שלי מחדש. רק לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר ובקלות. לא צריך שתדליקו לי נר, ועם הנפרדים הנרגשים הסליחה. זה לא גורע במאום מהנכונות והכנות של הפוסט הקודם. מה שכתבתי בו היה מה שהרגשתי באותו רגע, ושוב אנו נוכחים בזרימה המתמדת של המציאות (והפרספקטיבה).
אולי הייתי צריך את הקריעה הפומבית הזאת כדי להתנער מהתבנית שהתקבעה אצלי כדרך ה"נכונה" לכתוב פוסט: 800 מילים ענייניות וממוקדות, אקספוזיציה עתירת לינקים וסיום בסימן קריאה מהדהד. בטוח שהייתי צריך את זה כדי להשתחרר מהצורך לקרוא, לעקוב, להישאר מעודכן, להגיב על "ענייני השעה".
זין על ענייני השעה. מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש, כמו שאמר איזה שמאלני קדום.

It's just the Emperor's New Clothes over and over again

אז זה מה שיצא הפעם. לא יודע מה יצא בפעם הבאה, או מתי היא תהיה.

אבל מספיק לדבר עלי. מכירים שירים טובים שמרפררים לסיפור בגדי המלך החדשים?


  1. זכורה לי מילדותי גרסה משעשעת להפליא של אפרים סידון, עם איורים נפלאים של דודו גבע [↩]

פוסטים קשורים, פחות או יותר:

  1. הטאו של דיסני [סיפורי זן לילדים #1]
  2. העין המהוללת של ע. הלל [סיפורי זן לילדים #3]
  3. ג'ון דוליטל, בודהיסאטווה [סיפורי זן לילדים #2]