(כותרת חלופית למתחכמים במיוחד: על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "אנחנו"?)

ולפעמים, אפשר לראות בבירור שהמנעד בין אופוריה לציניות הוא עניין של בחירה.

אחרי שזיהינו את נקודות הקיצון, אשתדל לא להיסחף לאף אחת מהן, אלא לחתור אל האמצע. אבל אני לא מבטיח שאעמוד בזה.

הפוסט הזה החל להתגלגל אצלי בסוף השבוע שעבר. הוא נולד כעדכון מדאיג ממאהל לוד, עם הפניה לרקע נוסף וניסיון להצביע על המגמה המסתמנת לדעתי. המציאות לא שקטה על שמריה מאז, אבל הנקודות שהטרידו אותי אז נשארו בעינן – ומה שלא זורם, מתעפש והופך למדגרת יתושים.

אז עם כמה שפחות אופוריה וכמה שפחות ציניות, אנסה להציג עדויות ואבחנות מכמה נקודות אפלות בשולי האור המהפכני הגדול, כמה סתירות מציקות בשולי הססמאות, שמעלות שאלות כמו: מי זה בדיוק ה"עם" הזה ש"דורש צדק חברתי"? ומה בדיוק הוא דורש?

|| בינתיים, בלוד, הסולידריות יכולה לחכות

לאורך כל השבוע שעבר נערמו בדפדפן שלי דיווחים על נתק מסוים בין מאהלי הפריפריה ומרכז המחאה ברוטשילד. בכולם חזרו בווריאציות שונות תלונות על התעלמות מצד התקשורת, שמתרכזת רק בקרנבל רוטשילד, ו/או טענות ברוח "רוטשילד לא מייצגים אותנו". מדגם מייצג: שכונת התקווה, באר שבע, חולון, פתח תקווה, בנוסף לפוסט שלי מלוד.

ואת התמונה המסתמנת  מחיבור הנקודות האלה תיאר היטב שלום בוגוסלבסקי, בעצמו פעיל במאהל הירושלמי.

(ואם מישהו מעלה בדעתו שהדיווחים האלה כבר לא עדכניים, אחרי שכולנו "חיבקנו את הפריפריה" בשבת, הנה דיווח טרי, בוטה ומיואש מכל קודמיו, משכונת הדר בחיפה: המאהל של ה"לא נחמדים" שנותר בצללים בעוד כל הזרקורים מופנים – כרגיל – למרכז הכרמל.)

ההחלטה לוותר על עצרת מרכזית בת"א לטובת עצרות ברחבי הארץ נראתה לי צעד חיובי בעניין הזה, אם כי חלקי בלבד. אני תיארתי לעצמי (ולטוויטר) אירוע ארצי עם אופי שכונתי/קהילתי, שיתרכז סביב המאהלים במידת האפשר, כשכל מאהל קובע את התוכנית שלו: בין אם הפגנה, אירוע תרבותי/בידורי, הרצאה/שיחה, או סתם מפגש של גיבוש חברתי, עם שלטים או בלעדיהם. "עכשיו כשהראינו כמה כוח יש לנו," צייצתי אז, "בואו נעמיק ונרחיב אותו ברמת הפרט והקהילה."

והרי המשפט הראשון ששמעתי בכניסתי למאהל בלוד היה "אנחנו מבינים לליבו של כל עם ישראל, אבל אותנו מעניינת המצוקה בלוד." (אחד המשפטים הבאים היה, "אם ברוטשילד יש אנשים שלא גומרים את החודש עם עשר-עשרים אלף, תחשוב שפה אנשים צריכים לחיות על 3-4 אלף.")

בינתיים הסתבר שתושבי המאהל בלוד מיקדו עוד יותר את תחומי העניין שלהם, והחליטו שהם נאבקים אך ורק על מציאת פיתרון לאנשים שגרים במאהל. ודוק: רק אלה שאשכרה גרים בו, אפילו לא מי שהקים אוהל ואינו ישן בו – אלה התבקשו, עד כמה שהבנתי, לקפל את האוהל ולעזוב.

קל לבקר ולהגחיך את ההחלטה שלהם. קל מדי. איפה הסולידריות? מה עם רוח המהפכה? הרי מעבר לרמה הערכית, גם ברמה הטקטית/פרקטית ההחלטה הזאת מחלישה אותם והופכת אותם מנציגי ציבור שלך-תדע-מה-יעשה, לקבוצת לחץ מבודדת ונואשת.

ומצד שני, קל גם להבין את ההחלטה הזאת. במאהל לוד – בניגוד לרוטשילד ולווינסקי, למשל – לא דיברו אף פעם על "מהפכה של תודעה", רק על דברים קונקרטיים ובסיסיים – בית, פרנסה, כאלה. יש שם אנשים שאין להם לאן לחזור מהאוהל, שתכולת הבית שלהם שפוכה במאהל כי הם נאלצו (או בחרו? ומהי בכלל "בחירה" במצב שלאחר ייאוש?) לעזוב את דירתם. והרי כל טענה שאפשר להפנות כלפי הלודאים, אפשר להפנות ביתר שאת אל המהפכנים הנלהבים ממאהלי רוטשילד ולווינסקי, שלא טרחו לבוא ולחבר אותם אל בשורת הסולידריות ואל משמעות המהפכה התודעתית. איפה המרצים הנלהבים של נייר הלקמוס? איפה האמנים והזמרים? איפה הקרנבל העליז והשיחות המעמיקות וסדרי העולם המתערערים?

ברוטשילד, זה איפה. ובמרכז הכרמל. ובשאר המקומות שבהם מסתובבים סטודנטים ממדעי הפלצף ומתדיינים ביניהם בעיניים בורקות, ואמנים באים לחזק והתקשורת באה ללקק.

ביום שישי נודע לי על התארגנות ארצית בשם "החצר האחורית", שנועדה לחבר את קולותיהם ומצוקותיהם של מאהלי הפריפריה והערים המעורבות. שאלתי אם גם לוד מיוצגת בהתארגנות הזאת, ענו לי שכן. אבל כשהתקשרתי ללוד לברר אם גם הם מצטרפים לגל ההפגנות בפריפריה בשבת, אמרו לי שם שלא. הנה, הם קיבלו קצת תשומת לב תקשורתית בשבוע שחלף – שתי שורות בYNET, דיווח בערוץ 10, תוכנית רדיו מהמאהל בהנחיית ח"כ לשעבר יורם מרציאנו, שהביא אליהם את יו"ר הוועדה הקרואה מאיר ניצן והביא אותו לכדי דמעות, לדבריהם. אז מאיר ניצן הזמין אותם לפגישה ביום ראשון, והם החליטו לתת לו צ'אנס ולחכות בשקט.

בתחילת השבוע התמלא דף הפייסבוק שלהם בתחינות לבורא עולם שיעזור להם בפגישה. עזרתו כנראה יותר מוחשית אצלם מזו של המאבק הארצי. מאז היתה פגישה, והיה איש מעמידר שפגש את כולם ופתח להם תיקים חדשים, והנה צצה בקבוצה הודעה על הפגנה היום, חמישי, בשעה 10:00 בבוקר. על מה ולמה? לא ברור. והנה נשמע קול שתוהה מה פתאום הפגנה דווקא עכשיו, שהרי עניינם בטיפול. והנה צץ קול אחר שתוהה מה פתאום הם רוצים שיבואו להפגין איתם עכשיו, שהרי הם הפכו לקבוצה מסוגרת שדואגת רק לעצמה ולא משתפת אף אחד בהתנהלותה. וכך, בלב גל האחדות והסולידריות והמודעות למצוקה, נותרה שוב לוד מבודדת, מסוכסכת ובודדה עם מצוקתה.

על ההפגנה הזאת נאלצתי לוותר, ברוב קולות הילדים שדרשו אבא חברותי. לפי התמונות היו בה כמה עשרות, בהערכה נדיבה. משרדי עמידר היו סגורים לחופשה כשבאו להפגין מולם, ולא נותר להם אלא להמשיך אל לשכת ראש העיר. האופוריים יגידו שהנה, זאת ההפגנה שהולכת להעיר את לוד, או לפחות לסדר קורת גג ליושבי המאהל. הציניקנים יכולים להזכיר את משפחת אבו עיד שגרה עדיין באוהלים, יותר מחצי שנה אחרי שהפגינה גם היא ברעש גדול מול אותה הלשכה.

|| בינתיים, בצומת סביון, העם דורש צדק כלכלי, בעיקר, כנראה

אז בשבת לא היתה הפגנה בלוד, כאמור. חיפשתי את ההפגנה הקרובה והחלטתי לנסוע לצומת סביון, כי נראה לי מטופש לנהור עם העדר עד באר שבע רק כדי "לחזק את הפריפריה". יש לי מספיק פריפריה קרוב לבית.

הגעתי כנראה להפגנה הקטנה ביותר שנערכה בשבת: כמה מאות אנשים. על הצד הטוב צריך לציין שההפגנה הזאת אורגנה תוך יומיים; מקומיים דיווחו שלא ראו דבר כזה באזור מעולם; היה שם הרבה זעם אותנטי, אם כי לא ממש ממוקד, שנותב לקריאות נזעמות, בוטות וישירות כלפי ביבי1 וממשלת המושחתים שלו; הצומת אפילו נסגר, לשעה בערך, במעין רוטציה בין נתיבי הנסיעה, למרות ההתנגדות הרפה של השוטרים המעטים בזירה; אלירן חג'בי, פעיל מקומי כריזמטי, נשא נאום מוצלח שקשר היטב בין המועקה הכלכלית של הפרט והמדיניות הכלכלית ההרסנית; ומישהי מקומית עם אור בעיניים ניגשה אלי, הצביעה על הכניסה לאור יהודה ואמרה לי: "פעם היה פה פארק והיו עושים בו אירועים לכולם, יום העצמאות וכאלה, עד שבנו עליו מגדלי דירות. והנה עכשיו אנחנו מחזירים את זה!"

האופוריים דיווחו בהתפעלות שאין דברים כאלה, ורצו להצטלם עם גורי אלפי. ואילו אני, שבאתי לברך, מצאתי את עצמי נדחף יותר ויותר לזרועות הציניות.  זה התחיל מהכרזות שהודפסו לקראת יום ההפגנות, עם המשפט המתחמק "אין שמאל ואין ימין!" זה המשיך באווירה שהזכירה לי יותר מכל ערב גיבוש יחידתי בצבא, כולל קטע המעבר המוזיקלי בין הנואמים שהיה לא אחר מהמנון נבחרת ישראל, "מי שמאמין לא מפחד". ולעומת הדיווחים על חגיגה של רב-תרבותיות וזכויות מיעוטים בעצרות בחיפה, ביפו ובבאר-שבע, הרי שבצומת סביון פגשתי אך ורק את המיינסטרים הציוני, וגילוי הסולידריות היחיד כלפי מישהו שלא נוכח בעצמו בהפגנה התבטא בקריאות "העם דורש גלעד שליט" שצצו פעם או פעמיים בין שאר הססמאות. במובן מסוים, האנשים שראיתי בצומת סביון מעלים עכשיו בדעתי בעלי-חיים שקלטו זה עתה שהם ניצודו במלכודת, והתחילו להתרוצץ בעיוורון.

בין השאר, קיבלתי את ההרגשה שאם היו עורכים סקר בין משתתפי ההפגנה הזאת לגבי ההצעה שהעלה ביבי למחרת, להעניק "הטבות" ליוצאי צבא, הרוב היה בעד. (והרי אפילו במאהל ה"יהודי-ערבי" בלוד אמר לי מישהו "אני שירתתי בצבא, לא מגיע לי שהמדינה תדאג לי?")

אז כן, קל להגיד שאני נתפס לקטנות, מחפש את הרע ועוכר ישראל באופן כללי. קל מדי. כי בעיניי, לצערי, ההפגנה בצומת סביון היתה אבטיפוס של מחאה שעלולה להפיל את ביבי רק כדי להעלות במקומו פופוליסט אחר, גיבור מעמד הביניים שיבטיח תמורה לתרומה וינתב את הזעם העממי כלפי ה"פרזיטים" התורנים. הרי היינו בסרט הזה כבר אי אילו פעמים. ויאיר לפיד כבר מחמם מנועים – בשם האב, הג'ל ורוח המוזס.

מה שהיה זה מה שיהיה
ומה שיהיה זה מה שנהיה
לאן שנפנה זה לא ישתנה
כי מה שאנחנו זה מה שנהיה

|| בינתיים, בוואלאג'ה, כמו מאומה לא קרה

בניגוד לשתי הנקודות הקודמות, בוואלאג'ה לא הייתי בעצמי, ואני מסתמך על הדיווח המאופק והמהורהר של אביבסקי מההפגנה ביום שישי. כדאי מאוד לקרוא את הדיווח שלו, שנכתב ברוח הדהרמה (האקטיביסטית), ולגלול עד לתיאור של הודעת הצבא על האירועים, כפי שנמסרה במהדורת החדשות של התקשורת ה"מהפכנית".

הכפר וואלאג'ה אפילו לא נמצא ב"שטחים", אלא בשטחה הריבוני של ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים. זה לא הפריע לצבא לפזר שם הפגנה לא-אלימה ברימוני הלם, אלימות ומעצרים. בכפר נאבי סאלח החליטו להתחכם, ונשאו בראש ההפגנה שלהם אוהל, כמעין רמז על המשמעות העמוקה והרחבה של המושג "צדק חברתי". גם להם זה לא עזר, וגם הם פוזרו בגז מדמיע + מעצרים.

בד בבד, מחאת האוהלים הצליחה בכל זאת לחצות את הקו הירוק, כשאחת מהפגנות הפריפריה בשבת נערכה בעיר… אריאל, הטריז הגדול והבוטה ביותר שתקעה ישראל באמצע הרצף הטריטוריאלי של הפלסטינים ביו"ש. ההפגנה הזאת גם פורסמה ב"אתר הרשמי(?) של המהפכה", ונפלה כפרי בשל לידי הסמולנים הבינלאומיים שרק חיפשו כזאת "הוכחה" שמחאת האוהלים דורשת צדק חברתי בע"מ -  רק לכובשים, ולא לנכבשים.

(ראוי לציון, שהצלחתי לכתוב 1200 מילה על הנקודות העיוורות של המחאה בלי להזכיר את הכיבוש.)

והרי כבר כתבתי בעבר ש"הכיבוש" הממותג לעייפה הוא לא האישיו, ואני מסכים עם דימי ריידר שהמאבק יכול (וצריך) לקרוא תגר על משהו עמוק ומהותי יותר מהכיבוש – ההפרדה שמפוררת את החברה הישראלית לשבטים ותתי-שבטים וקבוצות אינטרסים וקבוצות זהותניות. אני גם די בטוח שאריאל נכללה ברשימת ההפגנות לא כתוצאה מאיזו החלטה פוליטית מודעת, אלא דווקא מאי-החלטה א-פוליטית, מחוסר רצון לשקול במודע את ההשלכות, מהתעלמות מאומצת ממה שכבר זכה לכינוי "הפיל בחדר", ואם ב"מובילי המחאה" אחזה שלהבת, מה יגיד הוובמאסטר? קיבל עדכון, העלה. אנחנו הרי מחבקים את כל העם.

אז אם הכיבוש הוא הפיל בחדר, לפיל הזה יש אמא, ולאמא הזאת קוראים ציונות. וההדחקה המאומצת של סוגיית הכיבוש בשיח ההגמוני סביב מחאת האוהלים היא רק סימפטום מרוכך של ההתעלמות מהשאלה הקשה באמת: האם מדינה "יהודית-דמוקרטית" שהורתה בציונות יכולה בכלל לאפשר צדק חברתי אמיתי, מלא וכולל?

זה מזכיר לי את הכרזת העצמאות 2.0 ברוטשילד. כשקיבלתי את הלינק, התבקשתי לשים לב לקטע שבו הטון משתנה, בסביבות דקה 4:09. ושוב, האופורי ישמח על ההדגשה של המשפט "תעניק שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל…"; הציני, לעומתו, ייזכר במשה שרת שרשם לעצמו להרים את הקול בטיעון הלא-משכנע.

|| בעקבות הביקושים הערים לצדק בשבועות האחרונים, מומחים מזהירים מהיווצרות בועה. כמו כן, קיים חשש מפני הצפת השוק בחיקויים זולים.

הפוסט הזה התחיל להתגלגל אצלי בראש בסוף השבוע שעבר, כאמור, ומאז התארך והתעבה. לא היה קל או נעים לכתוב אותו, ואולי הייתי מוותר אלמלא הוא המשיך להעיק עלי יותר ויותר, ברמה פיזית ממש.

כי אני מרגיש שלא מדברים מספיק על הצדדים הפחות-נעימים, ועל האפשרות שביטוי הזעם העממי, הספונטני והמרהיב הזה יעלה על שרטון ויתנפץ לרסיסים חדים, פוצעים. הקולות שמתעקשים לדבר על זה באים, כרגיל, מהשמאל ה"קיצוני" ומהשוליים הבלתי-מזדהים. על התגובות שהקולות האלה מקבלים אדבר עוד מעט.

כי אני מזהה איזו נטייה לנוח על זרי הדפנה, להתפעל מההמוניות הסוחפת והפתאומית בלי לתהות לאן, בעצם, היא סוחפת. להציג כל מיני "הטבות" ושיפוצים פעוטים וסקטוריאליים כ"הישגי המחאה", בלי שום שינוי נראה לעין (או אפילו מאבק נראה לעין!) בתשתית המערכתית העמוקה שמאפשרת את המשך העוול השיטתי (חוק ההסדרים, לדוגמא, או התקנות לשעת חירום).

כי בנוסף לנתק בין רוטשילד והפריפריה, ולקרע בין הישראלים והפלסטינים, אני מזהה גם דיסוננס הולך וגובר בין רוטשילד-של-מטה (שבו, לפי הדיווחים שהגיעו אלי, יש פחות אוהלים, פחות אנשים, פחות להט מהפכני ויותר "דיבור של עניים") לרוטשילד-של-מעלה, שבו האופוריה ממשיכה להשתפך. וסממן מובהק להחריד של דיסוננס מעין זה הוא הנטייה לצופף שורות, לעשות אידיאליזציה דתית ממש לרוטשילד-של-מעלה, לערער על זכותם של המבקרים לבקר, ולהסתייג מעצם העלאת הביקורת. (לקט אקראי.)

מזכיר לכם משהו? איך הגלגל מסתובב לו. והנה תנועת המחאה שהתקוממה נגד ארגון נרקיסיסטי הופכת בעצמה לארגון נרקיסיסטי. כי ככה זה, כל ארגון שמתעקש להתכחש לצדדים הפחות-מוארים שלו, סופו לשקוע בנרקיסיזם, לשבת מוקסם מול התמונה האידילית של עלומיו שחלפו. מחאתו של דוריאן גריי.

ועוד לא דיברתי על מליצי יושר נלהבים ומלהיבים של המחאה, שלוקחים פסק זמן לחודש מילואים באבטחת התנחלויות והצרת צעדי פלסטינים. לא רציתי להזכיר את זה, כדי לא לפגוע אישית באף אחד, אבל לא יכולתי שלא. הנה הדיסוננס במלוא יפעתו.2

|| עשה טובה, סגור חשבון

אז מה היה לנו? תקווה או ייאוש? כמה-כמה?

לפני כמה שבועות, בתגובה למה שהיה אולי הגל הראשון של מתקפת הפרו-פלסטינים הבינ"ל על מחאת #j14 בטוויטר, צייצתי בלע"ז משהו כמו:

המחאה בהחלט לא מושלמת, אבל זה צעד ראשון ודרסטי כלפי מעלה, במדינה שצללה בלי שליטה זה זמן רב לתוך תהום של שפיכות דמים.

זה היה בערך בשיא המומנטום, כשהכל היה באמת כאוטי ונזיל, והגל היה יכול לזרום לכל מיני כיוונים. מאז הכאוס התייצב מעט, ובמים שהצטללו אפשר לראות שמבני הכוח המסורתיים בחברה הישראלית לא ממש התערערו. לא צריך להתאכזב מזה, או להיתפס לציניות נואשת. גם המחאה הגדולה בתחריר, שהיתה אות ומופת למחאת האוהלים, נגמרה פחות או יותר בשימור של מערכי הכוח הקיימים, עם הקלות והנחות פה ושם (זה לא יפה להגיד אמרתי לכם, אבל זה כיף), וכמובן השפלה פומבית של מוברכ. והנה דיווח מכיכר תחריר מלפני חודש, ממש במקביל לראשית ימי המחאה בישראל, על שכפול מבני הכוח של המדינה בעיר האוהלים שם. אומרים עכשיו שההמונים חוזרים לתחריר. אומרים גם שהמחאה שם נחטפה בידי גורמים כאלה ואחרים. אומרים כל מיני דברים שאני כבר לא מצליח להכיל.

אז הנה, הולכת ונלחצת לי החוצה הכרעה, מתחברים כל הדיבורים על אחריות אישית וסולידריות חברתית; על ההקשר המאקרו-כלכלי של המחאה והמשבר הכלכלי "של 2008" שממשיך להתגלגל בעצם הימים האלה; על שיא תפוקת הנפט ועליית מחירי הקוטג'; על הקשר בין "הסכסוך" ומכונת המלחמה שמגלגלת מיליארדים מגואלים בדם; ומעל הכל התחושה הזאת, שהכל מתהפך ובעצם נשאר במקום.

רוח רעה מהלכת על העולם כולו, רוח העוועים של פרדיגמה כלכלית וחברתית שפשטה את הרגל בכל המובנים, פשוט כי זמנה עבר. זוהי הפרדיגמה של משחק סכום אפס – התפיסה ההישרדותית של הפרימאט הקמאי שמהותה לחטוף כמה שיותר כי אין מספיק – שהתנגשה חזיתית עם עליית היכולת האינטלקטואלית והטכנולוגית לייצר עוד ועוד, כך שיהיה מספיק לכולם. ההתנגשות הזאת, בין תפיסה אינסטינקטיבית של מחסור למציאות של שפע ואף עודף, הולידה את כלכלת הצמיחה והצריכה שתלויה כמו אוויר לנשימה בייצור בלתי פוסק, המחייב צריכה הולכת וגוברת.

הסחרור הצמיחתי-צריכתי הזה מוּעד מטבעו לקרוס פנימה, ותהליך הקריסה מאיץ כשהוא נתקל בגבולות הטבעיים שלו, ויוצר גלי הדף. גלי ההדף האלה, שמחריפים בהתמדה, הגיעו מול עינינו המשתאות לעוצמה שמזעזעת ומערערת גם את מעמדות הביניים במדינות המבוססות, והם הסיבה שהכל בין מערב הודו למצרי גיברלטר (ובינתיים גם בין בירמינגהם לסן-פרנציסקו) רועד-רועד.

גלי ההדף האלה הם שמפוצצים כל מיני בועות של צמיחה/צריכה, ועל הדרך קורעים מסכות בכל פינה וחושפים במערומיהם את מבני הניצול והשחיתות שניזונו מהבועות האלה. ואנשים יוצאים לרחובות, למחות על כל דבר החל מהיעלמות הדיור הציבורי, וכלה בהפקרת החוב הלאומי של כל מדינות העולם בלפיתתן האיתנה של כמה משפחות שיכורות-כוח. ועדיין, השיח השולט במחאות האלה הוא שיח הזכויות, שהופך את כולנו לצרכני זכויות, והופך את הזכויות למוצר סחיר, שהמשא-ומתן מתנהל רק על היקפו, עלותו וזהות הספק שלו.

אומר זאת כך, יונית: זו לא המהפכה התודעתית שאני מעז לחלום עליה, לפני שאני מזכיר לעצמי שוב שתודעה אי אפשר לשנות ברבולוציה, אלא רק באבולוציה. האבולוציה התודעתית הזאת יכולה להיתרם מגלים של התקוממות רחבה כמו שחווינו בחודש האחרון, אבל לא יכולה להתבסס או להסתמך עליהם. (וכמו שניסיתי להראות כאן, יכולה גם להינזק מהם.) אבולוציה כזאת היא תהליך איטי וסבלני (גאוטמה תזמן 2,500 שנה, ועדיין בפקק), שמחייב כל אחד ואחד ממשתתפיו להתגייס כסוכן של שינוי,3 בשוכבו ובקומו, בבואו ובצאתו, כולל כל הסתירות והקונפליקטים הפנימיים וההתניות ההרסניות והאינדוקטרינציות שצצות בדרך. והרי גם על זה כבר כתבתי, לעייפה.

ואני לא צריך לוח שנה של בני המאיה כדי לראות שהפרדיגמה הנוכחית שועטת לסינגולריות מסוימת. Something's gotta give. החרא כבר פוגע במאוורר, בכל מיני צורות. הסירחון שלו הוא שהוציא את ההמונים לרחובות…

הפעם! אני הולך לצאת לרחובות!

ו…לשאול את עצמי מה בעצם אני עושה שם.

לינקקתי את השיר הזה לפוסט של שלום טוקשה, זה שהוקלד בתזזית, בסוג של תראפיה, מאוחר בלילה במוצ"ש. זאת המבוכה שזיהיתי (בעצמי) בצומת סביון, זאת התהייה שהופכת את המחאה לקרקע פורייה לעליית הפופוליסט הבא. ולא, אין לי תשובת פלא סוחפת לשאלה הזאת, אני לא בעסקי הכריזמה. אין לי גם נוסחת קסם אלכימית שתהפוך במחי יד את הזעם הגולמי שפרץ ברחובות ישראל לכוח מניע ופרודוקטיבי, שיבנה עולם חדש על חורבות הישן.

"מה שקורה פה זה פוליטיזציה של דור," אמר לי איתמרס בביקורי הראשון ברוטשילד, בשיא האופוריה. "את התוצאות נראה עוד שלוש, ארבע, חמש שנים."

אני אוהב את הסבלנות החקלאית של הגישה הזאת, שביטא גם בוגוסלבסקי עוד לפני שהכל התחיל, בדימוי "לזרוע במדבר". ואולי זהו האיזון שחיפשתי בין התקווה לייאוש , דרך האמצע בין האופוריה של "הנה זה משתנה" והציניות של "שום דבר לא השתנה", שתאפשר להמשיך לצעוד בלי להתרסק על קרקע המציאות.

כמו שהתברר לי פעם באהמ… תקשור:4

All you need is love… AND PATIENCE

בין המשתלה ברוטשילד ואיי התנועה בפריפריה, נזרעו בחודש האחרון הרבה זרעים של כל מיני דברים. חלקם יצמיחו פירות, חלקם עשבים שוטים (וחלקם את העשב המתוק?). כמו בכל שתילה המונית, חלק מהצמחים לא יחזיקו מעמד. ייתכן שדווקא הגידולים השוטים ישגשגו, ועצי הפרי העדינים יתקשו יותר.5

מה נשאר? לדשן, לנכש, להשקות (אבל האם יספיקו המים?), ליישר בעדינות בעזרת תמוכות… להפסיק להשתמש במטפורות נדושות… ולהמשיך להיאבק על שינוי, אבל גם – לא פחות חשוב – להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

נו, 2600 מילים רק כדי להגיע (שוב!) למה שכמה הודים וסינים חכמים אמרו לפני 2600 שנה.
(בסוף כל פוסט שאני מנסה לכתוב על מציאות המאקרו יושב טאואיסט ומתפקע מצחוק)

ואחרי כל האמור לעיל, אני רוצה לחזק את ידיהם של אנשי בקעת אונו המקימים מחדש את מאהליהם שפורקו בכוח, של המשוררים המקריאים את עמלות הבנקים בסניפים, של כל המוחים והמפגינים והזועקים את שוועתם. בתקווה שתפתחו כמה שיותר ראשים, ולבבות.

ובאור המסתנן מבעד לסדקים ננוחם, ונתעודד.
תם הטקס. לשירת ההמנון, הקהל מתבקש להקליק:


Every heart
To love will come
But like a refugee

  1. הרבה מנדטים הוא איבד פה, אבחנתי בטוויטר []
  2. והנה, ממש בעת כתיבת פוסט זה, הפגנות ומחאות מתבטלות "בגלל הפיגוע", והספין הבטחוני חוזר בבום למרכז הזירה…. ועוד זה מדבר, והנה הפצצה בעזה, שני הרוגים… השבט חוזר אל השדות האדומים. []
  3. סופסוף נחשף ההגיון העמום שמאחורי שם הבלוג הזה []
  4. לפני 15 שנה, כמתועד בפוסט הזה, אם אתם מתעקשים []
  5. שלא לדבר על קנביס, שאין לו סיכוי בתנאי בר בישראל מול עשבי המדבר החזקים בהרבה. []